פרשת ויצא

פרק כח, (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:

פירש"י "ויפגע במקום – לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר בו וירא את המקום מרחוק".

ולענ"ד נראה שהוא לוז שאותו פירש הכתוב בסמוך וכמפורש "מה נורא המקום הזה" והוא הוא אותו המקום.

ודעת ראב"ע שאין המלה "מקום" כוונה להקב"ה כמו שאין המלה "אחר" הנאמר באסתר "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". שהכוונה להקב"ה.

ואמנם לענ"ד ה"מקום" הכוונה לקב"ה כדלקמן. בָּרוּךְ הַמָּקוֹם. בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. בָּרוּךְ הוּא. (הועתק מתיקיית הגדה ובמלים שונות)

בני היקר ר' יהושע מאיר נ"י תירץ יפה בשם רבו. שהמלה "מקום" היא בגי' קפ"ו. וזה רמז לשם המפורש שכשתצרף כל אות ממנו בריבוע יהיו תוצאותיו קפ"ו כדלהלן: קח כל אות ואות מהשם המפורש ותכפיל אותה בעצמה ותחבר את כולם, תקבל קפ"ו. י' כפול י' = ק'; ה' כפול ה' = כ"ה; ו' כפול ו' = ל"ו; ושוב ה' כפול ה' = כ"ה. ק+כ"ה+ל"ו+כ"ה = קפ"ו = מקום

ומדוע א"כ מזכירים אותו ית' ברמז ובעקיפין "המקום" ולא מזכירים אותו בשמו או בכינויים הידועים לו? נ"ל הטעם כי את התורה צוה לנו משה ולא ישירות מאתו ית' לכן נזכר שמו ית' ברמז.

ולי נראה ש"המקום" מלמד שמלא כל הארץ כבודו, ואמנם מבחינת האדם, הוא קובע איה מקומו להיות שכינתו שורה שמה, והוא במקום שהוא מכין לו להכנס שם.

וכן הגי' של המלה "הטבע" = 68 והיא גם הגי' של השם "א-להים" = 68 אלא להורות שהא-להים מסתתר בטבע, וכשאדם מתפעל מהטבע עליו להתפעל בקב"ה.

וזה לשון הגמרא בסנהדרין צה: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וכתיב ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בו בעי למיהדר כיון דהרהר בדעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום דבר אחר אין פגיעה אלא תפלה שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי". מכאן רמז לכך שיעקב תיקן תפלת ערבית.

ובגמ' ברכות כו: איתא "איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום וכו' תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא" וגו'. "ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות ורבי יהודה אומר עד ארבע שעות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה ומפני מה אמרו של מוספין כל היום שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום רבי יהודה אומר עד שבע שעות שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות".

"אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות דאי לא תימא הכי תפלת מוסף לרבי יוסי ברבי חנינא מאן תקנה אלא תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות". ובדף כז: שם "תפלת הערב אין לה קבע מאי אין לה קבע וכו' כמאן דאמר תפלת ערבית רשות דאמר רב יהודה אמר שמואל תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה רבי יהושע אומר רשות אמר אביי הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות".

ולכאורה קשה בשלמא למאן דאמר תפלות כנגד קרבנות ברור מדוע הוא סובר שתפלת ערבית רשות כי אין קרבנות אלא בוקר ובין הערבים, ותיקנו תפלת ערבית כנגד אברים ופדרים שמתאכלין והולכים כל הלילה על גבי המזבח, ומכיון שאין זה ממש קרבן של הערב, ולא עוד אלא שאותם אברים הם עצמם מקרבנות שחרית ושל בין הערבים, לכן תפלת ערבית רשות. אלא למאן דאמר תפלות אבות תקנום, הרי יעקב הוא האחד שתיקן תפלת ערבית, ולמה תגרע תפלתו להיותה רשות פחות מתפלות שחרית ומנחה שתקנו אברהם ויצחק שהם חובה?

נראה לי ליישב מכיון שהאסמכתא לכך שיעקב תיקן תפלת ערבית אינה חזקה באשר הוא לא ממש תיקן את התפלה בלשם יחוד אלא הוא פגע במקום דרך מקרה. לעומת זאת אברהם השכים בבוקר לתקן את תפלת השחר, וכן יצחק יצא בפועל לשוח בשדה לעת ערב להתקין עצמו לתפלת בין הערבים.

שכן "וַיִּפְגַּע" נ"ל שהיא פגישה מקרית לעומת המלה "פגישה" שהיא מכוונת מראש. ולכן פירש רש"י ואנכי לא ידעתי שאילו ידעתי לא הייתי שוכב שם. וכן "ויפגע בו וימיתהו", שעל אף שכוונת היורה לקלוע אל המטרה האמצעית שערכה אלף נקודות, לעתים היא פוגעת במטרה ששוה רק חמש מאות נקודות. מכל מקום כל פגיעה בתוך, המעגל אף על פי שאינה בדיוק במרכז, ראויה לשבח.

וַיִּקַּח֙ מֵֽאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא:

"ויקח מאבני המקום" – פירש"י בשם המדרש שבתחילה לקח אבנים רבות ואח"כ נתקבצו כלם והיו לאחת. ובפשט הדברים נפלאתי על קושית רש"י שהרי לא נא' ויקח את אבני המקום, או ויקח אבנים מאבני המקום, אלא מאבני המקום דמשמע אבן אחת. ובאמת ראיתי אח"כ בס' תורה שלמה שהביא בשם זהר חדש שפי' כן בהדיא. ברוך שכוונתי לדברי הזהר בפשט הכתוב.

והקשה האדמו"ר מגור סוף כל סוף הרי לא ישכב יעקב על כל האבנים אלא רק על חלק קטן מהם ומה הועילו במה שעשאן הקב"ה אבן אחת? ותירץ שכאשר יש אחדות אין קנאה וקטטה. (בש"ת)

(יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ:

כתב בעל הטורים "סולם" בגי' ממון ובגי' עוני זה ישפיל וזה ירים.

סלם – בגי' צֹם ובגי' קֹל ובגי' ממֹן. כנגד תשובה תפלה וצדקה. שכל אחד מהם וכמובן על ידי כלם כאחד מעבירין את רוע הגזרה. ולפיכך הוסיף עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

ונאמר על הכהן הגדול ביום הכיפורים "ב"זאת" יבוא אהרן אל הקדש". צום, קול, ממון שהם בגי' "זאת". בתשובה תפלה וצדקה.

ונאמר "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת". "בער" בגי' רע"ב שהם בגי' "צום" ו"קול". הכוונה לעשיר בעל ממון אבל הוא בער מבחינה של תפלה ותשובה. לעומת זאת הכסיל אין לו אף אחד מהם לא תשובה, לא תפלה ולא צדקה. לא צום, לא קול, ולא ממון שהם בגי' "זאת".

והבעש"ט כתב, אם כי ממון הוא דבר גשמי שמוצב ארצה אבל הכחות שיש לממון אם משתמשים בו כראוי לעבודת ה' מגיעים השמיימה.

אומר היה רבי מאיר מפרמישלן יודע אני שאם תמצה ותסחט את כל תפלות עמך ישראל תמציתם "ממון". אבל אם תסחט את כל הממון מה תקבל? תורה וחסד, צדקה, מצוות ומעשים טובים, וחינוך הבנים. כי למה זקוק היהודי לממון? (בש"ת ועי"ת)

עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ – "בו" בגי' ח' – למעלה מן הטבע, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה.

וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ "הַשָּׁמָיְמָה" – נ"ל "הַשָּׁמָיְמָה" – בגי' ת', שהיא סוף האותיות. ללמד על הכח שניתן להם. ובעברית יש מושג "סוף הדרך". שעניינו "אין למעלה מזה".

אומר הזהר הק' "מאן דאיהו זעיר איהו רב" – אם האדם "מוצב ארצה", אם הוא שפל בעיני עצמו אז "וראשו מגיע השמימה", הוא גדול בעיני השמים. (בש"ת)

סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה – מפרש יפה ר' משה סופר, יעקב ראה בחלומו שאין קיום לחומר בלי רוחניות. משיב הרוח ומוריד הגשם.

איתא בגמ' "עולים ויורדים בו – עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה". ראו שלא היה שום שינוי ביניהם. והטעם כדאיתא במדרש שצורתו של יעקב היתה חקוקה בכסא הכבוד, כי יעקב דלתתא היה דבוק בכסא הכבוד. ואז ”בעו לסכוני“, להפיל אותו ממדרגתו, ועל זה נאבק יעקב עם המלאך, עד שנאמר ”והנה ה' נצב עליו“ להצילו.

וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ – ויש להקשות מדוע לא אמר יורדים ועולים בו שהרי משכנם של המלאכים הוא למעלה ולא למטה, וקודם שיהיו עולים היו צריכים לרדת? ונראה לי לפרש שהמלאכים אינם מלאכים במובן הקלאסי שנזכר ביחזקאל אלא על דרך הנאמר במס' שבת לב. "ואלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומעשים טובים ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת" וגו'. נמצא שהמלאך הוא גוף המצוה שנעשית למטה ואז היא עולה למעלה והיא הנקראת מלאך. ולפי זה יש לפרש "עולים ויורדים בו" בעושה המצוה ולא  בסולם.

ויש להקשות בשלמא הסיבה שהוא עולה למעלה היא בכדי ללמד עליו זכות אבל מאיזה טעם הוא יורד חזרה למטה? נראה לי בכדי לסייע לעושה המצוה לעשות מצוה נוספת וכן איפכא שכן מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה.

