שמות

שש הפרשיות הבאות נקראות 'שובבי"ם' בר"ת של שמם: שמות, וארא – גלות. בא, בשלח – גאולה. יתרו משפטים – תורה. בימים אלה מתענים חסידים ואנשי מעשה בימי שני וחמישי. וכל אחת מתעניות אלה נקראת "תענית שובבי"ם".

מטרת העבדות – ענוה

הרמב"ן ובה"ג מכנים את ספר בראשית "ספר יצירה" אבל הם חולקים בכינויו של ספר שמות. להרמב"ן הוא נקרא "ספר הגאולה" ואילו לבה"ג הוא נקרא "ספר שני". ונ"ל שלהרמב"ן גם ספר שמות הוא ספר יצירה. אלא שבעוד ספר בראשית מדבר על דומם צומח חי ומדבר, ספר שמות מוסיף יצירה חדשה – יהודי. יצירתו דרך עבדותו, שם קנה את הענוה שהורידה אותו לאפסיות מחלטת. מתוך אותה ענוה הכיר בגדולתו ית' במלא עוצמתה. הענוה היא הכלי לכשרת הקרקע לגאולה שלמה, וזוהי הגאולה האמיתית שבה כינה הרמב"ן את ספר שמות. והטעם לכך כי אין האור נראה אלא מתוך החשך. ולכן זכה משה להיות המנהיג של אותה יצירה, "ומשה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". זה התבטא באמירתו "ונחנו מה" דהיינו אפס מחלט. לא רק כאברהם שהחשיב את עצמו לפחות כמו "ואנכי עפר ואפר", וגם לא רק כדוד שהחשיב את עצמו לפחות כמו "ואנכי תולעת ולא איש". אבל משה החשיב את עצמו לאפס "ונחנו מה". באותה ענוה של משה הוא התמודד נגד פרעה מלך מצרים שדבר בשיא הגאוה נגד בורא העולם, והכניע אותו.

משה אמר "מי אנכי כי אלך אל פרעה". "מי", בגי' נ' והשיבו ה' "כי אהיה עמך" "אהיה" בגי' כ"א. "מי" – אהי"ה" בסך הכל שבעים ואחד כמנין הסנהדרין.

פרק א, א וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַֽעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ:

הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה – מדוע נאמר הבאים בלשון הווה? פירש אור החיים להורות שלאחר שעלו לארץ כנען ב' פעמים (כאמור בפרשת ויחי), חזרו למצרים מעצמם.

ולענ"ד נראה שהם ירדו למצרים לא רק ב' פעמים אלא ד' פעמים. בפעם הראשונה לשבור בר בפני עצמם. בפעם השניה לשבור בר יחד עם בנימין, ובאותה ירידה התוודע יוסף לאחיו, בפעם השלישית ירדו יחד עם יעקב אביהם, ושוב בפעם הרביעית אחרי שקברו את יעקב שבו למצרים בעל כרחם, תחת משמר צבאי כבד של פרעה. כדכתיב ויעלו אתו גם רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאוד, וכל זה בכדי לוודא שהם יחזרו למצרים ולא ישארו בארץ כנען, והטעם לחששה זו משום שהיתה מצרים סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא.

ולי נראה לפרש "הבאים" הכוונה לכל הגלויות שמאז ועד עצם ימינו אלה, אנחנו תמיד בגדר "הבאים מצרימה", שאין כוונת "מצרימה" לארץ מצרים כפי שמקובל לחשוב, אלא היא מלשון מיצר, שכוללת את כל הארצות להם אנחנו גולים במשך אלפי שנות גלותינו.

שני השמות יעקב וישראל מופיעים בפסוק אחד, להורות ששניהם ראויים לו כל אחד בעתו. יעקב מורה על עקבה מלשון עקב, ומורה על גלות ואנטישמיות, על צרות ויסורים מלשון עק, דא עקא, ומאידך על מדת האמת לאמיתה "תתן אמת ליעקב". בעוד השם ישראל מורה על שררה ונצחון, על גאולה וישרות, כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל".

