פרשת בראשית

יאהדונהי; יאהלויההו ישהלווהם; אאדלנייהו אשדלנוים; יאאלהידהוונשהליום; ואשהללהיויהמו;

אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, שלום שלום לרחוק ולקרוב – אליהו שלום שלוש.

 הקדמה

 ספר בראשית הוא ספר האבות והאמהות והוא קודם לכל חמשה חומשי תורה בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה. אברהם, יצחק ויעקב, אבות החסד, הגבורה והתפארת. אברהם איש החסד שנאמר "חסד לאברהם". יצחק, נקרא כן משום קפידתו של הקב"ה על צחוקה של שרה כדכתיב "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה …. למה זה צחקה שרה לאמר ….". או שמא על דרך מלה והיפוכה, ונקרא כן על שם העתיד, שהיה מקור למידת הגבורה מפחד העקדה, "ופחד יצחק היה לי". ויעקב, "הבחיר שבאבות", הוא חוט השני המשלב והממציע בין מדת החסד של אברהם ומדת הגבורה של יצחק, הוא שביל הזהב, שביל האמת – "תתן אמת ליעקב", ועל שביל זה מיוסד עולם התיקון המשלב את מדת הדין והרחמים "ביום עשות ה' א-להים ארץ ושמים", וכן אמר דוד בתהלים לג, ה "אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ", היא מדתו של יעקב – תפארת.

בספר בראשית ישנן רק ג' מצוות: ברית מילה, פרו ורבו וגיד הנשה. פרו ורבו היא מצוה אוניברסאלית. ברית מילה היא מצוה פרטית ומיוחדת לעם אברהם. ואילו גיד הנשה המסמלת את מאבק יעקב והמלאך היא מיוחדת אך ורק לעם ישראל.

רובו של ספר בראשית דן באיכות המידות ומוסר שלמדנו מהאבות. לפיכך ספר בראשית הוא היסוד האיתן של חמשה חומשי תורה שיסדו אבות האומה בעבודת ה' שעליהם עומדת כנסת ישראל לדורות עולם. באופן שגם אם לפעמים נראה הבניין קצת רעוע, יש את הכח לאותו נדבך רעוע לעמוד ולהתיישר בכח היסודות. הם הם היסודות שנאמרו על ידי שמעון הצדיק באבות א, ב שעליהם העולם עומד "על התורה" בזכות יעקב איש תם. "ועל העבודה" בזכות יצחק עקידה. "ועל גמילות חסדים" בזכות יעקב שלמא. ועל דרך הנאמר "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור". וגם במשנה י"ח דאבות רשב"ג אומר על שלושה דברים העולם עומד "על הדין" כנגד יצחק. "על האמת" כנגד יעקב. "ועל השלום" כנגד אברהם.

בראשית – א, א בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ:

פנינה: "בראשית ברא" – אני הקטן דרשתי משתי מלים אלה שהתורה מלמדת אותנו שהעיקר הוא הבריאות, שהרי בלעדיה אין אפשרות לעבוד את ה'. הכיצד? כאשר נסלק מהמלה "בראשית" את האות ש' המיותרת בה נשארו אותיות "בריאֻת". את האות ש' המיותרת נצמיד בסוף המלה "ברא", ובכך נקבל את המלים "בריאות בראש". ובמלים אחרות "העיקר הבריאות". בלי בריאות, קשה לעבוד את ה'. התורה פותחת במלים אלו בכדי לאחל לכולנו בריאות. אמן כן יהי רצון. (חידוש עצמי)

בראשית ברא – בהציעי את חידושי דלעיל לזוג שהולכים יום יום בבית שמש על רחוב שמעון והם נכדי שני אדמורים מפורסמים, ושאלתי את אחד מהם שהוא נכדו של האדמו"ר מבלז, מנין לנו שהעיקר הבריאות? והשיב מהמלים הראשונות בתורה, והוא אמנם שם את הדגש דוקא על המלה השניה "ברא" שהיא השורש של המלה "בריאות". נמצינו למדים שישנן שני מלים בראש התורה המאחלים לנו בריאות "בראשית" וגם "ברא".

פנינה: מה הסוד להיות בריא לדעת הרמב"ם? "בריאות" – בר"ת בולם רגזו, ימעיט אכלו, ויגביר תנועתו. (שמעתי מיוסי סווייד – מיקירי, מותיקי ומדיוקנאי העיר נתניה)

בראשית – המלה "בראשית" בחיסרון האות "ש" כוללת בחובה אותיות "תרי"ג" כנגד תרי"ג מצוות שבתורה שבכתב. ואות ש' המיותרת במילואה – שי"ן, עולה בגי' ש"ס כנגד תורה שבעל פה שהם ששה סדרי משנה. נמצאת המלה הראשונה בתורה רומזת לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה. (ציץ אליעזר).

בראשית – בר"ת "בן ראשון אחרי שלושים יום תפדה".

בראשית – בר"ת "בקול רם אברך שם ה' תמיד". מסבי היקר רב העיר וראב"ד של עיה"ק טבריה הרה"ג מאיר ואעקנין זצוק"ל.

בראשית – "ברא שית" – ברא את העולם בששה ימים.

בראשית – "ברא שית" – ברא את ששת ימי המעשה.

בראשית – במ"ק י"ג; אחד – במ"ק י"ג; תמיד – במ"ק י"ג. להורות שבראשית הכל צריך לזכור תמיד שה' אחד.

"בראשית" – בשינוי האותיות עולה "בא' תשרי" בו נברא האדם שהוא התכלית, ובשלו נברא העולם. (ילקוט תורה מהאריז"ל).

"בראשית" – מלה זו מרכבת משתי מלים "ירא" ו"שבת" – להורות על חשיבותה של השבת שרמוזה במלה הראשונה שבתורה. וכידוע שמו של הקב"ה "שבת". זאת ועוד, המלה "ירא" מצביעה על עיקר העיקרים לכל אדם שתהיה לו יראת שמים. וכפי שאמר התנא באבות "כל שיראתו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת". ועיין לקמן מה שפירש אוה"ח הקדוש בזה, והוא על דרך מה שפירשתי את הפרשה הראשונה של "שמע ישראל".

"בראשית" – בתוך המלה "בראשית" טמונים המלים "ירא שבת'". וקוב"ה "שבת" איקרי. נמצאת השבת היא הפתח ליראת שמים והשער לאמונת היהדות, וענין זה מלמד על חשיבותה של  השבת שהמחללה הרי הוא ככופר בכל התורה כולה.

והזוה"ק לא הזכיר את ענין השבת אלא כתב שהמלה בראשית כוללת בתוכה את המלים "ירא ה'". על דרך הנאמר "ראשית חכמה יראת ה'" וכן "יראת ה' ראשית דעת", כי על יראת ה' מבוסס כל העולם. והוסיף כי ישנם ג' סוגי יראה. האחת יראת העונש בעוה"ז בגופו או בממונו או בשביל שיחיו בניו וכיו"ב. והשניה יראת העונש מהעוה"ב, והשלישית היא יראת הרוממות, דהיינו שיראתו נובעת מכך שכשהוא מביט ברוממותו ית', הפנים את האמת שהי"ת הוא השליט בעולמו ושכל העולם כאין וכאפס נחשבו לו.

וכתב הזהר שם שיראת הרוממות היא השער הראשי למצוות התורה, ובשבילה ברא הקב"ה את השמים ואת הארץ. ללמד שהעובר על מצוות התורה גורם לעולם לשוב לתהו ובהו, ולוקה העולם בד' מיתות ב"ד שנרמזו בעונש המבול שחוזר העולם למצב שהיה קודם בריאת שמים וארץ, ולוקה בד' מיתות ב"ד כדלהלן: תהו – זה חנק כמ"ש "קו תהו" שהוא חבל מדה. ובהו – היא סקילה והם אבנים המשוקעים בתהום. וחשך – היא שרפה כמ"ש "ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בוער באש". ורוח – זה הרג בסיף כמ"ש "ואת להט החרב המתהפכת".

"בראשית" – בשינוי האותיות "ברית אש". ללמד שכרת הקב"ה עם העולם ברית אש לבל כלותם עד מלאת שית אלפי שני דהוי עלמא.

"בראשית" – רומז ל"ברית בין הבתרים" – "והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הבתרים האלה", אותיותיה של המלה "ברית" נבתרו לשני בתרים, ולפיד אש באמצעם. ואפשר שהאות מ' המיותרת רומזת לארבעים היום האחרונים שעלה משה להר סיני לקבל את התורה. מעניין שגם בתוך המלה "בתרים" טמונה המלה "ברית".

"בראשית" – המלה "אש" עומדת במרכז המלה "בר-אש-ית". מימינה אותיות "בר", ומשמאלה אותיות "ית".. אורך ימים בימינה "אם ישמרו בניך בריתי" בשמאלה גי' של המלה "משכן" המרמזת לעושר וכבוד. "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד".

זכה – האש מאירה לו. לא זכה – שורפתו. (על התורה) והטעם לכך נ"ל מאחר שהאש משמשת להרבה תשמישים. משמשת להאיר ומשמשת לשרוף. משמשת לחמם ומשמשת לבשל.

בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ – המלה "ברית" שמקיפה את המלה "אש" רומזת לנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". ואיזו היא ברית יומם ולילה? התורה, שכתוב בה "והגית בו יומם ולילה", ושעל דבר זה נכרתה "ברית" "אש" בפתח ספר התורה שקדמה לבריאת העולם תתקע"ד דורות. וכן פי' רש"י בין היתר שנברא העולם "בשביל התורה שנקראת ראשית".

ועפי"ז יתבאר מה שפירש רש"י ז"ל "יום הששי – הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר יום הששי כולם תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון המוכן למתן תורה". וזוהי הברית שכרת הקב"ה עם השמים והארץ, שאם לא ישמרו ישראל את התורה יחזיר את העולם לתהו ובוהו, והתורה היא אחת משבעה דברים שקדמו למעשה בראשית, שנאמר "ה' קנני ראשית דרכו". נמצא שהשמים והארץ שנבראו "בראשית", היינו ב"ברית" וב"אש" שכרת הקב"ה, מעין לפיד ה"אש" שבברית בין הבתרים שנאמר "אש אכלה הוא".

המלה "בתרים" מרכבת מהמלים "ברית – ם" ורומזת לעלייתו של משה למרום ג' פעמים מ' יום בכדי שיכפר על ישראל בחטא העגל. ולמה דוקא מ' יום? כי הוא זמן יצירת הולד. והיא מעין יצירה חוזרת של החוטא. והטעם שכיפר הקב"ה לישראל הוא בשל הברית שכרת עם האבות, ושבגין אותה ברית עלה משה למרום.

עוד נראה לעניות דעתי שלפיד האש מסמל את מידת האמת שעליה מיוסד העולם, והיא "חותמו של הקב"ה אמת". שכשם שהחותם נמצא במרכז הטבעת, כך גם המלה "אש" במרכז המלה "בראשית", ומשני עבריה הברית שכרת הקב"ה עם השמים והארץ בבריאת העולם, והברית שכרת הקב"ה עם אברהם בברית בין הבתרים.

ברא א-להים את – ס"ת "אמת". מבני היקר הרב גדעון ישראל שיחי'. שוב ראיתי את זה בבעל הטורים. שהוסיף שגם בסוף בריאת העולם נאמר "ברא א-להים לעשות" ס"ת אמת. להורות שכל הבריאה מתחילתה ועד סופה נבראה במידת האמת. ונראה לעניות דעתי שלזה רמז דהמע"ה במלים "ראש דברך אמת".

ראש דברך אמת – הקב"ה החל לדבר עם עם ישראל באות א' של "אמת". בתורה, במלה "אנכי ה' א-להיך". והמשנה פותחת באות מ' של "אמת" במלים "מאימתי קורין" והתלמוד פותח באות ת' של "אמת" במלים "תנא היכא קאי דקתני מאימתי". ומכאן שהתורה שבכתב והתורה שבע"פ מיוסדים על ה"אמת".

וישנן י"ג אותיות מהאות א' עד האות מ' של "אמת" וכן י"ג אותיות מהאות מ' עד האות ת'. י"ג בגי' "אחד". להורות שחותמו של הקב"ה "אמת". (מהר"ל) מעיטורי תורה.

ומדוע פתחה התורה באות ב' ולא באות א'? להורות כי אין לה התחלה ולא סוף, שאחרי שחסרנו אות א' נשארו עשרים ואחת אותיות שהן בדיוק ג' אותיות לכל יום מימי השבוע. האות א' מסמלת את הי"ת שהוא אחד בעולמו, וחותמו "אמת" הפותח בא'.

ומדוע לא פתחה התורה באות א' ונוריד את הת' שהרי גם בכך ישארו ג' אותיות לכל יום? אלא שכאשר אנחנו מחשבים מאות ב' כל ג' אותיות עולין במספר קטן ט', וכן מלת "אמת" עולה במ"ק ט'. אבל אם היתה התורה פותחת באות א' היו כל ג' אותיות עולות במ"ק ו', וכן המלה "שקר" עולה במ"ק ו'. וזהו שאמר ינאי לחכמים "ה' אמת ותורתו אמת". שמזה שהתורה פותחת באות ב' אנחנו חשים בכל מהותינו שהתורה היא תורת אמת, והאות א' המיותרת מסמלת את ה' אחד שחותמו אמת. (מהרב יעקובוביץ בשם הרה"ג החיד"א זיע"א). ולעניות דעתי עניין זה שפתחה התורה באות ב' ולא באות א' רמוז כבר במלים "ראש דברך אמת" שהמלה "אמת" עולה במ"ק ט' וכדלעיל.

העוה"ז עגול כטבעת הן מבחינת בניינו שנקרא כדור הארץ, והן מבחינה זו שהעולם חוזר חלילה כמאמר התנא "שית אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב", ונאמר "הקב"ה בורא עולמות ומחריבן", והן מבחינת האדם שגם הוא חוזר חלילה דור הולך ודור בא, וכן בגלגולי נשמות.

"א-להים", הספורנו פי' בהבנת מלה זו, "הנה מלת א-לוה תורה על נצחי ולזה על השדים שהם מתים כבני אדם כמו שהעידו רז"ל אמר לשדים לא א-לוה, ואמר על הא-ל ית' אלוה, כי הוא הנצחי בהחלט כאומרו ויטוש א-לוה עשהו". עכ"ל. וק"ל לפירושו מדוע נקראו השופטים "א-להים" אעפ"י שאינם נצחיים? ולעניות דעתי נראה כי מלה זו תורה על "שלמות נצחית מחלטת", או לאנשים הנראים לבני האדם כאילו יש להם שלמות נצחית, ועל פיהם ישק הדין. ולפיכך יקראו השופטים א-להים, משום שלבני אדם נראים הם מושלמים, ולכן הכל נשמעים להם, ועל פיהם יחרץ דינם.

ברא א-להים (מדה"ד) את השמים ואת הארץ, ובתוך המלים "שמים ארץ" נמצאים המלים "אש מצרים". ומכאן רמז שגלות מצרים עלתה במחשבתו ית' מיד בבריאת האדם.

כתב אור החיים "ומאומרו ברא אלקים לבד הרי החליט כי אין דבר בלא משפט, והגם שאמר הכתוב אחר כך ה' אלהים תתפרש על אמיתתה כמו שפירשנוה שהמשפט על כל פנים יהיה, אלא שיהיה הפרעון בדרך רחמנות. וסמך עלי' הכתוב שנכריח לפרש על זה האופן להיות דבר ידוע מוחזק בידינו כי ידיעת ה' לא תתהפך כביכול". ע"כ

ומכאן שאף על פי שאמרו חז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", לא ינצלו בשל כך בעלי התשובה, אלא סוף סוף יביאם הא-להים במשפט על כל חטאיהם, אלא שיעניש אותם במדת הרחמים.

את השמים – מדוע בלשון רבים? כתב האבי עזר "משקלם שנים לפי שיש שמים ושמי השמים". ויש לשאול מדוע נקראו שמי השמים בלשון רבים? ונראה לעניות דעתי שאין אפשרות לבטא שמים בלשון יחיד אלא כך שמם בלשון רבים ואולי משום שהם מלאי מים שגם המלה "מים" באה רק בלשון רבים ואינה באה בלשון יחיד, כמו יד – ידים וכיו"ב.

עיין מה שכתב אוה"ח "שרמזו ז"ל במה שאמר הכתוב והיו הדברים וגו' על לבבך אז ושננתם לבניך הם התלמידים, והוא אומרו בראשית שהיא היראה כאומרם ז"ל ברא ה' את השמים פירוש שיהיה ירא שמים אז ישמע קולו וילמד אדם דעת, והוא אומרו ואת הארץ". ע"כ. ומכאן ראיה ברורה שאסור בשום אופן לקחת מורה חפשי ללמד תורה.

"בראשית ברא אלהים" – האם זהו העולם הראשון שברא הקב"ה או שהיו עוד עולמות רבים ושונים קודם עולמינו זה? ואם תאמר שזהו העולם היחידי והראשון שברא הקב"ה, איך אפשר לגשר א"כ בין המדע המודרני הטוען כי ישנם אובייקטים ארכיאולוגיים שהם מלפני מליוני או בליוני שנים, לבין תורת ישראל?

רש"י ז"ל התחבט בשאלה זו ותשובתו בצידו "בראשית ברא – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו. ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, כמו בראשית ממלכות יהויקים, ראשית ממלכתו, ראשית דגנך, אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו', כמו בראשית ברוא. ודומה לו תחלת דבר ה' בהושע, כלומר תחלת דבורו של הקב"ה בהושע, ויאמר ה' אל הושע וגו'. ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו כי לא סגר דלתי בטני, ולא פירש מי הסוגר, וכמו ישא את חיל דמשק, ולא פירש מי ישאנו, וכמו אם יחרוש בבקרים, ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים, וכמו מגיד מראשית אחרית, ולא פירש מגיד מראשית דבר אחרית דבר. אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה המקרא בריית המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כרחך לא לימד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום". עכ"ל רש"י

ולהרחיב את הוכחת רש"י שהמלה ראשית היא תמיד בסמיכות למלה שאחריה נראה לעניות דעתי כדבריו אלא שכוונת המלים שאחריה הן "בראשית הבריאה הנוכחית" ולא כפי שפירשו אי אלו מהראשונים והאחרונים שפירוש המלה "בראשית" הוא "בראשונה", ולהורות שלא היו עולמות שקדמו לעולם הנוכחי.

ולעניות דעתי פירוש המלה "בראשית" הוא עפ"י מה שתרגם האונקלוס "מלקדמין“. שאילו היה מתרגם "בקדמיתא“, היה משמעו "בראשונה", והיה מורה על הדבר הראשון שברא הי"ת. אבל "מלקדמין" פירושו "מן קדמת דנא", ומתי? אפשר שהיה זה לפני בליוני שנים באופן שאין תחילה וסוף, שאז ברא א-להים את השמים ואת הארץ. ומה הם השמים והארץ? יש לפרש כי השמים כוללים לא רק את השמים הידועים לנו ולא רק את כדור הארץ הידוע לנו אלא גם את כל מה שמחוץ לכדור הארץ, והתורה לא האריכה בתיאורם ובתכולתם, ולא דברה תורה אלא במה ששייך לבני אדם השוכנים עלי אדמות בתוך כדור הארץ הנוכחי, ולא בשאר הכדורים שבחלל. ואמנם "הארץ" כוללת גם את הארץ שבכל העולמות שבכדורים האחרים שבחלל שאפשר לדרוך עליהם כמו למשל בירח, ובשאר הכוכבים שעליהם נוחתות החלליות מקום דריכתם נקרא ארץ, ועליונו נקרא שמים, וגם בזה לא דברה תורה, וכל מקומות ועולמות אלה נבראו "מלקדמין", ולא תיארה לנו התורה אלא איך נראו השמים והארץ שבתוך כדור הארץ קודם הבריאה הנוכחית "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח א-להים מרחפת על פני המים“. שקודם הבריאה הנוכחית, היה העולם שלנו כלו תהו ובהו, מערבולת של ארץ ומים בתוך חשיכה מחלטת. וגם השמים והארץ היו במצב של תהו ובהו ובערבוביה, ואין זה אלא ממש קודם בריאת העולם הנוכחי, שהיה אז בזמן "וחד חרוב", כמאמר הזהר הק' "שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב". וכמה שנים עמדו השמים והארץ קודם הבריאה הנוכחית? התורה לא אומרת לנו, אבל מדברי הזהר למדנו שמחזוריות זו היא אין סופית. ומה שמוצאים הארכיאולוגים מלפני עשרת אלפים או עשרים אלף או שלושים אלף שנים או מלפני ביליון שנים וכן הלאה הוא אמת. שהרי הקב"ה בורא עולמות ומחריבן כל ששת אלפי שנים ומה שמוצאים הארכיאולוגים הוא מהעולמות שהיו קודם העולם הזה, שעליהם לא סיפרה לנו התורה, ושגם בהם היו שמים וארץ, וכמו גם בחלל מקום דריסת החלליות, וכמו גם במקומות שבבריאה הנוכחית שבהם אין דריסת רגל אדם, כמו במקומות הקוטביים ביותר גם בהם יש שמים וארץ, ויתכן שכדור השמש, והירח והכוכבים גם הם נבראו מן קדמת דנא, שהרי בבריאה הנוכחית נאמר "ויעש א-להים את שני המאורות הגדולים", ולא נאמר "ויברא א-להים את שני המאורות הגדולים", ומכאן שכבר היו קיימים מאז ומעולם אלא שבבריאה הנוכחית עשה הי"ת שיהיו מכוונים להאיר על כדור הארץ.

והנה ממש בימינו אלה החללית רוזטה והנספח שלה שנושא את סוללות הענק שמקבלות כחן מהשמש שוגרו לחלל בשני למרץ שנת אלפיים וארבע. ואחרי טיסה של למעלה מששה ביליון (מיליארד) קילומטרים סביב כדור השמש במסלול אליפטי קיצוני במשך למעלה מעשר שנים נחתו על כוכב שביט הנקרא "קומט" בששה עשר יום לנובמבר שנת אלפיים וארבע עשרה בשעה שש חמישים וחמש בבוקר. רחבו של שביט הוא בס"ה כשלושה קילומטרים והוא רחוק מכדור הארץ למעלה מחמש מאות מליון קילומטרים. פשוט קשה לעכל מספרים אסטרונומיים אלה ואין ללמוד מהם אלא על גדולת הבורא ית' אשר אין חקר לגדלו, ותבונתו עד אין חקר – "מה רבו מעשיך ה'".

כוכב שביט הנקרא באנגלית:  Comet הוא גוף שמיימי קטן הדומה לאסטרואיד, אך מורכב בעיקר מקרח. השביט נע סביב השמש במסלול אליפטי קיצוני, ובהתקרבו אליה הוא יוצר זנב ארוך ובהיר שאורכו מיליוני קילומטרים. בקצה האחד של המסלול חולפים כוכבי השביט קרוב לשמש, במרחק כמה מיליוני קילומטרים ממנה, אך בקצה השני הם הרבה יותר רחוקים, לעתים רחוקים מכל כוכבי הלכת האחרים בנקודה זו, והם נמצאים במרחק מיליארדי קילומטרים מן השמש. השם העברי "שביט" ניתן לגופים שמיימיים אלה, ככל הנראה, בשל הדמיון שמצאו חכמינו בין ה"זנב הארוך" שלהם לענף דק, אשר נקרא בעברית מקראית ובלשון חז"ל "שבט"? ומדוע נקרא שביט? פי' רש"י ז"ל "כוכב היורה כחץ ברקים ממקום למקום וארוך כשבט שהוא יורה ונראה כמי שפותח רקיע", ר"ל מטאורים. ובדומה לזה פרש "הערוך" "הכוכב הנראה בשמים מנתר ממקום למקום כאדם השובט בשבט ומורידו על התינוק שמתרה בו, לפיכך נקרא שביט".

ודברים אלה מכוונים לדר' אבהו במ"ר בראשית רבה פרשה ג' אות ז' "אר"י בר סימון יהי ערב אין כתיב כאן, אלא ויהי ערב, מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן, א"ר אבהו מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו, אמר דין הניין לי, יתהון לא הניין לי, א"ר פנחס טעמיה דר' אבהו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד דין הניין לי, יתהון לא הניין לי".

ונראה לי לחדש בזה שכאשר מדובר על עולם התיקון הכוונה בדיוק לדברי רבי פנחס שכל עולם הוא יותר מתוקן מקודמו.

ואמנם הרמב"ם ז"ל בספרו מורה נבוכים ח"ב פ"ל רוח אחרת עמו וכדלהלן: "ולזה אמר, בראשית, והבי"ת כבי"ת כלי ופירוש זה הפסוק האמתי כן, בהתחלה ברא השם העליונים והתחתונים, זהו הפירוש המסכים לחדוש העולם. אבל מה שתמצאהו כתוב לקצת החכמים מהעמיד זמן נמצא קודם בריאת העולם, מסופק מאד, כי זהו דעת אריסט"ו אשר בארתי לך אשר יראה שהזמן לא יצוייר לו תחלה, וזה מגונה, ואשר הביא האומרים אל זה המאמר הוא מוצאם, יום אחד, ויום שני, והבין אומר זה המאמר העניין על פשוטו, וחשב שאחר שלא היה שם גלגל מקיף ולא שמש באי זה דבר שוער יום ראשון, ואמרו בזה הלשון יום אחד אמר ר' יהודה בר סימון מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן, אמר ר' אבהו מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן, וזה יותר מגונה מן הראשון. ואתה תתבונן מה שהוקשה עליהם והוא מציאות זמן קודם מציאות זה השמש, והנה יתבאר לך התרת זה אשר סופק על אלו השנָים בקרוב האלהים, אם לא רצו אלו השנָים מזה לומר שא"א מבלתי סדר זמנים קודם לכן, וזהו אמונת הקדמות וכל בעל תורה יברח מזה, ואין זה המאמר אצלי אלא כיוצא במאמר ר' אליעזר שמים מהיכן נבראו, סוף דבר לא תביט באלו המקומות למאמר אומר".

ואני הקטן כנמלה לפני האריה האדיר לא אברח מאמונת הקדמות כי היא לעניות דעתי אינה סותרת כמלא הנימה מדברי תורתינו הק' וכדלעיל בדברי ר' אבהו וכנז' בזהר הק' בהשמטות כרך א' בראשית דף רנ"ב ע"ב "קודשא בריך הוא קודם דברא עלמא הוה סתים יהוה. לבתר אתפשטת ה' לתתא, ואתמר בה והארץ היתה תוהו ובוהו, ורזא דמלה אלא תו"לדות ה"שמים ו"הארץ (ר"ת "תוהו"), בהבראם בה' בראם. הרי לך דהוה לבושהא תוהו, ובגין דא כי לא המטיר ה' אלהים עד לא הוה נחית נביעו עלה, בגין דאדם אָין, דהוה בעלה לעילא סתים באָין, עד דאתפשט ה' מן יה"ו, דאיהו בינה, דאיהו מקורא דנביעו, דאיהי נקודא סתימא, ומתמן והשקה את כל פני האדמה, וקודם דנחתת הוה קודשא בריך הוא בונה עולמות ומחריבן, בגין דא הוה נביעו נחית בההוא זמנא, הוא שירותא בחסד. הדא הוא דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה, ובגין דא לא תוהו בראה לשבת יצרה".

הנה גם לדברי הזהר הק' היה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן, אלא שמדברי הזוהר לכאורה משמע שבכל העולמות שהחריב לא ברא את האדם עד שברא את העולם הנוכחי, אם כי גם זה אינו מוכרח בדברי הזהר הק'. ולפי"ז אין סתירה בין המדע המודרני לתורתינו הק' כי יתכן שכל האובייקטים הארכיאולוגים הנמצאים בחפירות השונות בכל חלקי תבל הם באמת מעולמות ד"מלקדמין", דהיינו קודם בריאת העולם הנוכחי. ואדרבא, הרי זה מחזק את האמונה בבורא העולם שהוא ית' היה כאן בליוני שנים כפי שמתארים הארכיאולוגים, והוא הוה, והוא יהיה לנצח נצחים.

