פרק ח, א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַֽהֲרֹ֔ן וְאָֽמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת:
רש"י ז"ל הביא את שאלת המדרש תנחומא "למה נסמכה פרשת המנורה לפ' הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנכת הנשיאים חלשה דעתו וכו' אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
והקשה הרמב"ן במה התבטאה גדולתה של עבודת המנורה יותר מקרבנות הנשיאים, עד שאמר לו ”שלך גדולה משלהם“? ותירץ, שהקרבנות נפסקו עם החרבן ואילו את המנורה ממשיכים להדליק בחנכה.
רבי אברהם אבן עזרא דן בסמיכות זו, וביאר את הטעם שאמר לו הקב"ה ”שלך גדולה משלהם“, שבפרשת נשא היה הדבור אל משה מבין שני הכרובים וביום, ואילו בפרשת בהעלותך הוסיף לבוא הדבור אל אהרן גם בלילה מצד הנרות שהיו דולקות שם בלילה.
מדבריו משמע שבחינתו של אהרן היתה גדולה אפילו מבחינתו של משה. ולכאורה קשה, שהרי לא אמר לו הקב"ה שלך גדולה משל משה אלא שלך גדולה משלהם, היינו משל הנשיאים.
הנצי"ב דקדק בציווי הקב“ה למשה בעניין הנשיאים "קח מאתם". מדוע צריך היה להצטוות על כך? והסיק, מכאן שמשה לא רצה לקבל את קרבנות הנשיאים עד לאחר שנצטווה על כך בפירוש. ומדוע?
פירש ה“אור גדליהו“ שמתנות הנשיאים הם בבחינת תורה שבעל פה שכל אחד מהנשיאים זכה מעצמו להקריב את קרבנותיו בכוונה עצמית, כפי שהשיג משורש נשמתו, ולכן חלשה דעתו של אהרן שלא זכה להשיג מה שהשיגו הנשיאים, וחשב שהוא ושבטו אין להם חלק בתורה שבעל פה, עד שנאמר לו בפירוש ”שלך גדולה משלהם“, שבהדלקת המנורה באה עיקר ההשפעה של תורה שבעל פה, ובהדלקתה זכה אהרן לשורשה של תורה שבעל פה. ובכך מהוות נרות החנכה המשך למנורת המקדש, אף על פי שאינם בכלל עבודה, אלא הדלקה בעלמא מדרבנן, וגם שהדלקתן בחוץ. מכל מקום אור נרות החנכה מסמלות את אור התורה שבעל פה.
ונראה לי על פי דבריו שמשום כך סירב משה לקבל את מתנתם כי הוא לא האמין שזכו למעלה גבוהה כזו של תורה שבעל פה, עד שנצטווה על כך בפירוש.
ומהי אותה מעלה? נראה לי שכשם שהאבות היו מרכבה בבחינת תורה שבכתב, שקיימו את כל התורה כולה כאילו נצטוו בה, כך גם הנשיאים היו כביכול בבחינת מרכבה לתורה שבעל פה. שהם במתנותם כוונו אל האמת והשיגוה מדעת עצמם.
ובכך נראה לי ליישב גם את מה שהביא האבן עזרא בביאור ”שלך גדולה משלהם“. שמשום שבא הדיבור לאהרן גם בלילה בחינתו גדולה מבחינתו של משה, שבא אליו הדבור רק ביום. שהדיבור בלילה מסמל את התורה שבעל פה ואילו הדיבור ביום מסמל את התורה שבכתב. נמצאת תורתו של אהרן, שהיא סמל לתורה שבעל פה, נוספה על התורה שבכתב, ובכך שלך גדולה משלהם, והכוונה גם לתורתו של משה שהיא בבחינת תורה שבכתב.
גם הרה"ג משה מלכה בספרו נטפי המים הביא את מה שתירץ הרמב"ן שכוונתו במה שאמר לו ”שלך גדולה משלהם“, היתה לנרות החנכה. אבל הוא פירש על פי מה שפירש רבינו בחיי בפרשת תרומה שהמנורה היתה סמל לתורה, ושבעת הנרות היו סמל לשבע חכמות כמאמר שלמה המע"ה "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה". כל זמן שהיה ביהמ"ק קיים היו הכהנים נושאים את דגל התורה ככתוב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". כשראה אהרן שהם הקריבו בחנוכת הנשיאים ולא זכו לכך לא הוא ולא שבטו תמה ואמר שמא לאלה העוסקים בחכמות ומדעים וביישוב העולם יש מעלה גבוהה מזו של שבט לוי ולכך חלשה דעתו, ואמר לו הקב"ה שכל ששת הקנים פונים אלא מול האמצעי שמרמז על התורה שבכתב ורמז לו שכולם אינם אלא רקחות וטבחות לתורה שבכתב, ובזה נחה דעתו.
דבריו עולים בקנה אחד עם מה שפירש אור החיים הק' בפירוש רש“י על הפסוק "ויעש כן אהרן" – "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". שהקשה אור החיים הק' וכי סלקא דעתך שישנה מהנאמר לו? ומה שבח הוא זה? ותירץ להגיד שבחו שמה שעשה בהטיית הנרות אל מול האמצעי לא עשה כן לצד המעלה והכבוד אלא לעשות מצות ה', להגדיל כבוד התורה ולהאדירה. וזהו שאמר לו הקב"ה שלך גדולה משלהם שאתה מפיץ אור זה אל מחשכי הסכלות והבערות לא רק בבית המקדש, אלא גם לאחר חרבנו, בחשכת כל הגלויות, עתידים בניך להדליק את נרות המנורה, שהיא התורה הטהורה, ועל ידה יאירו את עיניהם של ישראל לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.
ולפי האמור צדקו דברי חז"ל באגדה שכוונתו ית' היתה למנורת החשמונאים שהכניעו את הרומאים וטהרו את המקדש והדליקו את המנורה שממנה הבקיע אור גדול ליהודים במשך אלפי שנים, וגם מבחינת תורה שבעל פה, עמד רבי יוחנן בן זכאי לאחר החרבן והקים מגדל אור ביבנה, שהאיר לכל עם ישראל עד עצם ימינו אלה. ובזה נחה דעתו של אהרן. וממילא אפשר לחבר בין החנוכיה לתורה שבעל פה שלא היתה כוונתו לעצם נרות החנוכיה, אלא לתורה שהנרות מסמלים, ולאור התורה שלא דעך.
"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" – כתב הבן איש חי שאביי הוה מסדר סדר המערכה וכו' "ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות וכו' ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות", הרי שאת המנורה לא הדליק אהרן בפעם אחת אלא בשתי פעמים וזה רמוז במלה "בהעלותך" ב' ה' עלותך. וטעם חלוקות אלה ה' כנגד ה' חומשי תורה, וב' כנגד בנסוע הארון שהיא פרשה בפני עצמה ויש הפסק לפניה ולאחריה. וכוונת התורה במלים אל מול פני המנורה, היא התורה. א"נ ה' כנגד ה' חסדים חג"ת נ"ה וב' כנגד יסוד ומלכות. ויש להוסיף לזה מהנאמר במשלי "חצבה עמודיה שבעה" שהם שבע חומשים.
עוד נראה לי רמז לימים שקוראים בתורה שני וחמישי. ב' וה' עלותך לתורה.
עוד נראה לי ללמוד מחילוק זה שחמשה, הם כנגד חמשה חומשי תורה, המסומלים במנורת בית המקדש שמצוות הדלקתה היא מדאורייתא. ושנים, כנגד הדלקת החנוכיה שמצותה מדרבנן בזמן הגלות. ושתי נרות רמוזים בפרשת "ויהי בנסוע הארן", לרמז על כך שבגלות הארון אינו שוכן במשכנו, והיא פרשה בפני עצמה מחמת אורך הגלות, ולכן עשו לה סימניות לפניה ולאחריה באות "נ", ומרמזת לגלות שנוטלים מקל נדודים ונוסעים ממקום למקום. והאות נ' עצמה רומזת ל"נפילה" שהיא הגלות המרה. והאות נ' הפוכה בכדי שלא לקבע את הנפילה לעד ולעולם אלא היא בבחינת ירידה צורך עליה.
ובסדר המערכה דם התמיד זמנו בין הטבת חמש נרות לבין הטבת שתי נרות. "דם התמיד" מסמל את מסירות הנפש של עם ישראל קודם חרבן הבית בהטבת חמש נרות שמסמלים את שמירת התורה והמצוות. ואת הדם היהודי שנשפך על קידוש ה' אחרי החרבן של שני בתי המקדש.
הרב מרדכי גרינברג שיח' בספרו היקר כרם לשלמה פירש שמבנה הנרות שבמנורה מייצג את הכחות השונים שבעם ישראל ואת היחס שביניהם שלושה מימין מסמלים את העוסקים בחיי עולם הבא ושלושה משמאל מסמלים את העוסקים בחיי שעה, ותומכים בראשונים, בבחינת בדי הארן. כל הששה מסוגלים להתקיים יחד אם הם מכוונים כנגד הנר האמצעי. וכן אמרו ז"ל לעולם יתפללו האשכולות על העלים שאם אין עלים אין אשכולות.
התורה פותחת בשבעת הקנים המסמלים אחדות ומסיימת בשבעים הזקנים המסמלים את אחדות העם. ובמ"ר משל לפלטין שהיתה בנויה על גבי הספינות כל זמן שהספינות מחוברות פלטין שעל גביהן עומד. כך כביכול כסאו ית' מבוסס למעלה בזמן שישראל אגודה אחת הה"ד הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה.