ועוד, על דרך הנאמר בשבת קיט: "תניא רבי יוסי בר יהודה אומר שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו מלאך רע אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו".

(יג) וְהִנֵּה ה‘ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה‘ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: (יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ:

”וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ“. הרמב“ם באיגרת תימן לומד פסוק זה כמין חומר. ”אף על פי שהם נתונים למרמס, כעפר הזה שהכל דורסים אותו, סוף שיגברו וינצחו. וכן על דרך המשל, כמו שהעפר באחריתו יעלה על הדורסים אותו וישאר הוא, ואלו הדורסים אותו לא יעמדו“. והוסיף רש"ר הירש לדרוש את הפסוק "אל תראי תולעת יעקב", שלאחר המות התולעת מכרסמת בגופו ומכלה אותו עד גמירא.

ישראל נמשלו לעפר ונמשלו לכוכבים. אם יהיו ענוים כעפר הרי הם גבוהים ככוכבים, ואם יהיו גאים ככוכבים, יהיו שפלים כעפר. ומוסיף הספורנו שרק אחרי שיהיו ענוים כעפר, יזכו ל"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (בש"ת).

ראובן ושמעון היו מריבים זה עם זה על חלקת אדמה שביניהם. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. הלכו יחדיו אל רבם לדון דין תורה. הלך הרב ושטח את כל גופו על פני האדמה, והיטה את אזנו הימנית אל פני האדמה, ואחר כך היטה את אזנו השמאלית וחזר על פניות אלה ג' פעמים. שני המתדיינים חשבוהו למשוגע. מה למעשיו עם השתייכות האדמה לאחד מהם. ולפתע עמד הרב על רגליו וקבע בוודאות עכשיו אני יודע בבירור למי שייכת האדמה. אתם בוודאי חשבתם אותי לשוטה בשל מעשי המשונים, אך דעו לכם שמעשי הודיעו לי את משפט האדמה. הכיצד? אני החלטתי לשאול את האדמה למי היא שייכת, שהיא בוודאי לא תכזב לי, והצעתי לפניה את טענותיכם. והיא השיבה לי בפשטות. ראובן טוען שאני שייכת לו, ושמעון טוען שאני שייכת לו. אבל האמת לאמיתה היא שאני לא שייכת לא לראובן וגם לא לשמעון, אלא שניהם שייכים לי.

פירש"י "ופרצת – וחזקת, כמו וכן יפרוץ". והשפתי חכמים פירש "לא כמו פן יפרץ בם שהוא לשון הריסה. ולענ"ד נראה שאין חילוק ביניהם כי משמעות המלה היא בקיעת דרך והתפרצות החוצה כמו מה פרצת עליך פרץ. ומשתמע לכמה פנים והכל לפי הענין.

(טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ: (טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה‘ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי:

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר – סופי תיבות "צבור". ללמד שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בצבור. (בעל הטורים)

אָכֵן יֵשׁ ה‘ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי – מהו "אכן"? ומה פירוש "וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" פי' זאת הרב צבי הירש ויינרב על פי מאי דאיתא ביחזקאל שהיו ארבעה אופנים למרכבה אדם שור נשר ואריה. וזהו שאמר יעקב "אכן" שהם ר"ת של אריה כרוב ונשר ידוע לו על המצאותם. אבל על האופן האחרון הנקרא "אדם" ורומז ליעקב עצמו, שגם הוא יהיה חקוק על כסא הכבוד, זהו שאמר ו"אנכי" לא ידעתי. (בספרים)

(יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:

עיין מה שפירש"י באריכות שמוכיח שלוז אינה ירושלים וכן מפורש באריכות שם בשפתי חכמים שכתב "אלא ודאי שהיה ברור לרש"י שירושלים לא לוז היא". וכן נראה לענ"ד שיעקב קרא לאותו מקום מקודש בית אל וקדושת ירושלים קפצה ובאה לשם במטרה ששם יבנה המקדש שקדם למקדש בירושלים.

עוד שם ברש"י מה נורא – תרגום מה דחילו אתרא הדין. דחילו שם דבר הוא, כמו סוכלתנו, וכסו למלבש. ונ"ל שהמלה "כסו" בתרגום היא מהמלה העברית "כסות". וכן "סוכלתנו", סוכלתנות". וכן משמע מהשפתי חכמים שם שדרך התרגום לשנות, והוא הדין בכאן.

(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: (יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:

מדוע צריכה היתה התורה להגיד לנו ששם העיר היה לוז בראשונה? אלא שיעקב נכנס ללוז שהיתה עיר אלילית, והפך אותה להיות בית א-ל. וזהו הקשר לפסוק י"ז דלעיל, "מה נורא המקום הזה". יעקב תלה את הקדושה במקום, אבל באמת הקדושה היתה משום שהוא עמד שם. וזהו שאמר לו הקב"ה "המקום אשר אתה עומד עליו, (בגלל שאתה עומד עליו), אדמת קודש הוא". וכן לקמן "ויקח יעקב אבן (פשוטה) וירימה מצבה" (לשם ה') (בש"ת ומעדני אשר ומעט מתרומתי).

מעשה בחסיד אחד שהיה אמיד ורצה מאוד לראות את אליהו הנביא והיה מאוד משתדל בכל ליל הסדר בפתיחת שער הבית לאליהו הנביא, והיה ממתין לראות את אליהו בבואו לשתות את "כוסו של אליהו". אחרי שנים רבות של אכזבה הלך אל רבו לשאול ממנו עצה. השיבו הרב לילך לאיזו עיירה במרחק רב, בקצה נידח, קרוב ליער, בבית של עץ שהיה מט לנפול, וציוה עליו לחגוג שם את ליל הסדר עם אותה משפחה ושם יזכה לראות את אליהו הנביא. שמח החסיד ועשה כעצת רבו. משהגיע לאותו בית הזמין את עצמו לחגוג עם המשפחה, אבל אם הבית השיבתו, אם כי יהיה זה עונג רב עבורנו להזמינך לחגוג אתנו את החג היפה הזה, אבל לצערנו אין בידינו מזון הדרוש לחג אפי‘ לעצמנו, ואיך נוכל להשיג מזון גם עבורך? השיב לה החסיד אל דאגה, עלי יהיה כל מחסורכם. שמחה בעלת הבית, וכל בני המשפחה ששו וציפו לקראת בואו של האורח החסיד שבינתיים נסע לעירו להביא את משפחתו ואת כל הצריך לחג נכבד זה, בו יזכה לראות את פני אליהו הנביא בכבודו ובעצמו. בבוקרו של ערב חג הגיעה כרכרתו של החסיד עמוסה בכל טוב מאוכל ומשקה ומלבושים נאים לכל אחד מבני המשפחה העניה. אין לתאר את האור שהיה שופע בבית זה ואת קבלת הפנים החמה בה נתקבלו הוא ומשפחתו ע“י מארחיו. סוף כל סוף, הכל ישבו לערוך את הסדר בשמחה רבה ועצומה ובפנים צוהלות, ופניו של החסיד היו צוהלות מרוב ציפיה ושמחה לקראת מה שיקרה בסיומו של ערב זה, כאשר יזכה לראות את פניו של אליהו הנביא, בשתותו את הכוס המיוחדת שהכינו עבורו. הגיע ליל הסדר והחסיד ממתין בציפיה רבה לראות את פניו של אליהו הנביא, ולאכזבתו כוס היין נשארה על השלחן ואליהו לא בא לשתות ממנה. נצטער החסיד צער רב על כך שעם רוב השתדלותו לא זכה לראות את אשר ציפה לו, את אליהו הנביא. חזר החסיד אל רבו ושטח בפניו את אכזבתו הרבה. איך אפשר שעשיתי כל מה שצויתני ולא זכיתי לראות את פני אליהו הנביא? השיבו הרב, אל תדאג בני, בשנה זו אתה בעצמך, היית אליהו הנביא! (מתיקית הגדה).

(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה‘ לִי לֵאלֹהִים:

כל בקשותיו של יעקב היו "וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם" אוכל, מלבוש ושמירה. האין זה מה שמספק הקב"ה לכל בעלי החיים מביצי קינים ועד גורי אריות ונמרים ללא בקשה מיותרת וללא עבודה. והתשובה היא שללא ספק האדם שנתקלל בקללת "בזעת אפיך תאכל לחם". אינו מגיע לדרגת בעלי החיים שהקב"ה מספק את כל צרכיהם, כולל ביגוד ומזונות אבל בקשתו של יעקב היא בקשה מינימלית עוקפת את הקללה לקבל מזונות וביגוד והגנה מפני האוייבים מבלי שיצטרך להזיע בכדי לקבלם.

וְהָיָה ה‘ לִי לֵאלֹהִים – מסביר זאת הר"י רבינוביץ על פי המדרש שיעקב ועשיו חלקו ב' עולמות. יעקב נטל עוה"ב ועשיו נטל עוה"ז. משום כך נדר יעקב נדר שאם יצליחנו ה' גם בדרך הטבע בעוה"ז אז גם את השם א-להים שהוא בגי' "הטבע", יקדש יעקב להיות בגדר שם הוי"ה. ונ"ל כוונתו בזה שיראה את ה' בכל דבר שבטבע.

(כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:

עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ – כתב האלשיך מכאן רמז לתת מעשר כספים, והנותן אל יתן יותר מחומש שהם שני עשיריות.

