ישתבח הבורא ויתעלה המביט לארץ ולדרים, בארמונות מלכים ובחדרי חדרים. המשפילי לראות דברי תורתו שזורים, בכל מיני מאמרים, כתובים בידי מחברים זהירים, ומהם בכתיבתם מהירים, ואני תפלה ליוצר מאורים, שיהיו דברי לפניו מאירים, ועל פרי עטי בענייני התפלות ופרשת השבוע ושאלות ותשובות בענייני הלכה שונים במה שפירשתי ודרשתי וחידשתי ליהנות ולהתענג בהם העוסקים בתורה, שבעזרתו יתברך יצאו לאור ולהאיר וגם לא פסחתי על חכמת הדקדוק שנגוזה עברה על פי רוב בימינו אלה שכל תלמידי החכמים כמעט כל מעיינם בתלמוד ומהם שלא לומדים תנ"ך אלא ממה שמביא התלמוד, עד כדי כך שבמציאות אם ישאלך מאן דהו מהיכן נלקח פסוק פלוני ישיב שהוא בגמרא מנחות וכדומה.
הקדמה זו נועדה בעיקר לספרי "השער לתפלה" שמחולק לשני חלקים. הראשון שבהם מלא בפנינים ופרפראות שבתפלות השונות והחלק השני דן בשאלות ותשובות ארוכות וקצרות. ואני תפלה שיהיו דברי תורתי קרבן תודה להי"ת על אשר זיכני להגיע עד הלום. בבחינת ונשלמה פרים שפתינו, ושיהיו דברי אלה מבושמים כקטורת שאליהם ירוץ הקורא להתבונן במילותי ובהגיוני לבי במטרה לשפר את היחס שבין המתפלל לבוראו, והיוצא מפי ומפרי עטי יהיו לרצון לפניו ית'. ובטרם אפתח בתפלה לבורא ית' ראוי ונכון לדעת ולהכיר את הבורא ית' שכל תפלותינו אליו מופנות. ובכך לקיים את מצות התורה "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".
ואפתח בשאלה איך יוכל האדם להגיע לידי ידיעת ה' שהוא רואה ואינו נראה? ישנן תשובות רבות עד אין חקר לשאלה מפורסמת זו ואמנם אחת מהם היא זו של איוב בפרק יט, כו "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ". ככל שהמדע הרפואי מתקדם יותר, כך הרוצה לראות את יד ה' רואה, החל מבדיקות הדם הפשוטות ועד לבדיקות של הדי אן איי. מי יכול לייצר בעולם נוזל כזה שיכול לפענח כל כך הרבה תשובות לכל סוגי בעיות החל מספירת כדורי הדם האדומים ביחס ללבנים, בדיקות ביוכימיות, נוגדנים, בלוטת התריס, הורמונים, סוכרים, שומנים, בדיקות גנטיות, גזים בדם, ועוד אלפי שאלות שמפוענחות על ידי כמה טיפות דם. וזו רק תחילת הדרך איך לראות את ה' "מבשרי". יש לנו להתמקד בכוונה יתירה בכל מלה בברכת אשר יצר ולרדת לאמיתות הדברים. זאת ועוד, ובעיקר הדרך הנכונה ביותר לדעת את ה' היא דרך פעולותיו. אך איך נדע שהם פעולותיו? לכך כשיתבונן האדם בכל אבר מאבריו מצפורן האצבע הקטנה עד ללב הפועם בקרבו, בין מה שנראה שהוא דרך מקרה, ובין מה שנראה שאין זה אלא יד ה', וכל שכן בדברים הרבה יותר בהירים, שבהם רואים את יד ה' בעליל, כשיתבונן בכל אחד מהם יגיע האדם לידי ידיעתו ית'. והשאלה היא מבחינה תכליתית מה שמשפיע על האדם לשנות את הלך מחשבתו ולראות את יד ה' בכל פעולותיו ולהתפעל מגדולתו ית', היא שינוי גישה. ה"טבע" הוא בגימטריה "א-להים", וכשידע האדם שאין מקרה בעולם, אלא "מקרה" בחילוף האותיות הוא "רק מה'". יראה איך השגחתו הפרטית פועלת ממש עליו בכל רגע ורגע.