שואל הרב קוק מדוע נקטו משל זה של פלטין ע"ג ספינות ומה הקשר לשבעים הזקנים? ותי' שהמספר שבעים מורה על מירב חילוקי הדיעות האפשרי שכן אומ"ה נחלקו לשבעים לשון. אכן גם בסנהדרין ישנן ע' דיעות שונות אלא שכיון שכולם מכוונים לתכלית אחת שהיא האמת, יש כאן הפריה הדדית ויחדיו יוצרים את השלום ביניהם, ולכן נא' תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. ובזה יובן משל הפלטין ע"ג ספינות, שהרי כל ספינה נפרדת נוסעת ליעד אחר, אבל כשכל הספינות מחוברות, אז כל אחת מהן מבטלת את דרכה הפרטית ליעד אחד המשותף לכולן. ובנמשל כל שבט ממלא את יעודו האישי, אבל תכלית כלם אחת, לבסס את כסאו של הקב"ה.
בגמ' שבת כא. "אמר רבה פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מפני שהאור מסכסכת בהן. שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן מפני שאין נמשכין אחר הפתילה". להורות שאם חסר אחד מהם לא תתאפשר הדלקתה. והרב בן ציון אייזנשטט כתב בספרו דברו על לב בשנת ה'תרפ"ז שבכדי להדליק את הנר יש צורך בשלושה אלמנטים הכרחיים: האש, השמן והפתילה.
"נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז) נ"ל שהמושג "נר" הוא כמו נר המנורה שהוא עשוי מזהב טהור, ללא אש, ללא שמן וללא פתילה, כך הנשמה היא נר ה'.
"כי נר מצוה ותורה אור". (משלי ו, כג) במכלול תרי"ג המצוות כל אחת מהמצוות היא בבחינת "נר". מצוות התורה הן הן הנרות הרוחניים של עם ישראל. הפתילה היא השייכות של מקיים המצוה לתורה ולתרי"ג מצוותיה. השמן הוא לימוד התורה וכל אוצרותיה שמושכת את האש אל הפתילה שהרי לא עם הארץ חסיד. השמן מסמל גם את שושלת המחנכים עפ"י מסורת ישראל סבא צאצאי אברהם שעליו נא' "ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך לדורותם". אברהם ושרה היו המחנכים הראשונים של עם ישראל ושל העולם כולו כדכתיב "ואת הנפש אשר עשו בחרן", ופירש"י ז"ל "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים", וכל הבאים אחריהם שאבו מכחם. והאש הבוערת מסמלת את אופן קיום המצוות. וכל אחד לפי מדרגתו בגובה האש ובמידת החום שהוא משקיע במצוה.
ומבחינת השמן למדנו שלא די בשמן רגיל אלא צריך להיות "שמן זית זך", ללמד על איכויותיו של המורה המסמל את השמן שצריך שיהיה זך בכדי שיהיה נמשך אחרי הפתילה, שנשמת התלמיד תהיה נוהה אחריו. לפיכך צריך שיהיה המורה תוכו כברו ושיהיה כמלאך ה' צבאות שרק אז תורה ילמדו מפיהו.
ולא כל הרוצה לקרוא עצמו מחנך רשאי, שכן מחנך צריך הכשרה מיוחדת של הנרמז בשמן זית זך, שהרי איך מזככים את השמן? ע"י כתישת הזית וגם המחנך צריך לאמץ לעצמו את מידת הענוה להכיר ולהוקיר את תלמידיו שהרי "אמר רבי חנינא הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן" (תענית ז.) שרק על ידי שיפור מדותיו יוכל להיות כלי לתלמידיו שיצליחו שאש התורה והמצוות שהוא מלמדם תהיה נמשכת אחרי הפתילה אל תוך נשמתם. ורק אחרי שכתש עצמו כראוי יוכל להתחיל ללמדם תורה. שהרי דרך ארץ קדמה לתורה, ואם אין דרך ארץ אין תורה.
איברא גם לא הכל זוכים למדרגה של תלמיד, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה, ואם אין דרך ארץ אין תורה. החניך חייב להיות מוכשר תחילה במידות טובות, בענוה ובמירוק הגאוה, כמאן דלית ליה מדיליה ולא כלום אלא דולה ומשקה מתורת רבו. הכשרה זו נרמזת בכתישת הזיתים, שרק אחרי כן זוכים לקבל שמן זית זך. וזוהי כוונת הפסוק בתהלים "בניך כשתילי זיתים סמוך לשולחנך". הזית תחילתו מר, ורק אחרי כתישתו, יוצא ממנו שמן זית זך הנמשך אחר הפתילה. רק אחרי שיפור המידות זוכה להיות תלמיד הנמשך אחרי תורת רבו וזוכה לאהבת תורה וליראת שמים.
"ותורה אור" – התורה משפיעה אור רוחני גבוה על כל העוסקים בה.
"אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך" (משלי יג, ט) מסביר רבינו בחיי כי הנר מאיר בגין הפתילה והשמן הגשמיים, ורומזים לגופו הגשמי של הרשע, שמיד שיכלו יכלה נרו כי נפש הרשע תלויה בקיום גופו, וע"כ גם נרו ידעך בכלות גופו. לזה אמר שלמה המלך עליו השלום במשלי יא, ז "במות אדם רשע תאבד תקוה" בהמשכו אחרי תולדות האדמה הגשמיים במותו תאבד תקותו עמו. אבל המשיל את נפש הצדיק לאור שאינו מעצמותו וגופו אלא לוקח מכסא הכבוד שהוא נצחי, ולכן אמר ישמח שעניינו תוספת השגה ורוה"ק. ולפי שהצדיקים עובדים את הי"ת בשמחה זוכים לשמחה גם בעוה"ב.
בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת – פירש"י "על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". דהיינו עד שהפתילה שהיא הנשמה, תהיה בוערת מאליה באמצעות התורה והמצוות המשמשות לה כנרות, וזאת כאשר החשק וההתלהבות בעשית המצוות יהיו חלק בלתי נפרד מהנשמה המקיימת את המצוה, במשך כל ימי חלדה. א"נ עד שיהוו התלמידים עצמם את דור ההמשך של המחנכים של הדור הבא בתוספת לדור המחנכים הקודם.
אבל לאלה שנפלו באמונתם או שמקיימים את המצוות בבחינת מצות אנשים מלומדה אין מחנכי הדור יכולים להסתפק ב"עד שתהא השלהבת עולה מאליה", ולא יוכל ההורה או המורה לומר את מלאכתי עשיתי באמונה "ברוך שפטרני", ואין זה מאחריותי להקימם שוב על רגליהם, אלא אדרבא המצוה גדולה פי כמה לשוב ולהקים את הנופל במצב זה הרבה יותר מאשר בתחילת לימודו. והטעם כי כאשר שנה ופירש יש לו כבר ידע עמוק ואם בכל זאת פירש ודחה את כל הכח שהיה טמון בקרבו, אזי חובה לדאוג להזמין לו מומחה מבחינה חינוכית שיצליח לשוב ולהקימו.
"בהעלותך את הנרות", רמז הבן איש חי בנופת צוף שפתיו שהכוונה לנשמות ישראל, שהנשמה קרויה נר, כדכתיב "נר ה' נשמת אדם", שנולדו מז' הספירות חג"ת נהי"ם שנקראים "נרות". "אל מול פני המנורה", היינו באותיות שלפני המלה "מנרה" שהם למק"ד והם בגי' קע"ד "יאירו שבעת הנרות" שהם רומזות להצלחה.
מדבריו למדנו שמנין קע"ד רומז להצלחה. והיא הגימטריה של השם הקדוש כס"ה בפ"ז שעולה למנין קע"ד, ומנין זה נרמז בסופי תיבות של אברהם, יצחק, ישראל ודוד שהם ד' רגלי כסא המרכבה, וזכותם והצלחתם חופפת על ישראל בד' דגלים.
ומצאתי שמנין קע"ד הוא גם הראשי תיבות של המלים בהושע יד, ג "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ".
והביא את מה שכתב רבינו מהרש"ם על הפסוק "ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל". שגם המלים כס"ף זה"ב הם בגי' קע"ד ובהם יצאו ממצרים, וששם זה מסוגל להצלחה. וזה רמוז בכתוב "ותעדי זהב וכסף ותצלחי למלוכה".
והוסיף הבן איש חי שגם המלה "כל" במילוי אותיותיה כ"ף למ"ד עולה בגי' קע"ד. ומשום כך נתברכו האבות בברכת "כל", באברהם נא' "וה' ברך את אברהם בכל". ביצחק נא' "ואוכל מכל", וביעקב נא' "יש לי כל". והיינו "בכל מכל כל". ונראה לי להוסיף שהמלים "בכל מכל כל" הם בגי' קצ"ב שהם קע"ד בתוספת ח"י. על דרך הנאמר "ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כלכם היום".
וגם יעקב השתמש בשם זה להצלחתו בצאנו של לבן שנא' "ויתן פני הצאן אל עק"ד" שהוא אותו השם "קע"ד" הרומז להצלחה.
"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" – נראה לי לפרש שהמנורה היא ההשקפה הכללית שאדם מכין את עצמו אליה, וכגון אם יש לו מטרה כללית לעלות לא"י צריך שכל מעשיו יהיו מכוונים להגיע לאותה מטרה. וזה יובן על דרך משל לתלמיד שמתכונן להיות רופא, כל מערכת הלימודים שלו צריכה להתמקד במה שהוא רוצה להתמחות. שכל הלימודים שלו יהיו מכוונים להשיג את אותה מטרה. כיוצא בזה כל מוסד חינוכי צריך שכל פעולותיו יהיו מכוונות להשגת המטרה הסופית, שהיא הכשרת תלמידיו בהתאם לפילוסופיה שאותה הוא שם למטרה, וכן גם כל מפעל עסקי צריך שכל פעולותיו תהיינה הכרחיות לצורך המטרה הסופית שהיא ריווחיות המפעל.