מספרים על ר' מאיר מפרמישלן לפני שנהג באדמו"רות היה מתפרנס מפרה אחת חולבת, והיה מקמץ לעצמו בכדי לחלק בשר לעניים לשבת. ביום רביעי אחד לא היתה בידו פרוטה לתת לעניים. עמד בחצות לילה ושחט את הפרה וחילק את הבשר לעניים. כשקמה אשתו בבוקר לחלוב את הפרה באה אליו מבוהלת באומרה שהפרה אבדה. השיב לה הצדיק חס ושלום, לא אבדה הפרה אלא היא עלתה השמיימה. (בש"ת סיפורי חסידים מהרב ש"י זוין).

פרק כט, (א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם: (ב) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר: (ג) וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ: (ד) וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ: (ה) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ:

וקשה הרי לבן היה בן בתואל ולא בן נחור? תירץ התורה תמימה בשם תרומת הדשן "מכאן דאם אביו מומר קורין אותו לתורה בשם אבי אביו אבל לא בשמו לבד כדי שלא יביישוהו". וזה שהיה בתואל רשע למדנו מרש"י בפרשת חיי שרה בפסוק "ויאמר אחיה ואמה – ובתואל היכן היה? הוא היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו".

והראב"ע כתב ברמז שהשם "לבן" הוא בר"ת לבן בן נחור.

(ו) וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן: (ז) וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ: (ח) וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן: (ט) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא: (י) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ: (יא) וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ: (יב) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ: (יג) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

”וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה“ בראשי תיבות ”אל תשמח כי לא הבאתי דבר. ברכוש רב יצאתי מביתי, הלך אליפז לקח הכל“

(יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים:

עַצְמִי וּבְשָׂרִי – מה ענין עצם ובשר. פי' בס' חמדה גנוזה להרב שלום כהנא בשם ס' ש"ט עפ"י מאי דאיתא ג' שותפין באדם האב נותן לו גידין ועצמות והאם בשר ודם. לבן היה מקורב ליעקב הן מצד אביו שיעקב היה נכדו של אברהם ולבן נכדו של נחור אחי אברהם, ולפי זה הם בני דודים שניים. והן מצד אמו שלבן היה דודו של יעקב, אחיה של רבקה אמו. לכן אמר לו אך עצמי (עצמות) מצד אבי, ובשרי (בשר) מצד אמי.

(טו) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ: (טז) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל: (יז) וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה:

פירש"י תאר הוא צורת הפרצוף ומראה הוא זיו קלסתר. ולי נראה שזיו קלסתר ניכר בעינים צוחקות, מחייכות ומשדרות חן לזולת.

אומר ר' נחום מצ'רנוביל רחל ולאה רצו את אותו הדבר – הן רצו את יעקב. ואמנם מה שהשיגה לאה בבכי השיגה רחל בשמחתה. (ר' נחום מצ'רנוביל בש"ת)

(יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה: (יט) וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי:

שקריו של לבן היו כל כך כמוסים ורמוזים מהשעה הראשונה שהציע ליעקב לעבוד עבורו וכך אמר לבן ליעקב ”טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר“ וכוונתו היתה רמוזה בכך שברצונו לתת לו את לאה ולא את רחל.

”תתי“ במספר קטן = ט‘;  ”לאה“ במספר קטן = ט‘

”מתתי“ במספר קטן = י“ג;  ”רחל“ במספר קטן = י“ג

(כ) וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ: (כא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ:

פירש"י "מלאו ימי – שאמרה לי אמי. ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן שמונים וארבע שנים ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים".

דבר זה נרמז בפירושם של דעת זקנים שהרי יעקב היה בן ס"ג כשקבל את הברכות. הוסף עליהם י"ד שנים שלמד בבית מדרשם של שם ועבר. נמצא שהגיע לביתו של לבן כשהיה בן ע"ז שנים כמנין "מלאו". הוסף עליהם עוד ז' שנים שעבד קודם שקיבל את לאה  הרי שהיה אז בן פ"ד שנים.

אלא שאין חשבונם עולה יפה עם המציאות שהרי לא אמר יעקב משפט זה "מלאו ימי" אלא כעבור שבע השנים הראשונות שעבד יעקב בשביל רחל וקיבל במקומה את לאה. ואולי כוונתו במנין "מלאו" היה לזמן שבא אל בית לבן במטרה להקים י"ב שבטי י-ה.

(כב) וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה: (כג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ: (כד) וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה: (כה) וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי:

פירש רש"י "ויהי בבקר והנה היא לאה – אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב לרחל סימנים, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה אמרה עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים"

מה היו אותם סימנים? דרש הרב מנחם פלדמן בשם חז"ל שהם היו אלה שנזכרו במשנת במה מדליקין בנדה, ובחלה ובהדלקת הנר. ובאמת תרתי וחפשתי בנרות בכל הש"ס והפוסקים, במדרשים ובאגדות ולא מצאתי אחד מהם שגילה מה היו הסימנים. ומכל מקום נאה דורש. ואמר שהמכנה המשותף שלהם הוא שהם מדברים על דברים שהם בהסתר ובצינעא מה שאדם עושה בביתו וכולם נוגעים לאשה.

וגם בזה יש לדון שמלבד נדה אין האחרים בהסתר ובצינעא. וגם שהדלקת הנר לפעמים שייכת לאיש כשהוא לבד בבית, וכן מצות חלה שייכת לאופה בבית או אפילו במאפיה בין איש ובין אשה.

ומאחר שדרש משנה זו של במה מדליקין בפרשת השבוע, אמרתי אל לבי לדורשה בפנים אחרות וללמד שכל השלושה דנים בהבדלה לקדושה ובהתראה לזולת.

בנדה – אני טמאה. התרחק ממני.

בחלה – חלה זו קודש היא הרחק ממנה והזהר שלא לטמא אותה.

בהדלקת הנר – משעה זו של קבלת שבת הרחק מהנרות שהוקצו לצורך השבת.

א"נ, על דרך הנאמר "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו".

בנדה – על דרך סור מרע.

ובחלה – על דרך ועשה טוב.

ובהדלקת הנר – על דרך בקש שלום ורדפהו.

א"נ, על דרך הנאמר "ואהבת את ה' …. בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך",

בנדה – כנגד "ובכל נפשך" – אהבת ה' בגופו – כי הדם הוא הנפש.

ובחלה – כנגד "ובכל מאודך" – מסמלת את השפע – אהבת ה' במובנה הגשמי.

ובהדלקת הנר – "בכל לבבך" – אהבת ה' במובנה הרוחני.

השוה בין תלונת אבימלך לאברהם על העוול שנעשה לו באמירה גרידא, באומרו אחותי היא "מה זאת עשית לנו כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם". לבין תלונת יעקב ללבן על העוול שעשה לו בפועל, במעשה החלפת רחל בלאה.

(כו) וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה: (כז) מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת: (כח) וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה: (כט) וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה: (ל) וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת:

לכאורה קשה מהו גם את רחל, והרי עיקר עבודתו היתה ברחל? ומהו ”מלאה“, והרי אהבתו היתה לרחל ולא ללאה? ונ“ל לפרש שלא זו בלבד שאהב את רחל ולא עבד את לבן אלא בכדי לשאת אותה לאשה, ולא את לאה, אלא עתה הוסיף לאהוב אותה עוד יותר, "מלאה", מצד זה שרחל מסרה את הסימנים ללאה, וכאילו אמר ויאהב את רחל לא רק מצד יופיה, אלא גם מצד זה מדותיה הטובות שמסרה את הסימנים ללאה.

(לא) וַיַּרְא ה‘ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה:

ולכאורה קשה מדוע לא גרם ה' ליעקב לאהוב את לאה גם בלי שיפתח את רחמה?

נראה שלאהבה ישנם מספר גורמים ועיקרם: חן ויופי ועליהם אמר שלמה שקר החן והבל היופי. רחל היתה יפת תואר ויפת מראה. ובאסתר נאמר ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה. לעומת זאת על לאה נאמר "ועיני לאה רכות", לא די בזה שלא היתה יפת תאר אלא גם לא היתה נושאת חן. כי החן הוא בעינים שיש להם ברק וחיוך מיוחד, ודרכם שופעים כל המעיינות הפנימיים, והם עשויים לשבות את המסתכל בהם. ראיה לכך שכל הפסוקים שמדברים בענין חן קשורים תמיד למלה "בעיני". כמו "ומצא חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם". "ונח מצא חן בעיני ה'",  ועוד תריסר דוגמאות בתנ"ך. וכאשר העינים רכות הן מחוסרות הבעה ומסולקות חן. ואמרו חז"ל "כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה". ואמנם כבר אמר שלמה המע"ה אשה יראת ה' היא תתהלל, ומאחר שכל מאווייה היו להיות דבוקה ליעקב הצדיק ושלא ליפול חלילה בצפרני עשיו הרשע, ושלכן היו עיניה רכות, פתח ה' את רחמה, וזכתה בשל כך להיות עקרת הבית ואם לארבעה שבטי י-ה יראי ה', מלבד דינה. וזכתה משום כך להקבר במערת המכפלה ליד יעקב בעלה. ואכן יראת ה' היא תתהלל. מעניין לציין שאסתר שהיתה נושאת חן בעיני כל רואיה היתה משבט בנימין מצאצאיה של רחל. ומכאן שלא נכון לומר שקר החן והבל היופי אלא אם כן היא חסרה את יראת ה' שהיא העיקר, אבל כאשר יש לה יראת ה', אז כמובן יש חשיבות מיוחדת לחן וגם ליופי והראיה לכך שהתורה וחז"ל מקדישים חשיבות מיוחדת לשתיהן שכן אין אשה אלא ליופי, ונאמר כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה. ובאסתר נאמר שהיתה נושאת חן בעיני כל רואיה, ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה, ונאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם, וביוסף נאמר ויתן חינו בעיני שר בית הסוהר ועוד רבים.

(לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה‘ בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:

פירש"י "ותקרא שמו ראובן – רבותינו פירשו, אמרה ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו אלא שביקש להוציאו מן הבור". ולכאורה קשה וכי עשיו היה חמיה של לאה, והרי יצחק היה חמיה? אבל בדקדוק הלשון תתברר האמת. לא אמר "מה בין בני לבין חמי", אלא "מה בין בני לבן חמי", חמי הוא יצחק ובן חמי הוא עשיו.

(לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה‘ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן: (לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי:

מדוע קראה לו "אישי"? שמעתי פירוש נאה מהרב שלום הלברשטם – בכ' טבת ה'תשנ"ה "אישי" – רומז בר"ת לארבעה אנשים שנוספה אות אחת משם הוי"ה על שמם ואלו הם:

אברהם – אברם – ה'

יתרו  – יתר  – ו'

שרה   – שרי  – ה'

יהושע – הושע – י'

ונראה לי שאמרה לאה הפעם ילוה שמו המיוחד – שם הוי"ה ית' אלי, שרמוז כדלעיל במלה "אישי". ואכן שבט לוי נבחר על ידו ית' לשרתו ולברך בשמו את כל ישראל. עוד נראה לי שכוונתה בזה שתהיה נלוית ליעקב בקבורתה עמו במערת המכפלה שכן שמו של יעקב חקוק על כסא הכבוד ועתה הפעם תהיה היא נלוית עמו.

מה המיוחד בפעם זו שאמרה "עתה הפעם ילוה אישי אלי"? נ"ל שכאשר היה לי בן אחד יכלתי להחזיק אותו ביד אחת, וכאשר נולד לי הבן השני יכלתי להחזיק אותו בידי השניה. אבל משנולד לי הבן השלישי אין לי יותר משתי ידים ולכן בהכרח צריך בעלי להילווה אלי בכדי להחזיק אותו. אח"כ ראיתי שכוונתי לפירוש החזקוני שקדמני בזה.

(לה) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה‘ עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת:

פרק ל, (א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי: (ב) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן: (ג) וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה: (ד) וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב: (ה) וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן: (ו) וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן:

(ז) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב: (ח) וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי: (ט) וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה: (י) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן: (יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד: (יב) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב: (יג) וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר: (יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:

פירש הספורנו "וימצא דודאים. מין עשב טוב הריח ומכין כלי הזרע אל התולדה". ובימינו הוא פרפיום שמזלפות הנשים על עצמן כדי למשוך אליהן את בעליהן.

(טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ: (טז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא: (יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי: (יח) וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר:

מדוע נקרא יששכר בש' אחת ונכתב בשתים? מפרש החתם סופר משום שהיו שתי סיבות לקראת שמו. א) שכר שכרתיך ב) נתן א-להים שכרי. ומאחר שראוי להעלים את הראשון לכן אינו מבוטא.

בפרשתנו כתיב "וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרוֹן". ובפרשת פנחס כו, כג-כד כתיב "בְּנֵי יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחֹתָם וגו' לְיָשׁוּב מִשְׁפַּחַת הַיָּשׁוּבִי וגו'  ופירש"י "לישוב – הוא יוב האמור ביורדי מצרים". ומדוע נוספה לו האות ש' לקרותו ישוב במקום יוב? החיד"א ז"ל הביא את המ"ר לפי שהיו יששכר תלמידי חכמים יושבים באהלה של תורה בא יוב לפני אביו בקובלנא רבה על שנתן לו שם של אליל שנקרא יוב. לפיכך הוסיף לו יששכר אביו ש' אחת וקראו ישוב במקום יוב. ולכך נהגית רק ש' אחת בשם יששכר. אחר כך ראיתי שגם בשו"ת יהודה יעלה אסאד הביא טעם זה.

(יט) וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב: (כ) וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן: (כא) וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה: (כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ: (כג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי: (כד) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה‘ לִי בֵּן אַחֵר: (כה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי:

צריך להבין מדוע דוקא כאשר ילדה רחל את יוסף אמר יעקב ללבן שלחני ואלכה? במעיינה של תורה ביאר שיוסף היה הפכו הגמור של עשיו. ביוסף נאמר "את הא-להים אני ירא". הוא היה בגדר "צדיק באמונתו יחיה". לעומת זאת בעשיו נאמר "ולא ירא א-להים". אומר המדרש יבוא בן בנו של מי שאמר את הא-להים אני ירא ויפרע ממי שנא‘ בו ולא ירא א-להים. וזהו שנאמר "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב". יהושע משבט אפרים בן יוסף, ועמלק בן אליפז בן עשיו. ואני תמיה שהרי השאלה עומדת בעינה. מה הקשר בין עשיו ללבן?

ונראה לי ליישב, שיעקב היה עדיין חושש מעשיו שאמרה לו אמו "עשיו אחיך מתנחם לך להרגך", ואחרי שנולד יוסף ירד חששו שנאמר ”והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש ובערו שניהם יחדיו ואין מכבה“. ומדוע לא חשש אחרי הולדת יוסף?

יעקב – איש תם יושב אהלים – לימוד תורה בבחינת והיו דברי כאש. ואמנם אש בלא להבה אינה שולטת למרחוק, אינה מקרבת רחוקים אלא דואגת רק לעצמה בבחינת צדיק בפרוה.

יוסף – היתה לו אמנם דמות דיוקנו של אביו אך הוא היה שונה מאביו בתכלית. כל ימיו היה מקדש שם שמים ברבים לא בחדרי חדרים, הוא לקח את כל אשר לאביו מבית המדרש אל חוצה לו, אל בית פוטיפר, אל בית הסהר, אל הרחוב, אל ארמון המלוכה, ואל גוי שכל כלו זמה, שעליו נא‘ זרמת סוסים זרמתם. דוקא שם הוא קידש את שמו ית‘ ברבים. אפילו את אחיו שהוא קבל בזרועות פתוחות – וידבר אתם קשות, הוא רצה קודם כל לחנכם ורק אח“כ להתוודע אליהם. גם אחר הוודעו אליהם לא עשה זאת במלים רכות אלא בשבט פיו ”אשר מכרתם אותי מצרימה“, ”לא אתם שלחתם אותי הנה“, ”כי למחיה שלחני הא-להים לפניכם“. הוא ממשיך להפיץ את תורתו בקרב אחיו בעיצומה של אותה דרמה, בדיוק כשם שהפיץ אותה בבית פוטיפר ”ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא-להים“, ובבית הסהר ”הלא לא-להים פתרונים ספרו נא לי“, ובארמון המלוכה ”את אשר הא-להים עושה הגיד לפרעה“. אותו יוסף הוא להבה השולטת למרחוק ורק באותו כח של צדק וחסידות היה בכחו להבעיר את הקש של עשיו. האש היא פאסיבית ושקטה, אך הלהבה אקטיבית ובטבעה מתפשטת הלאה ממקומה. ואמנם כשם שיש יתרון ללהבה על האש כך גם יש יתרון לאש על הלהבה בכך שהלהבה דועכת הרבה יותר מהר מהאש.

(כו) תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ: (כז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה‘ בִּגְלָלֶךָ: (כח) וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה: (כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי: (ל) כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ ה‘ אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי:

וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי – פירש"י "גם אנכי לביתי – לצורך ביתי, עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני וצריך אני להיות עושה גם אני עמהם לסמכן, וזהו גם". וקשה לי מאימתי האב הזקן צריך לסמוך את בניו הצעירים? ההיפך הוא הנכון.

לכן נראה לי לפרש שכך הוא דרכו של עולם שהבנים יורשים את נחלת אבותם. וכך מצוה התורה איש כי ימות ובן אין לו ונתתם את נחלתו וגו'. ושלמה המלך אמר "וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי: וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם זֶה הָבֶל" (קהלת ב, יח-יט). ובתלמוד ובהלכה כל דיני נחלות. נמצא שאדם עובד כל ימיו לצורך בניו ובנותיו, ועד עתה לא היה ליעקב מה להשאיר לשנים עשר בניו. ואם תקשי הרי נאמר מפורש "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים", ושלפיכך התלוננו בני לבן על יעקב "ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה", משמע שהיה לו עושר רב בצאתו מלבן, לכן פירש רש"י "עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני", ואין זו נחלתי.

(לא) וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר: (לב) אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי: (לג) וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי: (לד) וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ: (לה) וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר לָבָן בּוֹ וְכָל חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד בָּנָיו: (לו) וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת: (לז) וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת: (לח) וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת: (לט) וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים: (מ) וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד וְכָל חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן:

בתרגום יונתן "וְטַלְיָא אַפְרֵישׁ יַעֲקֹב וִיהַב בְּרֵישׁ עָנָא מַשְׁכּוֹבִיתָא כָּל יַת דִרְגוֹל וכו'". נ"ל שצריך לומר במקום מַשְׁכּוֹבִיתָא, "משכוכיתא" שהיא מנהיגה ומושכת את כל העדר אחריה.

(מא) וְהָיָה בְּכָל יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרֳהָטִים לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת: (מב) וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב:

מכאן רמז לכך שעטיפת הטלית "העטפים", קודמת להנחת תפלין "הקשורים".