שאם תאמר שיזכה האדם להכיר ולדעת את ה' דרך לימוד תורה, הרי בדרך זו מפעיל האדם את שכלו וקשה לומר שבכך שהוא יושב ולומד דף גמרא הוא מכיר בכך את בוראו, ואני עצמי כבר פגשתי בניצול שואה שביקש ממני להיות חברותא שלו ללימוד גמרא, וכך למדנו ארבע שעות ליום פעמיים בשבוע. במשך מספר שנים שלמדנו יחד, הוא כל כך נהנה מהלימוד, עד שהוא אמר לי מספר פעמים שאלה הם השעות שהוא נהנה מהם הכי הרבה מכל ימי השבוע. ומה מלאכתו? בעל בית של אלפי דירות להשכרה. היה לו זכרון פוטוגרפי של כל הגמרות כולל רש"י ותוספות כאילו כל דף ודף מצולם במוחו. הטעם שנפרדתי ממנו כי התברר לי לאחר זמן רב שהוא נוסע בשבת לבית הכנסת. ואני משוכנע שהיה קשה לו להאמין שאסור לנסוע בשבת, ה' ימחל עוונו, ויהי רצון שבגן עדן תהא מנוחתו. זה היה אדם גאוני שלומד גמרא לשמה, לא בשביל שום מטרה מסויימת אלא להנאתו מלימוד הגמרא, כמו אדם שלומד פיזיקה או מתמטיקה. ומה יגידו אזובי הקיר, כל אלה שלומדים תורה במטרה מסויימת שלא לשמה, אם לעבור בחינה בהצלחה, ואם בשביל לכלכל את הבית במשכורת הזעומה שמקבלים מהישיבה או מהכולל, ואם הוא מורה במטרה ללמד, שצריך לדעת את החומר, ועוד רבות הסיבות. וכמובן שאין לבטל חלילה את רבבות העוסקים בתורה ממש לשמה ורואים בכל פיסקה את גדולת הבורא ית'. אבל לשאר המון העם הנוהרים למלאכתם והשעון מבשר להם את עת ביאתם לבתי הכנסיות ואת עת יציאתם מהם, איך הם יזכו לדעת את ה'?
לכן נראה לי שאין כמו התפלה שבה האדם מדבר עם קונו פנים אל פנים "ברוך אתה", שמתוך כל מלות התפלות השונות זוכה לידע את ה'. ואמנם כל זה אם הוא מכוון בכל מלה היוצאת מפיו אבל אם דברי הנביא ישעיהו פרק כט, יג מופנים אליו באומרו "וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה",, איך יגיע בתפלתו לידי ידיעת ה'?
זה מה שהניעני לפרסם ברבים את אשר זיכני הי"ת להאיר את עיני ולמצוא דרכים איך לא לבטל את הכוונה בתפלה או לפחות לצמצם מה שיותר את בריחת המוח מהתפלה לפגעי הזמן. ובכך לשפר את מה שמודעת זאת בכל הארץ, שרוב המתפללים ואפילו אלה שיודעים וגם מכינים את עצמם לכוון בתפלתם, ויראת שמים נסוכה על פניהם, פעמים רבות אינם יכולים לכוון די הצורך. המבוגרים עסוקים במחשבתם בטרדות החיים אם זה בענייני בריאות, ופרנסה, בחינוך הילדים ובחיי היום יום, והתלמידים טרודים בחומר הלימוד שעליהם לזכור לבחינה מסויימת, ובעבודות הבית שעליהם לסיים, ובכל מיני עניינים העומדים על הפרק בקטנות מוחין. והמורים מכינים בראשם איך יעבירו את החומר הנלמד בצורה הכי טובה לתלמידיהם. והרב מכין במוחו את דרשתו השבועית, וכן כל אדם ואדם טרוד בעסקיו בעודו מתפלל לא-להיו. בנוסף לכך בעודו מכוון בברכה מסויימת הנוגעת אליו, מושכת היא אותו אל טרדותיו השונות שהן מעין אותה ברכה ומעופפות בראשו, ולעתים אינן עוזבות את מוחו עד שפוסע ג' פסיעות לאחור. לדוגמה אדם עומד בברכת אתה חונן לאדם דעת והוא מבקש מאתו יתברך שיתן לו דעת להבין את הסוגיא הקשה בה הוא עסוק וכו' ולזכור את אשר כבר למד שבעזרתו יתברך יצליח בבחינתו השבועית. ומשם בארה, הוא יוצא משערי התפלה לשערי התורה, באר מים חיים. הוא וראשו אפופים בגמרא המסויימת ובנושאי כליה, אך לא