"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" – המנורה מייצגת את האב והנרות את הבנים. הגמ' ביבמות סב: "תניא רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים". פירש זאת יפה בספר אבירים בשם החת"ס שאדם צריך לדאוג שיהיו אלה הבנים שהביא לעולם בילדותו, יהיו בחזקת ממשיכי דרכו כי אחר שיזקין כי אז לא יהיה לו עוד כח לחנכם. וזהו שנאמר "וראה בנים לבניך". מתי? אם ימשיכו את שושלת התורה והמצוות. לפעמים אדם חושב שיש לו בנים אבל אחר שהולך לעולמו מתברר לו שלא נחשבים הם כבניו. אבל אם הם ממשיכי דרכו אזי יש שלמות ומנוחה לנשמתו.
"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" – הקשה רבינו בחיי דהוה ליה למימר יאירו ששת הנרות, ולמה אמרה התורה "שבעת הנרות"? ותי' על דרך הפשט שכאשר "אל מול פני המנורה" תעלה את ששת הנרות, ממילא אחרי כן יאירו שבעת הנרות.
ועל דרך הקבלה, המנורה של מטה תהיה מכוונת מול פני המנורה של מעלה, והמנורה של מעלה הן ז' ספירות ואל מולם יאירו ז' הנרות של מטה. לכן תמיד הזכיר לשון עליה בנרות "בהעלותך את הנרות", "ובהעלות אהרן את הנרות", "ויעל הנרות לפני ה'", "ושבעה נרותיה עליה", "ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה".
ועניין זה רמוז בד' פעמים שנזכרה ה"מנורה" בפרשתינו, שנים מהם מלאים ושנים חסרים. שנים מלאים הם כנגד המנורה של מעלה והם "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" ו"אל מול פני המנורה העלה נרותיה". והשנים החסרים הם כנגד המנורה של מטה. והם "וזה מעשה המנרה מקשה זהב" ו"כן עשה את המנרה". וכתב שעניין המנורה נעלם מאוד והוא פלאי וכו' ושם תבין מתוך הנר האמצעי פלאי א-ל עדות לישראל.
שבעת הנרות מסמלים את כל הכחות של העוה"ז ביחס למספר שמונה שכידוע מסמל את העוה"ב. ללמד שכל הכחות יאירו את הדרך המכוונת למטרה הסופית.
ג וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַֽהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶֽעֱלָ֖ה נֵֽרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה:
פירש רש"י "ויעש כן אהרן – להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". והקשה הרב איסר פרנקל בספרו לשעה ולדורות איזה מין שבח הוא זה? וכי מגיע שבח ופרסים לאדם הממלא את תפקידו? ועוד, וכי סלקא דעתך שאהרן ישנה מציוויו ית'?
ותירץ להגיד שבחו שלא שינה במעשיו אחרי מיתת בניו בו ביום. שלא זו בלבד ש"וידם אהרן", שלא התלונן, אלא גם מילא אחרי כל צוויו ית'.
אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶֽעֱלָ֖ה נֵֽרֹתֶ֑יהָ – פירש ב“אור גדליהו“ על פי מה שכתוב בשם הבעל שם טוב שהאור של תחילת הבריאה נגנז בתורה שבעל פה, שהמשיך אהרן את האור הגנוז מששת ימי בראשית לכל הדורות הבאים אחריו בנרות חנכה. והוא למד את זה ממה שכתב ה"רוקח" של"ו נרות חנכה הן כנגד ל"ו שעות שהאיר אור הגנוז בתחילת הבריאה.
וקשה לי על הרוקח איך יתכן שאור הגנוז האיר רק ל"ו שעות והרי אור ששת ימי בראשית נברא ביום הראשון שנא' "ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור", והאדם לא נברא עדיין, ולא חטא אלא ביום ששי, והאור הרי לא נגנז אלא עד אחרי שחטא אדם, וזה הרבה יותר מל"ו שעות? וצריך עיון.
ומכל מקום נראים בחוש דברי הבעל שם טוב שהאור של תחילת הבריאה נגנז בתורה שבעל פה, כי העוסק בכל נפשו בתורה שבעל פה זוכה לטעום מהאור הגנוז. וממילא נאים גם דברי ה“אור גדליהו“, שהמשיך את האור הגנוז מששת ימי בראשית.
ועל פיהם נראה לי לבאר את כוונת המשך הפסוק ”אל מול פני המנורה העלה נרותיה“, אל מול פני המנורה שבמקדש, שמצוותה מפורשת בתורה שבכתב, ועליה נאמר ”כאשר צוה ה‘ את משה“, העלה נרותיה, את נרות התורה שבעל פה וכן את נרות החנוכה שהם במצות חכמים ומבוססים על מצות התורה שבכתב, "ועשית ככל אשר יורוך מוריך".
ד וְזֶ֨ה מַֽעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְהוָֹה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה:
"וזה מעשה המנורה" – מהמלה ”וזה“ רמז הבן איש חי להבדל שיש בין אומר ”הרי זה“ לבין האומר ”הרי עלי“. שהמנורה היא נדבת ישראל וממילא היא בבחינת הרי זה, ולא בבחינת הרי עלי שהוא נדר. ולמאי נפקא מינה? נראה לי שאם היתה המנורה נתרמת על ידי נודרי נדרים היה באפשר שלא יעשו אותה אלא כעבור ג‘ רגלים שחייב אדם לשלם את נדרו. אבל כשאומר הרי זו נדבה, אז הוא חייב לתת אותה מיד.
ומהמלה ”מעשה“ רמז הבן איש חי שלא די בלימוד תורה שהוא כנגד המנורה אלא צריך לקיימה במעשה.
ומהמלים ”מקשה זהב“ רמז הבן איש חי, שכל זמן הלימוד יהיה כתחילת הלימוד, והכוונה בחשק וברצון, שלא יקוץ בה מחמת הטורח.
ה וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ו קַ֚ח אֶת־הַֽלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִֽהַרְתָּ֖ אֹתָֽם: ז וְכֹה־תַֽעֲשֶׂ֤ה לָהֶם֙ לְטַֽהֲרָ֔ם הַזֵּ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם מֵ֣י חַטָּ֑את וְהֶֽעֱבִ֤ירוּ תַ֨עַר֙ עַל־כָּל־בְּשָׂרָ֔ם וְכִבְּס֥וּ בִגְדֵיהֶ֖ם וְהִטֶּהָֽרוּ: ח וְלָֽקְחוּ֙ פַּ֣ר בֶּן־בָּקָ֔ר וּמִ֨נְחָת֔וֹ סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן וּפַר־שֵׁנִ֥י בֶן־בָּקָ֖ר תִּקַּ֥ח לְחַטָּֽאת: ט וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת־הַֽלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִ֨קְהַלְתָּ֔ אֶֽת־כָּל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: י וְהִקְרַבְתָּ֥ אֶת־הַֽלְוִיִּ֖ם לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְסָֽמְכ֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־הַֽלְוִיִּֽם: יא וְהֵנִיף֩ אַֽהֲרֹ֨ן אֶת־הַֽלְוִיִּ֤ם תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָי֕וּ לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת יְהוָֹֽה: יב וְהַֽלְוִיִּם֙ יִסְמְכ֣וּ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַפָּרִ֑ים וַֽ֠עֲשֵׂ֠ה אֶת־הָֽאֶחָ֨ד חַטָּ֜את וְאֶת־הָֽאֶחָ֤ד עֹלָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־הַֽלְוִיִּֽם: יג וְהַֽעֲמַדְתָּ֙ אֶת־הַֽלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֥י אַֽהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו וְהֵֽנַפְתָּ֥ אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לַֽיהוָֹֽה: יד וְהִבְדַּלְתָּ֙ אֶת־הַֽלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַֽלְוִיִּֽם: טו וְאַֽחֲרֵי־כֵן֙ יָבֹ֣אוּ הַֽלְוִיִּ֔ם לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְטִֽהַרְתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהֵֽנַפְתָּ֥ אֹתָ֖ם תְּנוּפָֽה: טז כִּי֩ נְתֻנִ֨ים נְתֻנִ֥ים הֵ֨מָּה֙ לִ֔י מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל תַּ֩חַת֩ פִּטְרַ֨ת כָּל־רֶ֜חֶם בְּכ֥וֹר כֹּל֙ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָקַ֥חְתִּי אֹתָ֖ם לִֽי: יז כִּ֣י לִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה בְּי֗וֹם הַכֹּתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם הִקְדַּ֥שְׁתִּי אֹתָ֖ם לִֽי: יח וָֽאֶקַּח֙ אֶת־הַֽלְוִיִּ֔ם תַּ֥חַת כָּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: יט וָֽאֶתְּנָ֨ה אֶת־הַֽלְוִיִּ֜ם נְתֻנִ֣ים ׀ לְאַֽהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֗יו מִתּוֹךְ֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לַֽעֲבֹ֞ד אֶת־עֲבֹדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּלְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֨א יִֽהְיֶ֜ה בִּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נֶ֔גֶף בְּגֶ֥שֶׁת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הַקֹּֽדֶשׁ: כ וַיַּ֨עַשׂ מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן וְכָל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לַֽלְוִיִּ֑ם כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה יְהוָֹ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ לַֽלְוִיִּ֔ם כֵּן־עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: כא וַיִּתְחַטְּא֣וּ הַֽלְוִיִּ֗ם וַֽיְכַבְּסוּ֙ בִּגְדֵיהֶ֔ם וַיָּ֨נֶף אַֽהֲרֹ֥ן אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וַיְכַפֵּ֧ר עֲלֵיהֶ֛ם אַֽהֲרֹ֖ן לְטַֽהֲרָֽם: כב וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן בָּ֣אוּ הַֽלְוִיִּ֗ם לַֽעֲבֹ֤ד אֶת־עֲבֹֽדָתָם֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לִפְנֵ֥י אַֽהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו כַּֽאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָֹ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ עַל־הַֽלְוִיִּ֔ם כֵּ֖ן עָשׂ֥וּ לָהֶֽם: כג וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כד זֹ֖את אֲשֶׁ֣ר לַֽלְוִיִּ֑ם מִבֶּן֩ חָמֵ֨שׁ וְעֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה יָבוֹא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א בַּֽעֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: כה וּמִבֶּן֙ חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֔ה יָשׁ֖וּב מִצְּבָ֣א הָֽעֲבֹדָ֑ה וְלֹ֥א יַֽעֲבֹ֖ד עֽוֹד: כו וְשֵׁרֵ֨ת אֶת־אֶחָ֜יו בְּאֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לִשְׁמֹ֣ר מִשְׁמֶ֔רֶת וַֽעֲבֹדָ֖ה לֹ֣א יַֽעֲבֹ֑ד כָּ֛כָה תַּֽעֲשֶׂ֥ה לַֽלְוִיִּ֖ם בְּמִשְׁמְרֹתָֽם: פרק ט, א וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָֹ֣ה אֶל־מֹשֶׁ֣ה בְמִדְבַּר־סִ֠ינַ֠י בַּשָּׁנָ֨ה הַשֵּׁנִ֜ית לְצֵאתָ֨ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הָֽרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹֽר: ב וְיַֽעֲשׂ֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־הַפָּ֖סַח בְּמֽוֹעֲדֽוֹ: ג בְּאַרְבָּעָ֣ה עָשָֽׂר־י֠וֹם בַּחֹ֨דֶשׁ הַזֶּ֜ה בֵּ֧ין הָֽעַרְבַּ֛יִם תַּֽעֲשׂ֥וּ אֹת֖וֹ בְּמֹֽעֲד֑וֹ כְּכָל־חֻקֹּתָ֥יו וּכְכָל־מִשְׁפָּטָ֖יו תַּֽעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ: ד וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַֽעֲשׂ֥ת הַפָּֽסַח: ה וַיַּֽעֲשׂ֣וּ אֶת־הַפֶּ֡סַח בָּֽרִאשׁ֡וֹן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּ֖יִם בְּמִדְבַּ֣ר סִינָ֑י כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָֹה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ו וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹא־יָֽכְל֥וּ לַֽעֲשֹׂת־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַֽהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: ז וַ֠יֹּֽאמְר֠וּ הָֽאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֨מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜יב אֶת־קָרְבַּ֤ן יְהוָֹה֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ח וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה־יְּצַוֶּ֥ה יְהוָֹ֖ה לָכֶֽם: ט וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: י דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי־יִֽהְיֶ֥ה טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜ה לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַֽיהוָֹֽה: יא בַּחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּ֖יִם יַֽעֲשׂ֣וּ אֹת֑וֹ עַל־מַצּ֥וֹת וּמְרֹרִ֖ים יֹֽאכְלֻֽהוּ: יב לֹֽא־יַשְׁאִ֤ירוּ מִמֶּ֨נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וְעֶ֖צֶם לֹ֣א יִשְׁבְּרוּ־ב֑וֹ כְּכָל־חֻקַּ֥ת הַפֶּ֖סַח יַֽעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ: יג וְהָאִישׁ֩ אֲשֶׁר־ה֨וּא טָה֜וֹר וּבְדֶ֣רֶךְ לֹֽא־הָיָ֗ה וְחָדַל֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת הַפֶּ֔סַח וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּ֑יהָ כִּ֣י ׀ קָרְבַּ֣ן יְהֹוָ֗ה לֹ֤א הִקְרִיב֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א הָאִ֥ישׁ הַהֽוּא: יד וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּכֶ֜ם גֵּ֗ר וְעָ֤שָׂה פֶ֨סַח֙ לַֽיהֹוָ֔ה כְּחֻקַּ֥ת הַפֶּ֛סַח וּכְמִשְׁפָּט֖וֹ כֵּ֣ן יַֽעֲשֶׂ֑ה חֻקָּ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְלַגֵּ֖ר וּלְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ: טו וּבְיוֹם֙ הָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן כִּסָּ֤ה הֶֽעָנָן֙ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן לְאֹ֖הֶל הָֽעֵדֻ֑ת וּבָעֶ֜רֶב יִהְיֶ֧ה עַל־הַמִּשְׁכָּ֛ן כְּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ עַד־בֹּֽקֶר: טז כֵּ֚ן יִהְיֶ֣ה תָמִ֔יד הֶֽעָנָ֖ן יְכַסֶּ֑נּוּ וּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ לָֽיְלָה: יז וּלְפִ֞י הֵֽעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכָּן־שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַֽחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: יח עַל־פִּ֣י יְהֹוָ֗ה יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־פִּ֥י יְהוָֹ֖ה יַֽחֲנ֑וּ כָּל־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶֽעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַֽחֲנֽוּ:
הנסיעה למלחמה היא תמיד במידת הדין, אבל החניה היא תמיד בשובה ונחת, במידת הרחמים. חניה בהיפוך האותיות באה משורש "נח", שעניינה מנוחה. ושתי מדות אלו כלולות זו בזו. ישראל היו מוגנים במידת הרחמים בעוד אויביהם נגפים במידת הדין.
ולכן תקעו בשתי חצוצרות למקרא העדה, כי התקיעה היא פשוטה והיא במידת הרחמים כי ימינו פשוטה לקבל שבים, ובמידת רחמים זו דיבר הקב"ה אל ישראל מתוך האש, שנא' "ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש". והתקיעה באחת נועדה לקרוא את הנשיאים שהיו מיוחדים שבעם. אבל למסע את המחנות "תרועה יתקעו למסעיהם". תרועה היא משורש "רע", לפי שהנסיעה רומזת למידת הדין, שכאשר האדם עוזב את משכן ביתו הוא צריך שמירה כפולה. וכן מצינו ביעקב שדאג לבנימין בנו הקטן באומרו "וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה". ובפרט בצאתם למלחמה, נאמר "והרעותם בחצוצרות" כי כאשר יוצאים למלחמה יוצאים להרוג, או חלילה ליהרג. גם המלה "להתרועע" עניינה כאשר שנים נאבקים כאויבים. וגם היא מלה והיפוכה כאשר שנים מתחבקים כאוהבים, ולפיכך החבר נקרא גם ריע. ונראה שגם המלה רעוע שפירושה נוטה ליפול קרובה למלה תרועה הראויה לשעת מלחמה.
לפיכך התפלל דוד "אשרי יושבי ביתך", כל הא"ב בחד אנפי. אבל "אשרי תמימי דרך" כל הא"ב בתמניא אנפי. כולי האי ואולי יזכו לנצח את אויביהם.
פירש רבינו בחיי "ולפי שלא עלה שום נביא למדרגה זו בנבואה לשמוע מן השם המיוחד אלא הוא (משה) לבדו, לכך צווהו שלא ישתמש בחצוצרות אלא הוא לבדו לא זולתו". ולכן נגנזו החצוצרות עוד קודם מותו כי אין שלטון ביום המות. "ומטעם זה לא נשתמש בחצוצרות אפי' יהושע תלמידו שלא עלתה השגתו בכך. אמנם נשתמש בשופר להודיע בו להיות מידת הדין מתוחה כנגד האויבים כי היא מדתו. וגם היא מדתו של דוד שנשתמש בכנור והיא התכלת הצבוע מדם חלזון שהוא הדג המצוי בים כנרת שלכך נקראת מדה זו "כנור דוד" שהיה מנגן מאליו. נמצאת למד שכל אחד ואחד נשתמש בכלי הראוי לו לפי השגתו ונבואתו, ומידתו שהוא שואב ממנה".
ולכאורה מה הקשר בין החצוצרות של משה לכנורו של דוד ומה הקשר בין כנור דוד לתכלת שבא מהחלזון המצוי בים כנרת? והיכן מצינו שכנורו של דוד היה צבוע בתכלת? ונ"ל כוונתו בזה שלמשה היתה ממשלה משלו דרך החצוצרות וכן לדוד היתה ממשלה משלו בכח הכנור. ומה היה הסוד הטמון בכנור? זה שהיה צבוע בדם החלזון שהיה מצוי בים כנרת, וכחו היה שהיה הכנור מנגן מאליו. כנור משורש כנרת.