ונראה לי לחדש ברמז שמלת "העטפים" היא בגי' במספר קטן ל"ד וגי' של "טלית" במספר קטן י"ז. ומאחר שבעטיפת הטלית צריכות הציציות להיות מלפנים ומאחור, הוו פעמיים י"ז שהם ל"ד. ו"הקשרים" במספר קטן בגי' כ"ב. וגם "תפילין" במספר קטן בגי' כ"ב. נמצא שגם בחישוב הגי' "העטפים" רומזים ל"טלית", ו"הקשורים" רומזים לתפילין.

(מג) וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים:

פרק לא, (א) וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה: (ב) וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם:

בתרגום יונתן "וַחֲמָא יַעֲקֹב יַת סְבַר אַפּוֹי דְלָבָן וְהָא לֵיתְנוּן שַׁפְיַין לְקִבְלֵיהּ כִּדְאִיתְמְלֵי וְהֵי כִּדְקַדְמוֹי". נ"ל "סְבַר" מלשון סברא. ראה את מחשבותיו על פניו. "שַׁפְיַין" מלשון שופי ושקט, אלא גועשות ורועשות מרוב חימה.

(ג) וַיֹּאמֶר ה‘ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ: (ד) וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ: (ה) וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי: (ו) וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן:

כתב הרמב"ם בהלכות שכירות פרק יג הלכה ז "כדרך שמוזהר בעה"ב שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעה"ב ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד".

ומכאן ניתן ללמוד שכאשר האדם עובד בכל כחו מתעשר ולא כמו הטפשים שאומרים אם מעט ואם הרבה לא מעלה ולא מוריד כי הכל בא מלמעלה. אמת שהכל בא מלמעלה אבל לא בלי עבודה שמתאימה לגודל השכר למטה.

(ז) וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי:

בתרגום יונתן "וַאֲבוּכוֹן שְׁקַר בִּי וְשַׁלְחִיף יַת אַגְרִי עֲשַׂר חוּלְקִין וְלָא יְהַב לֵיהּ יְיָ רְשׁוּ לְאַבְאָשָׁא עִמִי". ובפירוש יונתן "וְשַׁלְחִיף", "כן תרגם ירושלמי בפרשת ויחי בכתוב שיכל את ידיו ותרגם שליפינון לידיה וכן בגמ' שבת פרק הזורק דלמא שלחופי הוה משלחפי והוא ענין שאינו שוה נקרא שלחופי". ע"כ.

ולי נראה שהוא משורש "חלף" והאותיות באותה מלה מתחלפות. והוא ממש כלשון הכתוב "והחליף". וכן ביוסף הוא החליף את יד שמאל בימין ואיפכא. וכן פירש"י בשבת צו: "שלחופי הוו משלחפי – לעולם גבי הדדי הוו יתבי, אלא שאין מכוונים, אלא זה נמשך לפנים וזה לאחור" ענינו החלפה מלפנים לאחור ואיפכא.

(ח) אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים: (ט) וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי: (י) וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים: (יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי: (יב) וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: (יג) אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:

שאל הרב חגי רביב בדרשתו בשנת תשע"ט מה הקשר בין זה שהיה לבן גונב מיעקב, "ראיתי את כל אשר לבן עושה לך", לבין זה שציוה עליו הקב"ה לשוב אל ארץ מולדתו? והרי צריך היה לצוות עליו לעלות לארץ ותו לא.

עוד הקשה באומרו שהמקום היחידי בתורה שהוא בלשון ארמית מצינו בסוף פרשתינו "וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד". והרי שני השמות תרגומם שווה, ומה היא אם כן חשיבות התרגום בפסוק זה?

והסביר שהמלה "גל" ענינו "חרבן". וכן המלה "גלל" של בהמה שהוא רפש וענינו כמו "עי", "ירושלים היתה לעיים", חורבות, ערמות של אבנים, ונקראים בלשון גנאי "גילולי עובדי כוכבים" וכן המלה "גלים". ועוד נראה לי שהוא ענין "גולל" ודופק. שהגולל הוא הכיסוי של ארון הקבורה, ודופק הם דפנותיו. יעקב קרא לו "גל עד" להעיד על מה שהיה לבן עושה ליעקב שהיה גונב אותו. ולכן בא אליו מלאך הא-להים להראות לו את כל הרמאויות של לבן, שהיה גונב ממנו את כל עמלו, והיה כביכול מחריב את ביתו.

ומה ענין זה לעיקר הציווי "שוב אלא ארץ אבותיך"? אלא שהמסר של המלאך הוא שהכסף והזהב שאדם עמל להשיגם בכל ימי חלדו הם טפלים לעיקר, לפיכך שוב הביתה אל ארצך, שם יתן לך הקב"ה את כל מה שמגיע לך.

אבל מבחינתו של לבן שקרא לגל זה "יגר סהדותא" בארמית, היתה לגל הזה תשובה ליעקב. לא כדברך יעקב שאני רימיתיך, אלא שילמתי לך את כל שכרך משלם. שכן "יגר" הוא מלשון "אגר" שמתרגם התרגום בפסוק "כי שכר שכרתיך בדודאי בני", "מיגר אגרתך ביברוחי דברי". נמצא שאף על פי שפירוש המלים בעברית ובארמית לכאורה שווה, אבל המהות שבין שתי השפות שונה בתכלית.

קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ – בשבת זו היה האוף-רוף של גינזבורג. והוא קישר את זה לנאמר "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". היתכן שאחרי עמל של שנים יעזב איש את אביו ואמו ודבק באשתו? היתכן שיעקב שעמל שנים כה רבות לאגור את כל רכושו, לפתע יעזוב את כל אשר לו וישוב אל ארץ מולדתו? אלא הכל הוא ענין אחד. "לא במותו יקח הכל", ו"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". הכל צריך לשוב אל השורש לקיים את מצות הבורא "אעשה לו עזר כנגדו", לפרות ולרבות, ולעלות ולהתישב בארץ הקדש.

(יד) וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ: (טו) הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ: (טז) כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה: (יז) וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים: (יח) וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן: (יט) וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ: (כ) וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא: (כא) וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד: (כב) וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב: (כג) וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד: (כד) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע: (כה) וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו בְּהַר הַגִּלְעָד: (כו) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב: (כז) לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר:

האם באמת היה לבן מקיים וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר? ואם תמצי לומר שלבן שיקר, האם התורה אוספת וכותבת את שקריו? אלא שלבן אמר ליעקב אני לא הכרתי בך שאתה כל כך דתי, כי אילו הכרתי זאת בך, לא הייתי נותן לך לעבוד עבורי, אלא הייתי עושה הכל רק לשלחך. ולזה התפאר יעקב ”עם לבן גרתי ותרי“ג מצוות שמרתי“. ראו איך סדרתי אותו שהוא לא הכיר בי.

(כח) וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ: (כט) יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע: (ל) וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי: (לא) וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי: (לב) עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם: (לג) וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל: (לד) וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא: (לה) וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים: (לו) וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי: (לז) כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ: (לח) זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי: (לט) טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה: (מ) הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי: (מא) זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים: (מב) לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ: (מג) וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ: (מד) וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (מה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה: (מו) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל: (מז) וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד:

י"ז בכסלו תשפ"ד הוא יום כ"ט בנובמבר תש"ח היה יום ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל, והיה זה בפרשת ויצא כשהקימו לבן ויעקב גל אבנים, יעקב קרא לו גל- עד. להורות על העתיד. ג"ל הצביעו בעד הקמת המדינה. ואילו לבן הרשע קרא לו יגר סהדותא. יגר – י' נמנעו; י"ג התנגדו. ר' – רשע; מלמד על לבן הרשע שמנה את הנמנעים והמתנגדים.

(מח) וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד: (מט) וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף ה‘ בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ: (נ) אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (נא) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ: (נב) עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה: (נג) אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק:

פירש הספורנו "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. שיצחק אינו בן תרח ונשבע שאלהיו של יצחק לבדו ישפוט אם יבגוד". ומכאן ראיה שאם יהודי צריך להצהיר בבית משפט יקח בידו תנ"ך ולא ברית החדשה.

(נד) וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר:

פרק לב, (א) וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ: (ב) וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים:

הפרשה פותחת בחלום הסולם שראה יעקב מלאכי א-להים עולים ויורדים בו. והפרשה גם מסיימת במלאכים שפגעו בו בעזבו את עשיו שנאמר "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי א-להים“. ללמד שמלאכים מלוים את האדם בדרכו בכל עת ובכל שעה אפשרית ובלבד שלא יהיו לו מפריעים כעשיו אחיו,  ובמלים אחרות, הקב"ה נמצא בכל מקום שנותנים לו להכנס.

(ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם:

מַחֲנָיִם בגי' קמ"ח שהוא מנין הפסוקים בפרשת ויצא. (עי"ת)

דרשות

מעשה אבות סימן לבנים

ש"ק שנת ה' תשנ"ה – נצח ישראל – אליהו שלום שלוש

וַיֵּצֵ֥א יַֽעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה: פי' רש"י ז"ל "מכאן שקפצה לו הארץ". אבי מורי  שיחי' כתב בספרו "אור חדש" ע"ד הפשט שאין כוונת הכתוב לומר שדברים אלה היו אחרי הגיעו לחרן אלא היו אלה מאורעות שאירעו לו בדרכו לחרן. והוא הפי' הנכון.