לפיכך אף על פי שנשתנה שמו של יעקב לישראל הקב"ה בעצמו קרא לו שוב יעקב, גם אחרי ששינה את שמו שנאמר "ויאמר א-להים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב". וכן בפרשתינו "וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַֽעֲקֹ֔ב", מה שאין כן הקורא לאברהם אברם עובר בעשה. מאידך, גם לא נאסר לקרוא לשרה שרי, גם אחרי שנשתנה שמה לשרה, והטעם כי האיסור לקרוא לה בשמה הישן לא היה מכוון אלא לאברהם ולא לזולתו שנאמר "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה".

וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים – סופי תיבות תהלים. ללמד שכאשר באה על האדם איזו צרה שלא תהיה שהיא בבחינת "מצרימה" לשון מיצר, יקרא תהלים להצילו מצרתו.

המלה "שמות" היא בר"ת שנים מקרא ואחד תרגום ללמד שחייב אדם לקרוא כל שבת ושבת שנים מקרא ואחד תרגום או פירוש את רש"י. וטובים השנים מן האחד שבת בשבתו.

"מצרימה" בגי' "שכינה". כדאיתא במגילה כ"ט כל מקום שגלו שכינה עמהם. (חומת אנך).

בפרשת משפטים פירש רש"י ז"ל "ואלה המשפטים – כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני". מדוע לא העיר רש"י הערה זו בפרשתינו שהרי גם היא פותחת במלים "ואלה שמות" בתוספת ו'? היה נראה לכאורה הטעם לכך שרש"י לא העיר הערה זו בכאן, מפני שלא היה בפרשתינו שום חידוש מיוחד להיותו "מוסיף על הראשונים". אלא שהקושי הוא בעצם העובדה שכתב רש"י שם "כל מקום", וכמובן שזה שייך גם למקום זה. ואם כן, מה הוא מוסיף בכאן על הראשונים?

נראה לי לחדש כי כל מחבר טוב כשרוצה לתאר דבר או אדם או מקום מסויים, חייב לתת רקע למה שהוא מנסה לתאר בכדי שהקורא יבין את אותו דבר לעומקו, את אופיו, ואת הסיבות להתהוותו. חלוקתם השונה של חמשה חומשי תורה אינה באקראי בעלמא אלא לכל ספר יש תיאור של ענין מסויים שלמענו בא כל הספר. ואם כי נאמרו בו דברים רבים כל אותם דברים לא באו אלא כרקע לאותה ענין, וכדלהלן….

ספר בראשית מתאר בשלב הראשון את הקב"ה יחיד בעולמו בבריאת העולם, בהתהוותם של כל אומות העולם, חטאם ועונשם של דור המבול ודור הפלגה והפיכת סדום ועמורה. אבל גולת הכותרת היא השלב השני של ספר בראשית שהוא החיבור של הקב"ה עם האבות והאמהות ותולדותיהם, המה בית יעקב.

"ואלה שמות בני ישראל", מוסיף על הראשונים, ללמד שלא פסל את האבות ותולדותיהם בהיותם בית יעקב, בקטנותם, אלא מוסיף על הראשונים, את שנים עשר שבטי י-ה, בני ישראל בפרטיהם. מה מצינו בספר בראשית, את החיבור של קודשא בריך הוא עם אבות האומה העברית. "ואלה", ספר שמות משלים את הקשר בל ינתק של קוב"ה, עם עם ישראל ותורת ישראל כחטיבה אחת. כדאיתא בזהר הקדוש, ישראל קודשא בריך ואורייתא חד הוא. ספר שמות דן בהכשרתו של עם ישראל לקבלת התורה, מכח ביטולו המוחלט בעבדותו, וקבלת עול מלכות שמים ביציאתו מעבדות לחירות, למעמד הנשגב של קבלת התורה בהר סיני. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

ספר ויקרא נחשב לספר הקדוש ביותר מבין חמשת החומשים ופותח במלה "ויקרא" שהכוונה כמובן לקדוש ברוך הוא בנסתר, להורות שהוא נושאו העיקרי של ספר זה. הקשר שבין ספר שמות לספר ויקרא הוא השראת השכינה בעם ישראל. נמצא נושא הספר הוא "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-להיכם. אפילו פרשיות תזריע מצורע המדברות על טומאות שונות אינן אלא להכשיר את מחנה ישראל מטומאה כדי שתשרה שם השכינה בכל עת.