יט וּבְהַֽאֲרִ֧יךְ הֶֽעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וְשָֽׁמְר֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְהוָֹ֖ה וְלֹ֥א יִסָּֽעוּ: כ וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֧ה הֶֽעָנָ֛ן יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַל־פִּ֤י יְהוָֹה֙ יַֽחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְהוָֹ֖ה יִסָּֽעוּ: כא וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֤ה הֶֽעָנָן֙ מֵעֶ֣רֶב עַד־בֹּ֔קֶר וְנַֽעֲלָ֧ה הֶֽעָנָ֛ן בַּבֹּ֖קֶר וְנָסָ֑עוּ א֚וֹ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה וְנַֽעֲלָ֥ה הֶֽעָנָ֖ן וְנָסָֽעוּ: כב אֽוֹ־יֹמַ֜יִם אוֹ־חֹ֣דֶשׁ אֽוֹ־יָמִ֗ים בְּהַֽאֲרִ֨יךְ הֶֽעָנָ֤ן עַל־הַמִּשְׁכָּן֙ לִשְׁכֹּ֣ן עָלָ֔יו יַֽחֲנ֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֣א יִסָּ֑עוּ וּבְהֵעָֽלֹת֖וֹ יִסָּֽעוּ: כג עַל־פִּ֤י יְהוָֹה֙ יַֽחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְהוָֹ֖ה יִסָּ֑עוּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת יְהוָֹה֙ שָׁמָ֔רוּ עַל־פִּ֥י יְהוָֹ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה: פרק י, א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּֽחֲנֽוֹת: ג וְתָֽקְע֖וּ בָּהֵ֑ן וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֨יךָ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: ד וְאִם־בְּאַחַ֖ת יִתְקָ֑עוּ וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֨יךָ֙ הַנְּשִׂיאִ֔ים רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ה וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּֽחֲנ֔וֹת הַֽחֹנִ֖ים קֵֽדְמָה: ו וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּֽחֲנ֔וֹת הַֽחֹנִ֖ים תֵּימָ֑נָה תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶֽם: ז וּבְהַקְהִ֖יל אֶת־הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִֽיעוּ: ח וּבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּֽחֲצֹֽצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: ט וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַֽהֲרֵֽעֹתֶ֖ם בַּֽחֲצֹֽצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְהוָֹ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנֽוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹֽיְבֵיכֶֽם: י וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמֽוֹעֲדֵיכֶם֘ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּֽחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: יא וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַֽעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָֽעֵדֻֽת: יב וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶֽעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן: יג וַיִּסְע֖וּ בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה עַל־פִּ֥י יְהוָֹ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה: יד וַיִּסַּ֞ע דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֧ה בְנֵֽי־יְהוּדָ֛ה בָּרִֽאשֹׁנָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל־צְבָא֔וֹ נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּֽינָדָֽב: טו וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י יִשָּׂשׂכָ֑ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן־צוּעָֽר: טז וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֹֽן: יז וְהוּרַ֖ד הַמִּשְׁכָּ֑ן וְנָֽסְע֤וּ בְנֵי־גֵֽרְשׁוֹן֙ וּבְנֵ֣י מְרָרִ֔י נֹֽשְׂאֵ֖י הַמִּשְׁכָּֽן: יח וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַֽחֲנֵ֥ה רְאוּבֵ֖ן לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל־צְבָא֔וֹ אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר: יט וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽישַׁדָּֽי: כ וְעַ֨ל־צְבָ֖א מַטֵּ֣ה בְנֵי־גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל: כא וְנָֽסְעוּ֙ הַקְּהָתִ֔ים נֹֽשְׂאֵ֖י הַמִּקְדָּ֑שׁ וְהֵקִ֥ימוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן עַד־בֹּאָֽם: כב וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַֽחֲנֵ֥ה בְנֵֽי־אֶפְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל־צְבָא֔וֹ אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד: כג וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָהצֽוּר: כד וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעוֹנִֽי: כה וְנָסַ֗ע דֶּ֚גֶל מַֽחֲנֵ֣ה בְנֵי־דָ֔ן מְאַסֵּ֥ף לְכָל־הַֽמַּֽחֲנֹ֖ת לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּֽישַׁדָּֽי: כו וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן: כז וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן: כח אֵ֛לֶּה מַסְעֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְצִבְאֹתָ֑ם וַיִּסָּֽעוּ: כט וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָ֠ב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹֽסְעִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֨נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־יְהוָֹ֥ה דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל: ל וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם־אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מֽוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ: לא וַיֹּ֕אמֶר אַל־נָ֖א תַּֽעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּ כִּ֣י ׀ עַל־כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֨נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם:
מהו "והיית לנו לעינים"? איך יכול היה יתרו להיות לעינים לעם ישראל, בו בזמן שעם ישראל היה מודרך על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו? נראה לי הכוונה שאתה תשמש דוגמא ומופת לעם ישראל. שבכך שיראו אותך יבינו מהי מטרת האדם בעולם הזה "עולם התיקון", לקחת את כח הרע ולהפוך אותו לטוב. ראו איך גר זה שהכיר את כל העבודה זרה שבעולם, את שיא כח הרע, והכניע את כל האלהים שהיה עובד להם, ובא לחסות בצל כנפיו של בורא העולם, כ"ש כל אחד מעם ישראל שלא עבד ע"ז כמו יתרו, שיעריך נכונה את עובדת היותו חלק מעם ה'. וזהו בדיוק היפך פרשת המתאוננים הבאה בסמוך. שם נאמר "ויהי העם כמתאוננים רע בעיני ה'". לא היה להם על מה להתאונן כי לא היה חסר להם מאומה. לכן נאמר "כמתאוננים" ומי היה "העם"? אלו הערב רב. שבכל מצב שבו היו נתונים היו להם תלונות, כי הם היו מחפשים סוג אחר של אלהים שאין בו את הקדושה של עם ה'. וזה כדוגמת יהודים רבים בימינו שתמיד מחפשים את הא-להים. ואיפא? בהודו ובתאילנד, בו בזמן שהוא נמצא ממש תחת אפם. על דרך "מבשרי אחזה א-לוה".
לב וְהָיָ֖ה כִּֽי־תֵלֵ֣ךְ עִמָּ֑נוּ וְהָיָ֣ה ׀ הַטּ֣וֹב הַה֗וּא אֲשֶׁ֨ר יֵיטִ֧יב יְהוָֹ֛ה עִמָּ֖נוּ וְהֵטַ֥בְנוּ לָֽךְ: לג וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר יְהֹוָ֔ה דֶּ֖רֶךְ שְׁל֣שֶׁת יָמִ֑ים וַֽאֲר֨וֹן בְּרִית־יְהֹוָ֜ה נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ שְׁל֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה: לד וַֽעֲנַ֧ן יְהוָֹ֛ה עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן־הַֽמַּֽחֲנֶֽה: לה וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָֽאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֨צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ: לו וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִֽבֲב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
איתא במסכת שבת קטו: וקטז. ”תנו רבנן ויהי בנסע הארן ויאמר משה, פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן חצבה עמודיה שבעה – אלו שבעה ספרי תורה. כמאן? כרבי“. הכוונה כמובן לאות נ' ההפוכה שנכתבה במסורה לפני הפסוק "ויהי בנסע הארן" ואות נ' הפוכה אחרי הפסוק "ובנחה יאמר". ורש"י פירש כדעת רבנן בגמרא דלעיל. עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו. ולמה נכתב כאן להפסיק בין הפורעניות.
לדעת רבי יהודה לא היו ה' חומשי תורה בלבד, אלא ז' ספרי תורה. כי בספר במדבר ישנם ג' ספרים וראייתו מספר משלי "חצבה עמודיה שבעה". ושאל הרב ישראל מאיר לאו שליט"א מדוע החשיב רבי יהודה הנשיא פרשה קטנה זו כספר בפני עצמו, לתת לו חשיבות כמו כל אחד מחמשה חומשי תורה?
והשיב כי ספר זה מקפל בתוכו את כל ההסטוריה של העם היהודי בתוך ארץ ישראל ובגלות. בגלויות השונות יש לנו סכנת שמד מבחינה פיזית, וסכנת התבוללות באופן רוחני. ועל זה נאמר "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויבך". אבל בתוך מדינת ישראל היא עת של "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל השיבנו ה' אליך ונשובה"
פרק יא, א וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נֲנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָֹה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּֽחֲנֶֽה:
הקשה הרה"ג גרינברג שליט"א "ויהי העם כמתאוננים" מדוע התאוננו? מה היה חסר להם? מתאוננים ל' און, ול' תואנה, ורש"ר הירש פי' ל' אונן. התורה שזה עתה קבלו היתה כבדה מדי עבורם, ובקשו להשתחרר ממנה. וזהו פי' "ויסעו מהר ה' שלושת ימים", כתינוק הבורח מבית הספר ללא יעד מוגדר ובלבד שיצאו מהר ה'. ומהי סיבת הדבר? הקושי להתרגל לצורת החיים הדורשת בטחון ואמונה שהי"ת יספק להם את המן יום יום ביומו.
תינוק במעי אמו אוכל ממה שאמו אוכלת ואינו צריך לדאוג למחייתו. פירש המהר"ל שצורת החיים של התינוק היא האידיאל שצריך לשאוף אליו, לאכול אך ורק לצורך קיומו.
ב וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ: ג וַיִּקְרָ֛א שֵׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּי־בָֽעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהוָֹֽה: ד וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּֽאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַֽאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר:
"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה" – ותיכף נענשו. מדוע? פירש הרב קהלת יצחק כי המדבר שימש בית היוצר לכלל האומה. ההנהגה הא-להית היתה גלויה, וממילא גם השכר והעונש באו תיכף למעשיהם. אחרי העגל "ויגוף ה' את העם". לאחר חטא המרגלים "מתו כל האנשים מוציאי דבת הארץ רעה". לאחר מעשה קרח "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל אשר לקורח". כשהתלוננו "אתם המיתם את עם ה'", מתו מאתים וחמשים איש. וכאשר דברו בא-לוהים ובמשה "וישלח בהם את הנחשים השרפים". הנהגה זו היתה טובה לדור המדבר בכדי להשריש בהם את האמונה בשכר ועונש, מאידך מציאות זו מבטלת את הבחירה החפשית לחטוא ולשוב בתשובה לאחר זמן. ועדיין השאלה במקומה עומדת מדוע תיכף נענשו? והרי ה‘ ארך אפים ורב חסד, נושא עוון ופשע, ומה ענין זה שהמדבר הוא בית היוצר לכלל האומה? הרי אדרבה, בתור בית היוצר היה צריך להשריש בהם את רעיון התשובה?
לכן נראה לעניות דעתי שכל סוגי המתלוננים שנזכרו לעיל ונענשו מיד, לא היו מתאימים להכנס לארץ. כל עובדי עבודה זרה, ואלה שנלחמו בהנהגתם של משה ואהרן, ואלה שזכרון מצרים דחק אותם לסרב להכנס לארץ, וכל מוגי הלב הפחדנים שלא היו מתאימים להכנס לארץ, כל אחד בעתו נעלם מתמונת החלוצים, וקיבל את עונשו הראוי לו למות במדבר. וטעם הדבר, נראה לענ"ד, על דרך הנאמר בצאת ישראל למלחמה "וְיָֽסְפ֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֘ לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָם֒ וְאָֽמְר֗וּ מִֽי־הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת־לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ:". ובמדבר היתה זו מלחמת הכשרה לקראת כניסתם לארץ, ומי האיש הירא ועמוס בתלונות נגד ההנהגה הא-להית, ילך וישוב לבית עולמו לבל ימס את לבב אחיו כלבבו.