ראיה לדבר מהמאורע הראשון שנזכר בפרשה זו, "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", וא"ת שמעשה זה היה אחר הגיעו לחרן בודאי לא היה שוכב על האדמה וגם לא היה משתמש באבן או באבנים להיותם כר למראשותיו, אלא בהכרח המקום ששכב עליו אדמת קדש הוא, והוא מקום המקדש, ולא חרן.

"והנה מלאכי א-לוהים עולים ויורדים בו". מי היו מלאכים אלה? בתנחומא אות ב' "אמר ר' ברכיה בשם רבי חלבו ור"ש בן יוסינא מלמד שהראהו הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. א"ל הקב"ה ליעקב. יעקב, למה אין אתה עולה? באותה שעה נתירא אבינו יעקב ואמר כשם שיש לאלו ירידה, כך אני יש לי ירידה. ולא האמין ולא עלה. אמר לו הקב"ה אילו עלית והאמנת לא היתה לך ירידה לעולם. אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדים בהללו ד' מלכיות בעוה"ז במסים ובארנוניות ובגולגליות וגו'". ע"כ

מדרש זה מרעיד כל שומע, איך נוכל להעלות על לב שבגין פעולה זו שעשה יעקב אבינו, סובל עם ישראל בכל שנות הגלות האכזריות. מה פשר הדברים?

ונ"ל לבאר שכידוע לכל אדם יש מלאך של עצמו למעלה בשמים, כמו כן לכל אומה יש למעלה שר ממונה. וכל פעולה או דיבור שעושה אדם למטה, באותה מדה במדויק, ובאותה התרגשות ומחשבה, כמחשבת העושה כאן בעולם הגשם, פועל את פעולתו למעלה אותו מלאך רוחני. נדמה לעצמנו שאדם עומד כנגד הראי ומזיז את ידו. יראה על אותו הראי את ידו זזה בשיא הדיוק כפי שהוא מזיז את ידו, לא פחות ולא יותר. וכן הוא בדיוק ענין המלאך הרוחני ביחס לעושה הפעולה בעולם הגשם.

הנחה נוספת היא שכל פעולה שפועל בה האדם הן לטוב והן לרע, אותה פעולה הופכת להיות חלק מעצמיותו (דהיינו מהגֵנים שלו) עד שהוא מנחיל אותה לבניו אחריו. בנתוח הדברים הרי כל אדם הוא עולם בפני עצמו, שהרי אמרו חז"ל כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא, וכל אדם צריך לומר "לא נברא העולם כלו אלא לכבודי ולשמשני". עם אחריות כבירה כזו בהיותו יסוד לכל העולם מצאצאיו, וביודעו שכל האומה והוא בראשיתה, מושפעת מהגנים שלו, בודאי יקפיד  על כל צעד ושעל ועל כל היוצא מפיו שיהיה כשורה. ע"ד משל בבנית בית כל שיפור שעושה הבנאי בבנית יסודות הבית הרי הוא משפיע על החוזק של הבית כולו, וכל התרשלות או מהירות בעבודה בבנית היסוד, כגון שלא דאג לדחוס את המלט, או שבתערובת הטיט שם חול יתר על המדה או שום חומר מרכך אחר, או שלא דאג לכך שיהיה השטח מיושר ומוצק כהוגן, הרי שכאשר יתיבש הטיט לא תהיה עוד אפשרות לתיקון היסוד, אלא להתחיל מהתחלה. וכל תיקון עתידי יהיה חייב להיות אך ורק בתיקון הפגמים שיצמחו בו לאורך כל הדרך, אך לא עוד ביסודות. וה"ה באדם ופעולותיו. כל אדם הוא בבחינת יסוד לכל צאצאיו אחריו עד סוף כל הדורות. וכל פעולה שהוא עושה משפיעה ישירות על נשמת כל צאצאיו אחריו הן לטוב הן למוטב.

ובזה יתבאר הפ' "והנה מלאכי א-ל-הים עולים ויורדים בו" – שלכאורה קשה שהיה  צריך לומר יורדים ועולים בו כי למעלה משכנם הקבוע של המלאכים, ואילו מהפסוק נשמע שמשכן המלאכים הוא למטה בארץ והם עולים תחילה ואח"כ יורדים? אבל לפי האמור לעיל יתבאר יפה כי המלאכים הם פעולותיו הגשמיות של האדם שאותן פעולות בוראים מלאכים, והם עולים תחילה למעלה. ולמה צריכים הם לשוב לרדת למטה? אלא שאח"כ הם חוזרים להיות בבחינת "בו". פי' כי אחרי כל פעולה טובה, ישותו ואישיותו של פועלה משתנה לטובה מכח המלאך החדש, שיורד אל עצמיותו של פועל הפעולה, והופך להיות אחד מהגנים המרכיבים את אישיותו, ובכך משפיעים גם על צאצאיו אחריו לטובה, ע"ד "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם". זאת ועוד המלאך החדש או הגן החדש שהפך להיות חלק מאישיותו מסייע לו לעשות פעולות טובות אחרות, שכן נאמר "הבא ליטהר מסייעין לו", ונא' "מצוה גוררת מצוה".

העולה מהאמור שבאותה שעה שנתירא יעקב אבינו ואמר כשם שיש לאלו ירידה, כך אני יש לי ירידה, ולא האמין ולא עלה, פגם בנשמתו ובנשמת כל צאצאיו כי הוא היסוד לכולם. ומה תקנתו? מדה כנגד מדה. מכיון שלא האמין שהוא יעלה למעלה וימשול בכל אותן מלכיות, השיבו הקב"ה, חייך כיון שלא רצית לעלות תשאר למטה במקום שביקשת לעמוד, וכל אותן מלכיות שיש לכל אחד מהם בשעתו עליה זמנית, ישלטו עליך במשך זמן עלייתם, ואתה תהיה משועבד להם.

ואפשר שפעולה זו של יעקב היא המקור למה שהשביעם ית‘ שלא יעלו בחומה כדאיתא בשה“ש ”השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו‘ אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ“. ונ"ל לפרש ”עד שתחפץ“, שבכל עת שהי"ת יחפוץ תהיה להם עליה זמנית, אבל לעת"ל ישארו הם למעלה לעד ולעולם, כי זה חפצו ית' באחרית הימים.

ומכאן נלמד מוסר השכל לחשיבות פעולותינו ותפלותינו. כי כל מלה שאדם מוציא מפיו בתפלתו או כל מעשה שהאדם עושה, הוא משפיע באותו מעשה או דיבור לא רק עליו בעצמו אלא גם על כל הדורות הבאים אחריו. כל מלה שמוציא האדם מפיו בוראת מלאך, כמו גם כל פעולה גשמית בוראת מלאך שאותו מלאך הוא הצד הרוחני שבפעולותיו הגשמיות, וכל אותם מלאכים הם הם סנגוריו והם הם חלילה קטגוריו ליום הדין הגדול והנורא.

ביום ש"ק נתן לנו הקב"ה נשמה יתירה. ומה המיוחד בנשמה היתירה? שהיא אינה מחכה לנו לעלות קודם למעלה כמו בשאר ימי החול אלא היא יורדת תחילה למטה כדי לסייע לנו להיות עולים ביתר תוקף וביתר עוז. וכן אמר הקב"ה "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וברצוני ליתנה לישראל. לך והודיעם" – צריך לדעת איך לקבל מתנה ולהעריך אותה כדי שנוכל לנצלה כפי ההגון לה. שבת שלום.

וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י – הרב ישראל מאיר לאו

וַיִּדַּ֥ר יַֽעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִֽהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֨נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶֽאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ: כא וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְהוָֹ֛ה לִ֖י לֵֽאלֹהִֽים: כב וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֨מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִֽהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּֽתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ:

יעקב ישן וחולם את חלום הסולם המפורסם ומיד אחרי שקם משנתו נא‘ ”וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה א-להים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה‘ לי לא-להים“. הקשה הרב ישראל מאיר לאו איך יכול יעקב לעשות תנאים כאלה עם ה‘? וכי אם ה' לא ישמור אותו, אז לא יהיה חלילה ה‘ לו לא-להים?

ועוד שהרי בפשט הדברים תנאי נדרו הם שישוב "בשלום" מעשיו, מלבן, מאליפז ומכל האויבים שלא יזיקו לו אלא יצליח הוא ומשפחתו לצאת מהם בשלום. ולפי"ז קשה מדוע  רש"י ז"ל חרג מפשט הדברים ופירש ”בשלום“ – שלם מן החטא שלא אלמד מדרכי לבן? מנין למד רש“י לפרש כן?

ועוד, הרי נא‘ במס' ברכות סד. "אמר ר‘ אבין הלוי הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום. שהרי יתרו שאמר למשה לך לשלום, עלה והצליח. ואילו דוד שאמר לאבשלום לך בשלום, הלך ונתלה. מאידך, הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום שנא‘ ואתה תבוא אל אבותיך בשלום". ולפי“ז ק‘ מדוע אמר דוד על עצמו ושבתי ”בשלום“ אל בית אבי?

עוד הקשה בדקדוק לשונו של יעקב שהתחיל בל‘ ”ושמרני“, ”ונתן לי“ והיה צריך להמשיך ולומר ”והשיבני“ אל בית אבי. ומדוע אמר ”ושבתי“ בשלום אל בית אבי?