ויותר מזה לדעת איזה מדענים היקום, שהחל במפץ הגדול, לדבריהם, ממשיך להתרחק ולגדול כשהגלקסיות שהיו בהתחלה קרובות נעות ומתרחקות בדיוק כמו שצימוקים בבצק מתרחקים זה מזה באפייה ככל שהלחם תופח בחום התנור. מבחינה זו העריכו המדענים כי מדידת המרחק בין הגלקסיות וקצב התנועה שלהם יאפשרו לנו לחשב את גילו של היקום, קרי לפני כמה זמן התחולל המפץ הגדול. כך נוצר המושג "קבוע האבל", העוסק במהירות ההתרחקות וההתפשטות של הגלקסיות שנמדד בשנת אלפיים ושלוש עשרה אחרי שנמדד על ידי טלסקופ החלל פלאנק של סוכנות החלל האירופית ופורסם ב-21 במרץ בשנת אלפיים ושלוש עשרה.

מדובר בקצב שהוא בערך שישים ושבע קילומטר לשנייה למיליון פרסק. על פי זה מחושב גיל היקום לכמעט ארבע עשרה מיליארד שנים. לעומת זאת מדידה אחרת שמתבססת על קרינת הרקע שנוצרה אחרי המפץ הגדול ולא על קצב התרחקות הגלקסיות. שיטת מדידה זו מצאה תוצאה אחרת, שלא מתיישבת עם שיטת המדידה הראשונה.

על פי המדידה הזו קצב ההתרחקות עומד על שבעים ושלוש וחצי קילומטר לשנייה למיליון פרסק. בתחילה חשבו המדענים שמדידות מדויקות יקטינו את הפער ויתכנסו לתוצאה אחת. אלא שזה לא מה שקרה. למעשה כיום ברור ששתי המדידות נכונות והסיכוי לטעות עומד על אחד למאה אלף. במילים אחרות, שתי מדידות מדעיות מדויקות מראות פער של מיליארד שנה בגילו של היקום. נתונים מדעיים אלה קובעים שהעולם נברא לפני כחמש עשרה או שש עשרה ביליון שנים כשכל ביליון הוא אלף מיליון שנים. הרי ברור שזה רק מחזק את האמונה בבורא העולם.

וכן ראיתי למש"כ האבן עזרא בראשית שיטה אחרת פ"א פ"א וז"ל "ועתה כלל אתן לך. דע, כי משה אדוננו לא נתן התורה לחכמי לב לבדם כי אם לכל. ולא לאנשי דורו לבדם כי אם לכל דור ודור. והוא לא דבר במעשה בראשית כי אם בעולם השפל שנברא בעבור האדם, על כן לא הזכיר המלאכים הקדושים. ואמר אחד מן הגאונים, כי המלאכים נבראו בעבור האדם גם ככה הכוכבים והגלגלים. וסמך על דברי אחד מקדמונינו. והוא לא עמד על סוד האמת". וציטט כל אחת מראיותיו ודחה אותם ממקורות רבים.

וכתב עוד "ואנחנו נסמוך על דברי משה שנתן כמה אותות ומופתים, שהוא שליח השם יתברך, ולא נוסיף ולא נגרע. רק אם מצאנו דברים לאנשי המחקר שיתנו ראיות על דבריהם והם כדברי משה אדונינו נשמח בהם. וככה אם מצאנו סודות בדברי קדמונינו שהם דומים לסודות חכמי המחקר אז נשמח. על כן לא נחקור מתי נבראו מלאכים או שדים ואם השמים נבראו תחלה או הארץ. רק נאמין כי הרקיע והיבשה והדשאים והמאורות ברקיע ושרץ המים ועוף וחיה ואדם בראם היום קרוב מחמשת אלפים שנה, ולא נחפש אם נבראו מיש. ומצאנו בדברי חכמינו במס' ע"ז ג: כי שמונה עשר אלף עולמות ברא השם יתברך, גם זה נכון. רק איננו כמשמעו. והמשכיל יבין. וככה שית אלפי שני הוי עלמא וחד חריב במס' ע"ז דף ט. ובסנהדרין דף צז. רק זה אחר הבריאה". ואילו היה כמשמעו נמצא שהחל הקב"ה את בריאתם לפני מאה עשרים ושש מליון שנים. שהוא חשבון שמונה עשר אלף עולמות שכל אחד מהם שבעת אלפי שנים. ולא נראה לי שהארכיאולוגים מדברים על ממצאים שקודם לכן.

ובמ"ש "ומצאנו בדברי חכמינו במס' ע"ז ג: כי שמונה עשר אלף עולמות ברא השם יתברך, גם זה נכון. רק איננו כמשמעו. והמשכיל יבין", נראה לענ"ד שבתחילת עולמות אלה היו חכמים שאמרו בדיוק את אותם הדברים על עולמות שקדמו להם, וכן הלאה, באופן שבריאת העולמות היא אין סופית.

וז"ל הגמ' בסנהדרין דף צז. "אמר רב קטינא שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב, שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. אביי אמר תרי חרוב, שנאמר יחיינו מימים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו, תניא כותיה דרב קטינא כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, ואומר מזמור שיר ליום השבת יום שכולו שבת. ואומר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר. תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח". ונראה מדברי הגמ' שימות המשיח במחזור זה מכוון לעולמינו הנוכחי, וכן בכל עולם ועולם שהוא בן שית אלפי שני. והמדקדק בלשון הגמ' שאמרה "שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב", אין במשמעו לשון עתיד, אלא לשון עבר שאם היה לשון עתיד היה צ"ל "שית אלפי שני יהא עלמא וחד יחרב". ועוד, דלא משמע שהוא לשון יחיד אלא לשון רבים, שאם היה לשון יחיד היה צ"ל "שית אלפי שני הוה עלמא וחד חרב". ומכאן שמדבר על עולמות רבים שכל עולם ועולם בעולמות הקודמים כמו עולמינו הנוכחי הוא בן ששת אלפי שנים וחד חריב.

ויתכן שכל הנשמות שזוכות בכל עולם ועולם, ועולות לכסא הכבוד, מגיעות למדרגה של מלאכי עליון משרתי הי"ת עושה רצונו לעד ולעולמי עולמים בכל העולמות העתידים. וזה תואם למה שדחה האבן עזרא לעיל את דברי אחד מן הגאונים ובלשונו "ואמר אחד מן הגאונים, כי המלאכים נבראו בעבור האדם גם ככה הכוכבים והגלגלים. וסמך על דברי אחד מקדמונינו. והוא לא עמד על סוד האמת". ומ"מ עפ"י האמור יתבארו יפה דברי הארכיאולוגים ואין להם בהכרח סתירה עם הכתובים.

רש"י ז"ל הביא את המדרש על המלה "בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

ויש להבין מה לימד רבי יצחק את הגויים שאינם מאמינים בדברי התורה וכמובן גם לא בדברי רבי יצחק? וכי מי מהגויים ישתכנע בטענתינו כלפי מה שיאמרו נגדנו? והרי אנחנו רואים בעינינו את העולם הרחב שאינו מכיר בזכותינו ההסטורית והדתית אעפ"י שהיא קבועה כמסמרות בספר הספרים, ולמה יכירו בזכותינו על א"י בגין טענתו של ר' יצחק? ומדוע אמר שאם יאמרו אומות העולם, ולא הצביע על אומה מסויימת שממנה גזלנו את הארץ? ומה הפירוש שהקב"ה נטלה מאומה זו ונתנה לזו? באיזה דרך עשה זאת, ובאיזה אופן יקבלו אומות העולם את תשובתינו לפירושו של רבי יצחק?

השיב על כך החוזה מלובלין שאין טענה זו כנגד הגויים שהם בוודאי לא ישמעו לנו, אלא טענה זו היא דוקא לעם ישראל כדי שימסרו נפשם על כיבוש הארץ ביודעם שהיא מתנה לנו מאתו ית'. ולעניות דעתי נראה שישנו סוד כמוס טמון בדבריו וכוונתו היא ממש אקטואלית לימינו אלה, שלא אומה אחת בלבד תצווח עלינו כסוריה או מצרים, לבנון או ירדן, עירק או ערב הסעודית, הפלשתינים או האיחוד הארופי, אלא כולם כאחד יאמרו ליסטים אתם, ולא אלו בלבד אלא גם הבריטים שקבלו את המנדט על הארץ אחרי שארצות המערב הביסו את התורכים במלחמת העולם הראשונה, וגם התורכים שקדמו להם, גם הם יהיו בכלל הטוענים נגדנו ליסטים אתם. ומאחר שקם גוף בינלאומי שנקרא האומות המאוחדות, אז ממש כדברי רבי יצחק, לא אלה בלבד יצווחו נגדנו, אלא גם כל אומות העולם, ואעפ"י שאין להם שום קשר למדינת ישראל, ולא מהם גזלנו את הארץ כלם יהיו בבחינת עובר ומתעבר על ריב לא לו, ויצווחו נגדנו ליסטים אתם שכבשתם ארץ שבעה אומות שנזכרו למעלה.

ואין להקשות משאר מדינות העולם שכל אחת מהם כבשה חבל ארץ שיושביה שכנו בטח במדינתם ומאחר והיו חלשים מהם כבשו את מדינתם ונעשו אדונים להם כמו למשל האמריקאים שכבשו את כל אמריקא מידי האינדיאנים, או כל מדינות דרום אמריקא שכל אחת מהם כבשה את מדינתה מידי יושבי הארץ והרגו ורצחו ושדדו ושללו ובזזו את היושבים עליה בטח ונעשו אדוני הארץ, ואין פוצה פה ומצפצף, כי כך ברא הקב"ה את העולם וזהו טבעו גם בבעלי החיים שהחזק כובש את החלש ואוכל אותו, וכך הוא הדבר גם בין בני האדם ובין כל האומות השונות, וכל הקורא את ספרי ההסטוריה של כל אחת ממדינות העולם יראה במו עיניו שכך הוא דרכו של עולם מאז ומתמיד שלא זכתה שום מדינה לשבת בטח על אדמתה אלא בכח הכיבוש, וזה שהחזק כובש את החלש ממנו ועומד תחתיו הם מעשים בכל יום, מ"מ אין כלל זה חל על עם הנדודים, כי דין אחד לכל אומות העולם ודין אחר הוא לישראל, אנחנו נמדדים בקנה מדה שונה לחלוטין משאר אומות העולם, כי בידוע עשיו שונא ליעקב.

ולזאת בה רבי יצחק ללמד אותנו איך להשיב להם בשפתם. שהיה נראה לכאורה שהם צודקים בטענתם כפי שטוענים כל יפי הנפש השמאלנים והדמוקרטים באשר הם, שלסטים אנחנו שכבשנו את ארץ ישראל, ואמנם הרי כל אומה ולשון רוכשת את אדמותיה בדרכי כבוש ובמה אנחנו שונים מהם? אלא שהם טוענים שכל כובש הוא בחזקת "ליסטים", ואעפ"י שגם הם ליסטים, מ"מ הם מאמינים בכחם שהם די חזקים ויכולים לעמוד נגד כל מי מהעם הנכבש שינסה לכפות עליהם להשיב את מולדתם, וזאת משום שהם יודעים ששום אומה אחרת לא תלחם נגדם לטובת העם הנכבש, כי איזו תועלת תצמח להם מזה, אדרבה, כל האומות אוהבות להיות בידידות עם החזק ולא עם החלש. מאידך יש להם טענות ומענות נגד עם ישראל, העם הגלותי והנודד, ביודעם שאין לנו את הכח להשיב מלחמה שערה נגד כל העולם, שהרי כל העולם יצא נגדנו לכפות עלינו לנהוג בצדק ולהשיב את כל מה שגזלנו בדרכי כבוש, ומי שלא יצא נגדנו יהיה מטרה שיצאו גם נגדו, ומתוך פחדם יעשו כולם אגודה אחת לצווח נגדנו ליסטים אתם שכבשתם ארץ שבעה אומות.

ומה שמייעץ לנו רבי יצחק לטעון כלפיהם הוא שאין הכובש בחזקת ליסטים וממילא גם כל אחת מהאומות בכיבושם זכה למדינתו בכח הכיבוש. ובמה נחלקנו עם אומות העולם? בכך שאחרי שהם כובשים את אדמתם הם מתפארים בכחם ואומרים כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה אבל לנו מייעץ רבי יצחק להשיב שכל הכיבושים של כל המדינות בעולם, הם בהצדקה משום שהקב"ה נתן כח ביד החזק לכבוש את החלש, וזה נקרא שהקב"ה נטל את המדינה מהעם הנכבש ונתנה לעם הכובש, ובזה שאנחנו מצדיקים את כיבושם וטוענים בזכותם שזוהי מתנת א-להים ולא גזילה היא בידם, הרי בטענה זו יבינו גם מדוע אנחנו לא נקראים ליסטים מאותו הטעם, דהיינו שזכינו לכל חלקי א"י בכח הכיבוש, שאת אותו כח נתן לנו ה', והוי כאילו ה' נטלה מהם ונתנה לנו.

ובזה תתבאר ראייתו של רבי יצחק מהפסוק "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", ללמד שהאומות במלחמותם מאמינים שנצחו בכחם כמו שמצינו אצל סיסרא ונבוכדנאצר ועוד, אבל עם ישראל הוזהרו מפני מחשבה זו של כחי ועוצם ידי, ולזה אמר כח מעשיו לא הגיד אלא לעמו, ואילו לגויים כפרעה ונבוכדנאצר לא הודיע ישירות, אלא הודיע לנביאי ישראל שיתרו בהם, כפי שהתרה בפרעה ע"י משה, ובנינוה ע"י יונה, ובסנחריב מלך אשור ובנבוכדנאצר מלך בבל ע"י ישעיהו ונביאים אחרים. לכולם הודיע הי"ת ע"י עבדיו הנביאים לא להתרברב בכוחם, כי כחם בא מאתו ית', לשמש מטהו של ה' ברצותו לשפוך זעמו על אומה מהאומות בידי המדינה הכובשת אותם.

וצריך להבין מדוע הטביע רש"י ז"ל את חותמו של עם ישראל בפתיחת ספר התנ"ך בזה הלשון "אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו". שהיא מעין חתימה שאדם מטביע בפתיחת הספר לסימן שספר זה שייך לו. איזה יתרון יש לעם ישראל שנקרא "עם התנ"ך" יותר משאר אומות? מאחר שספר התנ"ך שהוא ספר הספרים, מאמינים בו לא רק היהודים אלא גם נוצרים ודתות אחרות,

ונראה שרש"י בא להורות שאעפ"י שיש אמנם שייכות גם לעמים אחרים בספר התנ"ך, מ"מ אין לתורה שייכות עצמית לשום אומה מלבד לעם ישראל. והראיה לכך היא שלא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראת ראשית ועבור ישראל שנקראו ראשית. והכל בשל קיום מצוות התורה שהם עיקר העיקרים בחשיבותו של התנ"ך. ולהורות שהתנ"ך אינו ספר קריאה ככל הספרים, אלא ספר שכל כלו הוראות כיצד לנהוג בכל צעד ושעל בחיים וזה שייך ברובו אך ורק לעם ישראל. ובשל כך נקראו ישראל "עם התנ"ך".

ב וְהָאָ֗רֶץ הָֽיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְח֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם: ג וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִי־א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר:

ויש להבין אחרי שנודע ש"ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור" אין זה אלא אור שבעת הימים שגנז הקב“ה לעתיד לבוא, ולא שימש בעולם הזה אלא קודם החטא בגן עדן, ואחרי שחטא גנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, איך ומתי נוכל לטעום מאותו האור בעולמינו זה? ואם תאמר שלעולם לא נטעם ממנו בעולם הזה השפל, איזה תועלת יש לספר עליו?

נראה לי לפרש כי "יהי אור", אינו אור גשמי בלבד, אלא בעיקר אור רוחני, שאין אנחנו חשים ממנו אלא נצוצות בלבד. מהם ביום השבת, ומהם כאשר האדם עמל לראות אותו ית‘ בכל מעשה הבריאה, כי אותו אור נמצא בדומם ובצומח בחי ובמדבר. וביותר השרה אותו בתורה, וע"י עמל התורה כאשר מתגלים לפניו תעלומות שנסתרו מעיניו עד כה בהבנת סוגיות קשות בתלמוד, ובהבנת פסוקים בתנ"ך ובהבהרת מושגים קשים בפילוסופיה היהודית, זוכה האדם להיות כל כלו נוצץ מאותו נצוץ רוחני. עד כדי כך שמעצמותו של אותו האור עשוי האדם לשנות את דרכו מאה ושמונים מעלות לטובה, ולשמוח ולרנן בהבנת הסוגיה שעליה עמל וטרח בהבנתה יומם ולילה, ולפום צערא אגרא, הוא השכר, הוא האור הגנוז. וכן בכל הגנוז בעצם הבריאה שאותה מגלה האדם. נמצא כי ביום הראשון נברא העוה“ב שמלא בשיא העוצמה מאותו האור, ומבזיק לעולמינו זה בבחינת נצוצות של אור.

שוב מצאתי עזר לי מהזוה"ק שכתב כי מלת "אור" היא בגי' "רז" שפי' סוד. הרומז לאור הטמון בתורה הקדושה שמאיר ללומדיה לא רק בעולם שכולו טוב אלא גם בלימוד תורה בעוה"ז.

ד וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ:

"ויבדל א-להים בין האור ובין החשך“. וקשה דבשלמא על בריאת האור נאמר "יהי אור" אבל בבריאת החשך הרי לא נאמר "יהי חשך", ומה שייך שיבדיל בין האור לבין החשך?

נראה לי שהחשך לא היה צריך ליברא כי החשך היה כבר מן קדמת דנא שנא‘ "וחשך על פני תהום“. וכנראה עניינו שהיה אז הסתר מחלט של הקב“ה בכל מה שהיה בעולם. ובבריאת האור הכניס הקב"ה את רוחניותו בתוך החשך. ומיד באותו יום שברא הקב"ה את האור ראה שלא ראוי שהאור והחשך ישמשו בעירבוביא והבדיל הקב"ה את האור מן החשך. ויתכן שבאותו יום נבראו גם עץ החיים ועץ הדעת, שעץ החיים היה מסמל את האור הרוחני במלא עצמתו, ועץ הדעת, היה העדר האור הרוחני, או הסתר האור הרוחני במלא עצמתו.

”ויבדל א-להים בין האור ובין החושך“ כותב הנצי“ב שזהו סוג של הבדלה גשמית ואמנם ישנה גם הבדלה רוחנית. בין קדש לחול, בין טמא לטהור ובין מותר ואסור.

ה וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד:

לָ֑יְלָה – פירש האבן עזרא "ה"א לילה נוסף, כי הוא מלעיל, ולעולם לשון זכר הוא". נ"ל בביאור דבריו שמלה זו היא בלשון זכר "לָיִל" שהיא נהגית מלעיל והאות ה' נוספה בסופה, ולכן גם היא מלעיל.

י֥וֹם אֶחָֽד – מדוע לא נאמר יום ראשון? פירש הרמב"ן "ועל דרך הפשט לא יתכן לומר "יום ראשון", בעבור שעדיין לא נעשה השני, כי הראשון קודם לשני במנין או במעלה, אבל שניהם נמצאים, "והאחד" לא יורה על שני". ע"כ.

ומכאן ראיה שכל הבריאה נבראה ביום הראשון וזה נרמז במלים "יום אחד" ללמד שבאותו הזמן לא היה שני לו. שאילו היתה הבריאה נמשכת לעוד ימים היה צריך לכתוב יום ראשון.

עוד נראה לי שיש מכאן ראיה לנוסח הספרדים בשיר של יום, לומר תחילה היום יום אחד בש"ק, ולא היום יום ראשון בש"ק כבשאר ימים.

ו וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם:

”בתוך המים“ – פירש“י באמצע המים. וק“ל על פירושו דלא מצינו שיש מים עליונים מעל לרקיע אלא כידוע הרקיע עצמו עם ענניו מכילים מים רבים שיורדים סוף סוף בתור גשמים.

ונ“ל לפרש פסוק זה כפשוטו. שהרקיע עצמו יהיה בתוך המים שהם העננים, ויהא מבדיל בין מים שעל הארץ למים שברקיע עצמו. ועוד נ“ל שמשמעות המלה ”רקיע“ מורה על כל חלל האויר המרקיע ועולה מחמת משקלו הסגולי הנמוך. ואף על פי שיש רקיעים שאין בהם מים, מכל מקום ברקיע המדובר יש מים כי הוא מבדיל בין המים שמעליו לבין המים שלמטה ממנו.

ז וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֘ אֶת־הָֽרָקִיעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֨יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָֽרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָֽרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן: ח וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי:

פירש אור החיים "ולדברי רבותינו שאמרו (שם פ"ד) פירוש שמים הוא שא מים, יכוין הכתוב על זה הדרך ויקרא ה' לרקיע ואמר לו שא מים כדי שיהיה אויר למקום הנבראים כדי שיהיו הנבראים בין שמים לארץ".

ולדבריהם קשה כי אז היה צריך לקרוא להם "שׂמים" נקודת הש' בשמאל ולא בימין. ולכן נראה לי שנקראו כן כשתי מלים שם – מים, שהכוונה לעננים.

ט וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֨יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵֽרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן:

"יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה", "ולמקוה המים קרא ימים". פירש"י ז"ל "והלא ים אחד הוא? אלא אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לדג העולה מן הים באספמיא". וצריך להבין מה הכריח את רש"י בפירושו זה? והיה נראה לכאורה שפי' כן משום שבפ"ט נאמר "יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֨יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד", משמע שכל המים נתקבצו לדבריו לים אחד בלבד שהוא הים התיכון שקצותיו הם עכו ואספמיא. והיה קשה לו שהרי אעפ"י שבימי רש"י לא נתגלתה עדיין אמריקא בכ"ז ידע רש"י על המצאותו של האוקינוס במערב שכן פי' בגיטין ח. בד"ה ר"י אומר "כל הים שכנגד אויר של א"י ואפי' עד אוקינוס למערב שהוא בסוף העולם הרי הוא כא"י, שנאמר הים הגדול וגבול". וכן בבכורות טז. בד"ה ואליבא דר"ע פי' "דהכי אמרינן בספרי אגודות, העין דומה לעולם קטן העפעפים כנגד הרקיע והתחתון כנגד הארץ. והלבן שמקיף את העין כנגד ים אוקינוס שסובב את העולם. והשחור שבו שהוא עגול דומה לגלגל חמה". ומדוע פירש שהכוונה לים התיכון?

אבל באמת נראה לי לפרש שמה שכתוב "יקוו המים אל מקום אחד" אין פירושו לים אחד, אלא בכל מקום ומקום בעולם יתקבצו כל המים שבאותו מקום אל מקום אחד, והם הם כל הימים שבעולם, וזהו שאמר ולמקוה המים שמשמע לכאורה שהוא מקום אחד, אבל אינו כן, אלא לכל מקום בעולם ששם נקוו המים אל מקום אחד קרא ים ולכולם בלשון רבים קרא ימים.

י וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב: יא וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֨רֶץ֙ דֶּ֗שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן:

דֶּ֗שֶׁא – בר"ת דין שלום אמת. על שלושה דברים העולם עומד על האמת על הדין ועל השלום. (אומרים בשם הגר"א)

ידועה המחלוקת בב"ר "א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הה"ד (תהלים פה) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ הה"ד ותשלך אמת ארצה" וגו', ע"כ.

הרעיון הפילוסופי מאחורי מחלוקת זו הוא שכל אחד רואה את העולם מנקודת מבט שלו. ואמנם העולם חייב לשמור על המדה של ”אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף“, ”אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם“, ”על האמת על הדין ועל השלום“. (ע"ע על התורה טו-טז).

בתרגום יונתן "וַאֲמַר יְיָ תַּרְבֵּי אַרְעָא דִיתְאֵי עִישְׂבָּא דְבִיזְרֵיהּ מִזְדְרָע וְאִילֵן פֵּירֵי עֲבִיד פֵּירֵי לִזְנֵיהּ דְבִזְרֵיהּ בֵּיהּ עַל אַרְעָא וַהֲוָה כֵן". 

דְבִזְרֵיהּ – פירושו "שהגרעינים שלו". ובערבית קוראים לגרעינים "בזר".

יב וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֨רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב: יג וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שְׁלִישִֽׁי: יד וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים:

לכאורה קשה מדוע צריך מאורות שונים להבדיל בין היום ובין הלילה והרי הקב"ה קרא לאור יום ולחושך קרא לילה ובאותו מאמר הבדיל ביניהם? לכן נראה לעניות דעתי לפרש יהי מאורות וכו' שיהיו מיוחדים השמש ליום והירח והככבים ללילה אבל לא שסיבתם היא להבדיל אלא שכאשר יראה האדם את השמש ידע שהוא יום, ואמנם גם אם אין שמש הוא יום, וגם בקוטב שאין שמש חלק מהשנה הוא יום. אלא שמטרתם להאיר את היום וכן הירח והככבים מטרתם להאיר בלילה וכן לאותות ולמועדים.

ויותר נראה לי לפרש ויקרא א-להים לאור, אחרי שהאיר השמש, קרא יום. ולחשך, אחרי ששקעה השמש קרא לילה, שהרי מפורש שמטרת המאורות "להאיר על הארץ" וא"כ האור מתבטא בהארת השמש. ובהעדרה נקרא לילה. נמצא ששוכני הקוטב בחדשים שהחשך שולט בהם גם היום נקרא לילה. ובחדשים שהשמש והאור קבועים בהם גם הלילה נקרא יום. ולהבדיל בין היום ובין הלילה כל מקום לפי מיקומו בכדור הארץ.

טו וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן: טז וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכּֽוֹכָבִֽים:

"ויעש א-להים את שני המאורות הגדולים", ידוע מה שהובא ברש"י מהמדרש. ואני שמעתי מהרב וויס בשם פרופ' אביעזר מאוניברסיטת בר-אילן שפי' יפה, שישנם שני מושגים של "גדולים" האחד מבחינה אקטואלית, כדור השמש גדול בהרבה מכדור הירח. מאידך, ראוי לקרותם שני המאורות הגדולים, מחמת זה ששניהם נראים במדה שווה ובגודל שווה כגון במחצית החדש. והטעם הוא בגלל המרחק העצום שכדור השמש רחוק מאתנו הרבה יותר מאשר כדור הירח. ראיה לדבר שכאשר יש ליקוי חמה הרי כדור הירח מכסה את כדור השמש במלואו. ומצד זה ראוי לקרות את שניהם "הגדולים" ששניהם שווים בגודלם.

ובתרגום יונתן "וַעֲבַד יְיָ יַת תְּרֵין נְהוֹרַיָא רַבְרְבַיָא וַהֲווֹן שָׁוִין בְּאִיקְרֵהוֹן עֶשְׂרִין וְחַד שָׁעִין בָּצִיר מִנְהוֹן שִׁית מְאָה וּתְרֵין שׁוּבְעִין חוֹלְקֵי שַׁעֲתָּא וּמִן בָּתַר כֵּן אִישְׁתָּעִית סִיהֲרָא עִילוֹי שִׁמְשָׁא לִישָׁן תְּלִיתָאֵי וְאִזְדְעָרַת וּמַנֵי יַת שִׁמְשָׁא דַהֲוָה נְהוֹרָא רַבָּא לְמִישְׁלַט בִּימָמָא וְיַת סִיהֲרָא דַהֲוָה נְהוֹרָא זְעֵירָא לְמִשְׁלַט בְּלֵילְיָא וְיַת כּוֹכְבַיָא:

ולא הבנתי את כוונתו במלים "וַהֲווֹן שָׁוִין בְּאִיקְרֵהוֹן עֶשְׂרִין וְחַד שָׁעִין בָּצִיר מִנְהוֹן שִׁית מְאָה וּתְרֵין שׁוּבְעִין חוֹלְקֵי שַׁעֲתָּא". היתכן שקודם שמיעט הקב"ה את הלבנה היו שווים היום והלילה ושלכל אחד מהם היה קצת פחות מעשרים ואחת שעות והיממה היתה בת ארבעים ושתים שעות?

לִישָׁן תְּלִיתָאֵי – פירש בפי' יונתן "רוצה לומר לשון הרע ורכילות ההורג שלושה האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו".