ומי היו אלה שזכו ליכנס לארץ, אלה שראו את ההנהגה הא-להית והאמינו בה‘ ובמשה עבדו. ומהיכן שאבו את אמונתם? "ברדת המן עליהם לילה", שם, כתב הרה“ג גרינברג, ניתן היה להבחין בהשגחה פרטית בירידתו. כל אדם בפני עצמו טעם בו טעם שיהיה ערב לחכו. ואעפ"י שכל אחד לקט ממנו כרצונו מי הרבה ומי מעט, כשהגיע לביתו נוכח לדעת שאין באמתחתו אלא עומר אחד, לא פחות ולא יותר. לכל אחד ואחד ירד המן בצורה שונה. כתיב לחם וכתיב עוגות וכתיב וטחנו בריחים הא כיצד? צדיקים, לחם. בינונים, עוגות. רשעים, וטחנו בריחים. ועוד הובא ברש"י, צדיקים ירד המן על פתח בתיהם. בינונים יצאו ולקטו. רשעים שטו ולקטו. וכך לא רק האדם ידע על עצמו אלא גם כל סביביו ידעו בדיוק מהי מידת צדקותו ומעמדו הרוחני. המן שימש גם עדות חיה לחשיבותה של השבת, כי ביום הששי ירד כפלים מן, אבל ביום השבת לא ירד מן.
הגמ' ביומא עה. אומרת שההשגחה במדבר היתה כ"כ ברורה ביחס למן שהמן היה פותר כל ריב שהיה בין אנשים או בין איש לאשתו כשהיו באים למשה השיב להם לבוקר משפט. אם ירד העומר של המן במקום פלוני, עמו היה הצדק. ואם ירד אצל חברו, הכל ידעו שעמו היה הצדק.
דבר זה שהיתה התערבות מגבוה בכל עניינם הפרטי והכל נוכחו לדעת מי הוא הצדיק ומי הוא הרשע, את זה הם לא יכלו לסבול, אך לא דברו על כך בגלוי אלא הסתירו את בקשתם לפי שרצו לאכול בשר שלא מן השמים. ולזה ויחר אף ה' שידע את מה שבלבם ובעיני משה רע. התורה מתארת "והמן כזרע גד הוא" נפלא ביופיו ובטעמו. ואמנם הבעיה שלהם היתה ועינו כעין הבדולח שעינו היתה חודרת אל בטנו של כל אחד ומאירה, וזה מה שהפריע להם. אבל משה שלא ידע את אשר בלבם היה רק רע בעיניו שבקשו מותרות. ע"כ מפניני הרה"ג גרינברג שליט"א
ובאמת אין כל חדש תחת השמש. האם בימינו שונה הדבר? הרי הכל רואים את השגחתו ית' על עם ישראל ובכל זאת ישנם ערב רב שמעלימים את עיניהם מהמראה המרהיב הזה.
ה זָכַ֨רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶֽחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים:
רש"י שם הביא את הספרי שהקשה "א"ת שמצריים נותנים להם דגים חנם? והלא כבר נא' ותבן לא ינתן לכם. אם תבן לא היו נותנים להם חנם, דגים היו נותנים להם חנם"?
וקשה לי על קושית הספרי דהא לא מיירי אלא בערב רב שהתלוננו, הם האספסוף, והם הרי היו מצריים שהתגיירו, ולהם לא נאמר תבן לא ינתן לכם. ועוד, אפי' אם תאמר שהאספסוף היו מישראל, מאי קושיא איתא, אולי באמת דגו דגים חינם מהנילוס שממנו נתברכה מצרים בדגים עד בלי די, ואפשר שגם קבלו את כל יתר הירקות שהזכירו, חנם אין כסף, כי מצרים היתה מדינה סוציאליסטית קומוניסטית שחילקה אוכל חנם לכל תושביה. וצריך עיון.
ו וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ: ז וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח: ח שָׁ֩טוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָֽחֲנ֣וּ בָֽרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן: ט וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל־הַֽמַּֽחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו: י וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָֽהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָֹה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע: יא וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהֹוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֨תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹֽא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי: יב הֶאָֽנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָֽנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָֽאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַֽאֲבֹתָֽיו: יג מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה: יד לֹֽא־אוּכַ֤ל אָֽנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי: טו וְאִם־כָּ֣כָה ׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָֽעָתִֽי: טז וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶֽסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֘ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹֽׁטְרָ֑יו וְלָֽקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ: יז וְיָֽרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֘ שָׁם֒ וְאָֽצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָֽשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹֽא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ: יח וְאֶל־הָעָ֣ם תֹּאמַ֗ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֘ וַֽאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י יְהֹוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַֽאֲכִלֵ֨נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי־ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהוָֹ֥ה לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַֽאֲכַלְתֶּֽם: יט לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּֽאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א ׀ חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם: כ עַ֣ד ׀ חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּי־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת־יְהוָֹה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם: כא וַיֹּ֘אמֶר֘ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָֽכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים: כב הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶת־כָּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵֽאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם: כג וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הֲיַ֥ד יְהוָֹ֖ה תִּקְצָ֑ר עַתָּ֥ה תִרְאֶ֛ה הֲיִקְרְךָ֥ דְבָרִ֖י אִם־לֹֽא: כד וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּר֙ אֶל־הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י יְהוָֹ֑ה וַֽיֶּֽאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַיַּֽעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל: כה וַיֵּ֨רֶד יְהוָֹ֥ה ׀ בֶּֽעָנָן֘ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן־הָר֨וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ: כו וַיִּשָּֽׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים ׀ בַּֽמַּֽחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָֽאֶחָ֣ד ׀ אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֨מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָֽצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּֽחֲנֶֽה:
"ויתנבאו במחנה" – למאי נפקא מינה היכן התנבאו? מסביר הרב שמשון מאוסטרופולי כי נבואתם היתה מח-נה דהיינו מחה ומחק את האותיות נ"ה. ופירש זאת על פי מאי דאיתא בספרי במדבר פיסקא צ"ה והו"ד ברש"י שם "באלדד ומידד הוא אומר ויתנבאו במחנה שהיו מתנבאים עד יום מותן ומה היו אומרים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ". ומנין ידעו זאת? אלא שהם למדו זאת מדקדוק הלשון מהטעם שקראתו אמו "משה", "כי מ[ן ה]מים משיתיהו", והרי צריכה היתה לומר כי "ממים משיתיהו" והאותיות נ"ה נוספו לכאורה ללא טעם. אלא שבהסרתם ישארו אותיות "ממים" שהם ר"ת של המלים "משה מת יהושע מכניס" והיינו דקאמר ויתנבאו ב"מח-נה" מחה אותיות "נה" מהמלים "מן המים", ויעלה בידך "ממים" לרמז כדלעיל "משה מת יהושע מכניס".
כז וַיָּ֣רָץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמֹשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִֽתְנַבְּאִ֖ים בַּֽמַּֽחֲנֶֽה: כח וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם: כט וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם יְהוָֹה֙ נְבִיאִ֔ים כִּֽי־יִתֵּ֧ן יְהוָֹ֛ה אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם: ל וַיֵּֽאָסֵ֥ף מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַֽמַּֽחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: לא וְר֜וּחַ נָסַ֣ע ׀ מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֘ מִן־הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל־הַֽמַּֽחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּֽחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל־פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ: לב וַיָּ֣קָם הָעָ֡ם כָּל־הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכָל־הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל ׀ י֣וֹם הַֽמָּֽחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת־הַשְּׂלָ֔ו [הַשְּׂלָ֔יו] הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּֽחֲנֶֽה: לג הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֨נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהוָֹה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהוָֹה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד: לד וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּֽאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים: לה מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּֽאֲוָ֛ה נָֽסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּֽהְי֖וּ בַּֽחֲצֵרֽוֹת: פרק יב, א וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַֽהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָֽאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח: ב וַיֹּֽאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהוָֹֽה: ג וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו [עָנָ֣יו] מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה: ד וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽל־אַֽהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּֽצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם: ה וַיֵּ֤רֶד יְהוָֹה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּֽעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַֽח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַֽהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּֽצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם: ו וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהֹוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּֽחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ: ז לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶֽאֱמָ֥ן הֽוּא: ח פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהוָֹ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֨וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה:
"פה אל פה אדבר בו" – עיין מ"ש רש"י ז"ל מהספרי "אמרתי לו לפרוש מן האשה".
ולכאורה קשה, שהרי הלשון אדבר בו משמע בכל עת ולא דבור אחד בלבד. שלדבריו היה לו לומר ואנכי צויתיו, שהוא ציווי חד פעמי בל' עבר. נראה לי כוונתו בזה שכיון שידוע לכם שאני מדבר עמו על כל דבר ודבר, היה לכם לדעת שגם בענין זה אני הוא שאמרתי לו לפרוש מן האשה.
אי נמי רש“י דן בגופו של לשון הרע שדברו במשה ”הרק אך במשה דבר ה‘ הלא גם בנו דבר“, ואנחנו לא פרשנו מבן/בת זוגנו. לזה השיבם ”פה אל פה אדבר בו“, כאומר, אמרתי לו במפורש שחור על גבי לבן לפרוש מן האשה.