עוד בברכת אתה חונן. מרחף הוא במבחניו, ובאופן שיצליח להתגבר על כל הקשיים בהבנת הסוגיה, בראשו עומדת קושית המהרש"א והוא מנסה בכל כחו ליישב אותה, בכל דרך אפשרית. אולי כדאי לו לבקש מפלוני אלמוני שיעזור לו להבין את הסוגיא, ובעודו חושב על אותו פלוני אלמוני, נמשך לחשוב על חייו הפרטיים של אותו פלוני, וכן הלאה. ובינתיים סיים את תפלת העמידה בעוד מחשבתו החלה ונסתיימה בברכת אתה חונן. וכן הדין בכל ברכה וברכה שהוא למעשה מכוון בה. לפעמים בטרם יכנס אדם במחשבתו על הברכה שאותה הוא מברך, מחשבתו הפליגה לבעיה מסויימת, והוא מנסה להתמודד עמה במשך כל זמן התפלה עד תומה. לפיכך צריך אדם לעשות כל מילי דמתצדקי כדי למנוע מהמחשבות לעופף אל על לעניינים שהם מחוץ למה שיוצא מפיו בתפלתו, ועתים אף למחשבות שאינן קשורות כלל ליוצא מפיו.
איתא בגמ' ברכות לב: "המתפלל (הכוונה לתפלת לחש) צריך שישהה שעה אחת קודם תפלתו ושעה אחת אחר תפלתו. קודם תפלתו מנין שנאמר אשרי יושבי ביתך לאחר תפלתו מנין דכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת". ע"כ.
וצריך להבין האם לא עדיף לעסוק בדברי תורה מאשר לעסוק בהכנות לתפלה? אמרו חז"ל "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת" ואיפכא. אין ספק בכך שהתפלה ובפרט ההכנה לתפלה הם קנה המידה ליראת שמים ויראת חטא שיש למתפלל. הקשר הישיר שבין תפלה ליראת שמים ברור מבחינה זו, שהמתפלל מדבר ישירות עם קונו, מתחנן לפניו, ומבקש ממנו בריאות והצלחה בכל מעשה ידיו על עסקיו הפרטיים, כמו גם על עסקי כל האומה, על ענייני העולם הזה ועל ענייני הגאולה. זאת ועוד שאין כוונת המתפלל להרויח ידע מסויים כמו זה העוסק בתורה, במשנה, בגמ' וכיו"ב, שמלבד שכר ת"ת שמקבל על לימודו, יש לו גם שכר צדדי בידיעת החומר הנלמד, ושעל ידו הוא מסוגל לעתים, אם הוא מורה או רב בקהילתו, גם להרויח את פרנסתו והתורה מכבדת את בעליה, וזאת אפילו במידה שהוא לומד לשמה, ויש גם כאלה שלומדים תורה שלא לשמה, למטרת בחינה, וכיוצא בזה. אבל תפלה בכוונה הרי כל כולה קדש קדשים. נמצא כי אלה הרצים כצבי בתפלתם כדי ללמוד דף גמרא, מוכיחים בעצמם שמידת יראת שמים שבקרבם היא קלושה, שהרי תפלתם היא להם למעמסה שצריכים להתפטר ממנה, לעתים בשיא המהירות האפשרית, והמלים היוצאות מפיהם הן בגדר מצות אנשים מלומדה, מקצצים בראש או בסוף מלים רבות או שמחסרים לגמרי מלים רבות. ואם ישאלך לבך מדוע אם כן הם הולכים לביהכנ"ס? אין זאת אלא משום שהם מכנים עצמם יהודים דתיים, ובתור שכאלה הם חייבים למלא חובה זו ולהתפלל. ומאחר והתפלה היא מעמסה, ולא מעומקא דליבא, ממילא גם לימוד התורה אינו לשמה אלא מטרתו היא לאיזה צורך ותועלת שמקבלים ממנה. שהרי אילו היו מקיימים אותה לשמה ומתוך יראת שמים, לא היו מתפללים תפלה חטופה ומהירה כאדם הנושא משא כבד על שכמו ואינו יכול עוד לשאתו. זה דרכם כסל למו, מגיעים מאוחר לבית הכנסת שבו בזמן מתפללים שם כמה מנינים. משתתפים במנין שכבר הגיע קרוב ל"ברכו", ואפילו אם יש באותה עת מנין אחר שמתחיל מהתחלת התפלה, מעדיפים את המנין הזה, ורצים במלא עוזם להשיג את הצבור ובעיקר להתפלל עמם תפלת שמונה עשרה. וריצה זו למה? כמובן, כדי ללמוד דף גמרא. הּיתכן?