יז וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ: יח וְלִמְשֹׁל֙ בַּיּ֣וֹם וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלְהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֣ין הַח֑שֶׁךְ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב:

פנינה: שמעתי מהרב ליסבון בשם החת"ס על הפ' "כלו בעשן ימי". עשן בר"ת עולם, שנה, נפש. בבריאת העולם ברא הקב"ה ג' בריאות ואח"כ שינה אותם. האחד זכר ונקבה בראם – ואח"כ ויקח את הצלע וכו' וממנו ברא את האשה וזה בבחינת נפש. השני ברא את האור ואח"כ גנזו לצדיקים לעת"ל. והוא בבחינת עולם. והשלישי בריאת שני המאורות הגדולים ואח"כ מיעט את הלבנה והוא בבחינת שנה. שמועדי השנה נקבעים בראית הלבנה.

יט וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם רְבִיעִֽי: כ וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם:

פירש הספורנו "יעופף על הארץ על פני רקיע השמים. לנקות אויר הארץ ליושביה מאיזה לחות מותריי משולח מן הרקיע, הנוצר ביום השני באמצעות הנצוץ הפועל בו". מעניין לחקור אם עוף השמים מנקה את זיהום האויר הנקרא "פולוציא" שנוצר בארץ, ואם הם מקבלים מחלות כמו סרטן שמדבקים בהם את בני האדם.

כתב אור החיים "ואומרו רקיע השמים פירוש רקיע הנקרא שמים. וכו'. ונראה כי על פי הנקודות ישתנה כתוב זה מקרא דויתן אותם וגו' כי כאן כתב קמ"ץ תחת רי"ש של רקיע ושם כתב שב"א תחת הרי"ש של רקיע והנה כשאמר רקיע בשב"א יגיד שהוא סמוך פירוש רקיע של שמים וכשיאמר רקיע בקמ"ץ אינו סמוך לשמים ופירוש הוא רקיע והוא הנקרא שמים ובזה לא קשה והבן".

במ"ש "כי כאן כתב קמ"ץ תחת רי"ש של רקיע" אין הדבר כן בכל ספרי התורה שלנו וכן בקריאתה שבהם נכתב רקיע השמים בשוא ולא בקמץ כדבריו.

(כא) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:

ביום החמישי ברא הקב"ה את כל בעלי החיים שבתוך המים שלכולם היתה בריאה בפני עצמם כי היו זקוקים לברכה מיוחדת לפרות ולרבות.

(כב) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ:

פירש הספורנו "ויברך אותם אלהים. כי לא יושג התכלית בהם זולתי בהיותם רבים". כוונתו שהברכה היא שיהיו פרים ורבים, והיא תכליתם כי בני האדם זקוקים להם לצורך אכילתם ומאחר שהם מכוסים במים לא שולטת עליהם עין הרע.

פירש האבן עזרא "ויברך טעם פרו ורבו תפרו ותרבו, וכן ומות בהר (דבר' לב, נ), כי אין זה בכוחו ובידו".  והעיר עליו האבי עזר בזה"ל "ולקמן השגתי על דברי הרב שדחק עצמו דפרו ורבו אינו ציווי רק ברכה. ובאמת הוא אחת מתרי"ג מצוות" וגו'. ונפלאתי על דבריו שהרי ברכה זו אינה אלא לבעלי החיים. וכי הם שומרי מצוות שיש עליהם ציווי מהתורה?

ואפילו במצוה זו של פריה ורביה אל האדם, אף על פי שברור שהיא אחת מתרי"ג מצוות מכל מקום, הצלחת פעולתה היא בגדר ברכה מאתו ית' והיא בידי שמים.

(כג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי: (כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן: (כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:

הבהמות והחיות נבראו ביום השישי כמו האדם. מעניין שהם לא קבלו ברכה בפני עצמם לפרות ולרבות כמו אלה ששרצו במים ובעלי הכנפים.

(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ  בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:

”נעשה אדם“ אעפ“י שברא כבר את כל בעלי החיים, נאמר מאמר מיוחד לבריאת האדם והטעם לכך כתב האברבנאל שבריאת האדם שונה בתכלית מבריאת בע“ח, ואפי‘ בבנייתם שבע“ח ראשם כלפי מטה, המלאכים ראשם כלפי מעלה ואילו האדם נברא ביניהם יש בכחו להשפיל עצמו עד עפר ובכחו לתפס ולעלות למעלה מן המלאכים. ונ“ל לקשר את זה גם לברכת אבות האומה. אצל משה נאמר ”ה‘ א-להיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב“ ונא‘ באברהם ”ושמתי את זרעך כעפר הארץ“, וביעקב נא‘ ”ושמתי את זרעך כחול הים“.

"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו“ – וכי יש חלילה שותפים למקום בבריאת האדם? פירש רש"י ז“ל וז“ל: "נעשה אדם – ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם, וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שכן מצינו באחאב שאמר לו מיכה ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו, וכי יש ימין ושמאל לפניו, אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילין לחובה. וכן בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא, אף כאן בפמליא שלו נמלך ונטל רשות, אמר להם יש בעליונים כדמותי, אם אין בתחתונים כדמותי, הרי יש קנאה במעשה בראשית. נעשה אדם – אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן. ואם כתב אעשה אדם לא למדנו שיהא מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו, ותשובת המינים כתב בצדו ויברא אלהים את האדם, ולא כתב ויבראו. בצלמנו – בדפוס שלנו. כדמותנו – להבין ולהשכיל". ע"כ לשון רש"י ז"ל. והעולה מפירושו שהתייעץ עם המלאכים שלא יתקנאו באדם, וכן לימד ד“א וענוה להתייעץ אפי‘ עם הפחותים ממנו.

וק“ל איך אפשר שהמלאכים שזה עתה נבראו, כבר נוטל הקב“ה עצה מהם? ועוד קשה שהרי כאשר האדם עושה רצונו ית', מגיע למדרגה שהיא למעלה מן המלאכים, ואיך א“כ יתייעץ עמם בבריאתו? ועוד שבמלים בצלמנו כדמותנו הקב“ה משווה עצמו עם המלאכים, וזה עצמו נותן מקום למינים לטעות.

הרשב"ם פי‘ ויאמר – למלאכיו. נעשה אדם – כמו שמצינו במיכיהו בן ימלא במלכים א' כב, פסוקים י"ט-כ') "וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר ה' רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ: וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה:)". (כוונתו למה שאמר שם במלכים ובישעיה את מי אשלח ומי ילך לנו, וגם באיוב. בצלמנו – בצלם המלאכים. כדמותנו – בעניין חכמתנו, שהרי כשמתקלקל האדם כתיב נמשל כבהמות נדמה.

ולפירוש הרשב"ם קשה שהרי אינו דומה "נעשה אדם" לדבורו עם המלאכים "מי יפתה את אחאב". או לנאמר בישעיה "ומי ילך לנו". שמהמלים "נעשה אדם" משמע שהוא ית' משווה עצמו למלאכים, שהרי אין כלל דמיון ביניהם, ואפילו אם תאמר שהקב"ה מדבר עם גבורי כח עושי דברו כמו שדיבר עם השטן באיוב בענייני הבריות שלמטה וכביכול כלל עצמו עם שליחיו המלאכים משרתי עליון, כי הם שליחיו לרוב הפעולות שעושה הקב"ה בתחתונים. אבל "נעשה אדם" הוא עניין של בריאה חדשה, ואיך יכלול עמו את המלאכים לברוא את האדם? וגם במה שפירש שבצלמנו כדמותנו הכוונה על צלם ודמות המלאכים, א“כ צריך היה לומר בצלמכם כדמותכם? ומהו "בצלמנו כדמותנו“?

וראיתי למה שפירש הראב"ע וז“ל "נעשה אדם יש אומרים, כי מלת נעשה שם התואר מבנין נפעל, כמו וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד, ואמרו כי בצלמנו כדמותינו דברי משה, ופי' ויברא אלהים את האדם בצלמו שהוי"ו שב אל האדם, ויפרשו בצלם אלהים, שהאלהים דבק עם עשה, כאילו אומר, כי האלהים עשה את האדם בצלם. וזה הפירוש חסר לב".

לבאר כוונתו, שפירוש המלה נַעֲשֶׂה היא כמו המלה נַעֲשָׂה וכוונתם בזה שזהו ציווי של הבורא ית' שיהיה האדם נַעֲשָה או נברא מאליו על ידי אותה אמירה, ולא כמו שנשמע מפשט הכתוב שהקב"ה מדבר עם המלאכים ומשתף אותם בבריאת האדם לאמר הבה נעשה אדם. ואמרו שכביכול משה היה המדבר ואומר שאדם נברא בצלמנו כדמותינו היינו כצלמו ודמותו של משה. ופי' ויברא וכו' בצלמו שהוי"ו שב אל האדם היינו שהקב"ה ברא את האדם בצלמו של האדם, דהיינו בדמות שונה מזו של בעלי החיים והיא דמות אדם. ויפרשו "בצלם א-להים ברא אותו" שהא-להים דבק עם עשה. כוונתו בזה ויברא א-אלהים את האדם בצלמו, של אדם. (בצלם של אדם, א-להים ברא אותו). ועל פירוש זה כתב הראב"ע "וזה הפירוש חסר לב".

ומוסיף הראב"ע "כי היה הראשון ראוי להיות כן. ויאמר אלהים יהי נעשה אדם (פי' כי היה הפירוש הראשון שפירשו ראוי להיות כדלהלן: "ויאמר אלהים יהי נעשה אדם וכן עשהו בצלמו"). גם וי"ו בצלמו איך ישוב אל האדם? והנה יש לו צלם קודם שיהיה, (פי' כיון שברא את האדם בצלם האדם זאת אומרת שהיה לו צלם קודם שבראו) ומה טעם יש כי שופך דם האדם באדם דמו ישפך, בעבור שנברא האדם בצלם? גם לכל נפש היה צלם?

ויאמר הגאון כי פירוש בצלמנו כדמותינו בממשלה. וטעמו בצלם שראה בחכמה כי טובה היא, ובעבור כבוד האדם סמכו אל האלהים, וכן ומארצו יצאו, כי לד' הארץ ומלואה. ואמר במלת נעשה ואם היא לשון רבים, שכן מנהג המלכים לדבר. וכמוהו ונתנה לך גם את זאת, נאמר קדם מלכא, אולי אוכל נכה בו. ואלה העדים עדי שקר הם, כי ונתנה לך בנין נפעל, וכמוהו והעיר נתנה, והוי"ו השיבו לעתיד כמשפט כל פעל עבר, והטעם ותנתן לך. ונכה בו הוא ומחנהו, או יהיה שם הפועל כמו ונקה לא אנקך, ואף כי שמצאנו לא נכו, כי לא יבוא בנין שלא נזכר שם פועלו, כי אם מהכבד. ור' משה הכהן הספרדי טעה בספרו. ומלת נאמר קדם מלכא ארמית היא. ואיך ידבר דניאל בלשון גדולה עם נבוכדנצר שהיה מלך מלכים?

ועתה אפרש. דע כי כל מעשה בראשית לכבוד האדם נברא במצות השם. והצמחים הוציאה אותם הארץ והמים, וכל נפשות החיות. ואח"כ אמר השם למלאכים נעשה אדם. אנחנו נתעסק בו, ולא המים והארץ. ואחר שידענו שהתורה דברה כלשון בני אדם, כי המדבר אדם גם כן השומע, ולא יוכל לדבר איש דברים בגבוה עליו או בשפל ממנו, רק על דרך דמות האדם, וכן אמר פי הארץ, יד הירדן, וראש עפרות תבל. וחלילה חלילה להיות דמות לשם. וכן אמר אל מי תדמיוני. ובעבור שנשמת האדם העליונה, שאיננה מתה, נמשלת בחיותה לשם, ושאיננה גוף, והיא מלאה כולו. וגוף האדם כעולם קטן. יהי השם מבורך אשר בגדול החל ובקטן כלה. וגם אמר הנביא שראה כבוד אלהים כמראה אדם. והשם הוא האחד, והוא יוצר הכל, והוא הכל, ולא אוכל לפרש. ואדם נברא בתחלה בשני פרצופין והנו אחד וגם הוא שנים, והנה בצלם אלהים מלאך. והוא נברא זכר ונקבה. ומלת פריה ורביה באדם ברכה היא כמו בבריאת המים, רק היא מצוה העתיקוה קדמונינו ז"ל ושמו זה הפסוק זכר לדבר". עכ"ל  האבן עזרא.

הנה גם על פירושו קשה שאמר שמלת נעשה היא שאמר ה‘ למלאכים נעשה כפירש“י ז“ל וכן ביאר את הפסוק "הנה האדם היה כאחד ממנו“ ג, כב "ואל תתמה על מלת ממנו כמוהו נעשה אדם בצלמנו, הבה נרדה, וזה דבור השם עם המלאכים“. וא“כ חזרה קושייתינו על רש“י והראב“ע. ונתוספה עליה קושיא על הראב“ע במש“כ כי בצלם א-להים מלאך. מי הכריחו להוציא הכתובים מידי פשוטם ולפרש כן?

ולכן נראה לעניות דעתי לפרש שהקב“ה דבר עם עצמו בל‘ רבים כמו שהכותב בדברי תורה כותב "ועתה עלינו לנתח נושא זה“ וכיו“ב. וכי אל מי ידבר הכותב? אלא עם כל חושיו הרגשיים והשכליים, עם כח הזכרון שבו הוא נחון ועם כח המחשבה והנתוח, וכיו“ב הקב“ה מדבר עם כל י“ג מדותיו, עם מדת הדין ומדת הרחמים, וכו‘ ומ“ש בצלמנו כדמותינו היינו שהאדם לא רק יהיה מצווה להדמות לבורא עליון אלא גם יוכל כי הוא נברא בצלם א-להים שיהיה לו הפוטנציאל להדמות במדותיו לבורא ית‘ כמו שאמרו ז“ל על הפסוק "והלכת בדרכיו“ מה הוא רחום אף אתה רחום וגו‘.

ונראה שלזה נתכוון המד“ר פרשה ח‘ בד"ה אות ה‘ "א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הה"ד חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ הה"ד ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב אמת מארץ תצמח, רבנן אמרי לה בשם ר' חנינא בר אידי ורבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון אמר, מאד, הוא אדם, הה"ד וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, והנה טוב אדם, ר' הונא רבה של צפורין אמר עד שמלאכי השרת מדיינין אלו עם אלו ומתעסקין אלו עם אלו בראו הקב"ה, אמר להן מה אתם מדיינין כבר נעשה אדם“.

שמתחילה אמר "נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים“ ואח“כ אמר הה"ד "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו“, וכי יש מלאך הנקרא חסד ואחר הנקרא אמת? אלא שכל י“ג מדותיו נקראים מלאכים מלה“ד לאדם שכל מחשבותיו הם כביכול פרי בטנם של שני יצריו. יצה“ט חושב דברים טובים ומושך אותו לעבודת ה‘ ואילו יצה“ר מושך אותו לצד ההפוך. ומ“מ כשהאדם מנתח בעצמו אם לעשות דבר מסויים והוא מדבר עם עצמו בלא מלים או אפי‘ אם הוא משתמש בפיו להביע את שני צדדי המטבע הרי הוא מדבר עם שני יצריו שאפשר לקרוא להם מלאכים אבל באמת אינם אלא הוא עצמו וכך הוא בלא דמיון פרי מחשבתו של הי“ת הנעלה מכל דמיון ומחשבת אנוש. ולא נאמרו דברים אלה אלא לשבר בהם את האזן.

עוד נראה לי מבחינה רעיונית שכל אחד מהם מייצג מידה מסויימת ורוצה לדעת אם ישמור האדם על אותה מידה.

והרמב“ן פי‘ פירוש נאה ואמיתי בשם הרד“ק "והפשט הנכון במלת "נעשה" הוא, מפני שכבר הראית לדעת כי האלהים ברא יש מאין ביום הראשון לבדו, ואחר כך מן היסודות ההם הנבראים יצר ועשה. וכאשר נתן במים כח השרוץ לשרוץ נפש חיה והיה המאמר בהם "ישרצו המים", והיה המאמר בבהמה "תוצא הארץ", אמר באדם "נעשה", כלומר אני והארץ הנזכרת נעשה אדם, שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה, כדכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויתן הוא יתברך הרוח מפי עליון, כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ואמר בצלמנו כדמותנו – כי ידמה לשניהם, במתכונת גופו לארץ אשר לוקח ממנה, וידמה ברוח לעליונים, שאינה גוף ולא תמות. ואמר בכתוב השני בצלם אלהים ברא אותו, לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים. וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לרבי יוסף הקמחי, והוא הנראה מכל מה שחשבו בו. ופירוש "צלם" כמו תאר, וצלם אנפוהי אשתני, וכן אך בצלם יתהלך איש, בעיר צלמם תבזה, תאר מראיתו. "ודמות" הוא דמיון בצורה ובמעשה, כי הקרובים בעניין יקראו דומים זה לזה. והנה האדם דומה לתחתונים ולעליונים בתאר והדר, כדכתיב וכבוד והדר תעטרהו, והוא מגמת פניו בחכמה ובדעת וכשרון המעשה, ובדמות ממש, שידמה גופו לעפר ונפשו לעליונים. וירדו בדגת הים – בעבור היותו זכר ונקבה אמר "וירדו" בדגת הים, לשון רבים". עכ"ל.

פירש הספורנו "ויאמר אלהים נעשה אדם נתן אז כח בפמליא שלו להשפיע את הצלם, בנושא, המוכן לו".

ולכאורה קשה מדוע צריך היה לתת כח בפמליא שלו להשפיע את צלם האדם? והרי נאמר "ויברא א-להים את האדם בצלמו", משמע שהקב"ה ברא אותו וכביכול בצלמו של עצמו ולא של פמליתו? נראה לי הטעם שנתן כח בפמליא של מעלה בכדי שלא תהיה קנאה בין העליונים והתחתונים, שכאשר יתווכחו העליונים עם התחתונים בבקשתם מהקב"ה "תנה הודך על השמים", והתחתונים ישיבו להם וכי יש קנאה ביניכם וכו'. בכך תתלבן סיבת נתינת התורה לבני האדם, ותנוח דעתם של העליונים. ועל ידי כן יהיו הם כביכול שותפים בצלם האדם. שהרי איך מתגבש צלם א-להים באדם אם לא על ידי התורה והמצוות. ואחר שאמר נעשה אדם ושיתף את העליונים בסיבת בריאתו ברא את האדם בצלמו בצלם א-להים ברא אותו.

ובטרם נצא ממבוי זה יש לשאול שאלות נוספות באותו עניין. מדוע במשך כל הבריאה לא נזכרה מידת ה' אלא "א-להים", ורק לבסוף בעצם יצירת האדם כתוב "ה' א-להים". תירצו חז"ל ביקש לברוא את העולם במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו את מידת הרחמים. צריך להבין מהי מידת הדין? ואיך נמלך עם המלאכים שזה עתה נבראו?

נראה לעניות דעתי לפרש פירוש חדשני שאותם מלאכים שזה עתה נבראו בעליונים ביקשו לברוא אדם שייצג אותם בתחתונים. שיהיה עצם מעצמותם ובכך יהיה להם שלטון גם בתחתונים. ואין ויאמר אלא לשון מחשבה כמו "ויאמר בלבו". וזהו שאמרו "ויאמר א-להים נעשה אדם בצלמנו כדמותינו". ואין א-להים אלא כח עליון שהוא מסוגל רק במידת הדין. ושם זה משמש גם לדיינים כפי שכתוב "בקרב א-להים ישפוט" ועניינו "חוזק" ו"כח", והיא מידת המלאכים. אבל הקב"ה ראה שאין העולם מתקיים במידת הדין ושיתף עמו את מידת הרחמים. ולכן נאמר "ויצר ה' א-להים את האדם", וכן "ביום עשות ה' א-להים ארץ ושמים", שכן מידת הרחמים לא ניתנה אלא לבורא העולם, ואין מוקדם ומאוחר בתורה.

וארחיק לכת בשאלה מי היו אותם מלאכי השרת שעמם דיבר הקב"ה בעניין בריאת האדם? מתי הם נבראו עד שהיה להם כח ועצמה נוראה להתדיין עם הקב"ה מיד בבריאת העולם עוד טרם שנברא האדם?

ונראה לענ"ד לחדש שאותם מלאכי השרת לא נבראו בבריאת העולם הנוכחי אלא הם נשמות קדושות מעולמות קדומים שבצאתם מן העולם הזה הגשמי נהנים מזיו השכינה בהיותם משרתי עליון, וגבוה מעל גבוה שומר עד אין מספר. ואם הם משרתיו ית' ראוי למלך להתיעץ עם עבדיו, ולא משום שהם רוצים להיות במקום האדם כנזכר במדרש על הפסוק "תנה הודך על השמים", אלא הם כביכול כמו יועצים לבורא העולם. וכמובן שהכל הוא ענין רוחני ולא גשמי אלא שדברה תורה כלשון בני אדם. ומה שאמר בצלמנו כדמותנו הוא ענין רוחני שטבע הקב"ה במראה האדם לבל יזיקו לו כל בעלי החיים והוא מה שאיבד קין אחרי שרצח את הבל אחיו ונתן לו הקב"ה אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו. בצלמנו – הוא הצלם א-להים שהיה נסוך על פניהם בהיותם בחיים. כדמותנו – במראה הגשמי שהיה לאותם נשמות בהיותם בחיים.

כז וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם:

ולא נאמר כדמותו כי אין לו דמות ולא תמונה אבל נברא האדם בצלם א-להים כפי שפירשתי לעיל.

אמרו חכמים "למה נברא באחרונה שיכנוס לשבת מיד". פי' השפת אמת נפלא שהאדם הוא המחבר את כל הבריאה להכנס לעולם העליון. פי' שבאמת בבריאת האדם היו שתי בריאות גשמית ורוחנית, חומר וצורה, דמות וצלם. ועפ"י דין, הרוחניות צריכה היתה להברא בשבת ונבראה בששי כדי לחבר את ששת ימי המעשה לש"ק. וזהו שאמרו חכמים "למה נברא באחרונה שיכנוס לשבת מיד". פי' שהאדם הוא המחבר את כל הבריאה לכנוס לעולם העליון.

ועל פי זה פירש את הכתוב "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא א-להים לעשות", שאף על פי שכל העבודה נשבתה ביום השבת, אעפי"כ נאמר בשבת "לעשות", ללמד שקיום העולם שבכל ששת ימי הבריאה הוא בכח השבת שהוא הצורה לחומר כדכתיב "ויקדש אותו".

ואיך מתקיים העולם בכח השבת? ע"י הכרה זו שברואיו מכירים שהכל ברא לכבודו ומבטלין עצמם אליו ע"י עדותן שמעידין עליו ביום השבת, שהוא קיום העולם.

ומדוע אמרו "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים נחלת יעקב אביך"? כי ע"י ג' סעודות של שבת מבררים שכל הברכה ופרנסת ימי השבוע הוא רק בכח השבת. שהרי ג' סעודות נדרשו מהא דכתיב ג' פעמים "היום" בפ' המן וגם בפ' "ויכלו" איתא ג' פעמים "ויכל א-לוקים ביום השביעי", "וישבות ביום השביעי", "ויברך א-לוקים את יום השביעי". "ויכל" –  לשון כליון ובטלה. רומז לסעודת ליל שבת שאז מתבטלים כל ימי המעשה ומתקשרים לשבת. "וישבות" – רומז לסעודת שחרית שהיא התעלות הכל אל השורש ולכן נאמר בו לשון "שביתה". ואילו "ויברך" מרמז לסעודה ג' שמשפיעה ברכה לשבוע הבא. ונקראו סעודות משום שסועדין ומפרנסין לכל ימי השבוע. עד כאן מדברי השפ"א.

יש לשאול מדוע נקרא בשם "אדם" המסמל את חומריותו שנוצר עפר מן האדמה, והלא ראוי היה לקרוא לו בשם רוחני שיסמל את הצלם א-להים שבו?

שמעתי מפי ידידי היקר הרב מאיר וו'ינר שיחי' שאותיות המילוי של כל אות מהאותיות "אדם" מהוות את המלה "מתפלל" כדלהלן: א-לף, ד-לת, מ-ם. נמצא שהגלוי שבו הוא גשמיותו. אבל הרוחניות המסתתרת בקרבו, היא התפלה שהוא הקשר הרוחני שיש לאדם עם בוראו.

ועדיין השאלה במקומה עומדת שהרי הבריאה כוללת דומם, צומח, חי מדבר והם ד' מדרגות בבריאה מלמטה למעלה בחשיבותם. והאדמה שהיא דומם היא הנמוכה מכולם, ומדוע א"כ נקרא האדם ע"ש האדמה, שהרי ק"ו הוא אם שורש המלה "חיה" הוא "חיים" והוא השם הכולל לכל בעלי החיים, כ"ש שהיה ראוי לקרוא לאדם בשם "חיה" בשל רוח החיים שנפח בו הי"ת?

אלא שביתר עיון נראה שהאדמה אינה "דומם" שהרי לא רק האדם בא מן האדמה אלא גם הבהמות, החיות, ועופות השמים שנאמר "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם" וכן גם את כל הצומח שנאמר "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ", ללמד שנתן הקב"ה כח חיות בעפר האדמה לכל הבריאה. ולא רק לבריאה החיה והצומחת אלא גם לכל המינרלים הכביכול דוממים הכסף, הזהב והנחושת הכל מקורו מהאדמה. נמצא שהאדמה אינה "דוממת" כפי שעלתה במחשבה תחילה, אלא היא מקור החיים הגשמיים, ולפיכך נקרא "אדם" שמקור חיותו מהאדמה שהיא מקור החיים לכל הבריאה. וכל הבריאה לא נבראה אלא לצורך האדם. מה שאין כן החיה נקראת כן על שם החיים הזמניים שלה שהוא עיקרה.

ולמה נקראת "אדמה"? נראה לי שנקראת כן מלשון "דם" "כי הדם הוא הנפש", והאדמה היא הדם, והנפש של כל אלה החיים בתוכה. שהרי בבריאת האדם נאמר "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". (בראשית ב, ז) ולא זו בלבד אלא היא גם מייצרת את כל פרי העץ והאדמה שהוא המזון לדם של האדם ושל כל החיים עלי אדמות. ונאמר שם (ג, יט) "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". וכן בתהלים קד, כט- ל "תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן: תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה": נמצא שהאדמה גם מכסה את "דם" האדם כמו גם את דמם של כל בעלי החיים. והמושג דם אינו אלא כח של חיות שנמצא גם בצומח, והוא כמו הביצית ברחם האשה, שהאדמה היא בבחינת "נקבה" ביחס למים שמשקים אותה, שהם בבחינת "זכר" שמחיים את הפוטנציאל הטמון בה. וכאשר האדמה אינה ממלאת את תפקידה, היא נמצאת באבל כמו שכתוב ביואל א, לא "שֻׁדַּד שָׂדֶה אָבְלָה אֲדָמָה כִּי שֻׁדַּד דָּגָן הוֹבִישׁ תִּירוֹשׁ אֻמְלַל יִצְהָר".

"והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" משה רבינו לימד אותנו את רעיון ההתבטלות העצמית שהיתה מנת חלקו, ומשקפת את המושג הנעלה של "ענווה", אליה הגיע משה רבינו אל שיאו, כמו שנאמר "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". וכמו הדם הטבול באדמה ומתבטל בה, כך גם הזרע באדמה אינו מתחיל את נביטתו עד שנרקב, וכן הוא ברחם האשה. וממציאות זו נובע רעיון התשובה הזכה ביותר שמקורה בוידוי אמיתי על חטא בלי התנצלות זו אחרת. לא כמו זו של אדם הראשון שחטא ולא עשה תשובה כראוי אלא תלה את עוונו באחרים – "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל", ולא כמו זו של קין שהרג את הבל ולא עשה תשובה כראוי "השומר אחי אנכי"? – "גדול עווני מנשֹא"?