ובפשטות הלשון "פה אל פה אדבר בו", נ"ל לפרש כוונתו שאני מדבר עמו בפרטיות כמו שני ריעים שזה שואל וזה משיב. וכפירש"י בסמוך עה"פ "ויצעק משה אל ה' לאמר – ראב"ע אומר בד' מקומות בקש משה מהקב"ה להשיבו אם יעשה שאלותיו אם לאו". ומצינו שיחה ישירה בין הקב"ה למשה בסנה, וכן במצרים משה מדבר ישירות אל ה' "למה הרעותה לעם הזה" וה' משיבו "עתה תראה", וכן "וידבר ה' אל משה דבר אל פרעה". "ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים". וכן מצינו "ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה: ויעש ה' כדבר משה". ועל הים "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי".
צא וראה מה כוחה של תורה. קודם שניתנה, ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוקים. ואילו לאחר מתן תורה, ותמונת ה' יביט. (באהלה של תורה)
ט וַיִּֽחַר־אַ֧ף יְהוָֹ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ: י וְהֶֽעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַֽהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת: יא וַיֹּ֥אמֶר אַֽהֲרֹ֖ן אֶל־מֹשֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֨ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַֽאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ: יב אַל־נָ֥א תְהִ֖י כַּמֵּ֑ת אֲשֶׁ֤ר בְּצֵאתוֹ֙ מֵרֶ֣חֶם אִמּ֔וֹ וַיֵּֽאָכֵ֖ל חֲצִ֥י בְשָׂרֽוֹ: יג וַיִּצְעַ֣ק מֹשֶׁ֔ה אֶל־יְהוָֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ: יד וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וְאָבִ֨יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּֽאָסֵֽף: טו וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַ֥ד־הֵֽאָסֵ֖ף מִרְיָֽם: טז וְאַחַ֛ר נָֽסְע֥וּ הָעָ֖ם מֵֽחֲצֵר֑וֹת וַֽיַּֽחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן:
דרשות
תלונות חיוביות ביחס לתלונות שליליות
בפרשתינו אנחנו מוצאים את הציווי של הדלקת המנורה, קידוש הלויים לעבודתם, מצות פסח שני, תפקיד החצוצרות ומסע בני ישראל במדבר, האספסוף שהתאוו תאוה והתרעמו על ה', ותדבר מרים ואהרן במשה. כך הוא סדר עולם, אומר הרב איסר פרנקל, החיים לא חלקים, אלא מלאי עיקומים ופיתולים.
ואמנם ביחס להתאוננויות אם הם של יחידים או של צבור יש להתבונן בכל אחד מהן בנפרד ובתוצאותיו. יש התאוננות חיובית שמקבלת מענה חיובי, ויש להיפך.
תלונות חיוביות כדלהלן: בטעם למה נסמכה פ' המנורה לפ' הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו כשלא היה עמהם בחנכה לא הוא ולא שבטו. לא חלשה דעתו על כך שהנשיאים הקריבו, אלא על כך שהוא לא הקריב. לפיכך השיבו הי"ת בצורה חיובית. חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות.
כיוצא בזה ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ותלונתם "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו", לא התלוננו נגד ישראל שהקריבו במועדו אלא על כך שהם לא היו יכולים להשתתף במצוה זו, ולכן גם הם נענו בחיוב לעשות פסח שני.
הרב ברל וו'יין הבין פרשה זו של פסח שני בלשון שאלה. מדוע רק במצות פסח שני ניתנה להם הזדמנות נוספת ולא בשום מצוה אחרת? אלא שכפי שפירשו המפרשים מי היו אלה שהיו טמאים? אלה שטיפלו בעצמות יוסף ובעצמות יתר השבטים, ומכיון שהם עצמם ביקשו לקיים את המצוה, ניתנה להם הזכות לעשות פסח שני.
כיוצא בזה מצינו בתלונת בנות צלפחד "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ".
"ויאמר משה אלא ה' למה הרעות וכו' לשום את משא כל העם הזה עלי? האנוכי הריתי את כל העם הזה" וגו' משה ביקש שותפים בהנהגת העם, ובפירוש לא היתה לו שום קנאה כנגד מנהיגים נוספים, כפי שמפורש ביחס לתלונת יהושע "אלדד ומידד מתנבאים במחנה" השיבו משה "מי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם", לפיכך גם תשובת ה' היתה חיובית "אספה לי שבעים איש" וגו'.
מוסר השכל: בכל מקום שהתלונה אינה כנגד אחרים מתוך קנאה, מדוע יש לו? אלא מדוע אני לא כלול עמהם? התשובה היא חיובית. אבל בבכיה של תאוה על דברים של מה בכך, או על עסקי משפחות, וכן מדוע הוא קבל, ומדוע יש לו, זוהי תלונה שלילית הראויה לעונש. וכן מפורש שמרים ואהרן התלוננו כנגד משה "הרק אך במשה דיבר ה'"? תלונתם היתה כנגד משה מדוע הוא זכה, מה הוא חושב את עצמו? לא היתה זו קנאת סופרים שמטרתה להתעלות ולהגיע למדרגתו של משה, לפיכך נענשו.
שואל השפת אמת היתכן שדור המדבר, דור דיעה, דור מקבלי התורה, לא הפסיקו להתלונן? זכרנו את הדגה וכו' הרי אומר רש"י היה להם מקנה רב ומה היה חסר להם? ועוד, הרי מה שאמרו בלתי אל המן עינינו, היו טועמים במן כל מה שרצו. ואם רצו לטעום טעם בשר היו טועמים טעם בשר. ואם כן. מה היה חסר להם? ותירץ מדקדוק לשון הפסוק שהם התאוו "תאוה" הם רצו שתהיה להם תאוה גשמית בעולם הזה, ולא רצו לחיות בעולם הזה חיים רוחניים.
——————-
החנוכיה ביחס למנורה – חנוכת הנשיאים נסמכה לפרשת בהעלותך
כתב בעל הטורים "בהעלותך – סמך נרות לחנכה לפרסומי ניסא בנרות" היינו שבסוף פ' נשא קראנו "זאת חנוכת המזבח" הדנה בחנוכת הנשיאים, ופרשתנו פותחת ב"וזה מעשה המנורה", ורמז בזה לחנוכיית החשמונאים – מנורת בת שמונה קנים. מעניין לציין שהמרחק בין זמן קריאת פרשת בהעלותך שחל בסוף חדש סיון לבין זמן החנוכה שחל בסוף חדש כסלו הוא כמעט בדיוק ששה חדשים.
רש"י ז"ל פירש "מקשה תיעשה המנורה – מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תעשה".
יש לדון במספר שאלות נוקבות:
"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה". פירש"י "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". ולכאורה קשה איזה שבח הוא זה לאהרן שלא שינה, והרי אפילו האדם הפשוט היה מקיים את מצות הבורא ית' וכ"ש אהרן למעלתו?
כתב בעל הטורים "בהעלותך – סמך נרות לחנכה לפרסומי ניסא בנרות" ולכאורה יש לשאול מה הקשר בין מנורת המקדש למנורת החנכה? והרי הם שונים בתכלית, שמנורת המקדש בת שבעה קנים, ומצות הדלקתה בוקר וערב מדאורייתא בכהן ובבית המקדש בכל ימות השנה, ואילו החנוכיה היא בת שמונה קנים ומצות הדלקתה בכל ערב בלבד, מדרבנן, ע"י כל איש ואשה מישראל, בכל בית בישראל, ומצוותה שמונה ימים בלבד.
מה היה כ"כ קשה במעשה המנורה עד שנעשתה מאליה? והרי היו שם בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב שבנו את כל המשכן מראשו ועד סופו בדיוק כפי שצוה הבורא ית', ומדוע נתקשו בבנית המנורה?
מדוע היו הנרות מכוונות כנגד הנר האמצעי?
אם נעשתה המנורה מאליה במה נשתבח משה של שינה? הרי הוא לא עשה אותה?
ונ"ל ליישב את כל השאלות בחדא מחתא. חג החנכה נחוג כידוע בשל נצחון המכבים על היונים. היונים רצו בכח ההגיון להרוס את דת ישראל, בכך שאסרו עליהם לשמור את השבת, למול את בניהם, לעסוק בתורה ולשמור מצוותיה. נצחון המכבים על המתיונים היה נצחון של תורת ישראל על ההגיון והשכל האנושי, היתה זו מלחמה דתית רוחנית ותוצאות נצחונה היה להוכיח שהתורה הק' היא למעלה מן השכל ולמעלה מן הזמן.
ובזה יתבאר הקשר אל המנורה, שהרי מבחינת ההגיון הישר צריכים היו נרות המנורה להיות מופנות כלפי מעלה, כי האש מושכת כלפי מעלה, ולא אל מול פני הנר האמצעי, ואמנם מצוה התורה נגד השכל הישר "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". לכאורה צריך היה אהרן להקשות כלפי מעלה שאין זה הגיוני לעשות כך, וממה שלא הקשה, אלא שביטל את עצמו לציווי הבורא ית' הגיד הכתוב שבחו "שלא שינה". וכשם שאהרן לא שינה אלא ביטל עצמו כך עשו גם בני בניו המכבים, שבכח זה שלא התחשבו בסובבים אותם אלא במצות התורה, זכו גם הם לנצח במלחמותיהם, רבים ביד מעטים, נגד ההגיון והשכל הישר. ומאחר שגם משה נתקשה בעשייתה כי היה זה נגד ההגיון לכן נעשתה מאליה.
ובזה יתבאר גם הקשר שקשר בעל הטורים. שמהמלים "זאת חנוכת המזבח" שבפרשת נשא רומזת למעשה המנורה שנעשתה מאליה מהטעם הנזכר, ללמד שאהרן הקריב כביכול את הבנתו על מזבח ה' בכך שלא שינה, ומכח זה שהיתה לאהרן איתערותא מלתתא להדליק את המנורה באופן שנצטווה נגד כל הגיון, זכו בניו המכבים לאיתערותא מלעילא לניצחון מוחץ נגד היונים, רבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים.
——————
הרב ישראל מאיר לאו – דברתי בארוחת צהרים לכל בנות בית הספר העל יסודי והתיכון של ישיבת רמב“ם בהשתתפות המורה טובה מנקין ובעלה, הרב בולד ואשתו, והמורה חנה רוטשילד בביתנו בשבת פ‘ בהעלותך שנת ה‘ תשס“א.