נושאו של ספר במדבר הוא החוט השלישי שבחוט המשולש עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל במלכות ש-די. ספר זה דן בארגון העם ומניינם מבחינה צבאית במטרה לכיבוש וחלוקת הארץ ומבחינה דתית רוחנית להרחיק מהארץ את מחללי השבת, ואת הסוטות ולהתקשר אליה בקדושה. ספר זה דן בכל הצרות שעברו עליהם במדבר תוך כדי התארגנות זו, ומעשה אבות סימן לבנים, שהרי שלושה דברים נקנין ביסורים ואחד מהם הוא ארץ ישראל.

ב רְאוּבֵ֣ן שִׁמְע֔וֹן לֵוִ֖י וִֽיהוּדָֽה: ג יִשָּׂשׂכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבִנְיָמִֽן: ד דָּ֥ן וְנַפְתָּלִ֖י גָּ֥ד וְאָשֵֽׁר: ה וַיְהִ֗י כָּל־נֶ֛פֶשׁ יֹֽצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַֽעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם: ו וַיָּ֤מָת יוֹסֵף֙ וְכָל־אֶחָ֔יו וְכֹ֖ל הַדּ֥וֹר הַהֽוּא:

אחרי שמת כל הדור ההוא, דורו של יעקב ויוסף ואחיו, אימצו להם בני ישראל את אלהי נכר הארץ, את גילולי מצרים ותועבותיה, ולא התגאו עוד בא-להים שהיה שגור בפיו של "יוסף הצדיק" "איך אעשה הרעה הזאת וחטאתי לא-להים", "הא-להים יענה את שלום פרעה".

ז וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם:

מדוע? אלא בכדי שיהיו ס‘ רבוא ותשרי עליהם השכינה. ובדרך רמז, ישרן – בר“ת יש ששים רבוא נשמות. ישראל בר“ת יש ששים רבוא אותיות לתורה. ומשה שקול כנגד כל ישראל.

ח וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף:

מאחר והדור הבא לא המשיכו עוד ללכת בדרך אבותם ולא אימצו את דרכו של יוסף להרגיל בפי המצרים את שם הא-להים, ממילא גם נשכח יוסף מחצר המלוכה, והגיע דור "אשר לא ידע את יוסף", לא הכירו עוד את המסר של יוסף להאמין שיש ה' בשמים, ולהאמין שהכל בא מאתו ית'. לפיכך גזרת העבדות החלה אט אט עד שנתמלאה סאתם וגם כבדה עליהם העבודה והיתה במלא עוזה, ולא זכו לצאת ממנה עד לאחר רד"ו שנים שאז זכרו את ה' וצעקו אליו לעזרה, "ונצעק אל ה' וישמע קולנו", "וירא א-להים את בני ישראל וידע א-להים", פירש הספורנו ידע נגעי לבבם ושהיתה תפלתם וצעקתם בכל לב כמו שסיפר אחר כך באמרו ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים". וכן פירש הספורנו על הפסוק "הנה צעקת בני ישראל באה אלי – "שקבלתי תפלתם מאחר שקראוני באמת לא על דרך ויפתוהו בפיהם". ע"כ. לפיכך "וישמע א-להים את נאקתם". מדבריו למדנו שכאשר יש הסתר פנים לא משגיח הקב"ה אלא לתפלה אמיתית שעולה מעמקי הלב, שלעולם אין שערי דמעה ותשובה היוצאים מן הלב ננעלים.

ט וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ:

זה לשון אור החיים "ויאמר אל עמו הנה וגו', ואמר הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' ועלה מן הארץ ויעשה מה שהוא מסורת בידם שהוא יאבד כל נפש לכנעני אחיו, לזה יתחכמו עליו לאוסרו לבל צאת. ולזה נקראת מצרים בית הכלא כי היו המצרים שומרים את ישראל בלתי צאת משם לחשש כלות אחיו הכנעני וכו'". ע"כ.