ראה ובחן איך נראה ש"צ שמתפלל ללא שמץ של יראת שמים. מזין עיניו בשעון שאליו הוא נושא את נפשו, מקצץ ראשי מלים, או סופי מלים או שניהם גם יחד, מדלג ובולע מלים, ומתפלל בראשי תיבות, וכל מאוויו לסיים את התפלה בזמן שנקבע לו מראש על ידי הגבאים. אם לפחות היה עושה זאת בינו לבינו, הוא עוונו ישא, אבל כאשר הוא מתפלל כשליח צבור הרי הוא מושך בעבות העגלה חטאה את כל הקהל הקדוש שברובו נאלץ עקב המהירות לוותר על חלקים שלמים מתפלתו. נמצא הוא חוטא ומחטיא את הרבים. בחזרת הש"צ הוא רץ כצבי כאילו היה השטן רץ אחריו ודוחף אותו. בשל כך, בדלית ברירה, הוא חייב לקצץ בנטיעות המלים, לבלוע לעתים מלים שלמות ולגבב מלה על גבי מלה. הגרוע מכל, כאשר מתפלל השליח צבור משום שיש לו חיוב. כמובן שהוא חייב לשאול את עצמו, האם תפלה זו מעלה את נשמת הוריו וקרוביו או שהיא מהווה קטרוג עבורם? האם בשמים אומרים אשרי יולדתו, או שמא אומרים ראו גידולים שגידלתם? כיוצא בזה, הקורא בתורה במהירות הבזק כאילו היה זה עתון יומי, ובזלזול שאין דוגמתו. מה יענה ליום פקודה?
יש להתבונן בפסוק "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" – שלכאורה קשה, אם הוא קרוב לכל קוראיו, מהו לכל אשר יקראוהו באמת? בתחילת העיון היה נראה לומר שסוף הפסוק הוא פירוש לראשו. דהיינו שהוא קרוב רק לאלה הקוראים אליו באמת ולא לאלה שממלמלים את המלים בלשונם בלא שום כוונה, ובמטרה לסיים מה שיותר מהר את תפלתם. אלא שבאמת נ"ל לפרש "קרוב ה' לכל קוראיו" ואפילו אם הם מתפללים רק בלשונם ובלי כוונה, תפלה שהיא בבחינת "גוף". מאידך יש לו קרבה מיוחדת בבחינת "נשמה" אך ורק "לכל אשר יקראוהו באמת". רק לאלה שמדברים אליו בכנות, שלבקשתם הוא נענה ומתרגם זאת לשפת המעשה. וזאת על דרך הנאמר "תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה".
אחריות הגבאים
בפסוק "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" אומרת הגמרא במסכת עבודה זרה דף נב. "דאמר ריש לקיש כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה בישראל, שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, וסמיך ליה לא תטע לך אשרה כל עץ. אמר רב אשי ובמקום תלמידי חכמים – כאילו נטעו אצל מזבח, שנאמר אצל מזבח". "כל המעמיד" הכוונה למי שבידו להעמיד. ובבית הכנסת הוא הגבאי הממנה את החזן וקובע לו זמן תפלה, שאם קבע לו זמן לסיים את תפלתו בשעה מסויימת, הרי הוא נושא על שכמו את עוונם של רוב הציבור שמוותרים על חלק גדול מתפלתם ומעשיו נוגדים לדברי רבי שמעון באבות ב, יב "וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא שנאמר כי אל חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואל תהי רשע בפני עצמך", וכל שכן אם הוא שליח ציבור, שנמצא הוא חוטא ומחטיא את הרבים וכאילו חלילה, נוטע אשרה בישראל.