וכן יש אנשים בימינו שמבקשים לבוא לביהכנ"ס בר"ה ויו"כ ולהתפלל תפלה שטוחה ולמלמל "אחטא ואשוב" מעין מה שעושים הנוצרים הקאתולים שהולכים אל הכומר ואומרים לו עשיתי כך וכך ואומר להם הכומר שלם תשלם עשרה דולר וסר עוונך וחטאתך תכופר. זוהי תשובה מן השפה ולחוץ, אבל התשובה האמיתית יסודה בשינוי מחלט מכל הלב של המתוודה.

מעשה באחד שבגד באשתו הלך אל הכומר והתוודא אמר לו הכומר תן עשרה דולר ומחול לך. כעבור שבוע שב אותו אדם עם אותו הסיפור וקבל את אותה התשובה. וכן בפעם השלישית. בפעם הרביעית דרש ממנו הכומר לשלם מאה דולר. שאל אותו החוטא מה יום מיומים? ענהו הכומר זוהי מקדמה עבור תשע הפעמים הבאות.

תשובה כזו שזדונות נעשות לו כזכיות חלה בשעה שהאדם מגיע לנקודה הרקובה ביותר בקיום אחת ממצוות התורה כמו גם בבחינת המידות שהיא בבחינת הירידה למ"ט שערי טומאה. התשובה ממדרגה זו מרקיעה שחקים שהרי ממנה התעלו ישראל במדבר עד לקבלת התורה. שכאשר מגיע האדם לכלל הכרה שלא זו היא הדרך הנכונה, והוא מתחיל את תהליך התשובה נכנסת בו רוח טהרה המסייעת לו להשיג את מטרתו על ידי כך שהוא מבטל את כל אחת ממ"ט שערי הטומאה שהיו בדרכו לירידה, ובאותה שעה, אפי' צדיקים גמורים לא יוכלו להגיע אל מדרגתו, כי אף על פי שהם עושים רק טוב בכל עת אבל הם מעולם לא הצליחו לבטל את הרע כמו זה החוזר בתשובה.

ומדוע גזר הבורא ית' שקודם הצמיחה חייב השורש לעבור תהליך מוות מוחלט של רקבון וסרחון ורק אז הוא מתחיל לקבל חיות וצמיחה? ומדוע הזרע שממנו נוצר האדם והבהמה חייב קודם השרשתו להסריח ורק אח"כ לנבוט, כפי שאמר עקביא בן מהללאל במס' אבות, "מאין באת? מטיפה סרוחה"? נראה לי הטעם לכך, בכדי שלא יאמר אי אלו מהנבראים "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", "אלא הכל שלך ומידך נתנו לך" וזה מתבטא בכל דבר בחיים.

לפיכך נאמרה אמירה מיוחדת לבריאת האדם אחרי בריאת כל בעלי החיים להורות שבריאתו שונה מהם בתכלית לא רק מבחינה רוחנית אלא גם מבחינת מראה גופם הגשמי ראשם של בעלי החיים מוטה כלפי מטה, וזה של המלאכים כלפי מעלה. האדם לעומתם נברא מאונך, בכחו לכוף ראשו כלפי מעלה ולהתעלות אפילו למעלה ממדרגת המלאכים או להשפיל את עצמו כלפי מטה ולהיות במדרגת בעלי החיים (אברבנאל אש"ת).

נשמת האדם ירדה מהשמים לארץ בכדי להפוך את הארץ לשמים – ירידה צורך עליה (בש"ת)

(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

בבריאת האדם נאמרה בריאה וברכה אחריה שתשליט אותם לא רק על עצמם אלא גם על כל הנברא ביום החמישי. על כל הבהמות והחיות, על כל עוף השמים ועל כל דגי הים ועל כל מה  שהוציא הקב"ה מן הכח אל הפועל ביום החמישי. מעניין מאוד שלא השליט הקב"ה את האדם על כל הבריאה כמו על האור והחושך, על השמש הירח והכוכבים, על השמים ועל התהום, וכן לא על מזג האויר וגם לא על הגשמים.

וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: יש לדקדק בשני הפעלים. הראשון "ושמרו", והשני "לעשות". נראה לעניות דעתי שהם בבחינת שמור וזכור שהשמירה היא יותר בלא תעשה בל"ט מלאכות האסורות בשבת, ובלשוננו "פלוני שומר שבת" כוונתינו שאינו מחלל שבת. ואילו "לַעֲשׂוֹת" הוא בקום ועשה שנובע מתוך זכירת השבת כל הזמן כדכתיב "זכור את יום השבת לקדשו". לזכרו בכל ימות השבוע – היום יום אחד בשבת וכו', לקנות כל השבוע את הטוב ביותר לכבוד שבת, ולזכרו בשבת עצמה בקידוש כפי שדרשו חז"ל "זכרהו בדברים הנאמרים על היין", וכן לקדשו בתפלה מיוחדת ות"ת, ולענגו במאכל ובמשתה באכילת בשר ודגים וכל מטעמים, בזמירות של שבת, בשינה בשבת תענוג, במלבושים מיוחדים לשבת, וכיו"ב.

וזה ע"ד מה שאנחנו מתפללים במוסף של שבת "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג" הן בבחינת שמור, לא תעשה, "שומרי שבת". והן בבחינת "זכור", "קוראי עונג", שלא הולכים לעבודה ויש שהולכים לביהכנ"ס, ויש שמדליקות נרות שבת, ויש שמקדשים על היין ויש שרק אוכלים בקרב המשפחה, ויש שהולכים לים או לראות סרט עם בני משפחתם. כולם נקראים עם מקדשי שביעי. וכולם ישבעו ויתענגו מטובך. ומדוע? כי חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית. יש שרק מוציאים את קדושת היום מן הכח אל הפועל בבחינת עשה ובבחינת "זכור", ויש שגם שומרים מלעשות אחת מל"ט מלאכות בבחינת לא תעשה ובבחינת "שמור".

מעניין לציין שהיום הנקרא "יום שבת" לא תמצאהו בשמו בכל מעשה בראשית ולא בכל ספר בראשית, אלא נודע בשמו תחילה אלפים וארבע מאות שנה מאוחר יותר בפרשת המן בס' שמות טז, כג "הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש מחר". וכן שם פסוק כה "אכלוהו היום כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו בשדה". ובפסוק הבא "ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו". ומאז ואילך נצטוו על שמירתו בעשרת הדברות שבפרשת יתרו שם כ, כט "ויום השביעי שבת לה' א-להיך". ושוב בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן בס' דברים ה, יג "ויום השביעי שבת לה' א-להיך". ושוב נצטוו על שמירתו בציוויי המשכן שהיא בריאת העולם בזעיר אנפין בידי עם ישראל בס' שמות לא, טו "וביום השביעי שבת שבתון". ושם לה, ב "וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת". ובתחילת רשימת כל מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש המיוחדים לעם ישראל בס' ויקרא כג, ג "וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו שבת היא לה' בכל מושבותיכם". ובפרשת הקרבנות בס' במדבר כח, י "עולת שבת בשבתו".

כחו של השלום במעשה בראשית כדאיתא בב"ר י"ב ויקרא ט'

יום ראשון – נבראו שמים מן העליונים – והארץ מן התחתונים

יום שני – נברא הרקיע מן העליונים

יום שלישי                          – תדשא הארץ מן התחתונים

יום רביעי – יהי מאורות מן העליונים

יום חמישי                           – ישרצו המים מן התחתונים

יום שישי – בריאת האדם ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים – עפר מן האדמה מן התחתונים

ונראה לעניות דעתי שלפיכך נאמר יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל. וכפירוש השפת אמת שהשלום שקול כנגד הכל. ואפילו מחלוקת שהיא לשם שמים אינה טובה. ונראה לי ראיה לכך מב"ר למה לא נאמר בשני כי טוב כי היתה בו מחלוקת שנאמר "ויהי מבדיל בין מים למים". אפילו שהיה צורך גדול להבדלה זו בכל זאת לא נאמר בו כי טוב.

ולפי זה קשה מדוע נאמר בראשון כי טוב שהרי הבדיל הבורא בין האור לבין החשך? מפרש "על התורה" שהאור והחושך רחוקים זה מזה ועדיף שלא ישמשו בערבוביא אבל מים ומים הם לכאורה שני אחים ולא ראויה להם המחלוקת, על אף ההבדל הגדול בין העליונים והתחתונים.

וראיתי מי שתירץ בספר "ממעין התורה" שהמים העליונים והתחתונים הם מהות אחת, כמו אנשים בעלי דיעות שונות שהפירוד ביניהם אינו סימן טוב. אבל בין אור לחושך מסמל את ההבדל בין רשעים לצדיקים שם הפירוד הוא מצוה.

מדוע מברך איש את רעהו בשבת בברכת "שבת שלום"? מה עניין שלום לשבת?

אמרו חז"ל "אין לך כלי מחזיק ברכה אלא השלום", ואיתא בזוה"ק "מאי שבת? שמא דקוב"ה, והוא שלום". ונראה לעניות דעתי פי' הדברים עפ"י מה שפי' השפת אמת, שע"י השבת נתגלה האור בכל מעשה בראשית, שבכח השבת כל מעשה בראשית נעשה קרוב אליו ית', וכל מעשה בראשית נעשה כלי הנאחז ע"י השבת. נמצא כי השבת השלימה את מעשה בראשית במה שהיה חסר, שהיא אותה נקודת האור, נקודת הקדושה. ובכח זה נקראת "שלום", שהיא עושה שלום בין הרחוק והקרוב. ולכן נקרא השלום כלי מחזיק ברכה. ובדרך אגב שם משפחתי "שלוש" הוא בר"ת שלום שלום לרחוק ולקרוב.

ולזה אמר "וינח ביום השביעי" – וכי יש יגיעה לפניו שצריך מנוחה? אלא שבכל יום מששת ימי המעשה היה קיום הבריאה בכח המאמר ובריאת כל דבר יום ביומו, אבל בשבת נשלם הכל להיות בר קיימא אף לאחר שסרה אותה התגלות כח הש"י שביום השבת וגם בתוך ההסתר, וזה בכח השבת המקשרת בין הטבע למה שלמעלה מן הטבע. ונקראת "שלום" ע"ש השלמות וגמר התיקון של כל הבריאה שתהיה בת קיימא גם בתוך ההסתר. ובזה יתבאר עניין המנוחה של יום השביעי שהיא התגלותו ית' שבכחה להעיד על כל ששת ימי המעשה שהם מאתו ית' עד שהוא ית' יכול להיות בהם אפי' בהסתר. והשבת היא עדות שלה' הארץ ומלואה, ובשבת יש התגלות של עדות זו בכל הנבראים כל אחד כפי ערכו, ואותה עדות היא חותם הטבעת של כל מעשה הבריאה, ובנ"י מעידין על כך בפועל שברא הקב"ה את העולם בששה ימים ונח בשביעי.

כתב באהלי יעקב על מחזור ר"ה – "שבת" היא בגי' צירוף של תר"ך עמודי אור שבכתר ול"ב נתיבות החכמה ונ' שערי בינה. ממטה למעלה "שם ותפארת ותהלה".

מדוע נאמרו פעמיים "א-להים" בפ' "ויברך אותם א-להים ויאמר להם א-להים פרו ורבו"? שמעתי פי' נאה בשם רבינו בחיי שבתחילה בירך אותם כמו שבירך את כל בעלי החיים ואילו בפעם השניה "ויאמר להם "א-להים פרו ורבו", השפיע מטובו לאב ולאם את הכח להיות כביכול בוראים, ונעשו בזה שותפים למקום. כדאיתא בנדה לט. שלושה שותפין באדם הקב"ה אביו ואמו וגו'. ולכן ציוותה התורה "איש אמו ואביו תראו", וכן "כבד את אביך ואת אמך".

יש להתבונן מדוע בכל הבריאה נאמר וירא א-להים כי טוב ואילו בבריאת האדם לא נאמר כי טוב? ונראה לי הטעם כיון שכל בעלי החיים נשלמה תכליתם בבריאתם ראוי לומר אחרי בריאתם "וירא א-אלהים כי טוב", אבל בבריאת האדם לא נשלמה תכליתו בבריאתו, אלא עליו להדמות לבורא בכח מעשיו ואין זה בידיו ית' כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנתן לנו הקב"ה בחירה חפשית.

עוד צריך להבין מדוע ברא את כל הבריאה מלכתחילה זכר ונקבה, ואילו את האדם ברא תחילה יחידי ויקרא את שמם של הזכר והנקבה שבו "אדם", ורק אחרי בריאתו נאמר "ויאמר א-להים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו"? וגם יש להבין מדוע בכל בריאת הצמחים ובעלי החיים נאמר "למינה" או "למינהו" ואילו באדם נאמר "בצלמו" ולא נאמר "למינהו"?

כט וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב ׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָֽה: ל וּֽלְכָל־חַיַּ֣ת הָ֠אָ֠רֶץ וּלְכָל־ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל ׀ רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת־כָּל־יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאָכְלָ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן: לא וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי:

הַשִּׁשִּֽׁי – בגי' "תורה" בתוספת ד' אותיותיה. כי בו ביום נברא האדם שיקיים אותה. (עצמי)

פירש הספורנו "יום הששי. הראשון אשר בו היה ראשית לכל "ששי", (לכל ימי שישי הבאים אחריו). אשר בו יכלו כל המעשים כדי לשבות בשבת".

–

יש להבין מדוע ברא הקב"ה את העוה"ז? מה המטרה והתועלת בבריאתו? וכי יש לו ית' איזו נחיצות והנאה ממנו? מסביר השפת אמת שהקב"ה ברא את העולם בכדי להשפיע את אורו וטובו בעוה"ז הנברא בדרך הטבע. שקודם הבריאה היה רק "ה' אחד" שנתברך רק ע"י המלאכים, אבל לאחר שברא את העולם הכל יוכלו להכיר במציאותו ולקלס אותו ובכך יהיה גם "שמו אחד". כל הבריאה היא בבחינת כלי לעצמותו ית'. "כל פעל ה' למענהו", ו"שהכל ברא לכבודו". ונקרא שמו "עולם", ע"ש ההעלם של כבודו ית' בעוה"ז. ואמנם כאשר "הכל" מתבטל אל מכוין הפעולה מתגדל שמו ית' בעוה"ז.

והרה"ג קלמן בר הביא את קושית איש חכם במורה הנבוכים פרק ב' שהקשה על הפסוק "וַיַּצְמַ֞ח יְהוָֹ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַֽאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע": וכן הזהיר הנחש את האשה במלים "כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִֽהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹֽדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע": וכשאכלו מעץ הדעת נאמר "וַתִּפָּקַ֨חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם". האם זוהי קללה או ברכה, שהרי בכך נבדל האדם מבעלי החיים בכך שיש לו שכל להבחין בין טוב לרע?

והשיב מה שהשיב והרה"ג קלמן בר הציע את תשובתו שבעוה"ז להלכה שמברך על הטוב ברוך הטוב והמטיב ועל הרע מברך ברוך דיין האמת. והטעם הוא מאחר שאנחנו חשים ברע ברצח ובגזרות קשות שפקדו אותנו לפני שנתיים, ואנחנו לא מבינים שהכל הוא מלמעלה לטובתינו אבל לעת"ל נאמר "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", וכי היום ה' לא אחד, ומהו ביום ההוא? אלא שלעת"ל הכל ידעו שאין מושג של רע מאתו ית' אלא יהיה ה' אחד ושמו אחד כי הכל ידעו שהכל טוב. לעת"ל יבינו למפרע שהכל היה לטובה. והנה בימינו אלה אין עוד איראן, אין עוד סוריה, אין עוד חיזבאללה, וכמעט שאין עוד חמס, היום אנחנו במה שאמרו לעת"ל שכן אנחנו רואים למפרע שהכל היה לטובה ואנחנו מברכים רק הטוב והמטיב.

"וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", שואל השפת אמת איך אפשר לומר שהכל התבטל אל מכוין הפעולה מאחר שישנם דברים רבים שמתנגדים לקדושה? ותי' שהמלה "כל", היא באופן כללי כדכתיב "כל פעל ה' למענהו, וכתיב "שהכל ברא לכבודו", להורות שבאופן כללי, יש כח מסוים לשבת שמאחד את כל הכחות הפרטים והופך אותם להיות כלי  להשי"ת לעשות רצונו, ואף על פי שישנם באופן פרטי דברים שמתנגדים לקדושה. והוא שפירש"י ז"ל על הפסוק "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" – "מה היה עולם חסר? מנוחה, בא שבת בא מנוחה. כלתה ונגמרה המלאכה". ובמדרש "שנעשה מעשה בראשית כלי".

ולעניות דעתי נראה שגם הכחות שנראה כביכול שהם מתנגדים לקדושה, גם הם מתבטלים אל מכוון הפעולה כי הוא ברא את יצה"ט וגם את יצה"ר, את החיים ואת המוות, וכל מה שנראה לנו רע מטרתו היא לטובה. ונראה שזוהי כוונת הגמ' "אמר רבי שמואל בר נחמן והנה טוב זה יצר הטוב, טוב מאוד זה יצר הרע. היתכן? אלא אלמלא הוא (הכוונה ליצה"ר) לא בנה בית, ולא נשא אשה ולא הוליד ולא נשא ונתן". ועפי"ז נראה לעניות דעתי לפרש שמלת "ויכלו" בשינוי האותיות היא מלשון "כלי", דהיינו שיצר הרע ומלאך המוות והכחות שמתנגדים לקדושה הם למעשה כלי ביד הכחות החיוביים.

ואמנם הוא ז"ל פי' שמלת "ויכלו" היא משורש "התכללות". להורות שששת ימי המעשה נכללים ביום השבת. ואולי זה גם יבאר את המלה "אשר ברא א-להים לעשות", אותה עשיה היא הנפש שנפח הקב"ה ביום השבת לכל ששת ימי המעשה, שנכללים בשבת.

פרק ב (א) וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: (ב) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: (ג) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת:

לכאורה קשה שבתחילה נאמר  "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" ופי' רש"י ז"ל "כלתה ונגמרה המלאכה". ומסיים "אשר ברא א-להים לעשות", משמע שטרם נגמרה המלאכה?

ורש"י ז"ל תי' בשם המדרש רבה שהמלאכה שהיתה צריכה להעשות בשבת כפל ועשאה ביום הששי כמו שמפורש בבראשית רבה" (יא י). ע"כ. (ואין מקשין על הדרש).

בתרגום יונתן "דִבְרָא יְיָ וְעָתִיד לְמֶעֱבָד". ונראה לעניות דעתי פירושו על דרך הקבלה שית אלפי שני הוי עלמא וחד חריב. כי האלף השביעי הוא כמו שבת שהם ימות המשיח. ואחר כך בורא הקב"ה עולם חדש של שית אלפי שני וכמו שאמרו חז"ל הקב"ה בורא עולמות ומחריבן.

האבן עזרא פי' "אשר ברא אלהים לעשות השרשים בכל המינים, שנתן בהם כח לעשות דמותם". ע"כ. נ"ל שבא ליישב את הקושיא ביחס לכפל הלשון. שהרי כבר אמר "וישבות ביום השביעי" וגו'. ומדוע חזר ואמר "כי בו שבת" וגו'? אלא משום שבירך ה' את יום השביעי ויקדש אותו באופן שלא תיעשה בו שום מלאכה, והטעם לברכה זו "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא א-להים", לכן היה צריך לברך את יום השביעי שתיגדל סאתו בלא מלאכה בו ביום ואיך א"כ תיעשה מלאכת יום השביעי? לזה השיב "לעשות" על ידי שברא והכין קודם השבת את השרשים שבכל המינים, שמלאכתם תיעשה בלא מלאכה באופן טבעי גם ביום השבת. וכוונתו בזה לכל פרי העץ והאדמה שמוסיפים לגדול גם ביום השבת, וכן העוברים של כל המינים במעי אימן איך מוסיפים בגידולם גם ביום השבת? אלא "אשר ברא אלהים לעשות השרשים בכל המינים, שנתן בהם כח לעשות דמותם". והוא לדעתי הפירוש הכי  קולע אל המטרה הנכספת.

ונראה לענ"ד שזהו שורש ההיתר להכין קודם השבת את כל המלאכות שימשיכו את פעולתם גם בשבת. כגון המשך הבישולים והחשמל והמזגן וכל יתר  המכונות שימשיכו לפעול גם ביום השבת. והטעם להיתר זה משום אותה הכנה של קודם השבת.

והרבי מלובביץ פי' על דרך הדרש כי כל מלאכה אחרי שאנחנו גומרים לעשותה וחושבים שכבר גמרנו ואין עוד מה לעשות, שוב אנחנו רואים שיש עוד הרבה מה לשפר בה.

הקשה השפת אמת בשלמא זה שבירך ה' את יום השביעי היה בכך שנעשתה כל מלאכתו קודם השבת ואפילו ברדת המן כפליים ביום השישי שיספיק גם ליום השבת, אבל מה היה הטעם לכך שקידש את יום השבת? ביאר השפת אמת בדומה למה שפירש האבן עזרא שאף על פי שכל הבריאה הגשמית שבתה ביום השבת, "כי בו שבת מכל מלאכתו", בכ"ז אין העולם מתקיים אלא בכח השבת, שאותו קידש במיוחד כדכתיב "ויקדש אותו". שהוא הצורה לחומר וע"י שברואיו מכירים שהכל ברא לכבודו ומבטלין עצמם אליו ע"י עדותן שמעידין עליו ביום השבת, זהו קיום העולם.

ואני העני מפרש כי מבחינתו של הקב"ה הוא גמר אמנם לברוא את העולם שהוא כמין מכונת ענק בעלת תפקידים רבים. אלא שחלק  מהתפקידים של אותה מכונה "ברא א-להים לעשות", להכשיר את האדם בחכמה ובינה שיוכל להמציא כל מיני המצאות בכל תחומי החיים כדי שיהיה האדם עסוק ביישובו של עולם לבנותו ולקיימו, ובכדי שיוכל להוסיף ולשכלל את העולם. ואמנם אין כל חדש תחת השמש, ומה שהיה הוא שיהיה. פי' כל מה שעתיד להעשות ע"י האדם בכל אחד מהזמנים הכל הוא בבחינת "אשר עשה" וכפירש"י כלתה ונגמרה המלאכה. נמצא כי מצד הבורא ית' המכונה מושלמת עד תומה, וברא אותה בבחינת "לעשות" ע"י האדם שיבוא הוא וישלים בפעל את מה שכבר נמצא בכח. וזה ע"ד הנאמר כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש כבר נאמר למשה בסיני.

הריקאנטי פירש וז"ל: "כי בו שבת מכל מלאכתו – דע כי בששת ימי בראשית פעלו ששה מדות הנזכרות כל פעולותיהם, והוציאו מן הכח אל הפועל, עד בין השמשות של הכנסת יום השביעי, ומשנכנס יום השביעי שבתו כולן ופעל הוא פעולתו והשלים מה שחסר העולם, וזו היא שביתת העולם ממלאכה ונתן בו מנוחה, לכך נקרא יום השביעי שבת, והבן היטב".

הרמב"ן פירש "ולי נראה פירושו, ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין, לעשות ממנו כל המעשים הנזכרים בששת הימים. והנה אמר כי שבת מבריאה וממעשה, מן הבריאה שברא ביום הראשון, ומן המעשה שעשה בשאר הימים. ויתכן שיהיה "לעשות" נמשך למעלה, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא מלעשות, וכמהו כי חדל לספור, ויחדלו לבנות העיר, השמרו לכם עלות בהר, ולא סרו מצות המלך, וכן רבים". ע"כ

וכדבריו נראה לעניות דעתי שחילק בין ברא לעשה. אלא שקשה מדוע לא הזכיר מאומה מבריאת היום החמישי שנאמר "ויברא א-להים את התנינים הגדולים" וגו' ומבריאת האדם ביום השישי שנאמר "ויברא א-להים את האדם בצלמו" שם לא נזכרה עשיה אלא בריאה?

ולכן לעניות דעתי נראה פירוש הרמב"ן שחילק בין ברא לעשה אלא שיש להוסיף על דבריו ונימא שביום הראשון בלבד ברא הקב"ה את השמים ואת הארץ ואת כל תולדותיהם שבשמים ושבארץ למעט את אשר ברא הקב"ה בחמישי ובשישי. שנאמר ביום חמישי וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ: הרי למדנו שכל שריצת המים היא בריאה בפני עצמה, וכן כל עוף כנף שנבראו מהאויר לא היו בכלל בריאת היום הראשון, ולכן קבלו ברכה בפני עצמם, ואח"כ בירך את כולם בשווה. וכן ביום השישי שנברא האדם בצלם א-להים. אבל כל יתר בעלי החיים שהם הבהמות והחיות וכל הרמש הרומש על הארץ הם חלק מתולדות הארץ שנבראו בכח ביום הראשון ויצאו מן הכח אל הפעל ביום החמישי. ובכל יום ויום מימי הבריאה, היתה הבריאה יוצאת מן הכח אל הפועל כמו שפירשו חז"ל "את השמים ואת הארץ לרבות תולדותיהם", בבחינת "עשיה", שנעשו  במאמרו ית' כמו שכתוב "ויאמר א-להים".

ואמנם בכל יום לא נפסקה בריאת אותו היום אלא לאחר שבאה במקומה בריאה של היום הבא ואילולי כן היתה בריאה זו נמשכת עד אין סוף בבחינת "קול גדול ולא יסף" עפ"י מה שפירשו "לא פסק".

ובאופן כללי "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" – פתח בו לומר שנסתיימה מלאכת הבריאה בכח ללא התערבות נוספת של הא-להים ביום השביעי. א"נ ויכלו השמים והארץ וכל צבאם בכח ביום הראשון. ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה יום יום ביומו להוציא מן הכל אל הפעל. וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה היינו משניהם גם יחד.

אלא שצריך להבין מדוע נאמר "ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", והרי היה צריך לומר "ביום השישי"? היתכן שעשה הקב"ה מלאכה כלשהיא ביום השביעי מלבד מנוחה? כי מהפסוק נראה בעליל שעשה הקב"ה מלאכה נוספת הקשורה למלאכת ששת הימים. מה היא אותה מלאכה? ואולי הכוונה לזה שבכל יום יצאה בריאת היום הראשון מן הכח אל הפעל וביום השביעי נתחזקו. או אולי שנתן ביום השביעי בכל הבריאה כח פריה ורביה להוציא כדוגמתה. ואם כן הוא מדוע העיקר חסר מן הספר?

הראב"ע הו"ד בתולדות יצחק תירץ שכילוי מעשה אינו מעשה, כאלו אמר לא עשה מעשה, וכן וישבות. ולדעתי פירוש דחוק הוא ולמה לא אמר בפשיטות ויכל א-להים ביום השישי מלאכתו, כי הוא באמת היום בו סיים את מלאכתו? ואין לפרש כרש"י "משום שהקב"ה יודע עתיו ורגעיו וכחוט השערה נכנס בו לשבת", והרי אדרבא ראוי היה שהי"ת יהווה לנו דוגמא להוסיף מחול על הקודש?

תירוץ נוסף הביא התולדות יצחק וי"מ כי ויכל הכוונה בו חמדה, כמו נכספה וגם כלתה נפשי, ואמר שמלאכתו שעשה בששה ימים חשק בה ביום השביעי וגו', והכוונה שאחר שעשה המלאכה רצה בקיומה. וגו'. וגם פי' זה הוא על דרך הדרש שהרי הרהור במלאכת חול גם הוא אסור בשבת, ואפי' אם אין הרהור זה במלאכת העתיד, כגון המחשב מה אצטרך לעשות למחרת וכיו"ב, אלא שמהרהר במה שעבר, שנהנה ממלאכתו שעשה בימי החול שאינם בכלל האיסור, מ"מ לכו"ע אינם מן הראוי. מלבד זאת שתירוץ זה אינו לפי הפשט.

אחרי שסיים את מלאכתו ביום השביעי נאמר "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". מהו "מכל מלאכתו"? שמלשון זו משמע ששבת ממלאכתו אשר כלה בששת הימים שנאמר "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", וגם כן שבת ממלאכתו אשר כלה ביום השביעי שנאמר "ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו".

"ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אותו", כי הוא יום מנוחה ושביתה ממלאכה. וסיים במלים "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא א-להים לעשות". יש להתבונן ביתור הלשון שהרי כבר אמר "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה", ולמה חזר לומר "כי בו שבת מכל מלאכתו"? ועוד שהמלה "לעשות", היא בלשון עתיד. ומה עניינה בכאן? הרי כבר נגמרה העשיה? עוד יש להתבונן בשינוי הלשון בין ברא לעשה. בתחילה אמר ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. גם אחרי כן אמר וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ורק בסוף אמר אשר ברא א-להים לעשות. היש לחלק ולומר ש"עשה" מתייחס למה שרק יצא מן הכח אל הפועל, ואילו "ברא" הוא בריאת יש מאין?

ונראה לעניות דעתי לחדש שכאשר ברא א-להים את האדם, ברא בריאה שתהיה לא רק בבחינת "נבראת" כיתר הבריאה אלא גם בבחינת "עושה" שתמשיך להוציא דברים מן הכח אל הפועל גם אחרי ששת ימי הבריאה, דהיינו שהאדם ימשיך כביכול את בריאת הבורא ית' בזעיר אנפין בעולם העשיה. והוא אומרו וישבות מכל מלאכתו ומהו כל? היא הבריאה המיוחדת הזו הנקראת אדם שאותה ברא א-להים לעשות, להמשיך את העשיה. ועל פי זה יתבאר גם אומרו ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. ביום השביעי דייקא, פי' שמלאכת יצירת האדם שכבר עשה אותה ביום השישי וגם בו ביום נפח בו רוח חיים, כלה מלאכה זו ביום השביעי בזה שנתן לו נשמה יתירה שאין לה חלק בששת ימי הבריאה. וממילא וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, פי' גם ממלאכת הבריאה וגם מיצירת הנשמה היתירה שהחדירה לאדם ביום השבת. ורק עתה כאשר נתחבר האדם עם עולם שכלו שבת ביום השבת "ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אותו", ללמד שזהו בדיוק הטעם שברכו באותה שעה "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא א-להים לעשות", כי רק אז, ביום השבת נשלם האדם מבחינה רוחנית. ולכן אמר  "מכל מלאכתו" שכולל לא רק את כל מלאכת הבריאה הכלולה במלה "מלאכתו", אלא גם את מלאכת השבת שהיא הנשמה היתירה. ומבחינה גשמית, "לעשות" שיש בו את הפוטנציאל להמשיך את מלאכת הבורא בהוצאת כל הבריאות שברא הקב"ה מן הכח אל הפועל.

ובדרשה של שבת הגדול ה'תשע"ה דרש הרב ליסבון אחת משיחות הרבי ששפכו לדעתי אור על שאלה זו. שאלתו היתה מדוע נקרא שבת הגדול? מהו גודל הנס? ויסוד תשובתו היא  שישראל השביתו את המזיקים בשבת מצרים. לא שהושבת הזאב אלא "וגר זאב עם כבש". כל הבכורות של המצרים נלחמו עם המצרים במטרה שישלחו את ישראל לחירות כדכתיב "למכה מצרים בבכוריהם". השבת היא אמנם בתוך הזמן הטבעי, מכל מקום היא למעלה מן הזמן. ומה ברא הקב"ה בשבת "באה שבת באה מנוחה". הוא ברא את המנוחה. ונראה לעניות דעתי שלזה נאמר "ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", את מלאכת המנוחה והשבתת כל המזיקים, שלמעלה מן הזמן יפעל בתוך הזמן.

ד אֵ֣לֶּה תֽוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת יְהוָֹ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם:

פירש"י ז"ל ד"א בהבראם בה"א בראם שנאמר בי-ה ה' צור עולמים בשתי אותיות הללו של ה' יצר שני עולמים. ולמדך כאן שהעוה"ז נברא בה' וגו' ועוה"ב נברא בי' וגו'. עכ"ל. וק"ל היכן מרומז במלה "בהבראם" פירושו זה של רש"י, שהרי מפשט הלשון "בה' בראם" משמע שבאות ה' ברא את שני העולמות, ומה עם האות י'? ועוד, מנ"ל שברא את העוה"ז בה' ואת העוה"ב בי'?

נראה לעניות דעתי לפרש שהאות ה' נכתבה באופן שאם חסר בדופנה השמאלי כקוצו של יו"ד חשיבא ה' וכשרה. נמצא שבאות ה' עצמה נמצאות שתי האותיות ה' וי'. והאות ה' נגלית לרמז לעוה"ז שהוא עולם הנגלה. והאות י' היא נסתרת בתוך האות ה' לרמז על העולם הנסתר.

ורבי יצחק קארו בעל תולדות יצחק דף י"ג פי' וז"ל: "שכל האותיות צריך האדם לקפוץ בהם פיו, חוץ מאות ה'. כן הקב"ה ברא עולמו בלי עמל". ועפי"ז נראה לעניות דעתי לבאר את כוונת המשורר במלים "ארץ ורום בהבראם, בה' בראם, בלא עמל א-ל המציאם, אדון עולם צור נשיאם, שבת ביום השבת". שאת האות ה' אין עמל להוציא מהפה, ובאותה מדה ברא את העולם.

ה וְכֹ֣ל ׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכָל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְהוָֹ֤ה אֱלֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה:

פירש האבן עזרא "וכל שיח עץ. וכן בין שיחים ינהקו (איוב ל, ז). ועל דעתי שהוא עץ פרי, בעבור שנמשל האדם אל עץ, והנה שיח וניב וסעיף ובד ואמיר וסרעף".

ולעניות דעתי שיח וניב הם שיחו וניבו של אדם והוא מלשון דיבור ושיחה כמו ניב שפתים וכן עוד ינובון בשיבה. וכן יגיד לאדם מה שיחו, ואינו עניין לעצים. אבל שיח הוא עץ נמוך והוא גבוה מעשב השדה.

ו וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶת־כָּל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה: ז וַיִּ֩יצֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה:

וַיִּ֩יצֶר֩ – פי' הרמב"ן "ואם כן יאמר הכתוב וייצר ה' אלהים את האדם – יצירת תנועה שהיה האדם נוצר, כלומר בעל תנועה, כי היצירה היא החיות וההרגש". ולא ירדתי לעומק דבריו. שמדבריו משמע שאין בין יצירתו ליצירת כל שאר בעלי החיים, שלהם חיות והרגש, מאומה. ולעניות דעתי וייצר – צר בו צורה שהיא כדמותו בצלמו. שלפיכך נאמר לא תלין נבלתו על העץ וכפירוש רש"י שם "כי קללת אלהים תלוי – זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי".

"ויפח באפיו נשמת חיים" – ועפי"ז נקבעה ההלכה באו"ח סי' שכ"ט ס"ד ובמ"ב שם סק"י וסקי"א שהסימן המובהק לידע מתי האדם מת הוא כאשר אינו נושם דרך האף.

וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה – תרגם יונתן "וְנָפַח בִּנְחוֹרוֹהִי נִשְׁמָתָא דְחַיֵי וַהֲוָת נִשְׁמָתָא בְּגוּפָא דְאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא לְאַנְהָרוּת עַיְינִין וּלְמִצְתּוֹת אוּדְנִין".

מה עושה את האדם לנפש חיה? הדיבור, הראיה והשמיעה. לְרוּחַ מְמַלְלָא רוח מדברת. לְאַנְהָרוּת עַיְינִין שהיא מאירת עינים. משמע אזנים. "וּלְמִצְתּוֹת אוּדְנִין", מלשון "ציות" בעברית והכוונה להנהן שהבין את מה שהוא שומע. ובארמית אומרים במצותא מינך או במתותא מינך ועניינו בבקשה ממך צייט לדברי.

ח וַיִּטַּ֞ע יְהוָֹ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּ֥ן־בְּעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר: ט וַיַּצְמַ֞ח יְהוָֹ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַֽאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע:

לכאורה קשה שמפסוק זה "וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע" משמע שהקב"ה ברא את הרע. וכן מפורש  בישעיהו מה, ז "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". ואיך א"כ נאמר באיכה ג, לח "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב". נראה ליישב בפשיטות שהקב"ה נתן לנו את הבחירה החופשית והוא גם ברא את הטוב והרע אבל מפיו לא יצאה המצוה לבחור ברע אלא בהיפך. ובחרת בחיים. "מפרי עץ הגן תאכל". ואילו לא חטא אדם הראשון היה אוכל מעץ החיים וחי לעולם בגן עדן שאין בו מציאות של רע.

י וְנָהָר֙ יֹצֵ֣א מֵעֵ֔דֶן לְהַשְׁק֖וֹת אֶת־הַגָּ֑ן וּמִשָּׁם֙ יִפָּרֵ֔ד וְהָיָ֖ה לְאַרְבָּעָ֥ה רָאשִֽׁים: יא שֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד פִּישׁ֑וֹן ה֣וּא הַסֹּבֵ֗ב אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ הַֽחֲוִילָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הַזָּהָֽב:

אֶ֣רֶץ הַֽחֲוִילָ֔ה – בגי' שנ"ה. אמריקה בגי' שנ"ו ונקראת ארץ החבילה כי היא כוללת חבילה של חמישים מדינות, ולכן נקראת ארצות הברית. ושם הנהר פישון מלשון פש, ענינו הרחבה שרוחבו מהאוקיינוס האטלנטי עד האוקיינוס השקט.

יב וּֽזֲהַ֛ב הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא ט֑וֹב שָׁ֥ם הַבְּדֹ֖לַח וְאֶ֥בֶן הַשֹּֽׁהַם: יג וְשֵׁם־הַנָּהָ֥ר הַשֵּׁנִ֖י גִּיח֑וֹן ה֣וּא הַסּוֹבֵ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֶ֥רֶץ כּֽוּשׁ: יד וְשֵׁ֨ם הַנָּהָ֤ר הַשְּׁלִישִׁי֙ חִדֶּ֔קֶל ה֥וּא הַֽהֹלֵ֖ךְ קִדְמַ֣ת אַשּׁ֑וּר וְהַנָּהָ֥ר הָֽרְבִיעִ֖י ה֥וּא פְרָֽת: טו וַיִּקַּ֛ח יְהוָֹ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ: טז וַיְצַו֙ יְהוָֹ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל: יז וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת:

ולכאורה קשה איך חי אדם עוד שנים רבות עד גיל תשע מאות ושלושים שנה, והרי ה' אמר לו בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת? ונראה לי ליישב מדיוק הכתובים. שאם היה אומר לו "באכלך ממנו מות תמות" הוא היה מת מיד כשאכל. אבל הוא אמר לו "בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ" ויומו של הקב"ה אלף שנה כדכתיב אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור. ומכאן למד המדרש שנתן שבעים שנה לדוד המלך ולכן חי רק תשע מאות ושלושים שנה. עוד נראה ליישב שהכוונה היא לכל הדורות הבאים אחריו שבחטאו נגזרה עליהם מיתה ממש ביום שאכל, שאילו לא חטא היה חי שם לעולם ונהנה מזיו השכינה.

יח וַיֹּ֨אמֶר֙ יְהוָֹ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:

הפלא ופלא. איך אמר לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ, והרי בבריאת האדם ביום חמישי מפורש "וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם", ואילו בכאן נאמר שהאדם נברא קודם האשה? פירש הרב מתניה בן שחר נ"י רבה של נוה דניאל שהוא כלל ופרט. באופן כללי ברא את האדם ואח"כ באופן פרטי באר איך הוא נברא שנברא האדם בתור סיימי ראשון בעולם שנברא דו פרצופין שהיו זכר ונקבה דבוקים גב אל גב. וזהו שאמר "לבדו" כי פרצוף האחד לא היה יכול לראות את פרצוף השני. אעשה לו עזר כנגדו, שיהיה כל אחד רואה ומביט בצרכיו של השני פנים אל פנים. ובימינו עושים תחילה רווח בין שניהם ואח"כ מפרידים אותם וממלאים את החסר. ואכן זהו הסיימי הראשון בעולם. ומכאן שאין כל חדש תחת השמש.

יט וַיִּ֩צֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ:

 פירש הספורנו "נפש חיה הוא שמו. הנה שמו הורה על צורת הבעלי חיים הנקרא בשם ההוא, שהיא נפשו אשר בה הוא נמצא בפעל". ועל דרך זה נראה לי שגם שמו של האדם "אדם" הוא נפשו אשר בה, שהיא האדמה, וכן השם שניתן לכל אדם הוא נפשו.

(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:

ומכאן שהנקבה נקראת "עזר" לא רק בין בני האדם אלא גם נקבת כל בעלי החיים.

(כא) וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:   

במעשה זה אנחנו מוצאים את הנתוח הראשון בתורה תחת הרדמה מלאה, ומעשיו של הקב"ה היו סימן לבנים לא רק בבחינת להדמות לבורא ית' מה הוא חנון אף אתה חנון, אלא ניתן גם ללמוד מזה שאין איסור בדבר, אעפ"י שיש אחוז מסויים של סכנה בכל הרדמה.

כב וַיִּ֩בֶן֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם:

פירש"י "כבנין רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה". מכאן נראה לי שנתקבל המנהג לצייר את פתח חדרי השירות לאנשים ולנשים שהאשה מצויירת מעין משולש שחודו בגרון ובסיסו רחב למטה ואילו האיש יורד קו מאונך מגרונו עד ברכיו כפירוש רש"י.

ולכאורה קשה, מאחר שברא הקב"ה את בעלי החיים זכר ונקבה, מדוע ברא את האדם יחידי פנים ואחור?

נראה שאילו לא חטא האדם היה הוא בן זוגו של יחידו של עולם, ביחוד מושלם והיו נכנסים ישר לג"ע ונהנים מזיו השכינה. והיה מתקיים בהם הלכה למעשה "ישראל קוב"ה ואורייתא חד הוא". אבל לאחר שחטא האדם וגורש מג"ע, נתפרדה החבילה והחל עולם התיקון.

ומכל מקום נשאר עם ישראל בבחינת "רעיה" גרושה לקוב"ה. וזה רמוז בפסוק "הנך יפה רעיתי" – לאותיות "הנך" אין בן זוג מלבד יחידו של עולם, כדלקמן: אותיות "הן" ידועות מקללת בלעם "הן עם לבדד ישכון", המלמד שאין הם מזדווגים עם הגויים, בדיוק כשם שאין אותיות ה' ונ' מצטרפות לשום אות אחרת להשלמת היחידות לעשר ולהשלמת העשרות למאה.

וכן כל האותיות הסופיות משלימות לאלף מלבד האות כ' כדלהלן: ך ֹ- חמש מאות; ם – שש מאות; ן – שבע מאות; ף – שמונה מאות; ץ – תשע מאות. ך+ך; ם+ת; ן+ש; ף+ ר; ץ+ק – כל זוג משלים לאלף מלבד האות כ'. נמצא שבצירוף האותיות ה' ונ' – נקבל ג' אותיות "הנך" שאין להן בן זוג.

(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:

מהי כוונת המלים "זאת הפעם"? פירש הרשב"ם כי רק בזו הפעם האשה באה מהאדם "עצם מעצמי", אבל מכאן ואילך לא רק האשה אלא גם הזכר  יצא מרחם האשה.

אלא שלדבריו קשה, אחרי שהטעם שנקראת אשה אינו אלא "כי מאיש לקחה זאת", מדוע א"כ כל הנשים הבאות אחרי חוה, נקראות בשם "אשה"? ונראה לבאר ע"ד הפשט אחרי שקרא האדם שמות לכל הבהמות והחיות ולעוף השמים וכל אשר יקרא לו האדם הוא שמו, ולאדם לא מצא עזר כנגדו, שהרי כל בעלי החיים נבראו עם בת זוגם ואילו האדם היה דו-פרצופי בלא בת זוג, כאשר היה קורא שמות לכל בעלי החיים, רצה לקרוא שם גם לבת זוגו, אבל מאחר שלא היתה לו בת זוג אחת בלבד שהרי כפירוש רש"י "זאת הפעם – מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו בהם עד שבא על חוה", ממילא כל בעלי החיים היו בנות זוגו, אלא שמאחר שאף אחת מהן לא היתה מיוחדת לו, ולא היתה מתאימה עבורו, לקרוא לה שם, ומאחר שמשבא על חוה התאימה לו אמר "זאת הפעם".

טעם נוסף לכך שאמר "לא טוב היות האדם לבדז" מאחר שברא הקב"ה את כל בעלי החיים כל אחד עם בת זוגו לא היה חפץ בכך שהאדם שהוא יציר כפיו יזנה עם כל בנות הזוג של בעלי החיים, לכן אמר "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו", ואחר שנבראה חוה עצם מעצמיו ובשר מבשרו סוף כל סוף היה שש לקראת האשה שהיתה מתאימה לו עד מאוד ולכן אמר "זאת הפעם" שהיא נבראה ממני יש לי שם מתאים עבורה. והמלה "זאת" אינה משמשת את המלה "הפעם" אלא את האשה, דהיינו לא כאומר "הפעם הזאת", אלא "זאת האשה" הפעם היא מתאימה לי כי היא עצם מעצמי וכו' ולא כמו כל הפעמים הקודמות ששכבתי עם בנות זוגם של כל בעלי החיים. ונראה לעניות דעתי שזוהי כוונת רש"י ז"ל.

עוד ברש"י ז"ל "לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו' – לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקדש". ע"כ וק"ל "איש" מאן דכר שמיה? והרי עד עתה שמו היה "אדם" ולא "איש"?

ונ"ל ברמז שבתוך המלה "בראשית" נמצאת המלה "איש" שהוא תכלית הבריאה. וראשיתו "בר" שהוא בן זכר. וסופו האות ת' שהיא מורה על הנקבה כמו עטרת, מחברת, תפארת שכולן לשון נקבה.

אבל קשה מה ראיה היא זו שנברא העולם בלשון הקדש, שהרי גם באנגלית אומרים man woman והוא לשון נופל על לשון. האם מכאן יש להוכיח שהתורה ניתנה באנגלית? צ"ע.

ודרשו בגמ' סוטה יז. "דריש ר"ע איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן.  ופירש"י שם "שכינה ביניהם – שהרי חלק את שמו ושיכן שמו ביניהן יו"ד באיש וה"א באשה. לא זכו אש אוכלתן – שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש". ע"כ.

ולכאורה קשה מדוע נבראה האשה מצלע האדם ולא נבראו שניהם יחדיו כמו שאר בעלי חיים זכר ונקבה? נראה לי הטעם כי היה האדם צריך להרגיש בחסרונה קודם בריאתה. וזהו מסר חשוב בחינוך שברגע שהתלמיד מתעורר לשאול, הוא מקשיב בקשב רב לתשובה. וכן המצוה לספר ביציאת מצרים פותחת בשאלה "מה נשתנה" קודם התשובה "עבדים היינו".

 האות ק' שבמלה "לֻקֳחָה" נקודה בחטף קמץ והיא נהגית כחולם.  

כד עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד:

האות ז' שבמלת "יַֽעֲזָב" נקודה בקמץ קטן והגייתה כחולם כי היא תולדת החולם. והטעם שהיא נקודה בקמץ קטן ולא בחולם חסר כמו מֵֽעֲזֹ֣ב ל֑וֹ, ואינה קמץ גדול שהגייתו כפתח, הוא מחמת המתג שתחת האות י' במלת "יַֽעֲזָב" , שגורם לכך שהטעם במלה הוא מלעיל על האות י' ולא באות הקמוצה. שאילו היה הטעם מלרע היתה האות ז' נקודה בהכרח בחולם חסר כמו במלים "וְחָֽדַלְתָּ֖ מֵֽעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּֽעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ", שאילו היתה נקודה בקמץ, היה היגויה כפתח מחמת זה שהיא אות קמוצה מטעמת (מלרע).

(כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ: 

נראה כי המלה ערומים היא מלשון "ער" היפך המלה ישן. שהישן נסתר מהחיים ואינו מודע לנעשה סביבו. אבל ער מודע לנעשה סביבו ורואה בגלוי את מה שהיה נסתר ממנו בהיותו ישן. המלה "ערותו" נקראת גם "מערומיו", והוא כאשר ברור לכל שאותה ערוה צריכה היתה להיות מכוסה, והיא גלויה. ונראה לבאר גם את המלה "ערוּם" שבפסוק הבא ביסוד מלה והיפוכה ופירושו בכאן הוא יסוד הפעולה והיפוכה, שהוא כיסה את מחשבותיו שהיו צריכות להיות גלויות. פעולה זו של כיסוי מה שצריך היה להיות נגלה נקראת "ערמה" או "ערמומיות", ושם התאר לנוהג בערמה הוא "ערום".     

פרק ג, א וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן: ב וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל: ג וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֘ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּ֖ן תְּמֻתֽוּן:

פירש"י "הוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גרעון". דבר זה מתאים לדורינו – דור המחמירים, חומרה על גבי חומרה עד שאין ההמון יכול לעמוד בה ומושך ידו מעול המצוות. מספרים על בעל תשובה ששלח את בנו לישיבה ובכל פעם שבא הביתה שואל אותו אביו: "נו, איזה חומרא חדשה הבאת אתך מבית המדרש"? אמרו חז"ל כחה דהיתרא עדיף. זוהי הדרך הנכונה. מוטב להקל על הדור ככל האפשר ולשמור על הבסיס, ובכך נוסיף עוד חיילים לצבא ה‘ במקום להוסיף מצוות חדשות שלא נצטוינו בהם, ותפלות מיותרות בלשון "וטוב לומר" וכיו"ב. וכדאיתא במד"ר לקמן על הפסוק "ומפרי העץ אשר בתוך הגן הה"ד אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת, תני ר' חייא וגו'

ד וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן: ה כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִֽהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹֽדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע: ו וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַֽאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָֽעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל:

ותרא, ותקח ותאכל הם ג' חושים שהשתתפו בחטא אדה“ר הראיה, המישוש והטעם. ואילו חוש הריח לא השתתף ולא נפגם. זהו הטעם למה שאמרה הגמ‘ בברכות מג: איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח. ונ“ל שזוהי הסיבה לברכת בשמים בהבדלה, לא רק בכדי לפצות את הנשמה היתירה אלא גם זכר למעשה בראשית, לזכור שחוש הריח לא נפגם. מאידך ברכת בורא מאורי האש וההסתכלות על הצפרנים הוא זכר לחטא אדה“ר שכל גופו היה עטוף בצפורן. וראיתי בספר באהלה של תורה שכתב בשם ספר אגרא דפרקא שגם חוש השמע לא נפגם ולכן נאמר "וישמעו את קול ה' א-להים מתהלך בגן".

מילי דבדיחותא – בבני ברק ישבו חסידי סטמאר רבים בתוך אוטובוס שנסע לאחד מפרברי העיר. באחת מהתחנות עלתה נוסעת שרגילה לנסוע בקו זה וישבה ליד אחד החסידים. הלה לא הרגיש בנוח מחוסר צניעות מלבושיה. והיה החסיד מתנדנד אנה ואנה כאומר לא בדיוק נוח לי מצב זה. עד שכעבור מספר דקות הוא הוציא תפוח מכיסו ונתן בידה. תמהה האשה על החסיד ושאלה מה פתאום אתה נותן לי תפוח? השיב לה החסיד נזכרתי שעד שלא אכלה חוה מהתפוח בגן עדן היא לא הרגישה שהיא ערומה. כעבור מספר ימים עלתה שוב אותה גברת נכבדה על האוטובוס עם מלבושים צנועים יותר וישבה בכוונה ליד אותו חסיד ברצותה להשיב לו כגמולו. בפעם זו היא הוציאה מאמתחתה תפוח ונתנה לו. תמה החסיד על האשה על מה ולמה את נותנת לי תפוח זה? השיבה האשה גם אני נזכרתי שעד שלא אכל אדם מהתפוח שנתנה לו חוה הוא לא היה צריך לעבוד לצורך מחייתו. (מהרב אנגלנדר).

ז וַתִּפָּקַ֨חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת:

פירש אור החיים "ותפקחנה עיני וגו'. לפי מה שפירשנו בפסוק ויהיו שניהם ערומים שהעוון יוליד הרגשת הערוה, אשר מצידה יוליד בושת הערום, הוא הדבר שאמר הכתוב ותפקחנה וגו' וכל אחד נתבייש מחברו".

ועל דרך הפשט נראה לי שעד עתה ראו רק בעין רוחנית ולא נפקחו עיניהם הגשמיות, אלא עד אחרי החטא, וראו שהם ערומים והתביישו זה מזה. אלא שצריך להבין, מדוע לא נאמר שנפקחו עיני האשה מיד אחר שאכלה עוד קודם שנפקחו עיניו של אדם?

מר אבי עט“ר הרה"ג דוד חיים שלוש זצ"ל פירש בספרו אור חדש פירוש נאה שבאמת נפקחו עיניה לידע שהיא ובעלה ערומים ונתאוותה אליו בכח יצה“ר שרכשה באכילת פרי עץ הדעת. אך האדם לא נפקחו עיניו עדיין בכדי שתהיה לו תאוה מינית לאשתו ולכן היא נתנה לו מן העץ כדי שתהיה גם לו את אותה תאוה, ורק אז נא‘ שנפקחו עיני שניהם, ולא נא‘ מתי נפקחו עיניה אם כי היה זה קודם לכן. אלא שמפשט הכתוב "ותפקחנה עיני שניהם" משמע שנפקחו עיני שניהם באותו הזמן. ולא  שנפקחו עיניה בנפרד קודם לכן. ולפי זה קשה מדוע לא נפקחו עיניה כשאכלה מעץ הדעת?

ונראה לי שבאמת לא נפקחו עיניה. והטעם לכך הוא כי היא מעולם לא נצטוותה שלא לאכול מעץ הדעת. שהרי ציווי זה היה קודם שנבראה, ורק האדם היה זה שנצטווה עליו כמש"כ בפ"ב פסוקים ט"ו – י"ח "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". ורק אחר כך נאמר "ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". ומדוע אם כן נפקחו עיניה אחרי שהאכילה את אדם? נראה כי מאחר שהיא היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, כשהוא אכל, נפקחו גם עיניה  באותו הזמן.

עוד נראה לי לחדש שאדם חטא בעוברו על מצות ה' כשאכל מעץ הדעת, ולכן נפקחו עיניו. אבל חוה של נצטוותה שלא לאכול מעץ הדעת לא נפקחו עיניה אלא בשל כך שפיתתה את אדם לאכול למעץ הדעת ביודעה שהוא נצטווה שלא לאכול ממנו. נמצא שנפקחו עיני שניהם כל אחד בשל חטאו המיוחד לו. והמכנה המשותף, ששניהם עברו על מצות ה' לאדם, ושניהם עשו את הרע בעיני ה', ולכן נענשו בלדעת טוב ורע.

ואין להקשות מהפסוק "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל", שלכאורה איך היא ידעה אם לא זה שנפקחו עיניה? אלא שמהמשך הפסוקים משמע שהמלים "ותרא האשה" היו קודם שאכלה מפרי העץ. ומה ראתה? ראתה שצדקו דברי הנחש. שכן מיד אחרי כן נאמר "ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל: ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם".

ובהכרח שלא אכלו שניהם באותו הזמן שכן ברור מלשון הפסוק "ותאכל" ואח"כ נאמר "ויאכל" משמע שלא אכלו באותה שעה. ואם תאמר שנפקחו עיניה מיד כשאכלה היה אדם רואה מיד שחטאה באכילתה והוא לא היה אוכל. אלא בודאי שכיון שהיא לא נצטותה על כך לא נפקחו עיניה.

ראיה נוספת שהיא לא נצטוותה על עץ הדעת יש ללמוד מגוף העונש שם בפסוקים י"ב – י"ג "ויאמר ה' אלהים לאשה מה זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואכל: ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך". תלונת הקב"ה לאשה לא היתה על זה שאכלה אלא על זה שפיתתה את האדם ביודעה שהוא נצטוה על כך, לפיכך לא נאמר "ויפקחו עיניה" אחרי המלים "ותקח מפריו ותאכל", וזהו שאמר "מה זאת עשית"? תלונה זו דומה לזו שאמר לנחש "כי עשית זאת". והרי ברור הוא שהנחש לא נצטוה על עץ הדעת אלא שהוא ידע על ציווי ה' לאדם ובמתכוין הכשיל את אדם דרך חוה.