והתשובה נעוצה בהבנת הרעיון מדוע הנפטר מן החי צריך להפטר ממנו בלשון ”לשלום“ ואילו הנפטר מן המת צריך ליפטר ממנו בלשון ”בשלום“?  כי אות השימוש ל‘ מורה על הרעיון ”לקראת“ והיא שייכת למי שממשיך בדרכו ע“ד ההולך מחיל אל חיל וזה שייך באדם חי שמוסיף לפעול בחיים. משא“כ אדם מת שסיים את תפקידו בעולם הזה ואינו הולך לקראת פעולה נוספת. אדם זה הולך "בשלום" לעולם האמת, דהיינו באותו מטען שעזב בו את העולם הזה. ומי שטרח בע“ש יאכל בשבת. אבל לעלות ולהתעלות במצוות נוספות לא יוכל שהרי נא‘ במתים חפשי, להורות שהוא חפשי מן המצוות כיון שאינו עוד בעל בחירה. ולכן ראוי לומר לו ”לך בשלום“, לך באותה שלמות שרכשת בעולם הזה, ולא ”לך לשלום“.

ואם תקשי הרי בנו שאומר עליו קדיש ולומד תורה ומשניות ונודר לצדקה לעילוי נשמתו מעלה את נשמתו אפילו אחרי מותו? נראה לי להשיב שזה נכלל במלה "בשלום" שזוהי תוצאת החינוך שנתן לבן, והיא משלמת עכשיו לאביו אחרי מותו.

ועפי“ז תתיישבנה גם יתר השאלות יעקב אמר ”ושבתי בשלום“ היינו באותה שלמות שרכשתי בבית מדרשם של שם ועבר, כי הוא ידע שלא ילמד ולא יוסיף לקח בבית לבן ולכן לא התפלל בלשון ”ושבתי לשלום“ המורה על הוספה.

ובזה יתבאר מדוע רש“י ז"ל פירש יפה שאהיה שלם מן החטא שלא אלמד מלבן הרשע, היינו שלא אאבד מהשלמות שבאתי עמה. ובזה יתבאר גם מדוע אמר ”ושבתי בשלום אל בית אבי“ ולא אמר ”והשיבני בשלום“ כי ענין זה שאדם חוטא או נזהר מן החטא אינו תלוי בבורא ית‘ אלא באדם עצמו שכן מפורש בתורה ”ועתה ישראל מה ה‘ א-להיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה‘“ כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

ועפי“ז יתבאר גם תנאו של יעקב במ“ש ”והיה ה‘ לי לא-להים“ היינו שאם אשוב בשלמותי ולא אלמד מדרכי לבן ממילא כמו שהיה ה‘ לי לא-להים עד עתה שאני שלם בדרכיו ית‘ כן אהיה גם אחרי שאעזוב את בית לבן שה‘ יהיה לי לא-להים.

והי“ת אהב את לשונו של יעקב שהשתמש בל‘ ”והיה“ ונטל לשון זו והשתמש בה במלות מפתח לגאולת הבנים. ”והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה‘ על ראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים“, ”והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול“.

סודו של בנימין – הרב חנן פורת זצ“ל – ט"ו כסלו תשס"ג

בפרשת 'ויצא' מתארת התורה בפרוטרוט את סדר לידתם של בני יעקב בחרן, ולרגע נדמה כי "תמו הנערים". אך הנה בפרשת 'וישלח' מתברר כי "עוד נשאר הקטן", הלא הוא בנימין, ורק עם לידתו הושלם בנין בית ישראל. קודם לידתו של בנימין ברך הי"ת את יעקב בשובו ארצה, במלים "ויאמר לו א-להים אני א-ל ש-די פרה ורבה גוי וקהל גויים יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו" (ל"ה, יח).

ברכה מופלאה זו, אע"פ שניתן לייחסה לכל שבטי י-ה, רומזת בוודאי ללידתו של בנימין הסמוכה לה, כפירש"י מהמד"ר: 'פרה ורבה', על שם שעדיין לא נולד בנימין.  'ומלכים מחלציך יצאו',  אלו שאול ומפיבשת שהיו משבט בנימין".

נמצינו אפוא למדים שהבטחת המלוכה בישראל ניתנה לראשונה לשבט בנימין. ולפי"ז משיחתו של שאול למלך בידי שמואל, לא היה דבר שבאקראי אלא גזירה א-להית מראש מקדם.

עובדה זו כשלעצמה מחייבת עיון עמוק, שהרי מורגלים אנו לראות שני שבטים אחרים הנוטלים את מטה ההנהגה: האחד – יהודה – הזוכה לברכת יעקב "לא יסור שבט מיהודה" (מ"ט, י) וממנו יוצאת מלכות בית דוד. והשני יוסף השליט בארץ מצרים, ומזרעו יוצא יהושע בן-נון.

על תפקידם המיוחד של יהודה ויוסף בהנהגת האומה כבר נכתבו דברים רבים בנגלה ובנסתר, ואף הציפיה להופעתם של שני המשיחים 'משיח בן יוסף' ו'משיח בן דוד', יונקת מההכרה כי לכל אחד מהם נועדה משימה יחודית: משיח בן יוסף – תפקידו להניח את היסוד לבניינה החומרי של האומה, ואילו משיח בן דוד ייעודו להשלים את בניינה הרוחני (עיין במאמרי ראי"ה, "המספד בירושלים"). אך דומה שלא נתברר עדיין די הצורך מה תפקידה של מלכות בנימין. האמנם זקוקים אנו לעוד משיח? שמא תאמרו אין בפסוק "ומלכים מחלציך יצאו" אלא 'רמיזה על 'מלכות-שעה', ומלכתחילה לא יועד לה כל תפקיד בבניין מלכות ישראל.

אך אנא במטותא מכם, צאו והתבוננו בדברי שמואל, האומר לשאול במפורש כי אלמלא נכשל בגלגל, "כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם" (שמואל א' י"ג, יג), אלא שאם כן יש לשאול, מה יהא גורל הצו "לא יסור שבט מיהודה"? ומלכות בית דוד מה יהא עליה?

"אנכי אהיה לך למשנה". דומה שהמפתח לסוד מלכות בנימין נעוץ בדבריו המופלאים של יהונתן בן שאול, בעת פגישתו האחרונה עם דוד במדבר זיף בחורשה "אל תירא כי לא תמצאך יד שאול אבי ואתה תמלוך על ישראל, ואנכי אהיה לך למשנה וגם שאול אבי יודע כן" (שמואל א' כ"ג, יד).

יהונתן האוהב את דוד, "אהבה שאינה תלויה בדבר", בוודאי אינו מחפש לעצמו 'ג'ובים', ודבריו הטהורים מאירים את המודל הראוי לאיחוד הכוחות בין בני רחל ולאה בבניין מלכות ישראל, מלך מיהודה ומשנה למלך – מבנימין.

ואכן "מודל ממלכתי" מעין זה מצוי גם בהשגת הראב"ד על הרמב"ם בהלכות מלכים א', ט' ביחס לאפשרות שילוב בין מלכות בית דוד לבין בית ירבעם מזרע יוסף, וכך כותב הראב"ד: "אלא ודאי אילו היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים, לא היתה המלכות פוסקת מזרעו, אבל היתה שניה למלכות בית דוד כגון 'קיסר ופלג קיסר' ".

אלא שכאן יש להוסיף ולהדגיש כי הנכונות להיות 'פלג קיסר' מחייבת היתה את ירבעם להכיר מתוך ענווה בעליונות מלכות בית דוד ובדבר זה נכשל, כדברי הגמרא בסנהדרין קב. "אחר שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו (ירבעם) "מי בראש?" אמר לו (הקב"ה) "בן ישי בראש", (אמר לו) אי הכי לא בעינא (אם כך איני רוצה).

וכשם שגאוותו של ירבעם מנעה את איחוד הכוחות, כך גם קנאתו של שאול בדוד הרסה את השותפות ביניהם, ורק יהונתן בן שאול בענוותנותו הגדולה ראוי היה לבנות עם דוד מלכות משותפת אידיאלית, ועל כן נכרתה ביניהם ברית עולם באותו מפגש בחורשה "ויכרתו ברית שניהם לפני ה' ".

ברית זו, אשר לה עד רבונו של עולם, לא בטלה לעולם, ואנו מובטחים ועומדים כי עוד תשוב ותופיע, כי יסודה באהבה שאינה תלויה בדבר וזו אינה בטלה לעולם" (אבות ה', ט"ז). "כי בנימין הוא המחבר אותם".

אלא שעדיין עלינו לחדד ולהבהיר מהו התפקיד המיוחד אשר נועד לבנימין כ"משנה למלך"? על נקודה זו עמד הרמח"ל באיגרת מעולפת סוד שכתב למורו ורבו ר' ישיעה באסאן, ובה הוא מברר את תפקידיהם המיוחדים של יוסף ויהודה בבניין מלכות ישראל, ואת הכח הנוסף הנדרש לשם איחודם ל"עץ אחד", וכך כותב הרמח"ל: "ועתה אומר מי הוא המחברם, כי בנימין הוא המחבר אותם. ולכן נטל המלכות ראשונה כדי שיתחברו השנים, אך מפני ששאול עצמו, שבו היה תלוי התיקון הזה, לא תיקן כראוי נדחה הדבר לעת קץ. . . וסוף התיקון יהיה בעת הגאולה בסוד 'והיו לאחדים בידך' ".

ואכן מעמדו של בנימין כמחבר בעצם הווייתו, בין יוסף ליהודה, מתגלה בפרשת יוסף ואחיו, לא רק בדרך הסוד אלא על פי פשוטו של מקרא. כי באמת מי הוא זה שבזכותו מתאחה הקרע בין יוסף ויהודה, אם לא בנימין, הקשור מצד אחד ליוסף, כבן לרחל אמו, ומצד שני ליהודה, המוסר נפשו למענו ומתחייב ליעקב אביו "אנכי אערבנו מידי תבקשנו" (מ"ט, ט).