ובהזדמנות זו ראוי לפרש מה כוונת התנא באומרו "ואל תהי רשע בפני עצמך"? נראה לי שרבי שמעון מדבר אל כל אחד בנפרד. אל הגבאי לא לעשות מעשים כאלה, ולבסוף אל השליח צבור, לא להאזין לפקודת הגבאי לקצץ בנטיעות שבכך הוא יהיה רשע בפני עצמו.
וראה מה שכתב בשו"ת דברי יציב המיוחס למייסד קרית צאנז הרה"ג יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל באורח חיים סימן סה שכתב בשם ליקוטי אמרים להרה"ק הר"ר בער זי"ע בסי' י"ג "אל תתפלל בשביל עצמך וצרכיך אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ליחד שמא דקוב"ה ושכינתיה, וזה מגלה דעתו בסיום תפלתו שאומר עושה שלום במרומיו, שזה היה עיקר תכלית תפלתו ולא קבע לצרכיו ודו"ק". ואיך ייחד שמא דקוב"ה ושכינתיה בחפזה שכזו.
בנוסח הברכה "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם"
בטרם אפתח בפירוט הכוונות של כל ברכה וברכה כסידרה, אדון תחילה בביאור נוסח הברכה "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם" בכמה מישורים הטעונים ביאור: יש להבין, היתכן שהקב"ה זקוק לברכותינו? ואיך שייך לנו לברך את מי שאמר והיה העולם שהוא אדון כל הברכות? ומה הפירוש "ברוך"? ועוד יש לשאול במלת "א-להינו", וכי הוא א-להים שלנו בלבד ולא של כל העולם כלו?
היה אפשר לבאר על פי מה שפירש בספר העיקרים במאמר השני פכ"ו וז"ל: "ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה זה הלשון של ברוך, לשבח בו השם על כל מיני הטובות שיקבל האדם מהשם יתברך וגו', להורות שהשם יתברך מקור הברכות ושכל הטובות וההצלחות מאיזה מין שיהיו מושפעות ממנו". משמע שהלשון "ברוך" יורה שהוא מקור הברכות. ולדבריו אין אנחנו מברכים את בורא העולם כי אין בכחנו לברכו ולהוסיף על מהותו וברכותיו כי הוא מקור הברכות ואין מלת "ברוך" אלא הודאה מצידינו שהוא מקור הברכות.
אלא שלפי זה יהיה קשה הלשון "הבורא יתברך", וכן "יתברך וישתבח", על ידי מי? וכן "תתברך לנצח צורינו" וכן "ויברכו את שם כבודך", ועוד דוגמאות רבות שמפריכות לכאורה פירוש זה.
ולכן נראה לי שבזה שאנחנו מתפללים לה' יתברך ומקיימים את מצוותיו אנחנו מוסיפים כח בפמליא של מעלה. הוספת כח זו, שלא היתה שם בלעדי פעולותינו, היא גופא הברכה שאנחנו כביכול משפיעים לבורא העולם. והיא תכלית בריאתינו, כי אין מלך בלא עם. ממילא כיון שנצטוינו לברך את הבורא יתברך בברכות הנהנין והראיה ובתפלות וכו' כפי שהורונו חכמינו ז"ל, לא די בזה שאנחנו מוסיפים כח בפמליא של מעלה בהודאותינו, אלא גם בקיום מצות התורה "ועשית ככל אשר יורוך מוריך" שבכך אנחנו מוסיפים כח נוסף בפמליא של מעלה.
ובאמת עדיין צריכים לדון במושג "אנחנו מוסיפים כח בפמליא של מעלה", למאי נפקא מינה? מה אנחנו מוסיפים? ונראה לי לבאר את זה על דרך הנאמר "יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק". הקב"ה שכל כלו רק טוב רצה להשפיע טובה. אבל למי? ואיך? לכן היה צריך לשני אלמנטים. שהאדם יבקש תחילה, ויודה לבסוף על מה שקיבל. ושני דברים אלה נותנים כח לבורא ית' בפמליא של מעלה להשפיע טובה, ובפרט כשמודים לו על הטובה, אז הוא מוכן להשפיע עוד ועוד מטובו. נמצא "ברוך" הוא מציאות טובו הגדול שהוא מוכן להשפיע ממנו לברואיו, אבל בכדי שתהיה הכרת הטוב שהוא משפיע צריכה להיות בקשה לקבל את הטוב ותודה לאחר קבלתו.