אבל כשהעניש את אדם אמר שם בפי"ז "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך", הרי מפורש הטעם לעונשו "אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו", וגם מפורש מהמלה  "צויתיך" שהיא בלשון יחיד שהציווי היה מופנה אליו בלבד ועל כן הוא היחידי שהיה צריך לשמור את מצות ה'.

וזה נראה לעניות דעתי ברור שחוה לא נצטותה כלל שלא לאכול מעץ הדעת שהרי היא עדיין לא באה לעולם בשעת הציווי ולכן גם לא נענשה על האכילה אלא על הפיתוי שפיתתה את אדם ביודעה שהוא נצטוה על כך, לפיכך לא נאמר "ויפקחו עיניה" אחרי המלים "ותקח מפריו ותאכל", ולא נאמר זה אלא לאחר שנתנה גם לאשה עמה ויאכל, שרק אז נאמר "ותפקחנה עיני שניהם". והטעם ברור מאליו כי כל אחד מהם נפקחו עיניו בשל סיבה אחרת, היא אחרי שאכלה ממנו, שהיתה סרסור לדבר עבירה, והוא באכילתו. ואילו היא היתה אוכלת לבדה ולא היתה נותנת גם לאדם שיאכל עמה לא היה בכך שום פגם אבל אחרי שהיא פיתתתו ואכל, נפגמה כמותו ונפקחו עיני שניהם באותו זמן. וזה מדוקדק עוד יותר בלשון הכתוב שנאמר "ותפקחנה עיני שניהם", ולא נאמר "ותפקחנה עיניהם". התורה הדגישה בלשונה שעיני "שניהם" נפקחו באותו הזמן, רק אחרי שהוא אכל ממנו.

ועפי"ז נראה לעניות דעתי לפרש שגם הנחש דקדק בלשונו באומרו לאשה "אמר א-להים לא תאכלו ממנו" וכן "ביום אכלכם ממנו" בלשון רבים, להורות שרק כאשר שניהם יאכלו ממנו תפקחנה עיניהם אבל אם תאכל ממנו חוה לבדה לא יפקחו עיניה, ולכן לא ניסה הנחש לפתות את אדם כי קרוב לוודאי שהוא לא היה עובר על דבר ה' שציווהו במפורש לא לאכול ממנו, אבל אחרי שאכלה ממנו חוה ופיתתה אותו בדבריה כי "טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים", נענה לה ואכל ועבר על ציווי המקום, ורק אז נפקחו עיני שניהם.

ואמנם הנחש הכשיל את האשה בדבר נוסף שהוא נתן לה להאמין שגם היא היתה בכלל הציווי ולכן היא השיבה לו שה' ציווה "לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ", ונמצא שהנחש הכשילה בשתי נקודות. האחת על הנגיעה, שלא היא ואף לא האדם עצמו, נצטוו עליה. והשניה בזה שנתן לחוה להאמין, מתוך דבריה עצמה, שהיא היתה בכלל הציווי שנצטווה אדם. אבל מעניין שהנחש הערום לא הזכיר לה מאומה מעניין הנגיעה אלא מעניין האכילה בלבד "אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן", וגם בסוף דבריו "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם". והוא לא שיקר לה בזה שהרי כאמור לעיל אם לא היה אדם אוכל ממנו לא היה משתנה מאומה ולכן תפס הנחש לשון רבים "לא תאכלו" שניכם במשמע. אבל עניין הנגיעה לא הוזכר בדבריו כי זה היה שקר מחלט. וזה שאמרו חז"ל שהוא דחף אותה, אינו אלא דרש.

ואיברא שמאוד תמהתי על מה שפירש רש"י ז"ל בזה"ל: ולא תגעו בו – הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר אל תוסף על דבריו: לא מות תמתון – דחפה עד שנגעה בו, אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה ע"כ. ועניין זה של הדחיפה הובא גם בעוד פרשני המקרא ובאמת לא מצאנו שום רמז לכך שדחף אותה על העץ, ושלפיכך גם אכלה ממנו, אדרבא ראינו שהנחש נזהר בדבריו לא להזכיר מאומה מעניין הנגיעה אלא מעניין האכילה בלבד. ואפשר שלמדו זאת מהגמ' סנהדרין כט. "אמר חזקיה מניין שכל המוסיף גורע שנאמר "אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו". שאם תאמר שלא דחף אותה, מאי גריעותא איתא באומרה "ולא תגעו בו"? עוד עיין בתורה תמימה ובהערתו שם.

והמד"ר הוסיף להלבישו עור וגידים בזה"ל "ומפרי העץ אשר בתוך הגן הה"ד אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת, תני ר' חייא שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר שלא יפול ויקצץ את הנטיעות, כך אמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות והיא לא אמרה כן אלא אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, כיון שראה אותה שבדת נטלה ודחפה עליו, אמר לה הא מיתת, כמה דלא דמיכת במקרביה, כן לא במיכליה אלא כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו". ע"כ ועל זה נאמר "אין מקשין על הדרש".

החטא ועונשו

יש להתבונן איך תאם עונשם של אדם וחוה לחטאם. תשובת אדם לקב"ה היתה "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל". לא מצינו שאדם התווכח עם חוה כשנתנה לו לאכול, אלא הוא היה פאסיבי. לפיכך קיבל עונש להיות אקטיבי "בזיעת אפך תאכל לחם". חוה לעומת זאת השיבה "הנחש השיאני ואוכל", אין זו תשובה אלא לשאלה מדוע היא אכלה מן העץ, שבאמת היא לא נצטותה שלא לאכול ממנו. אבל גוף השאלה לאשה היתה מדוע נתת לבעלך לאכול, וכביכול הוא הודיע לך שנצטווה שלא לאכול מן העץ ומדוע הכשלת אותו במושלך בו? לזה לא היה מענה בפיה. ולכן עונשה היה את משלת בו, ומעתה ואילך "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך". ומאחר ששניהם העציבו את העולם נענשו שניהם בעצב. האדם נענש "בעצבון תאכלנה כל ימי חייך", והאשה נענשה "בעצב תלדי בנים".

ואיך תאם ענשו של הנחש לחטאו? הסביר באר מים חיים כי הוא היה הראשון שהשתמש בשקר בעולם. ושקר אין לו רגלים. (בש"ת). ובמה שיקר הנחש? בזה שאמר "לא מות תמותון".

ויש לחקור. האם היה אדם בעל בחירה קודם שאכל מעץ הדעת או רק אחרי שחטא?

ראיתי מש"כ רבי יצחק קארו בס' תולדות יצחק וז"ל "והרמב"ן כתב בעץ הדעת וכו' "והנה אחרי אכלם מן העץ היתה בידו הבחירה, וברצונו להרע או להיטיב". וכתב על כך "ואינו נכון, שאם כן איך אפשר שחטא, שכל חטא בא מיצר הרע ואם אינו בעל בחירה לא היה לו יצר הרע ולא היה חוטא, ועוד שאם כן מצינו חוטא נשכר, שקודם שחטא לא היה דומה להשי"ת, ואחרי שחטא היה לו הדמות בהשי"ת בשהיה בעל בחירה כמוהו, ולכן נראה לי שהיה קודם שחטא בעל בחירה, אלא שהיה נטייתו לעולם לטובה כאברהם יצחק ויעקב וזולתם וחסידי התלמוד שהיו בעלי בחירה ואפילו הכי לעולם נוטים לטובה, ואפשר שיחטאו לעתים רחוקות, ואחר שאכל מעץ הדעת נוטה במעשיו גם כן לרעה, ולפעמים עושה פעולות טובות ולפעמים עושה הפכם, ולזה נקרא עץ הדעת טוב ורע, שאכילתו עושה שיטה ג"כ לרעה".

וק"ל שמדבריו שהאבות וחסידי התלמוד היו "לעולם נוטים לטובה, ואפשר שיחטאו לעתים רחוקות", מוכח שלא היתה להם בחירה חפשית מושלמת שהרי נטייתם, שהיא מתנה משמים, היא היתה הגורמת לעשות רק טוב, ולפי"ז גם שכרם צריך היה להיות מוגבל שהרי לפום צערא אגרא ולהם לא היה צער בעשית הטוב כי לא היו להם דחיפות לעשות רע. ועוד קשה כיון שאדם אכל מעץ הדעת, והאבות וחסידי התלמוד היו מצאצאיו, וכיון שנטייתו לרעה החלה אחרי שאכל מעץ הדעת ממילא כל צאצאיו אחריו קיבלו את אותה נטיה ובמה נשתנו האבות משאר בני אדם, שלהם היתה נטיה רק לעשות טוב לעולם? ואם תאמר שלא היתה להם הבחירה קודם שאכלו מעץ הדעת וכפירוש הרמב"ן ז"ל איך א"כ חטא האדם בעשותו רע, שהרי ברור שהיתה הברירה בידו לאכול או שלא לאכול מעץ הדעת? ועוד איך שייך לצוותו שלא לאכול מהעץ אם לא היתה לו הבחירה לאכול ממנו כי הוא נטול בחירה?

ולכן נראה לעניות דעתי שמרגע שצוהו הקב"ה "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו", נעשה האדם בעל בחירה משלמת שהרי הודיעו הקב"ה מה יהיה ענשו אם יחטא "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". ואמנם קודם שחטא היה האדם בגן עדן שכל כלו טוב, ושכל כלו רוחני בלבד, ורק אחרי שאכל מעץ הדעת נודע לו צד הרע שבחיים שהוא בגשמיות וצד זה לא נודע לו אלא אחרי שגורש מגן עדן. ובדקדוק לשון הכתוב לא מצינו שהתחבט האדם אם לאכול מפרי העץ או לא לאכול, אלא הוא פשוט אכל כל מה שנתנה לו האשה שנאמר "ותתן גם לאשה עמה ויאכל". לפיכך כשהשיב אדם לקב"ה "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל" הוא לא כפר בטובה כפי שפי' חז"ל אלא פשוטו כמשמעו הוא חשב שהקב"ה ברא אותה להיות לו לעזר, וכפי שאמר הקב"ה בבריאת האשה "אעשה לו עזר כנגדו". ולפיכך כל מה שהיא נתנה לו, הוא אכל, בחשבו שמה שנתנה לו לאכול מותר. וכשאמר לו הקב"ה "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" לא הבין שעליו להתבונן אלא במעשיו שלו, שהוא לא יקח בידיו מפרי העץ אל פיו, אך לא במעשיה של אשתו שהרי היא נשלחה אליו מאתו ית' להיות לו לעזר. משל למה"ד לאשה שמבשלת מרק ירקות אין זה מתפקידו של בעלה לבדוק את הירקות ששמה במרק. ואחר העיון ראיתי שכיוונתי לפירושו של אור החיים הק' "טענתו היתה צודקת. אתה היית השדכן וזו ערובה מספיקה לכשרותה שכל מה שתתן לי אני יכול לאכול". אלא שקשה מדוע א"כ נענש אדם? ונראה לי שעונשו היה בבחינת "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין"?

ח וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהוָֹ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהוָֹ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן: ט וַיִּקְרָ֛א יְהוָֹ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה:

קריאה זו היא לכל אדם בכל דור ודור לעשות חשבון הנפש עם עצמו.

בלשון העולם כשמדברים עם מישהוא בציניות שאינו בענינים שואלים אותו "איפה אתה"? או "האם אתה עדיין פה"?

י וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹֽלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָֽאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵֽחָבֵֽא: יא וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ: יב וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָֽאֹכֵֽל:

מדוע לא הפסיק הקב“ה את האדם מלאכול מיד אחרי שאכלה ממנו האשה? ואיך יתכן שאדם לא הרגיש שחוה השתנתה בתכלית אחרי אכילתה ממנו וזה הרי היה צריך למנוע ממנו את האכילה?

נראה לעניות דעתי לתרץ בפשיטות כי האדם הוא בעל בחירה ואין הקב"ה מתערב בבחירתו. עוד נראה לי שכך עלה במחשבתו ית‘ לגרש את האדם מג"ע עוד טרם יחטא בגלגולו הנוכחי ובכך ייטיב עמו שלא יקבל מאתו ית' מתנת חינם אלא בשכר עבודתו שיעבוד לתקן את חטאיו שחטא בגלגולים קודמים. שהרי הקב“ה בורא עולמות ומחריבן כל שבעת אלפים שנה. וכדאיתא בסנהדרין צז. "אמר רב קטינא שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב, שנאמר וכו' תניא כותיה דרב קטינא כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, ואומר מזמור שיר ליום השבת – יום שכולו שבת. ואומר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר. תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח". ובעמוד ב' שם "ואין הקדוש ברוך הוא מחדש את עולמו אלא לאחר שבעת אלפים שנה". אבל כשחטא מיד בבריאתו מצא בעל חוב מקום לגבות את חובו.

ועוד שם, "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע עת הקץ ולא בא שוב אינו בא. אלא חכה לו, שנאמר אם יתמהמה חכה לו. שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה תלמוד לומר ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם. וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה, מי מעכב? מדת הדין מעכבת, וכי מאחר שמדת הדין מעכבת, אנו למה מחכין? לקבל שכר, שנאמר אשרי כל חוכי לו".

אלא שעדיין קשה מכיון שאכלה חוה מהעץ לפני אדם הרי בודאי עקב זאת השתנתה מראיתה. ואת זאת ראה אדם במוחש, ומדוע א"כ הוא שמע לאשתו ואכל מפריו? אלא שנראה לי שמראיה של חוה לא השתנה מכיון שחוה לא הוזהרה שלא לאכול מעץ הדעת, וגם אילו היתה משתנה מבחינה גשמית, אדם הרי היה עדיין מאוד רוחני שהרי היא היתה ערומה והוא לא הרגיש בכך וכ"ש שלא היה צריך להרגיש בשום שינוי גשמי שהיה קורה לה עקב האכילה.

ועוד, אפילו אם היה לאדם מה להרגיש בתוצאות אכילתה ומשום כך לא היה אוכל, לא היה בא על שכרו בכח עצמו שעשה את אשר צוהו ה' אלא מחמת זה שראה את תוצאות האכילה.

יג וַיֹּ֨אמֶר יְהוָֹ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָֽאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֨אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָֽאֹכֵֽל: יד וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶל־הַנָּחָשׁ֘ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹֽנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ:

איתא בבראשית רבה פרשה כ' "אמר ר' לוי לעתיד לבוא הכל מתרפאין חוץ מנחש וגבעוני. נחש, "ונחש עפר לחמו". (ישעיה סה כה) מה פירוש הדברים? מפרש רבינו בחיי על פי מה שלמדו חכמים "ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח", ובקללת הנחש כתיב "ועפר תאכל כל ימי חייך". נמצא שאפילו לימות המשיח לא יתרפא אלא ימשיך לאכול עפר.

ומכאן נראה לי להביא ראיה לשמואל כדאיתא במסכת ברכות לד: "ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא – עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". ונאמר בקללה לאדם "בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" – להביא לימות המשיח.

טו וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַֽרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשֽׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב: טז אֶל־הָֽאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ:

תרגום יונתן "לְאִינְתְּתָא אָמַר אַסְגָא אַסְגֵי סְגוּפַיִךְ בַּאֲדַם בְּתוּלִין וְעִידוּיֵךְ בְּצַעַר תַּלְדִין בְּנִין וּלְוַת בַּעֲלִיךְ תְּהֵי מַתְוָךְ וְהוּא יְהֵי שַׁלִיט בִּיךְ לְמִזְכֵּי וּלְמֶחְטֵי".

וְעִידוּיֵךְ – ד' ות' מתחלפות באותיות הלשון דטלנ"ת והוי כמו "ועיתוייך" היינו זמן וסתך. וְהוּא יְהֵי שַׁלִיט בִּיךְ לְמִזְכֵּי וּלְמֶחְטֵי – כיון שהאשה כפופה לבעלה ממילא אם היא מסייעת לו לעבוד את בוראו נוחלת עמו לעולם הבא וכן להיפך.

יז וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּ֣י שָׁמַ֘עְתָּ֘ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּ֒ךָ֒ וַתֹּ֨אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֨יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ:

וקשה מה היתה אשמת האדמה שהקב"ה אררה?

רש"י ז"ל תירץ שגם האדמה חטאה בכך שעשתה עץ עושה פרי ואילו ה' ציוה שגם העץ עצמו יהיה אכיל כמו הפרי.

ולעניות דעתי נראה שלא היה זה עונש לאדמה, אלא היא מציאות שנובעת מחטאו של אדם. מכיון שממנה לוקח "כי עפר אתה", ומכיון שבחטאו נגזרה עליו מיתה ממילא "ואל עפר תשוב", שאילולא זה היה חי לעולם בגן עדן. ועובדה זו עצמה היא קללת האדמה שדמו של האדם וכל זרעיותיו יהיו מעורבים בה. רעיון זה שהאדמה כביכול בוחלת בקבורת האדם בה, נחשבת קללה עבורה. וזה ניתן ללמוד מהאמור בקין "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", כי הם רוצים לצאת ממנה כיון שלא היתה האדמה רגילה לקבל מתים בתוכה.

יח וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַ לָ֑ךְ וְאָֽכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה:

ואם תאמר איזו קללה יש בזה שהאדם חוזר אל צור מחצבתו, שהרי מעפר נברא? השיב "וקוץ ודרדר תצמיח לך", שהם תוצאות הקבורה. עוד י"ל שקבורת האדם באדמה רומזת לגלגול נשמות בחי ובצומח, כי יש אנשים שהיו בחייהם בבחינת קוצים שיתגלגלו בקוץ ודרדר, ואחרים שיתגלגלו בעשב השדה, ולזה נאמר שאם הם יתגלגלו במאכלים הראוים לאדם "ואכלת את עשב השדה", אז יאכל אותם בברכה ובמטרה לקיים את רצון הבורא ית', ובכך יזכו אותן נשמות לבוא על תיקונם בהתעלותם למדרגת זה שאכל אותם שהוא בבחינת "מדבר".

יט בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֨יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב:

וצריך להבין איך יאמר על כל אדם אחרי אדם הראשון "מעפר אתה", שהרי כל הבא אחריו יצא מרחם אמו? נראה לעניות דעתי לבאר עפ"י מה שאמרו חז"ל "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף". שהכוונה לכל הנשמות שבגופו של אדה"ר שחטא. ואם נדמה לעצמנו שהגוף הוא עץ כדכתיב כי האדם עץ השדה, וכל גוף שנולד הוא בבחינת תפוח שנובט מאותו עץ, כיון שגופו של העץ טעון תיקון, ממילא כל היוצא ממנו טעון תיקון. ואף על פי שנראה לכאורה שרק אדה"ר נברא מן העפר, אבל באמת מאחר שזרעו הושתל ברחמה של חוה, ורחמה נקרא "קבר" ממילא העובר שנמצא שם הוי כאילו הוא בעפר, שהרי אין הולד מתחיל לנבוט אלא לאחר רקבון מוחלט של אותו זרע שהוא כאילו קבור באדמה. והטעם כי הקב"ה נתן כח של עפר ברחם האשה, וממילא נעשה רחם האשה בבחינת עפר שבו נרקב הזרע ובאותו רחם-עפר נתן הי"ת כח להחיות את הזרע. ואולי משום כך בכל ימי העיבור אין דם וטומאה.

שני "אפיך" במקרא "בזיעת אפיך" "וברוח אפיך" לרמז שקשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. (בש"ת)

מוסר השכל מר' יוסף יוזיל מנוברדוק: כדי לקיים את הקללה משתדל האדם לעבוד ולעמול יומם ולילה. על אחת כמה וכמה חייב האדם לעמול על הברכה שנאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' ושם בה' מבטחו. (באהלה של תורה)

ולעניות דעתי גם "בזיעת אפך תאכל לחם" שהוא לכאורה "קללה", טמונה בו ברכה שבכח אותה אכילה, יוכל לתקן את נשמתו, ועל זה משתדל האדם לעמול יומם ולילה.

כ וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל־חָֽי: כא וַיַּ֩עַשׂ֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם: כב וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהוָֹ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם:

הקשה אוה"ח מדוע לא ציווה הקב"ה לאדם שלא יאכל מעץ החיים עוד קודם שציווהו על עץ הדעת? ותירץ שלא עלה על דעתו של האדם לאכול מעץ החיים, והטעם שהנחש לא הסיתו לאכול ממנו, משום שהוא לא היה מצווה שלא לאכול ממנו.

ולי נראה לפרש שאם היה אוכל תחילה מעץ החיים לא היה עוד ניסת לאכול מעץ הדעת, כי הוא היה דבוק בו ית' דבקות שאין ממנה מוצא. אבל אחרי שאכל מעץ הדעת לא רצה הי"ת שיאכל גם מעץ החיים ויכנס לג"ע בזוהמת הנחש עד שיסירנו על ידי המוות. עוד נראה לי שאחרי שישלים את דרכו יזכה לאכול מעץ החיים וחי לעולם. ובזה יבואר המושג "תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים".

”ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם“. וקשה מה רע בזה שיאכל ויחיה לעולם? אלא שקודם החטא לא היה לו יצה“ר ולא היו לו חטאים וממילא לא היה צריך לשוב בתשובה. אבל אחרי החטא שנברא לו יצה“ר וידע להבחין בין טוב לרע, הרי הוא מסוגל לחטוא, והוא זקוק לתשובה. ואמרו חז“ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ“ד ואם גם זה לא עוזר יקרא ק“ש ואם גם זה לא עוזר יזכור לו את יום המוות, וכתיב בתריה ושוב יום אחד לפני מיתתך. ואולי זה היום? לפיכך אם לא יעזרו השנים הראשונים, ואם גם יאכל מעץ החיים, לא יוכל לזכור את יום המוות כי אחרי שיאכל גם מעץ החיים יחיה לעולם ולא יוכל לעולם לשוב בתשובה.

"הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ" – כתב האבן עזרא בראשית שיטה אחרת – דקדוק פרק ג, כב ”ממנו", דגש לחסרון נו"ן הקהל. (הדגש בנ' בא להורות על רבים. מן ממנו או מאתנו. שאילו לא היה שם דגש היתי מפרשו מן הוא) גם הוא ככה: (מודגש במטרה) ולא תגרע ממנו לחסרון נו"ן הנוסף. ובכל ספרי אנשי מזרח כל ממנו לשון רבים מדברים הנו"ן רפה“: עכ"ל מלבד מה שבסוגריים.

(פי' דבריו המלה "ממנו"  בפסוק "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ" פירושו מאתנו או "מן מנו" והדגש באות מ' לחסרון האות נ' שבמלה "מן". כיו"ב בפסוק "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" פירושו "מן הוא" והדגש באות מ' לחסרון האות נ' שבמלה "מן". ובכל ספרי אנשי מזרח כל ממנו שהוא לשון רבים הנ' רפה. והוא מודה בכך שזה היפך מה שהוא פירש). 

כג וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָֹ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם: כד וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֨רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים:

”את הכרובים ואת להט החרב“ פירש“י מלאכי חבלה. ונראה לי שהם הם הכרובים שהיו בביהמ“ק שהם מלאכי חבלה לכל הקרב הקרב לקדש הקדשים בלא רשות.

פרק ד, א וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֨הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־יְהוָֹֽה:

את ה' – פירש"י עם ה'. ונראה לעניות דעתי שמכאן יש ללמוד ששלושה שותפים באדם: הקב"ה, אביו ואמו.

ב וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֨בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה: ג וַיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽיְיָֽ: ד וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם־ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע יְיָ֔ אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ:

מדוע נתחייב הבל מיתה? נ"ל משום שלא רק שהוא לא התעורר ראשון להביא מנחה לה‘, אלא אחרי שקין הביא שנא‘ ”ויבא קין מנחה לה‘. ורק אח“כ נא‘ והבל הביא ”גם הוא“ מנחה לה‘. יתר על כך מאחר שהבל הביא מנחה יותר מעודנת מזו של קין מוכיח שהבל התחרה בו, וזכה לקבל צל"ש על מנחתו. דבר זה הבעיר את חמתו של קין הן מצד זה שהקב"ה לא שעה אל מנחתו והן מצד הבל אחיו שגם אחרי שראה את כעסו, לא דאג לנחמו.

ה וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֨יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו:

על כך שלא זו בלבד שהוא התעורר ראשון מעצמו להביא מנחה לה', ולא קיבל על כך ציון לשבח מה', אלא גם שהקב"ה אחרי שראה את מנחתו של הבל שיבח אותו על כך. סיפור זה דומה למעשה של קמצא ובר קמצא.

בפסוק זה אנחנו רואים את האיכפתיות של קין על כך שה‘ לא מקבל את מנחתו ”ויחר לקין מאוד ויפלו פניו“. על מה נפלו פניו? על כך שכביכול כל העולם נגדו. לא קיבל מה' תודה על מנחתו שבאה ראשונה ובמקום זה קיבל מוסר להיות יותר טוב, ולהביא מנחה כמו זו שהביא הבל אף על פי שלא הביא מנחה אלא אחריו. זאת ועוד, שזהו בדיוק מה שהבל היה צריך לעשות בכדי לנחם את קין, בראותו כמה נגע הדבר אל לבו.

ו וַיֹּ֥אמֶר יְיָ֖ אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָֽפְל֥וּ פָנֶֽיךָ:

ראוי לציין את האיכפתיות של קין על כך שה' לא קיבל את מנחתו, שזה לא נתן לו מנוחה, ודוקא משום כך לא הזניח אותו הי"ת אלא בא אליו כאב לבנו מדוע חרה לך על העבר ולמה נפלו פניך לעתיד? ה' מעודד את קין ומורה לו את דרך התשובה.

ואיתא בירושלמי קידושין דף ס"א "יש שהוא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם, ויש שהוא כודנו בריחים ויורש גן עדן. כיצד הוא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם? חד בר נש הוה מייכל לאבוי תרנגולין פטימן. חד זמן אמר ליה אבוי ברי אילין מנן לך א"ל סבא סבא אכול ואדיש, דכלבייא אכלין ומדשין. נמצא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם. כיצד כודנו בריחיים ויורש גן עדן? חד בר נש הוה טחין בריחייא אתא מצוותא לטחונייא א"ל אבא עול וטחון תחתיי. אין מטת מבזייה, טב לי אנא ולא את. אין מטת מילקי, טב לי אנא ולא את. ונמצא כודנו לריחיים ויורש גן עדן".

ופירשו התוס' שני מעשים אלה במס' קידושין לא. בד"ה "וטורדו מן העולם – פירוש שנענש עליו שמראה לו צר עין על סעודתו ויש מטחינו בריחים שהיא מלאכה קשה ומביאו לחיי העולם הבא שמכבדו בדברים טובים ונחומים. ובגמרת ירושלמי פאה פ"א גרסינן מעשה בשניהם מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני פעם אחת אמר לו אביו מאין לך כל אלה אמר לו סבא מאי איכפת לך עד דטחון ואכול כלומר לעוס ואכול כעין כלבים דמדשין ואוכלים א"כ הראהו שקשה עליו ושוב מעשה באחד שהיה טוחן בריחים ואב זקן היה לו ואתא ציווי לטוחנין פירוש מצות המלך בשביל אביו לבא לעבודת המלך א"ל בנו טחון ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה אם לבזיונך טב לך ואם למלקי טב לך".

(ז) הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ:

פירש יפה בעל התניא הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת – אם האדם הוא טוב בעצמיותו הרי יש לו את מידת הסבלנות לכל אדם. וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ – אם האדם בעצמיותו ריק ממצוות ומעשים טובים אל כל אשר יפנה יראה רק חטאים.

פירש"י "הלא אם תיטיב" – בתרגום יונתן "הֲלָא אִם תֵּיטִיב עוֹבָדָךְ יִשְׁתְּבֵיק לָךְ חוֹבָךְ וְאִין לָא תֵיטִיב עוֹבָדָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין לְיוֹם דִינָא רַבָּא חֶטְאָךְ נְטִיר וְעַל תַּרְעֵי לִבָּךְ חֶטְאָה רְבִיעַ".

לפתח חטאת רובץ – לפתח קברך חטאתך שמור. ואליך תשוקתו – של חטאת, הוא יצר הרע, תמיד שוקק ומתאוה להכשילך. ואתה תמשול בו – אם תרצה תתגבר עליו. רביע מלשון הרבעה שיהא החטא דבוק בך.