מקשה – בר"ת מחצית, מנורה; קרבנות; שקל, שרצים; החדש
במחצית השקל נאמר זה יתנו. "זה" – בר"ת מחצית השקל.
בקרבנות נאמר זה האשה.
בשרצים נאמר וזה לכם.
בקידוש החודש נאמר – החדש הזה – קידוש הלבנה
ובמנורה נאמר ”וזה מעשה המנורה“.
פרשת בהעלותך פותחת בתפקידו של אהרן בהדלקת המנורה. ”וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא כמראה אשר הראה ה‘ את משה כן עשה את המנורה“.
חז“ל לימדונו שכל מקום שכתוב ”וזה“ מלמד שהיה קושי בהבנת דברי ה‘ עד שהראהו הקב“ה כבביכול באצבע. שכן מצינו בקידוש החדש ”החדש הזה לכם ראש חדשים“ – הראהו הקב“ה כמין דמות לבנה ואמר לו ”כזה ראה וקדש“. וכן בשרצים ”וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ“, שאחז הקב“ה כל אחד מהם בידו והראהו ואמר לו זה טמא וזה טהור. וכן מצינו במחצית השקל ”זה יתנו כל העובר על הפקודים“ אמרו חז“ל הראהו הקב“ה כמין מטבע של אש ואמר לו ”זה יתנו“.
וקשה אם בכל מקום שכתוב ”זה“ משמעו שהראה לו הקב"ה את אותו דבר, מדוע א“כ חזרה התורה לומר ”כמראה אשר הראה ה‘ את משה כן עשה את המנורה“, הרי דבר זה ברור ממלת ”וזה“?
ועוד קשה איך יתכן שהבין משה את כל מעשה המשכן על בוריים, והתקשה רק במעשה המנורה? והרי לכאורה כל צורף יכול היה לעשותה בנקל? ובפרט שהיו עמו גדולי הצורפים בצלאל ואהליאב שהתורה מעידה עליהם שהיו גדולי האמנים. מדוע לא ביקש משה את עזרתו של בצלאל שעליו נא‘ ”בצל א-ל היית“?
הרב ידידיה פרנקל זצ"ל רבה הראשי של תל אביב וחותנו של הרה"ג ישראל מאיר לאו הסביר זאת יפה. שבאמת לא התקשה משה במעשה המנורה הפיזי אלא ברעיון שמסמלת המנורה מבחינה רוחנית.
והסביר שהקב“ה הודיע למשה את הייעוד של עם ישראל בעולם – ”ואצרך ואתנך לברית עולם…. לאור גויים נתתיך“, העם הזה יהיה לאור לכל עובדי עץ ואבן. העם הזה יכריז על מציאותו של הקב“ה בין כל עמי תבל בדיוק כמו אברהם אביהם שעליו נאמר ”ויקרא שם אברם בשם ה‘ א-ל עולם“, והוא יעשה נפשות לבורא ית' בדיוק כשם שעשו אברהם ושרה, שנא‘ ”ואת הנפש אשר עשו בחרן“ – אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. ולזאת פיזר הי"ת את עמו לתת להם נחלת גויים, ולא זו היא נחלתם. פיזרם בין האומות בכדי שיפיצו את האמונה בבורא העולם.
תפקיד זה קשה הוא משתי סיבות. האחת משום שהוא עם נודד ושפל בין העמים, עם שכל עמי תבל שונאים ומבזים, משפילים ומענים בכל מיני פוגרומים למיניהם, וגזרות שמד עד בלי די, כמו שנא‘ ”כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו, אמרו לכו ונכחידם מגוי“, ואמרו ז"ל "בידוע שעשיו שונא ליעקב". והסיבה השניה היא בראותו את היחס ההפוך באותה תדמית, כי בו בזמן שהוא כ"כ שפלים בעיני הגויים,, מאידך גיסא הם נאורים ומבוססים, חיים על אדמתם ומושלים על תבל ומלואה. היתכן שעם מושפל זה שעליו נא‘ ”עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב“ ידריך אותם בדרך האמת, ויאמר להם שדרכם מלאה קוצים וחתחתים? ששוא עובדים הם לצלמיהם עץ ואבן אשר לא יאכלון ולא ישתון לא ישמעון ולא יריחון? היוכל עם קטן זה לעמוד בין העמים ולא יכלה?
וזוהי הסיבה שכאשר צוהו ה‘ לעשות את המנורה ואת נרותיה המסמלות את מצוות התורה ואת האור השופע ממנה לכל הגויים שהוא סמל לאור התורה כמו שנא‘ ”כי נר מצוה ותורה אור“, נתקשה משה במעשה המנורה.
ולזאת נא‘ ”כמראה אשר הראה ה‘ את משה כן עשה את המנורה“. מה הראהו ה‘? אמר לו הקב“ה האם אתה זוכר את המראה אשר הראיתיך בסנה למרגלות ההר? האם זכור לך אותו מראה של הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל? והאם זכורה לך תמיהתך באמרך ”אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה“? והיתה תשובתי אליך באותו מראה "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים" ובזאת רמזתי לך אז כי ”עמו אנכי בצרה“, זהו הבסיס לקיומו של עם ישראל, ”גלו ישראל, גלתה שכינה עמהם“, ”עם ישראל חי וקיים“, עם ישראל הוא עם הנצח ששום אומה מאומות העולם לא תוכל להשמידו כליל כי ה‘ עמו בכל צרה. “כן עשה את המנורה“ – על אותו בסיס של אמונה. רעיון זה מלמד אותנו שלעולם בל נירא ובל נחת מן הגויים ובל יפול רוחינו תחת אש חמתם בנו, כי ה‘ עמנו.
———————–
הקושי שבעשית המנורה
פירש"י ”ומדרש אגדה על ידי הקב“ה נעשית מאליה“. ולכאורה קשה מה הקושי הרב שהיה לו למשה בעשית המנורה? ונראה לי לדרוש שהמנורה מסמלת את האדם עלי אדמות בתור בעל בית. וכל נרותיה הם בניו ובנותיו. עד ירכה מסמל את אישיותו של האדם. ועד פרחה מסמל את מדותיו התרומיות הדומות לפרחים. שכל הנזכרים יהיו מקשה אחת, שיאחד את כל משפחתו סביבו, ושלא יהא אחד בפה ואחד בלב, דבר זה היה קשה למשה להבין. והטעם שהרי אפילו משה רבינו עצמו נפרד מאשתו, ולא הלכו בניו בעקבותיו להיות מנהיגי הדור.
הרב המקדש את הילה ועמיחי חג'בי – בריח, הסביר זאת יפה בענין נשואין. שלעשות מנורה מקשה זה פשוט אבל הקושי היה בזה לעשות מקשה גם את כפתוריה ופרחיה, את כל פרטי הפרטים של המנורה זה היה הקושי.
וכמובן שכוונתו היתה במסגרת הנשואין, ההחלטה להתחתן היא קלה יחסית והיא כמובן מקשה זהב טהור מצד כל אחד מבני הזוג האוהבים. אבל זוהי רק ההתחלה. ישנם עוד פרטים ופרטי פרטים, ציצים ופרחים שצצים במהלך החיים וחייבים גם הם להיות מקשה זהב טהור, וזוהי מטרת כל אחד מבני הזוג בהמשך החיים, לשפר כל אחד את המידות הטובות, וגם את החסרונות של הצד השני ובכך תשרור אהבה ואחוה שלום וריעות, ויזכו להקים בית נאמן בישראל.
——————-
איתא במדרש שיר השירים ג', ז' "בארבעה דברים נתקשה משה עד שהוצרך הקב"ה להראות לו באצבע". בכל אחד מהם נאמרה המלה "זה" ואלו הן:
המנורה – שנא' "וזה מעשה המנורה".
הקרבנות – יש מפרשים שהוקשה לו מעשה הקמיצה שבמנחה שהיא אחת מהעבודות הקשות שבמקדש כדאיתא ביומא מ"ז: ויש מפרשים שהוקשה לו הפסוק "את קרבני לחמי" – מי יוכל לספק להי"ת מספיק קרבנות עד שאמר לו הקב"ה "זה האשה" – איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחם של ישראל.
השקלים – שנא' "זה יתנו" – הראה לו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד.
הירח – שנא' "החדש הזה לכם" שנתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תיראה ותהיה ראויה לקדש והראה לו באצבע ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש.
וקשה ממה שכתב רש"י בפרשת שמיני ויקרא ט', ב' "זאת החיה – מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו. את זה תאכלו וגו' – אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין והראה להם. וכן בעוף ואת אלה תשקצו מן העוף. וכן בשרצים וזה לכם הטמא". עכ"ל. וכן כתב רבינו בחיי בד' דברים נתקשה משה והראהו הקב"ה באצבע. וסימנך בר"ת "מקשה" – מנורה, קרבן, שקלים, החדש. וקשה, מדוע לא כללו גם את בעלי החיים הכשרים והטמאים?
ונראה לי הטעם כי הטמא והטהור נראים אותו הדבר ואינם מעשה ידי אדם ולא שייך לומר עליהם נתקשה משה בהם כי כך נבראו זה טמא וזה טהור. אבל המנורה הוא מעשה ידי אדם ולכן שייך לומר נתקשה משה בעשייתה. וקרבנות אף על פי שאין בהם עשיה למשה, אבל משה לא הבין איך עושים קמיצה או איך יביאו כל כך הרבה קרבנות. וכן מחצית השקל לא הבין משה איך הוא מונע את המגפה? הראהו מטבע של אש, ללמד שהם טעמים רוחניים שעומדים ברומו של עולם. וגם הירח לא הבין משה מהו גודל הירח החדש שיוכלו בית דין לקדשו, הראהו ואמר לו ”כזה ראה וקדש“.