אחר כך ראיתי שכן פירש בשו"ת פאר אהרן סימן י' שכתב "ומצאנו בכוזרי ששאל מלך כוזר את החבר מדוע אין סוף להלל מה שמהללים להקב"ה, צריך להלל בכל יום בכל עת ובכל שעה, ואמר לו החבר דזה מובן מעצמו, כי הקב"ה ברצונו הפשוט רצה שבשבחם ובהילולם מוסיפים כביכול כח בפמליא של מעלה ובכל הלל והלל, יתעלה כביכול ואם כן אין לו סוף כי בכל הלל, יתגדל כביכול יותר ויותר משום הכי אין לו סוף. וזה נראה שאמר דוד ארוממך אל-הי המלך, כלומר כיון שארוממך בכל שבח ושבח, ואברכה שמך לעולם ועד על ידי כן ואברך לשמך לעולם ועד". עד כאן לשונו. פירוש זה נראה לי אמת כשלעצמו. אלא במה שכתב "ומצאנו בכוזרי" אני הקטן חפשתי בהכוזרי ולא מצאתי אפילו דבר אחד שרומז למה שכתב בשמו.
ובביאור מלת "א-להינו" פירש במחזור "זכור לאברהם", הטעם שנקרא "א-להינו" כי הוא מנהיג את כל העולם על ידי פעולותינו. נמצא שעל ידי שאנחנו מקבלי תורתו פועלים בעולם הזה בהתאם למצוות התורה באחת ממדותיו יתברך, באותן מידות עצמן שהם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, מנהיג הקב"ה את עולמו. נמצא כי בכח פעולותינו וביחס המיוחד שיש לנו עם הבורא יתברך הוא מייחד את עצמו אלינו להיות "א-להינו" בהנהגתו את העולם, ובענין זה אין לנו שותפים עם יתר נבראיו.
הנגלה והנסתר בנוסח כל ברכה
ויש לשאול מדוע אנחנו פותחים את הברכה בלשון נוכח – ברוך "אתה", ומיד אחר כך עוברים ללשון נסתר, אשר "קדשנו במצוותיו וצונו", שהכל נהיה "בדברו", והרי צריכים היינו להתחיל "ברוך הוא ה' א-להינו מלך העולם" או להמשיך ולומר אשר "קדשתנו במצוותיך וצויתנו", שהכל נהיה "בדברך"?
ועוד, הרי בודאי כל הברכה צריכה היתה להיות בלשון נסתר ק"ו מהכבוד והיראה שאנחנו נוהגים עם תלמידי החכמים לדבר עמם בגוף שלישי, האין כך היינו צריכים לדבר עם הבורא ית'?
אלא בוודאי שככל שאנחנו קרובים יותר לבורא יתברך בעבודתינו התמידית יום יום ורגע רגע, אנחנו מרגישים שמותר לנו לדבר עמו בדיוק כמו שמדברים עם הורינו, ואף על פי שהי"ת הוא לא רק אבינו אלא גם מלכנו. הרינו נוהגים עמו כמשל העבד שמרחיץ ומלביש את המלך שהוא מאוד קרוב אליו ומדבר עמו כדבר איש אל רעהו, כפי שנאמר במשה"ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (שמות לג, יא), וכן נאמר במעמד הר סיני "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש" (דברים ה, ד).
היהודי רואה את עצמו בבית הכנסת כאילו זהו ביתו שהרי הוא נמצא שם לעתים מאוד תכופות, ומרגיש שהוא יכול לדבר שם דברי חול, לאכול ולשתות שם, ולעשות שם את כל צרכיו כמו שעושה בתוך ביתו. לפיכך צריכה התורה להתרות בו "את ה' א-להיך תירא", וכפי שפירש הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ"ז ה"ב "ואי זו היא יראתו לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו או באפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורין לו בסדינו ואין צ"ל שאסור לרוק בכל הר הבית אלא אם נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו, ולא יעשה הר הבית דרך שיכנס מפתח זו ויצא מפתח שכנגדה כדי לקצר הדרך אלא יקיפו מבחוץ, ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה". ואילולי זה היה מתיר לעצמו לעשות כחפצו בהר הבית וכ"ש בביהכנ"ס.