ולעניות דעתי נראה לפרש הלא אם תטיב את מעשיך אז אשא את מנחתך כמו שנשאתי את מנחת הבל אחיך, ואם לא תטיב ותאמר אני מוותר על השכר ולא איכפת לי אם לא תקבל את מנחתי, לא תוכל לעמוד על עמדך בבחינת "שב ואל תעשה" בלבד, כי ברגע שתשב ולא תעשה טוב, תיכף תתחיל לעשות רע בקום ועשה, כי מיד יבוא יצה"ר נגדך, ותשתוקק לו מאוד, והוא יחטיא אותך בקום ועשה. ואם אמנם תחשוב שלא תענש על כך משום שאני שלחתי אותו נגדך, ליהוי ידוע לך שבאותו הזמן אני נותן גם לך את הכח למשול בו, ואם תחטא על ידו דמך בראשך.

המוסר הנלמד מזה הוא שאין מצב במציאות של נוחיות מבחינה רוחנית, אלא לעולם צריך האדם להיות במצב של עליה וכשהוא מפסיק לעלות, ועומד על עמדו, תיכף הוא מתחיל לרדת כאילו היה עומד על מדרגות נעות בכיוון ההפוך, שבכדי להשאר באותו מקום צריך תמיד להוסיף ולעלות. וכן מצינו ביעקב על פי המדרש הו"ד ברש"י על הפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף.

ח וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּֽהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּֽהַרְגֵֽהוּ:

תרגום יונתן "וַאֲמַר קַיִן לְוַת הֶבֶל אָחוּהִי אִיתָא וְנִפּוּק תַּרְוֵינָן לְבָרָא וַהֲוָה כַּד נְפָקּוּ תַּרְוֵיהוֹן לְבָרָא עָנֵי קַיִן וַאֲמַר לְהֶבֶל מִסְתַּכֵּל אֲנָא דִבְּרַחֲמִין אִתְבְּרִי עַלְמָא אֲבָל לֹא בְּפֵירֵי עוֹבָדִין טָבִין הוּא מִדְבַּר, וּמְתוּב אַפִּין אִית בְּדִינָא, מִן בִּגְלַל מַה אִתְקַבֵּל קֳרְבָּנָךְ וְקָרְבָּנִי מִנִי לָא אִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא". וּמְתוּב אַפִּין אִית בְּדִינָא – היינו שני פנים יש בדין שהוא כביכול דו פרצופי.

איתא במ"ר פכ"ב אות ז‘ "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם וגו', על מה היו מדיינים, אמרו בואו ונחלוק את העולם אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין, דין אמר ארעא דאת קאים עליה דידי, ודין אמר מה דאת לביש דידי, דין אמר חלוץ, ודין אמר פרח, מתוך כך ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו“. נמצא לפי‘ זה המלחמה היתה מלחמה כלכלית בנוגע לרכוש.

"רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהן נטלו את המטלטלין, ועל מה היו מדיינין, אלא זה אומר בתחומי בהמ"ק נבנה, וזה אומר בתחומי בהמ"ק נבנה, שנאמר ויהי בהיותם בשדה, ואין שדה אלא בהמ"ק, היך מה דאת אמר ציון שדה תחרש, ומתוך כך ויקם קין אל הבל אחיו וגו'". לדבריו של ר' יהושע היה ביניהם ויכוח בעניינים רוחניים.

"יהודה בר אמי אמר, על חוה הראשונה היו מדיינין, אמר רבי איבו חוה הראשונה חזרה לעפרה ועל מה היו מדיינין אמר רבי הונא תאומה יתירה נולדה עם הבל זה אומר אני נוטלה שאני בכור, וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי, ומתוך כך ויקם קין". לדעתם היה הויכוח בעניני אישות ותענוגי העוה“ז.

ואמנם יש לשאול אם אכן משום סיבות וטענות אלה נגרם רצח נתעב זה, מדוע ולמה לא נכתב בתורה מאומה מאותו ויכוח? ואין לומר שהתורה לא כותבת דברים מיותרים לתאר ויכוחים שבין אדם לחבירו, לא כן הוא, שהרי בויכוח הקודם שהיה בין אדם וחוה והנחש מפורשים הדברים בפרוטרוט, וכמו ששם לאחר החטא קרא הקב“ה לאדם "אייכה“ כך גם בכאן קרא לקין במלת "אי הבל אחיך“. וכיון שהיה דין ודברים ביניהם שקדם וגרם למעשה הרצח, הרי קו“ח שהיתה התורה צריכה לפרט מה היו פרטי הויכוח?

מפרש הרב ישראל מאיר לאו שיח' שהם באמת לא דברו מאומה ולכן נא‘ "ויאמר קין אל הבל אחיו“ ולא נזכר מה אמר לו, כי זה מה שבאמת היה צריך לעשות ולא עשה. והוי כאילו נא‘ בתורה ויאמר קין אל הבל אחיו מאומה. יתכן שכל הויכוחים שנז' במדרש היו שוליים, והטעם האמיתי לרצח נבע מכך שלא היה ביניהם דין ודברים. ומזה נלמד מוסר לדורות שקודם שמכפישים ומדברים לה“ר זה על זה אולי כדאי לשאול "הכצעקתה“? האם הזולת שאני כ“כ שונא הוא באמת כ“כ גרוע כמו שאני חושב עליו? אולי כדאי שאשב עמו לשיחה בארבע עינים בכדי להבהיר מדוע ולמה נהג כלפי כפי שנהג, ואולי אחרי ההסברים אוכל להבין לרוחו. רעיון זה נכון ביחסים שבין אדם לחברו כמו גם בין איש לאשתו ובין הורים לבניהם.

ט וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי:

שאל הקב"ה את קין אי הבל אחיך? קין הלך עמו בערמה ורמאות שלא ירגיש בו שהוא רוצה להרגו. ולכן שאל אותו הקב"ה איפה האחוה שהראת לו? לזאת השיב "לא ידעתי", מעולם לא אהבתי אותו. (בשם הגר"א)

י וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹֽעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה:

מה פשר הדברים? נראה לעניות דעתי לפרש כי כידוע כאשר נעלם אדם מסויים אין העולם שקט עד שפותרים את תעלומת העדרו. ומי מודיע על העלמו? שכניו, קרובי משפחתו, ואנשים שעמם בא במגע יומיומי במסחר וכדו'. ואחר שנודע דבר העדרו פותחים בחקירות ודרישות עד שאם מת דרך רצח, סוף גנב לתליה וסוף דבר שימצאו את הרוצח במוקדם או במאוחר. והנה כאשר הרג קין את הבל אחיו לא היה מי בעולם שיודע על העלמו לבד מאביו ואמו. ולכן לא היה מקום לחקירות ודרישות כי לא היה מי שיחקור, ובודאי שלא היו עדים על מעשה הרצח. ומי נקם את נקמתו? האדמה. ואל מי צועקים דמי קין מן האדמה? אל הקב"ה כי אין אחר שיחקור את דבר הרצח.

יא וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּֽצְתָ֣ה אֶת־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ: יב כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא־תֹסֵ֥ף תֵּת־כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָ֥ע וָנָ֖ד תִּהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ:

ויש להבין איך תאם העונש את החטא? מדוע לא תוסף האדמה תת כחה לקין? ומה התועלת בכך שיהיה נע ונד?

נראה לעניות דעתי לפרש כיון שסדנא דארעא חד הוא, היה דמו של הבל כביכול מפעפע בכולה, ולא היתה מגדלת צמחים כבעבר, שהרי כבר בעבר נתקללה האדמה ע"י חטאו של אדה"ר בכך שלא היתה מגדלת פירותיה מאליה אלא "בזיעת אפיך תאכל לחם", שיהא צריך לחרוש ולזרוע, ואילו עתה גם כאשר זרע לא הניבה פירות, והיה קין משוטט בעולם ומלואו למצוא מה לאכול כי לא היה מקום באדמה שהיה מניב פירות. נמצא כי העונש "ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך, כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך", לא היה בתור עונש מאתו ית', אלא תוצאה ישירה ממעשה הרצח של קין, בכך שהיתה האדמה רוויית דם עד שאיבדה עי"ז את כחה להצמיח, ולא הניבה פירותיה כבעבר גם אחרי שזרע אותה. ולכן היה מוכרח להיות נע ונד בארץ, בכדי למצוא מה לאכול כדי מחייתו.

(יג) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא:

עיין למה שפירש"י שם "גדול עוני מנשוא – בתמיה, אתה טוען עליונים ותחתונים, ועווני אי אפשר לטעון"? ולדבריו קשה שהפסוק צריך היה לומר "וישאל קין" ולא "ויאמר קין"?

ולעניות דעתי נראה שקין הביע בכך דברי וידוי וחרטה כאומר לקב"ה אין באמת דרך לכפר על עווני כי לא אוכל להשיב את הבל מהמתים, וידעתי כי עווני גדול מדי, מכדי שתוכל לכפר עלי  ובכך עשה קין תשובה, וביקש את עזרתו ית' דרך חסד.

(יד) הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי:

במלים אלה מתחנן קין על חייו, מתוודה ואומר מקבל אני את העונש שהטלת עלי שהוא מדה כנגד מדה על חטאתי. כשם שאני גרשתי את הבל אחי מעל פני האדמה, גם אתה "הן", בצדק, (ע"ד "הין צדק"), גרשת אותי היום מעל פני האדמה. וגם זה שהענשת אותי בכך שאצטרך להסתתר מפניך מחמת בושה, בצדק הוא, כי גם אני הסתרתי את הבל אחי מפניך לעד ולעולם. אבל צר לי על כך שאהיה נע ונד בארץ ולא אוכל לדור במקום אחד, שהרי כל מוצאי יהרגני.

וממי פחד קין שיהרגנו, והרי לא היה אחר מלבד הוריו בעולם? רש"י ז"ל פי' "והיה כל מוצאי יהרגני – הבהמות והחיות, אבל בני אדם עדיין לא היו שיירא מהם רק אביו ואמו, ומהם לא היה ירא שיהרגוהו. אלא אמר עד עכשיו היה פחדתי על כל החיות כמו שנאמר ומוראכם וגו', ועכשיו בשביל עון זה לא ייראו ממני החיות ויהרגוני, מיד וישם ה' לקין אות, החזיר מוראו על הכל". עכ"ל רש"י. וקשה, מנין ידעו החיות את עוונו ובשל כך ירצו להרגו?

נראה לי כוונת רש"י בזה כי עד עתה היו כל החיות פוחדות ממנו משום שצלם א-להים היה נסוך על פניו, אבל אחרי שרצח את הבל אחיו הוכיח בזה לכל החיות והעופות והבהמות שאפשר לרצוח את הנברא בצלם א-להים ואין להם ממה לחשוש, ולפיכך חשש שהם ירצחו אותו.

אלא שקצת קשה הלשון "והיה כל מוצאי יהרגני" שבו היו כלולים גם אביו ואמו? ולכן נראה לעניות דעתי שקין פחד מ"כל מוצאו" לרבות את הוריו, כמו גם מכל החיה והבהמה ומכל עוף השמים. שהרי האדמה נתקללה בעבורו ולא הצמיחה פירותיה, ממילא לא היה בעולם מה לאכול, וכל היקום היה רעב, ובכללם אביו ואמו וכל חית הארץ, הבהמה ועוף השמים. ובכדי שימשיכו להתקיים היה הגדול בולע את הקטן ממנו, וממילא הוא יצטרך להיות נע ונד בארץ לחפש אחר בעלי חיים לצודם לצורך מחיתו, ובה בעת בהיותו נע ונד בארץ, גם בשרו יהיה הפקר לכל בעלי החיים הגדולים וחזקים ממנו שיטרפו אותו לצורך קיומם. ולא הם בלבד אלא גם אביו ואמו עלולים לאכול את בשרו לצורך קיומם כמו שכתוב בקללות "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו". ולזה אמר "והיה כל מוצאי יהרגני".

עוד נראה לי שכאשר בירך הקב"ה את האדם באומרו "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל חית הארץ" שם ה' אות מיוחד בפניו של האדם באופן שכל בעלי החיים ייראו מפניו ויפחדו מלהזיקו, ושמא אות זו היא הנקראת "צלם א-להים". ואחרי הרצח סר ממנו אותו האות שעל ידו יפחדו ממנו החיות, והרגיש שהם באים עליו לטורפו והתחנן אל ה' "והיה כל מוצאי יהרגני". וממילא גם אביו ואמו יכולים בטעות להורגו בחשבם שהוא אחד מבעלי החיים הנצודים כמו שמפורש לקמן באופן שלמעשה נרצח קין.

טו וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ יְהֹוָ֗ה לָכֵן֙ כָּל־הֹרֵ֣ג קַ֔יִן שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקָּ֑ם וַיָּ֨שֶׂם יְהוָֹ֤ה לְקַ֨יִן֙ א֔וֹת לְבִלְתִּ֥י הַכּוֹת־אֹת֖וֹ כָּל־מֹֽצְאֽוֹ:

לזאת השיבו ית' "לכן כל הורג קין שבעתים יוקם וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו". דהיינו שבאמת ראוי היה שהחיות יהרגו אותו מאחר שהוא עצמו נהג כמותם לטרוף אחד את השני, ממילא בכל מקום שהלך רדפו אחריו החיות הטורפות ומתוך דאגה לחייו היה נע ונד ממקום למקום. ואולם מאחר שחזר בתשובה וביקש את עזרתו ית', בחסדיו המרובים נתן לו אות משמו ית' שמפניו יראו החיות ולא יהרגוהו.

ומכאן למדנו שבעלי החיים רואים דברים רוחניים שאין עין האדם יכולה לראות. והיכן ראינו כיו"ב? במלחמת ששת הימים, שנים אחרי המלחמה ואחרי חתימת הסכם השלום המדומה עם מצרים שנחתם ע"י מנחם בגין ז"ל עם אנואר סאדאת, שאלו את הגנרל המצרי בראיון מיוחד, מדוע נרתע כל הצבא המצרי לאחור בראותם את צה"ל בעובי המלחמה? ומדוע פשטו החיילים המצריים את נעליהם וברחו חזרה למצרים? ממה הם פחדו? והרי צבא מצרים היה הרבה יותר גדול בכמות כמו גם באיכות מבחינת הנשק המודרני והעצום שהיה להם, ואילו חיילי צה"ל לא היו אלא  מתי מעט ובלא נשק כבד? והשיב, בעינינו ראינו מליונים שלכם. במשפט זה די היה לכל מבין להתבונן בגודל הנסים והנפלאות שעשה עמנו הבורא ית' במלחמה נאורה זו. ומה הם באמת ראו שנרתעו לאחור? הראה הקב"ה לכל אחד ואחד מהם את צבא המרום נלחם עבור ישראל, וכשם שהקב"ה נתן לכל אדם את הכח של "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" וגו', וכשם שנתן לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו, כך הראה הקב"ה למצריים אותות רוחניים שירתיעו אותם לאחור מפני צבא הגנה לישראל. בכאן נפגשו האמונה הזכה והפשוטה בא-להי ישראל עם המציאות המעשית שאין השכל הפשוט יכול לקלוט. הה"ד "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".

(טז) וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן:

קין ביקש לא להיות נע ונד בארץ, וברגע שנענה מאתו ית' נאמר "וישב בארץ נוד קדמת עדן", להורות שישב במקום אחד ולא היה עוד נע ונד. ואפי' לפירוש רש"י – "בארץ נוד – בארץ שכל הגולים נדים שם. קדמת עדן – שם גלה אביו כשגורש מגן עדן, שנאמר וישכן מקדם לגן עדן. ומצינו רוח מזרחית קולטת בכל מקום את הרוצחים, שנאמר אז יבדיל משה וגו' מזרחה שמש". מ"מ איננו עוד נע ונד אלא התישב בארץ נוד. ולא זו בלבד אלא ממשיך הכתוב לומר "ויהי בונה עיר", שהכה שרשים חזקים במקום ישיבתו, וזו ראיה ניצחת שנתרצה לו המקום וקיבל את תשובתו. ונראה לי שהמלה "נד" בל' עבר עניינה תזוזה ואילו המלה נוד בלשון הווה עניינה תנוחה.

יז וַיֵּ֤דַע קַ֨יִן֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד אֶת־חֲנ֑וֹךְ וַֽיְהִי֙ בֹּ֣נֶה עִ֔יר וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הָעִ֔יר כְּשֵׁ֖ם בְּנ֥וֹ חֲנֽוֹךְ: יח וַיִּוָּלֵ֤ד לַֽחֲנוֹךְ֙ אֶת־עִירָ֔ד וְעִירָ֕ד יָלַ֖ד אֶת־מְחֽוּיָאֵ֑ל וּמְחִיָּיאֵ֗ל יָלַד֙ אֶת־מְת֣וּשָׁאֵ֔ל וּמְתֽוּשָׁאֵ֖ל יָלַ֥ד אֶת־לָֽמֶךְ: יט וַיִּֽקַּח־ל֥וֹ לֶ֖מֶךְ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָדָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית צִלָּֽה: כ וַתֵּ֥לֶד עָדָ֖ה אֶת־יָבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י ישֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה: כא וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יוּבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י כָּל־תֹּפֵ֥שׂ כִּנּ֖וֹר וְעוּגָֽב: כב וְצִלָּ֣ה גַם־הִ֗וא יָֽלְדָה֙ אֶת־תּ֣וּבַל קַ֔יִן לֹטֵ֕שׁ כָּל־חֹרֵ֥שׁ נְח֖שֶׁת וּבַרְזֶ֑ל וַאֲח֥וֹת תּֽוּבַל־קַ֖יִן נַֽעֲמָֽה: כג וַיֹּ֨אמֶר לֶ֜מֶךְ לְנָשָׁ֗יו עָדָ֤ה וְצִלָּה֙ שְׁמַ֣עַן קוֹלִ֔י נְשֵׁ֣י לֶ֔מֶךְ הַֽאֲזֵ֖נָּה אִמְרָתִ֑י כִּ֣י אִ֤ישׁ הָרַ֨גְתִּי֙ לְפִצְעִ֔י וְיֶ֖לֶד לְחַבֻּֽרָתִֽי: כד כִּ֥י שִׁבְעָתַ֖יִם יֻֽקַּם־קָ֑יִן וְלֶ֖מֶךְ שִׁבְעִ֥ים וְשִׁבְעָֽה: כה וַיֵּ֨דַע אָדָ֥ם עוֹד֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁ֑ת כִּ֣י שָׁת־לִ֤י אֱלֹהִים֙ זֶ֣רַע אַחֵ֔ר תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן: כו וּלְשֵׁ֤ת גַּם־הוּא֙ יֻֽלַּד־בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אֱנ֑וֹשׁ אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהוָֹֽה:

פרק ה, א זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּֽוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ:

איתא בירושלמי נדרים פרק ט' דף מ"א "ואהבת לרעך כמוך ר' עקיבא אומר זהו כלל גדול בתורה בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה".

נראה לי שבן עזאי לא חולק על רבי עקיבא אלא שלדעתו כלל גדול מזה של רבי עקיבא היא מטרת האדם בעוה"ז שתמיד הוא צריך לזכור שהוא נוצר בצלם א-להים והדבקות בבוראו ובמידותיו חשובים יותר מהגשמיות שבין אדם לחבירו.

ב זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בְּרָאָ֑ם וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָ֗ם וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָם֙ אָדָ֔ם בְּי֖וֹם הִבָּֽרְאָֽם: ג וַיְחִ֣י אָדָ֗ם שְׁלֹשִׁ֤ים וּמְאַת֙ שָׁנָ֔ה וַיּ֥וֹלֶד בִּדְמוּת֖וֹ כְּצַלְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵֽׁת: ד וַֽיִּהְי֣וּ יְמֵֽי־אָדָ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־שֵׁ֔ת שְׁמֹנֶ֥ה מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: ה וַיִּֽהְי֞וּ כָּל־יְמֵ֤י אָדָם֙ אֲשֶׁר־חַ֔י תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: ו וַֽיְחִי־שֵׁ֕ת חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־אֱנֽוֹשׁ: ז וַֽיְחִי־שֵׁ֗ת אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־אֱנ֔וֹשׁ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: ח וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־שֵׁ֔ת שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: ט וַיְחִ֥י אֱנ֖וֹשׁ תִּשְׁעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־קֵינָֽן: י וַיְחִ֣י אֱנ֗וֹשׁ אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־קֵינָ֔ן חֲמֵ֤שׁ עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: יא וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י אֱנ֔וֹשׁ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: יב וַיְחִ֥י קֵינָ֖ן שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־מַֽהֲלַלְאֵֽל: יג וַיְחִ֣י קֵינָ֗ן אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־מַֽהֲלַלְאֵ֔ל אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: יד וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י קֵינָ֔ן עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: טו וַיְחִ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֔ל חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וְשִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־יָֽרֶד: טז וַיְחִ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֗ל אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־יֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: יז וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֔ל חָמֵ֤שׁ וְתִשְׁעִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: יח וַֽיְחִי־יֶ֕רֶד שְׁתַּ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־חֲנֽוֹךְ: יט וַֽיְחִי־יֶ֗רֶד אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־חֲנ֔וֹךְ שְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: כ וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־יֶ֔רֶד שְׁתַּ֤יִם וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: כא וַיְחִ֣י חֲנ֔וֹךְ חָמֵ֥שׁ וְשִׁשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־מְתוּשָֽׁלַח: כב וַיִּתְהַלֵּ֨ךְ חֲנ֜וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֗ים אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־מְתוּשֶׁ֔לַח שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: כג וַיְהִ֖י כָּל־יְמֵ֣י חֲנ֑וֹךְ חָמֵ֤שׁ וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁל֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָֽה: כד וַיִּתְהַלֵּ֥ךְ חֲנ֖וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאֵינֶ֕נּוּ כִּֽי־לָקַ֥ח אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים: כה וַיְחִ֣י מְתוּשֶׁ֔לַח שֶׁ֧בַע וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־לָֽמֶךְ: כו וַיְחִ֣י מְתוּשֶׁ֗לַח אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־לֶ֔מֶךְ שְׁתַּ֤יִם וּשְׁמוֹנִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: כז וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י מְתוּשֶׁ֔לַח תֵּ֤שַׁע וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: כח וַֽיְחִי־לֶ֕מֶךְ שְׁתַּ֧יִם וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד בֵּֽן:

וַיּ֖וֹלֶד בֵּֽן – מדוע לא אמר "ויולד את נח"? פירש יפה דעת זקנים שרמז בזה שממנו יבנה העולם.

כט וַיִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ נֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר זֶ֠֞ה יְנַֽחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּֽעֲשֵׂ֨נוּ֙ וּמֵֽעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽרֲרָ֖הּ יְהוָֹֽה: ל וַֽיְחִי־לֶ֗מֶךְ אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־נֹ֔חַ חָמֵ֤שׁ וְתִשְׁעִים֙ שָׁנָ֔ה וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: לא וַֽיְהִי֙ כָּל־יְמֵי־לֶ֔מֶךְ שֶׁ֤בַע וְשִׁבְעִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: לב וַֽיְהִי־נֹ֕חַ בֶּן־חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֣וֹלֶד נֹ֔חַ אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת:

"ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת". פירש"י "אמר ר' יודן מה טעם כל הדורות הולידו לק' שנה וזה לחמש מאות שנה? אמר הקב"ה אם רשעים הם יאבדו במים ורע לצדיק זה ואם צדיקים הם אטריח עליו לעשות תיבות הרבה כבש את מעינו ולא הוליד עד חמש מאות שנה כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשים לפני המבול דכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות, ראוי לעונש לעתיד וכן לפני מתן תורה". ומכאן שהקב"ה כבש מעיינו של נח אם כדי שלא יאבדו במים או כדי שלא להטריח עליו לעשות תיבות הרבה. ולדבריו קשה, מדוע לא כבש מעיינו מלכתחילה עד לאחר המבול?

ועוד קשה מה שפירש"י בפרק, ו, ו "ויתעצב אל לבו – אעפ"י שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראם בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם", ומדוע א"כ כבש את מעיינו של נח? ועוד קשה מהגמ' ברכות י. שנענש חזקיהו על שלא עסק בפריה ורביה ואמר לו ישעיהו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה. מת אתה בעוה"ז ולא תחיה לעוה"ב. והקשה לו חזקיהו על מה ולמה חרון האף הגדול הזה? והשיבו ישעיהו "משום דלא עסקת בפריה ורביה". הרי שהתנצלותו של חזקיה בכה"ג "משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו", לא היתה מקובלת על ישעיהו שהשיבו, "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמי קוב"ה ליעביד". ולפי האמור קשה מדוע לא השיבו חזקיה שלמד לכבוש את מעיינו מהקב"ה שכבש את מעיינו של נח מחשש שבניו יהיו רשעים ויאבדו במים?

ועוד קשה מאי שנא מבן סורר ומורה שסוקלים אותו בטענה "מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב". והרי קו"ח הוא אם בבא לעולם הורגים אותו בכדי שימות זכאי, כ"ש שראוי למנוע את לידתו? ואין לומר שהטעם שלא מנע הקב"ה את לידתם בכדי שלא לצער את נח, ושכן ראוי לעשות, מדוע א"כ נענש חזקיהו שהרי גם הוא לא רצה להצטער בכך שיראה בכילוי בניו?

והנראה לעניות דעתי ליישב שרק מי שיכול לראות לא רק את העתיד הקרוב לגבי בניו שיהיו רשעים אלא גם את העתיד הרחוק יותר מי עתיד לבוא מזרע זה, ולהיות בטוח שלא יצא ממנו שום צדיק, רק אז רשאי לכבוש מעיינו, וזאת כמובן רק הקב"ה יכול לראות, ומאחר שלא רצה לצער את נח, כבש את מעיינו. וכן מצינו במשה שנאמר שם "וירא כי אין איש, ויך את המצרי" שראה עד סוף כל הדורות שאין צדיק עתיד לצאת ממנו, אבל חזקיה לא ראה אלא את אשר יקרה עם בניו שיהיו רשעים אבל לא היה בכח חזונו לראות רחוק יותר, ולכן בצדק אמר לו ישעיהו בהדי כבשי דרחמנא מה לך. וכן בן סורר ומורה שהורגים אותו מגזרת הכתוב כי הקב"ה כביכול מעיד עליו שלא יצא ממנו שום צדיק, ולכן מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב.

והטעם שאין אדם יכול לדעת אם יצא איזה צדיק מזרעו אחריו, משום שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואפי' אם בניו רשעים יש בכחם לעשות תשובה כמו שמצינו בבני קֹרח במדבר טז, ז במדרש שהובא ברש"י "רב לכם בני לוי – וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר בשבילו אני נמלט, וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש, שנאמר כל אלה בנים להימן, אמר אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום, לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט. אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה. תנחומא". עכ"ל

וכשם שקרח לא ראה יפה שראה רק את שמואל שעתיד לצאת ממנו, ולא ראה את המציאות שאחד מבניו יעשה תשובה, כן גם חזקיה לא ראה אלא שבניו יהיו חוטאין אבל לא ראה אם מי מבניו יעשה תשובה או אם מי שיצא מהם יהיה זרע כשר שיצא ממנו צדיק לעולם, ולכן נענש.

ועניין זה שהבחירה נתונה ביד האדם ולא בידי שמים למדנו מאדם הראשון שבידו היתה הבחירה לאכול או שלא לאכול מעץ הדעת, שאילו היה זה מוכרח שיאכל, מדוע נענש? וכן  מנח שהיה צדיק תמים יחיד בדורו. ואפי' הקב"ה כביכול לא יכול להחליט אם ישוב האדם בתשובה. וכן מפורשים הדברים מהמשך דבריו של ר' יודן "ואם צדיקים הם אטריח עליו לעשות תיבות הרבה". שהרי לכאורה קשה מאי "אם" וגו' "ואם" וגו'? וכי הקב"ה אינו יודע אם הם יהיו צדיקים או חוטאים? אלא ודאי שהבחירה להיות צדיק או רשע היא בידי אדם ולא בידי שמים. וממה נפשך רצה הקב"ה למונעם מלבוא לעולם קודם המבול. ועוד אפשר ליישב שבשלמא אצל נח לא שנמנע ממנו לקיים פריה ורביה כל עיקר, אלא שנדחתה המצוה עד לזמן מאוחר יותר משא"כ בשאר מקומות ודו"ק.