בנימין הוא העומד במוקד זעקתו קורעת הלב של יהודה "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי".  ובזכותו נשברות כל המחיצות ומתגלה ברית אחים אשר לעולם לא תיתם "כי בנימין הוא המחבר אותם".

הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני: "מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.

ולי הקטן נראה להוסיף על דבריו המרתקים את הפסוק "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל להודות לשם ה'". דלכאורה קשה מהו "כעיר שחוברה לה יחדיו"? ולדבריו אין קושיא כי ירושלים היא העיר שנבנתה בחלקו של יהודה בן לאה וגם בחלקו של בנימין בן רחל ואחיו של יוסף. ולכן נחשבה כעיר שחוברה לה יחדיו. ואולי משום כך דוקא נקראה בשם ירו-שלם שע"י שניהם נעשה האיחוד המושלם של העיר ולכן היתה באפשרות כל השבטים לעלות שם להודות לשם ה'. ונראה לי שבתוך המלה "ירו" מונחים בר"ת יהודה, רחל ובנימין. עוד נ"ל שהמלה "ירו" היא מלשון יראה כי שלמות זו לא ארכה זמן רב קודם שגלו ממנה.

עוד מתבאר מדבריו היחס הבלתי מובן לכאורה של דוד בהתיחסו אל שאול אויבו שקם עליו פעמים ספורות להרגו, ובמקום לנצל את ההזדמנות לחסל אותו בשעת הכושר נאמר "וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא: ועוד שם בשמואל א, כד, פעמים נוספות שקרה לו דוד "משיח ה'", כי דוד ידע ברוח קדשו שהוא יהיה סגנו ברבות הימים.

דברתי בסעודה שלישית בבית יעקב באטלנטא בשנת ה‘תשמ“א

כשם שלכל אחד מהאבות היתה דרך מיוחדת בעבודת ה‘ כן הוא גם באמהות. פרשתינו מתמקדת על רחל ולאה. אם כי לא נכתב רבות עליהן אלא קצת בכתובים ובמדרשים השונים נוכל לקבל תמונה בהירה על השוני העצום שביניהם ועל הסיבה מדוע רחל האהובה והיפהפיה לא נקברה עם בחיר לבה יעקב, אלא בדוקא נקברה בדרך אפרתה, ואילו לאה השנואה נקברה עמו במערת המכפלה.

רחל היתה יפת תואר ויפת מראה, אהובתו של יעקב שבשלה הוא עבד שבע שנים תמימות עד שבסופו של דבר, גנב לבן את דעתו, כשנתן לו את לאה במקום רחל. לכאורה היה מגיע לו, שהרי גם הוא גנב את דעת אביו בברכו אותו במקום את עשיו. רחל היתה זו שריחמה על לאה אחותה ונתנה לה את הסימנים בכדי למנוע ממנה בושה. רחל גנבה את התרפים אשר לאביה ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם ותאמר לאביה דרך נשים לי. רחל היתה עקרה כמו לאה אחותה, אך היא לא געשה ורעשה. רק משראתה שלאה מביאה ילדים לעולם זה אחר זה, התלוננה קשות ליעקב ”הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי“. רחל ציפתה לישועה משמים וצעקה על יעקב שהוא לא מתפלל יחד עמה כמו שעשה יצחק אביו שנאמר ”ויעתר יצחק לה‘ לנוכח (רבקה) אשתו“. רחל לא היתה הראשונה לקחת את זלפה שפחתה ולתת אותה ליעקב לאשה. היא לא עשתה כן אלא אחרי שלאה נתנה את בלהה שפחתה ליעקב לאשה. כאשר נולד לה יוסף היא לא התפללה אלא לבן אחד נוסף ”יוסף ה‘ לי בן אחר“. היא לא רדפה אחרי יעקב להביא ממנו עוד ילדים בכדי להיות עקרת הבית. רחל אמרה ללאה אחותה ”לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך“. דמותה של רחל היתה בהשקט ובצינעא.

לאה היתה אשתו השנואה של יעקב ”ועיני לאה רכות“ אם מרוב בכיות מחשש שמא תפול בידי עשיו, או בלא שום סיבה מיוחדת, שהרי לא כל הנשים יפות תואר הן. ואולי דוקא משום כך היתה לאה גועשת ורועשת ברצותה להיות אהובתו ועקרת ביתו של יעקב ”רָאָה ה‘ בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי“, ”שָׁמַע ה‘ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי“, ”עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים“, ”וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי“, ”הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים“. מטרתה הוכיחה את צדקת דרכה בכך שזכתה להקבר יחד עמו במערת המכפלה.

קבלת הסימנים מרחל אחותה וגנבת דעתו של יעקב היו ללא ספק בהשגחה עליונה מידה כנגד מידה כלפי יעקב שעשה בדיוק את אותו הדבר לגנוב את דעת יצחק אביו בקבלת הברכות שהיו מיועדות לעשיו אחיו. עוד יותר מזה, הסביר השפת אמת, שכאמור היו עיני לאה רכות מחמת בכיותיה שלא תיפול בידי עשיו הבן הבכור. ומאחר שקבל יעקב את הבכורה והברכות ברמאות, במידה כנגד מידה נפלה לאה בחלקו ברמאות כי הוא עתה בעל הבכורה.

בהתבוננות יתר נראה דבר מעניין. לבן ורבקה היו אח ואחות. רבקה אירגנה את גנבת דעת בעלה יצחק דרך יעקב בנה לגנוב את הברכות שהיו מיועדות לעשיו. ולבן אחיה אירגן את גנבת דעתו של יעקב בתיתו לו את לאה במקום רחל.

ומדוע רחל האהובה לא זכתה להקבר עם יעקב? משום שזלזלה במשכב הצדיק כפי שנוכחנו בעניין הדודאים. ובפירוש מטרת חייה של רחל היו הבנים ולא הבעל, לפיכך לא זכתה להקבר עמו. רחל החלה את דרכה בשמחה בהיותה אהובה וסיימה בדמע להיות מבכה על בניה. את ייעוד חייה לא סיימה, ולכן נקברה בדרך אפרתה להשלים את יעודה.

עוד מעניין מאוד לציין שעם תקומתה של מדינת ישראל וכאשר הגישה כמעט חפשית יחסית לכל המקומות הקדושים ולאתרי קבורת אבותינו הקדושים. הקברות שהם הכי פופולריים ושהגישה אליהם כרוכה בהכי הרבה סכנות ומלחמות מצד אויבינו הם קבר רחל וקבר יוסף. לא קבר לאה ולא קבר של אחד מכל שבטי ישראל האחרים.

דרש הרב ליסבון בשם הרבי בשנת ה'תשנ"ז

"ויצא יעקב" אומר המדרש שיצא מבארה של שבועה. מכיון שאברהם נשבע לאבימלך וכרת עמו ברית, נגזר על זרעו ז' שכבשו. וכיון שגם יצחק כרת עמו ברית נגזרו עוד ז' שחלקו. ויצא יעקב מאותה באר של שבועה שנשבעו לאבימלך, כי הוא לא רצה לכרות עמו ברית.

ומדוע כרתו עמו ברית אברהם ויצחק? פי' הרבי בהקדימו לשאול להיכן הלכו כל אותם גרים שגיירו אברהם ושרה? מדוע אין שומעים מהם מאומה? אלא שכל אותם גרים קודם שנתגיירו היו עוע"ז, ורק לאחר הגירות החלו להכיר בבורא ית'. אבל חלק הרע נשאר עדיין נצור ואצור בתוכם, ולא רק בתוכם, אלא גם בתוכו של אברהם שבמידת החסד שלו ניסה בכל כחו למשוך מהם את הרע ולהופכו לטוב להכיר בבורא העולם.

ומדוע היה אצור חלק הרע בתוכו של אברהם? כמובן שלא קיבל את הרע מתלמידיו שהיו עובדי ע"ז, אלא שחלק הרע היה עדיין דבוק בו מבית הוריו. או אולי בגלל המתנות שקבל מאבימלך עבור שרה אשתו, שהיוו מעין שוחד בכדי להפיס את דעתו, הוא עצמו, בכדי להתקרב לאבימלך ביאר את אותם דברים לאבימלך, בדבר האמונה בא-ל אחד, באופן שלא תהיינה סתירות בין דעתו לבין דעת אבימלך (בלשון ימינו –  דיפלומטיא). ומדוע צריך היה ליישר את דבריו שיתאימו לדעתו של אבימלך ושריו? שאילולא כן לא היה יכול לעמוד כנגדם, וזה גרם שסוף דבר נגרר אחריהם עד שכרת אברהם ברית עם אבימלך.

ורק אחרי לידת ישמעאל סילק אברהם מעליו את כל החלק הרע שהיה אצור בתוכו ונתנו לישמעאל. וכן יצחק שיצא ממנו עשיו סילק מעליו את כל חלק הרע שהיה אצור בתוכו ונתנו לעשיו. אבל קודם לכן באותו כח רע שהיה אצור בתוכם כרתו ברית עם אבימלך האויב הפלישתי. מאידך, יעקב שלא היה בו חלק רע, והיה כל כלו טוב, לא היה צריך לכרות ברית עם אבימלך הרע, כי לא היה בכחו שום חלק מהרע, ולכן העיד הקב"ה בחתימתו על י"ב שבטי י-ה שילד יעקב שכולם צדיקים. ונראה לי שזוהי הסיבה שנקרא יעקב בחיר האבות. עוד נ"ל שזהו שרמז יעקב לעשיו במלים "יש לי כל", "כל", שכלו טוב, ללא חלק רע.