ובסוגריים כפולים שמעתי על מספר רבנים שמודיעים בפומבי לקהל עדתם שהעיקר שיבואו לביהכנ"ס, ולא נורא אם ידברו במשך כל התפלה ויעשו שם את כל עסקיהם וידברו במילי דחולין ביום שבת קדש ואפילו בשעת קריאת התורה, ובמטרה שהקהל ירגישו בביהכנ"ס בדיוק כמו בבית. כמובן שתצלנה אזנים השומעות דברים נוראים אלה.
עוד שמעתי על רב אחר, מנהיג עדתו שאמר בשם רבו שישנם שני דרכים להסתכל על האתרוג ולהכשירו. האחד להסתכל עליו עם זכוכית מגדלת לראות שאין בו שום סיג או כתם ושיהיה ישר עוקצו מול פיטומו ויהיה צבעו צהוב נאה ומחוספס כמראה האתרוג, ולא כמראה הלימון, ובגודל הרצוי וכו'. והדרך השניה להחזיק את האתרוג במרחק של אמה מכף ידו ולראות את יופיו והדרו. ועל דרך זו השניה הכשיר את תעלוליהם של מתפלליו שמדברים בשעת התפלה ובקריאת בתורה ללא הפסק. כמובן שהוא והם "שגו ברואה פקו פליליה". ועליהם אמר הנביא ישעיה "למה לי רוב זבחיכם אמר ה' וכו' וכי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי" וכו'.
על פי האמור היה נראה לי לפרש שזוהי הסיבה מדוע נקבע נוסח הברכות כפי שהוא. תכיפות הברכות שמברך האדם על כל צעד ושעל, מורה על כך שאין פינה פנויה ממנו ית' ומתוך כך המברך מרגיש קרוב מאוד לבורא יתברך, ומתוך כך תיכף כשהוא מתחיל לברך, הוא פותח בל' נוכח, "אתה". ומיד הוא נרתע לאחוריו, "רגע, האם אמרתי "אתה"? לא נכון לברך כך את הקב"ה, וממשיך את הברכה בגוף שלישי כדבר אל המלך שהוא ירא מפניו.
ואמנם גם פירוש זה לוקה בחסר שהרי אנחנו מברכים ברכות רבות זו אחר זו כמו ברכות השחר, וברכות שמונה עשרה, ואילו היה כדברינו היינו צריכים לתקן את עצמינו בברכה השניה ולומר ברוך הוא ה'.
והנראה לעניות דעתי ברור שהוא כפירוש הזהר הק' שישנם שני עולמות עולם נגלה ועולם נסתר. היחס שלנו עם הבורא יתברך, ויחס הבורא יתברך אלינו הוא בשני מישורים אלה. היחס שלנו אל הבורא יתברך הוא מלתתא לעילא, והוא בעולם הנגלה לנו, "עלמא דאיתגליא", ובכגון זה דברה תורה כלשון בני אדם ובני האדם מדברים עם הקב"ה כלשון בני אדם בל' נוכח, "אתה". ואם כי אין הקב"ה נראה אלינו במוחש, מכל מקום רואים אותו יתברך בעולם הנגלה דרך פעולותיו בכל רגע ובכל שטח משטחי החיים. אבל המשך הברכה מתייחסת ליחס שיש לבורא יתברך עם בני האדם, מלעילא לתתא. להבין את היחס שיש לבורא יתברך עם ברואיו בעולם הזה אין מי יודע עד מה, להבין ולהשכיל מדוע יורד הוא יתברך לטפל ביצורים קטנים כמותנו, לקדש אותנו, ולצוות עלינו תורה ומצוות. יחס זה הוא מעלמא דאיתכסיא, ולזה מתיחס החלק השני של הברכה "אשר קדשנו במצוותיו וצונו", ולכן אומרים אותו בל' נסתר.