פרק ו, א וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם: ב וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ: ג וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגָּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה: ד הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָ֘רֶץ֘ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָֽלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵֽעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם: ה וַיַּ֣רְא יְהֹוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֨צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם:

פירש אוה"ח שסיבת היותו רק רע כל היום באשר יסודו הראשי הוא מעפר ושאר ג' היסודות נלוו אליו, משא"כ הדגים שעיקר יסודם מהמים, והמעופפים מהרוח, וסלמנדרא מהאש. ואם היה האדם נברא מג' האחרים לא היתה הכוונה שלמה בבריאתו. והמשכיל יבין. ואולי כוונתו לסוד הגלגולים בעולם התיקון, שהמטרה היא לתקן הכל מהיסוד כמו ביציאת מצרים שירדו עד מ"ט שערי טומאה קודם שנגאלו וקבלו את התורה. והוא סוד בעל תשובה שקודם לכן ירד עד הדיוטא התחתונה ועלה ממנה שמעלתו גדולה מזו של צדיקים גמורים.

ו וַיִּנָּ֣חֶם יְהֹוָ֔ה כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ:

מעשה באפיקורוס ור"י בן קרחא שהשיבו דרך משל בהולדת הבן שהיה שמח אף על פי שיודע שסופו למות ויהא אבל. דבשעת שמחה שמחה.

ז וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָֽאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֨אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם:

לא מצאנו בכתוב שהקב"ה אמר אמחה את הצמחים, אלא "והנני משחיתם את הארץ". פירש"י "ד"א את הארץ, עם הארץ שאף ג' טפחים של עומק המחרשה נמוחו ונטשטשו", אבל גוף האדמה שלמטה מג' טפחים של עומק המחרשה לא נמוחה ולא נטשטשה ממי המבול. והטעם כי בחובה של האדמה טמון רעיון ההתחדשות והתשובה. ולא מצינו שהצמחים נטשטשו, ומשום כך לא מצינו שנצטוה נח לקחת עמו לתיבה מכל סוגי הזרעים.

בהתאם לאמור נראה לעניות דעתי טעם נוסף לטעמים האמורים לעיל מדוע נקרא האדם על שם האדמה "נעשה אדם" ולא על שם החיה, משום שהחיה היא בת מות. אבל האדם נברא במטרה מסויימת שאינה יכולה להימחות מעל פני האדמה, והיא לשפר את דרכו על הארץ מבחינה גשמית ורוחנית, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. עולם זה נקרא עולם התיקון, עולם ההתחדשות.

מה טעם הוריד הקב"ה מבול לעולם אחרי שהיה יכול להרוג את כל היקום במאמר אחד? אלא שכנראה כאשר שב האדם אל העפר, חיות הזרע של האדם המת, עדיין קיימת והיא עתידה לשוב בתור גוף חדש דרך הזרע של האדם שאוכל דבר מה מאותה חיות של אותו מת שטמונה באדמה. לפיכך אילו היה הורג אותם במאמר או באיזו צורה אחרת היו נקברים באדמה והנולדים היו יונקים מהם דרך העפר אבל עתה שנמוחו מעל פני האדמה לא נותר מהם שום זכר ושארית. ומ"מ צריך היה להיות נח אחד שימשיך את הבריאה ואת מטרת קיומה.

"וימח את כל היקום" המיס אותם והפך אותם מדבר נוקשה למים. ובבדיחותא כמו שאומרים אי אלו חסידים "מלך ממיס ומחיה".

ונראה לי שהאדם נקרא לא רק ע"ש האדמה, אלא גם ע"ש הנשמה "נעשה אדם בצלמינו כדמותינו" זכה, בצלמינו, בצלם א-להים, בכח הנשמה הרוחנית. לא זכה, כדמותינו, יש לו רק דמיון מה, לנשמה כי הוא שקוע בגשמיות, האדמה.

ח וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְהוָֹֽה:

יש לעיין בהבנת פסוק זה מבחינה מילולית, שמלשון הפסוק ברור  שהי“ת אהב את נח ואמנם לשון הפ' ”מצא“ קצת קשה, מי מצא? נח מצא, או ה‘ מצא? שבפ' כתוב "ונח מצא", וא“כ מה הפירוש ”בעיני ה‘“?

בטרם אבוא לבאר את לשון הפסוק ראוי לשאול מהו חן? ונראה שחן מתבטא בהבעת הפנים של האדם, במראה עיניו ובתנועותיו בשעה שהוא יוצר קשר עם זולתו. חן הוא מתנת א-להים בדיוק כמו חכמה שגם היא מתנת א-להים, ובשניהם חייב המקבל להיות מודע לכך שהוא קבל מתנה זו וגם שהוא צריך לנצל אותה לטובה, נמצא כי זה שקבל מאתו ית‘ חן, צריך להיות מודע לכך שיש לו חן וגם שהוא צריך לנצל את החן בהתקשרותו עם זולתו.

ואמנם אעפ“י שהאדם משתדל לנצל את מתנת החן או את החכמה שקבל, מ“מ אין הוא השופט על עצמו לומר שיש לו חן, כמו גם שאין זה בכח שיפוטו להכריז שהוא חכם, או שהוא מצא חכמה. כח שיפוט זה נתון לעולם בידי זולתו. רק זולתו שמתקשר אליו בעזרת כח הדבור והשמיעה, או ע“י קריאת מאמריו וספריו יוכל לשפוט עליו אם הוא חכם. והוא הדין לבעל חן שרק זולתו יכול לשפוט ולקבוע שיש לו חן. וגם עניין זה שכח השיפוט נתון תמיד לזולתו, אין כח שיפוטו של מי מזולתו מחייב את כח שיפוטם של כל האחרים שעמדו עמו בקשר, ולכל אחד מזולתו ישנה הזכות לשפוט אותו בכח עצמו. וכמו כן לכל אחד ישנה הזכות לשפוט את כל אחד מזולתו.

ועפי“ז יתבאר יפה לשון הפסוק. ונח מצא חן, הוא עצמו מודע היה למתנה זו שקבל מאתו ית‘ וביחסיו עם הבורא ית‘ השתמש באותה מתנה הנקראת ”חן“, ובאמת היה זה נח שמצא חן, בדיוק כלשון הפסוק. ואמנם אין הוא השופט להחליט שהוא מצא חן כי זכות זו נתונה בידי זולתו המתקשרים אליו, וכיון שאת הא-להים התהלך נח, לכן אמר ”בעיני ה‘“ לומר שהי“ת היה השופט, והחליט בכח שיפוטו כי למראה עיניו נח מצא את החן שקבל מאתו ית‘ וגם השתמש בו לטובה.

חידה: מה הקשר בין הפמ"ג לבין ספר בראשית?

תשובה: פמ"ג הם ראשי תיבות של שלושת המצוות היחידות שבספר בראשית. "פרו ורבו", "מילה", "גיד הנשה". פרו ורבו היא מצוה אוניברסלית כנגד אדם הראשון. ברית מילה היא מאוד פרטית ומיוחדת לעם אברהם. ואילו גיד הנשה היא מצוה מיוחדת לעם ישראל בני יעקב בלבד.

בספר בראשית אנחנו מוצאים קנאה בין אחים במספר מקומות א) קין והבל ב) יעקב ועשיו ג) יוסף ואחיו ד) רחל ולאה. ויש להוסיף להם גם את משה ואהרן ובכולם הקטן צועד בראש. ומדוע לא קינא אהרן במשה? כי משה מרוב ענותנותו סרב לקבל את שליחותו ונלחם כביכול במלים עם הקב"ה שישלח את אחיו אהרן להוציא את ישראל ממצרים. ויפה פירש רש"י הטעם שלא רצה משה לקבל את תפקיד המנהיג כי לא רצה להיות למעלה מאחיו אהרן. ולכן העיד עליו הכתוב "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".

רבינו בחיי בהקדמתו לספר חובות הלבבות הביא משל נפלא על חכם יהודי ידיד המלך ששריו ויועציו של המלך ביקשו להפילו בבקשם מהמלך לבקש מהיהודי להוכיח את מציאות הבורא. ביקש החכם מהמלך ארכה של שלושה ימים. בהם הוא חיבר שיר נשגב כדוגמת כתר מלכות. בינתים הוא קנה קוף והביאו למלך ביום השלישי, והקריא למלך את השיר שחיבר. שאל המלך מי חיבר שיר זה? ענהו החכם הקוף שבביתי. יום אחד הייתי צריך ללכת לדבר מה והוא טיפס על שולחן הכתיבה שלי ושפך את הדיו ואלו תוצאותיו. מה אתה מהתל בי? לא, אדוני המלך אתה רואה עולם שלם, הרים ובקעות ימים ונהרות ובעלי חיים למיניהם. מי הוא זה שיצר את כל העולם הזה וזן את ברואיו, היתכן שיהיה זה איזה קוף? ברור שהוא בורא העולם (בש"ת)

לר' אלימלך ור' זושא היה ויכוח מה עדיף? האם עדיף שיסתכל האדם במעלת הבורא ורק אחר כך יביט בשפלות עצמו או שיסתכל קודם בשפלות עצמו וממילא אחר כך יביט בגדולת הבורא. השיב להם חסיד אחד שזוהי מחלוקת בית שמאי ובית הלל בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה ובית הלל אומרים ארץ נבראה תחילה.

דרשות

דרשתי בישיבת רמב"ם בשנה הראשונה לפתיחת בית הספר. (הועתק מתיקית "רמב"ם" –  נאומים) סגולתם של האבות – אליהו שלום שלוש

אנחנו פותחים בספר בראשית הנקרא גם "ספר האבות". ויש לחקור מדוע נכתב ספר מיוחד בפתיחת ספר התורה המתאר את האבות? מה המיוחד באברהם יצחק ויעקב שזכו לתואר אבות האומה? ונראה שאם כי עד שהם באו לעולם אנשים עשו חסד והקריבו קרבנות, אך לא היו מוכנים לעשות זאת במידה של מסירות נפש כמו האבות. אותה הקרבה ומסירות נפש זיכתה אותם להיות מרכבה לשכינה. י"ב שבטי י-ה יצאו מזוככים בכח אותה שושלת של החוט המשולש שלא במהרה ינתק.

ומהי ההצדקה של הרעיון "זכות אבות" שמזכה אותנו אעפ"י שאיננו זכאים לכך? מה נותן לאדם שלא מגיע לו לקבל דבר מסויים, רק בזכות מישהוא אחר? והרי ממידת האמת, הצדק והיושר זה לא מגיע לו. שאלה זו מכשירה לפנינו את הקרקע לשאלה עמוקה יותר בהצדקת הרעיון של תשובה. איך יוכל האדם לבקש מחילה ויכופר לו? והרי הנפש החוטאת היא תמות?

ונראה לי לחדש שהטעם שאין עוול במושג של "זכות אבות", הוא משום  המושג "בריה כרעא דאבוה הוא". פירוש הדבר, שכל אדם נושא את הגנים התורשתיים של כל אלו שבאו מלפניו, וכיון שהאבות היו מצויינים בכחם, וגם בעצם פעולתם הצטיינו בסגולותיהם, ממילא ברור שגם בכח צאצאיהם טמונה אותה סגולה של הצטיינות להיות בדיוק כמותם. ממילא כשם שתשובה היא מתנת א-להים כי הוא חפץ לעזור לכל אדם לשקם את עצמו בבחינת הקם תקים עמו כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה, זוהי הצדקת זכות אבות כאילו הוא ואבותיו חד הוא כי שבע יפול צדיק וקם.

ספר בראשית מכיל רק מצוות ספורות, אך ספר זה הוא היסוד ואבן הפינה בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה, באשר הוא מתאר את מעשה אבות האומה שהוא סימן לבניהם אחריהם, ישיבת רמב"ם היא בבחינת בראשית לישיבה דתית ציונית בבולטימור. מיסדי ישיבת רמב"ם הם בגדר אבות בית הספר. באשר הם עבדו במסירות נפש שאין דוגמתה בכל אונם והונם למען הקמת מפעל חינוכי נפלא זה. מי יתן ויזכו לבנים ובני בנים שוכנים באהלה של תורה ונהנים מיגיע כפם באושר ועושר ובריאות איתנה, אמן.

——————-

דרשתי במסיבת בר המצוה של תמיר וייסברג

קודם שאפתח בדבר תורה רציתי לציין שאילו היתה לך היכולת לבחור ערב אחד בשנה לערוך בו את מסיבת בר המצוה שלך, לא יכולת לבחור יום יותר מתאים מהיום מכמה בחינות:

היום הוא יום ראשון. גם עבורך הוא היום הראשון בחייך שאתה רשאי להשלים מנין.

זוהי הפרשה הראשונה בתורה – פרשת "בראשית" שאתה יכול לקרוא ולעלות לתורה.

בשבת זו פותחים את השנה החדשה,  שנת ה' תשנ"ה שהיא בגימטריא "עזי וזמרת י-ה".

זוהי סעודת בר המצווה הראשונה שאנחנו חוגגים בבית הכנסת "נצח ישראל".

בפסוק הראשון של פרשת השבוע – בראשית, הקשה רבי יצחק מאחר והתורה היא ספר של מצוות וחוקים, מדוע אם כן פתחה התורה בפרשת בראשית ולא פתחה בפרשת בא שם נזכרה המצוה הראשונה לעם ישראל "החדש הזה לכם ראש חדשים"?  ותירץ שישנם שתי סיבות לכך. "כח מעשיו הגיד לעמו" בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית. ואני מוסיף טעם נוסף כי באה התורה ללמד אותנו שדרך ארץ קדמה לתורה וזה רמוז במה שאמר דהמע"ה ראשית חכמה יראת ה'. ואמרו רז"ל באבות כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת.

בשבת הבאה נקרא פרשת נח המתארת את כניסתם של כל בעלי החיים אל התיבה שנים שנים באו אל נח. למותר לציין את הקשר שבין כל בעלי החיים שבעולם לבין המקצוע שכל משפחתך שותפה בו, והיא אהבת בעלי חיים ובראשכם אבא שהוא רופא ווטרינארי.

ברצוני לעמוד על השוני המהותי שבין בריאת האדם לבין בריאת בעלי החיים. נראה שהתשובה לשוני זה טמונה בלשון הכתובים שלכאורה קשה:

מדוע לא נאמר כי טוב ביצירת האדם כמו שנאמר בבריאת בעלי-החיים?

ומדוע לא נאמר באדם למינו, למיניהם כמו שנאמר בבעלי חיים?

ומדוע לא נבראו אדם וחוה באותו מאמר שבו נבראו כל בעלי החיים?

על שאלות אלה עמד רבי יוסף אלבו בספר העיקרים והסביר שבכל פעולה ישנן שתי סוגי דמויות האחת היא שלמות המציאות והשנייה היא תכלית המציאות. על דרך משל בבנית כיסא, שלמותו היא בנייתו, ואם אפשר לשבת עליו הושלמה תכליתו.

וכן הוא בבריאת בעלי החיים שלמותן היא ממש כפי שנולדו, ואין עוד שלמות אחרת שאליה הם עתידים להגיע. ולכן נאמר בהם כי טוב.

אבל בבריאת האדם שלמותו ותכליתו שונים לחלוטין שאף על פי שגם הוא נראה כמו כל בעלי החיים אין זו תכלית שלמותו. שהרי האדם נברא בצלם א-להים דהיינו, נשמתו היא זו שמבדילה אותו מבעלי החיים כפי שאנחנו אומרים בתפלה ומותר האדם מן הבהמה אין, לבד הנשמה הטהורה. נמצא שתיקון הנשמה היא תכלית בריאתו, ולכן לא נאמר בבריאתו וירא א-להים כי טוב. ולכן גם לא שייך לומר בבריאתו "למינו", כי כל אדם הוא מין אחר כפי שיפור מידותיו. ומשום כך ברור מדוע הוא לא נברא באותו מאמר של בריאת בעלי החיים.

——————-

הרב סול ברמן נשא את דרשת שבת בראשית בביהכנ"ס אדרת-אל במנהטן בשנת התשע"ה

ספר בראשית פותח באופן מטריד. אחרי בריאת העולם שנמשכה ששה ימים תיכף אנחנו מוצאים את אדם וחוה והנחש עוברים על מצות הבורא שלא לאכול מעץ הדעת. ותיכף מתחילות האשמות הדדיות. כל אחד מהם מסיר מעליו את האחריות ותולה אותה במשנהו. ממש היפך רעיון הוידוי שהוא המפתח לתשובה שהוביל אותנו מאז ר"ח אלול ועד שמ"ע.

מיד לאחר מכן אנחנו קוראים על קין והבל. קין שמקנא באחיו הבל שהקב"ה שעה אל מנחתו, ואעפ"י שהקב"ה הציע לו פתרון "הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ", זה לא הספיק לקין. הוא לא רצה שיהיה להבל הכבוד הזה, להיות שותף עמו בכך שיקבל הקב"ה  את מנחת שניהם בשוה. הוא רצה להיות בלעדי. קנאתו העזה הובילה אותו לרצוח את הבל אחיו. מיד לאחר הרצח ניער את עצמו מהפשע ובשקר נועז השיב לקב"ה "השומר אחי אנכי?"

תוצאות הבריאה הנוכחית אכזבו קשות את בורא העולם באשר הארץ מלאה חמס מפניהם ובלשון הכתוב "וַיַּ֣רְא יְהֹוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֨צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם: ו וַיִּנָּ֣חֶם יְהֹוָ֔ה כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ: ז וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָֽאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֨אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם". האם זוהי הדרך להתחיל את העולם?

מהו מוסר ההשכל הנלמד ממציאות זו שאפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו התאכזב קשות ממנה עד שהחליט להשמיד את כל אותה בריאה, ולפתוח דף חדש עם הצדיק בדורו הרי הוא נח ומשפחתו? נראה לי שלמדנו ממציאות זו שאי אפשר לעולם בלי תורה, ספר הוראות איך להתנהג בין אדם לחבירו ובין אדם למקום. כי בלי תורה שגוררת בחובה שכר ועונש איש את רעהו חיים בלעו. עוד למדנו מהי חשיבותו של העונש, שבלעדיו ישנה בחירה חפשית בחופשיות מחלטת בלי מצרים שהרי יצר לב האדם רע  מנעוריו ורק רע כל היום, עד שהוא מגיע לתחנה הסופית שאין ממנה דרך חזרה.

——————-

משסיימנו זה עתה לעסוק בבריאת העולם בששת ימים מוצאים אנחנו ג' בריאות שברא הקב"ה ושינה אותם אחרי שבראם. האחד בריאת האור שאחרי החטא גנזו לצדיקים לעת"ל. השני בריאת שני המאורות הגדולים שלבסוף מיעט את הלבנה שנאמר "את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הככבים". והשלישי זכר ונקבה בראם – ואח"כ אמר הקב"ה "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו", ואז נאמר ויקח את הצלע וכו' וברא ממנו את האשה בנפרד.

שינויים אלה במעשה בראשית אומר הרב ליסבון בשם החת"ס נרמזו בפסוק "כלו בעשן ימי". עש"ן בר"ת עולם, שנה, נפש. עולם רומז לגניזת האור לעולם הבא, ושנה רומזת לזה שמיעט את הלבנה שכל מועדי השנה נקבעים על ידה, ונפש רומזת לבריאת האשה מצלעו של האדם.

מהכרטסת הקטנה

בספר בראשית ישנן ג‘ מצוות: ברית מילה, פרו ורבו וגיד הנשה. פרו ורבו היא מצוה אוניברסאלית. ברית מילה היא מצוה פרטית ומיוחדת לעם אברהם. ואילו גיד הנשה המסמלת את מאבק יעקב והמלאך היא מיוחדת עוד יותר אך ורק לעם ישראל.

—————–

בספר בראשית מוצאים אנו קנאה בין אחים במספר מקומות ותמיד האח הקטן עולה בראש. והם קין והבל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו, אפי‘ משה ואהרן בס‘ שמות, אלא שאהרן לא קינא במשה כי משה ביקש מה‘ שלח נא ביד תשלח. ורש“י פירש שם יפה שמשה מרוב ענוותנותו ביקש שהגדולה תהיה לאהרן, ואהרן הרגיש בכך. ע“כ העיד הכתוב על משה והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה.

—————–

אומר בעל הטורים התורה פותחת בס“ת ”אמת“, ”ברא א-להים את“ והבריאה מסיימת בס“ת ”אמת“ ”ברא א-להים לעשות“.

—————–

”יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל“ – אומר השפת אמת מכאן ראיה שהשלום שקול כנגד הכל. ואומר המחנך ר‘ משה סופר שאפי‘ כשהמחלוקת היא לש“ש גם זה לא טוב והראיה מבריאת העולם שביום השני לא נאמר כי טוב כי היתה בו מחלוקת והבדלה ”ויהי מבדיל בין מים למים, ואעפ“י שבהבדלה זו היה צורך גדול, עדיף השלום. וקשה שהרי גם ביום הראשון היתה הבדלה בין האור ובין החושך ועדיין נאמר בו כי טוב? והתשובה שבשני היתה הבדלה בין אחים (בין מים למים) וכה מרוחקת בין העליונים והתחתונים. משא“כ האור והחשך הרי אין קשר ביניהם לכן פרדתם לברכה תחשב שלא ישמשו בערבוביא (על התורה).

———————

כתב בס‘ אהלה של תורה שנשמת האדם ירדה מלמעלה למטה בכדי להפוך את הארציות לרוחניות. זוהי ירידה צורך עליה.

—————–

ר‘ אלימלך ור‘ זושא התוכחו ביניהם. האם ראוי שיביט האדם קודם על מעלת הבורא ואח“כ על שפלות עצמו או ההיפך. אמר חסיד אחד זוהי מחלוקת ב“ש וב“ה בש“א שמים נבראו תחילה וב“ה אומרים ארץ נבראה תחילה.

—————-

אומר הגר“א שהמלה ”דשא“ היא בר“ת דין, שלום, אמת הם ג‘ דברים שהעולם עומד עליהם על האמת על הדין ועל השלום.

—————

ידועה המחלוקת שבין האמת והצדק השלום והחסד אם עדיף שהעולם יברא או טוב לו שלא נברא. (ב“ר) להבין מה הוא הרעיון הפילוסופי מאחורי מחלוקת זו הוא כל אחד רואה את העולם מנקודת מבט שלו. האם העולם ישמור על אותה מדה? ”אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף“, ”אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם“, ”על האמת על הדין ועל השלום“. פתוח רעיון זה הוא כביר ראה עוד בעל התורה טו-טז.

—————

”ויבן ה‘ אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה“ פירש“י כבנין רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה. ונ“ל שמכאן נוצר המקור בציור האיש ביחס לאשה על דלתות הנוחיות. שהאשה מצויירת מעין משולש שחודו בגרון ובסיסו רחב למטה ואילו האיש יורד קו מאונך מגרונו עד ברכיו.

—————-

”לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת“. פירש“י מכאן שנברא העולם בל‘ הקדש. וק“ל מאי ראיה היא זו הרי גם באנגלית man and woman הם לשון נופל על לשון היתכן ללמוד מכאן שהעולם נברא באנגלית?

—————–

בס‘ באהלה של תורה דפים א-ג מוכיח על מציאות הבורא ית‘ ע“ד משל יפה – השמים מספרים כבוד א-ל.

—————-

ג‘ חושים השתתפו בחטא אדה“ר הראיה, המישוש והטעם. ואילו חוש הריח לא השתתף ולא נפגם. זהו הטעם למה שאמרה הגמ‘ בברכות מג: איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח. ונ“ל שזוהי הסיבה לברכת בשמים בהבדלה, כדי לפצות את הנשמה היתירה וגם זה זכר למעשה בראשית. ולא זה בלבד אלא גם האש שמסתכלים על הצפרנים הוא זכר לחטא אדה“ר שכל גוף היה עטוף בצפורן.

——————–

”איכה“ וכי לא ידע הכל יכול היכן הוא קין? אלא שזוהי קריאה לכל אדם בכל דור ודור, לעשות חשבון נפש עם עצמו.

—————–

”וינחם ה‘ כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו“.  ראה באהלה של תורה מעשה באפיקורוס ור‘ יוחנן בן קרחה במשל שמחתו של אדם בהולדת הבן על אף שיודע שסופו למות ויהיה באבל, כי בשעת שמחה שמחה.

———-

דרשת הרב קלמן בר בקהל חסידים – שנת התשפ"ו

הסתכל על רשימת הרבנים שהיו שייכים לביהכנ"ס ופתח במלים אני מקנא בכם!

שאל בפרשת ויצא נאמר ברש"י על המלים ויפגע במקום – אפשר שעברתי על מקום שבו התפללו אבותי ולא נכנסתי שם ואז קפצה לו הארץ. ולכאורה קשה למה קפצה לו הארץ רק אחרי שלא עצר במקום שהתפללו אבותיו והרי היה צריך לעצור שם כי שם נעקד יצחק והוא מקום המקדש וכו' אלא שבא ללמד על חשיבות המקום שבו התפללו אבותיו הגדולים. ולזה פתח בזכות בית כנסת זה שבו התפללו גאוני עולם.

אח"כ הוא תמה על הפסוק האחרון של התורה "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" מה כוונת התורה ביד החזקה? אלא זוהי שבירת הלוחות בכח. האם כך צריכה התורה לסיים? מסקנת דבריו שאנחנו חיים בעולם התיקון שצריכים לראות את האור אפילו בחושך הנורא של שבירת הלוחות.

אחר כך הוא הביא את קושית איש חכם במורה הנבוכים פרק ב' שהקשה על הפסוק "וַיַּצְמַ֞ח יְהוָֹ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַֽאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע": וכן הזהיר הנחש את האשה במלים "כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִֽהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹֽדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע": וכשאכלו מעץ הדעת נאמר "וַתִּפָּקַ֨חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם". הרי במה נבדל האדם מבעלי החיים? בכך שיש לו שכל להבחין בין טוב לרע? וא"כ האם זהו העונש למי שעבר על מצוות הבורא ית'?

והשיב המורה מה שהשיב, והרה"ג קלמן בר הציע את תשובתו שבעוה"ז הלכה היא מברך על הטוב ברוך הטוב והמטיב ועל הרע ברוך דיין האמת. והטעם הוא מאחר שאנחנו חשים ברע ברצח ובגזרות קשות שפקדו אותנו לפני שנתיים, ובכל הדורות. ואנחנו לא מבינים שהכל הוא מלמעלה לטובתינו אבל לעת"ל נאמר "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", וכי היום ה' לא אחד, ומהו ביום ההוא? אלא שלעת"ל הכל ידעו שאין מושג של רע מאתו ית' אלא יהיה ה' אחד ושמו אחד כי הכל ידעו שהכל טוב. לעת"ל יבינו למפרע שהכל היה לטובה. והנה בימינו אלה אין עוד איראן, אין עוד סוריה, אין עוד חיזבאללה, וכמעט שאין עוד חמס, היום אנחנו נמצאים ממש במציאות עליה דברו חז"ל שיקרה לעת"ל שכן אנחנו רואים למפרע שהכל היה לטובה ואנחנו מברכים רק הטוב והמטיב.

והביא מעשה שקרה במלחמת העולם השניה כאשר העבירו יהודים למחנות ברגן בלזן להראות לאומות העולם שהכל בסדר במחנות והיו חיילים נאצים מחזיקים ביהודים שהיו כל כך רעבים והיו מגישים להם לחמניה עלובה שהיו צריכים לעמוד בתור לקבלה, ומשהגיע תורו של אותו אסיר נאצי הממונה עליו לקח את אותה לחמניה ושלשל אותה אל ביסו באופן שהוא היה צריך לעמוד בתור חדש. וכשהגיע תורו הוא לקח שתי לחמניות. תפס אותו הנאצי ימ"ש והיכה אותו באכזריות ולקח ממנו את שתי הלחמניות. ומעשה שהיה בעיר ברויד שבצפון פולין ….