עוד כתב שם "לזה אמר הנה עם בני ישראל זה עצמו ובשרו משלנו הוא כי אנו החיינו אותו בשני רעב וכל מה שנתרבה ממנו הוא ג"כ כי בע' נפש בא לגור בארץ, ומעתה יחזיק בישראל בחזקה שעמה טענה ויתחכמו לו לעשות לו כטוב בעיניהם". ע"כ.

אלה היו חלק מטענותם של הרוסים בזמן  שהיתה ארצם סוגרת ומסוגרת, שהכניסה אליה והיציאה ממנה היו אסורים בהחלט והיתה נקראת סגורה ב"וילון של ברזל"

י הָ֥בָה נִּֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ:

פירש הרמב"ן "הבה נתחכמה לו – לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה". ע"כ

ובהשוואה לשואה באירופא הנאצית נווכח שלא זו בלבד שעם הארץ נתנו רשות אלא הם היו גם שותפים לאכזריותם. ולא רק העם הגרמני אלא כל אומות העולם לא נקפו אצבע להצילם.

וקשה, מאחר ובשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה מה היה פחדם של המצרים מהעברים? ונראה לי שהם ראו את היהודים כמנהיגים סוציאליסטים, בימים שמצרים היתה מדינה של פרעה הרודן. פחדם לא היה משבעים הנפש אלא מהמנהיגים שלהם שינהיגו את העם המצרי נגד השלטון. וכפי שנראה לקמן בגזירת פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" שאז נולד מושיען של ישראל. זהו שאמרו "ונוסף" גם הוא על שונאינו, די באחד מהם שינהיג עם רב מתוך העם המצרי שיצא נגד פרעה. האם מציאות זו אינה משקפת את המציאות של ימינו שבה מנהיגים מושחתים שבתוך עם ישראל שקוראים לעצמם "נאורים" מחליטים את עתידם של מליוני יהודים, ללכת לצד אויבי ישראל שקוראים לעצמם "פלסטינים".

עוד נראה לי לפרש שמכיון שפרעה היה דיקטטור בארץ מצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא כמו כל המדינות הקומוניסטיות, פחד פרעה שברגע שיבואו אויבים מבחוץ להלחם על מצרים, ינצלו זאת העברים וילחמו בו במטרה שיוכלו לברוח ממצרים "ועלה מן הארץ".

הָ֥בָה – בגי' י"ב – נתחכמה לי"ב שבטים. (דעת זקנים)

בדעת זקנים הביא מה שאמרו חז"ל שלושה היו באותה עצה של הבה נתחכמה. בלעם, איוב ויתרו וכו' והקשה מהגמ' בחלק שאמרה שבלעם היה בן שלושים ושלוש כשהרג אותו פנחס. ואם היה באותה עצה הרי בהכרח היה לפחות בן מאה וארבעים. ותירץ עיי"ש. ונראה לי בפשיטות דמיירי בנשמתו של בלעם, ומשלא עשתה תשובה נהרגה על המעשה דהבה נתחכמה. וראיה לכך מהנאמר בב"ר קמואל אבי ארם הוא לבן הארמי הוא כושן רשעתים הוא בלעם. ולמה נקרא קמואל שקם על אומתו של אל.

יא וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־רַֽעַמְסֵֽס: יב וְכַֽאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ וַיָּקֻ֕צוּ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: יג וַיַּֽעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ: יד וַיְמָֽרֲר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּֽעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֨מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָֽבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ:

"וַיְמָֽרֲר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם" – טעמיהם קדמא ואזלא. אמר הגאון חכם צבי וגם בשם המגיד מדובנא, שזה בא לרמז שקושי השעבוד היה הגורם לכך שעבדו רק רד"ו שנים. הקדימו ויצאו בעוד מועד. "קדמא ואזלא" בגי' ק"ץ.

ופירש יפה בספר קול מבשר שמררו את חייהם בכך שתוך כדי ששעבדו אותם בעבודת פרך היו אומרים להם שישנה עוד "עבודה קשה", שבמלים אלה דייקא, מררו את חייהם. ויש אומרים שהעבידו את האנשים בעבודות של נשים, והעבידו את הנשים בעבודות קשות של גברים.

טו וַיֹּ֨אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה:

הקשה המהרש“א מדוע רק לעבריות ולא למצריות? ותירץ דלעבריות היה מותר להפיל את עובריהן דכל עוד לא יצא לאויר העולם לא מקרי שפיכות דמים, ולכן אמר להן "וראיתן על האבנים", ואומרת הגמ‘ בסוטה ”סימן גדול מסר להן …יריכותיה מצטננות… ופניו למעלה וכו‘. שאם פניו למטה ברגע שיצא ראשו או רובו מקרי שפיכות דמים גם לעבריות. אבל המצריות הוזהרו על שפיכות דמים גם קודם שיצא לאויר העולם. (עין יעקב)

תרגם אונקלוס "ואמר מלכא דמצרים לחיתא יהודיתא" – ואילו בכל ספר בראשית תרגם אונקלוס "ארי לא יכלין מצראי למיכל עם עבראי לחמא ארי בעירא דמצראי דחלין ליה עבראי אכלין". בתחילה נקראו עברים, ואחר שבירך יעקב את יהודה "אתה יודוך אחיך" שינו העברים את שמם ל"יהודים". (עיטורי תורה בשם לשכות הסופר).

ונראה לי ללמוד מכאן לדורינו שעד שלא קמה מדינת ישראל, האנטישמיות היתה נגד היהודים, ואחרי קום המדינה, האנטישמיות היא נגד הציונות ונגד מדינת ישראל.

ויונתן בן עוזיאל תרגם "וַאֲמַר פַּרְעֹה דָמָךְ הֲוָה חָמֵי בְּחֵילְמֵיהּ וְהָא כָּל אַרְעָא דְמִצְרַיִם קַיְימָא בְּכַף מוֹדָנָא חֲדָא וְטַלְיָא בַּר אִימְרָתָא בְּכַף מוֹדָנָא חֲדָא וַהֲוַת כַּרְעָא כַּף מוֹדָנָא מְטַלְיָא בְּגַוָה" וכו'

בְּכַף מוֹדָנָא – בכף מאזנים כי ז' וד' מתחלפות. אי נמי מלשון "מדה".

 טז וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָ֣עִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָֽאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַֽהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה:

בג' מקומות בתורה נאמרה המלה "וראיתן". "וראיתן על האבנים", "וראיתם את הארץ מה היא", ,וראיתם אותו". רמז לדברי עקביא בן מהללאל במשנה אבות ג, א "עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". (מהרב שמלק'ה מניקלשבורג הובא בעיטורי תורה).

יז וַתִּירֶ֤אן ָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖ין ָ אֶת־הַיְלָדִֽים:

"ותראן המילדות את הא-להים“, מתוך יראת הא-להים מסרו את נפשן נגד גזרת פרעה, והחיו את הילדים. מאידך גיסא, מתוך יראת הא-להים מסר אברהם את נפש בנו יחידו בעקדת יצחק "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך“. יראת הא-להים היתה זו שהחייתה את הילדים, והיא זו שעמדה לשחוט את יצחק. צו הא-להים הוא הקובע, לא עצם הפעולה אם להחיות או להרוג. יראת ה' היא האלמנט החשוב ביותר לחיי חברה תקינים. וכן אמר אברהם "רק אין יראת א-להים במקום הזה והרגוני“. וכאשר חמל שאול על אגג נגד ציווי הא-להים איבד את מלכותו.

יח וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֨יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖ין ָ אֶת־הַיְלָדִֽים:

פירש אור החיים "מדוע וגו' ותחיין וגו'. צריך לדעת מה הוא המעשה שעשו שעליו הוא אומר מדוע עשיתן, עיין שם. ולענ"ד נראה לפרש כפשוטו שברוב המקרים כאשר נולד העובר הוא חסר נשימה עד שמכים בו ורק אז הוא מתחיל לנשום. ומכאן שבלא פעולה מצד המילדת יש אפשרות שימות העובר. ובמקרים רבים תוך כדי לידה צריך טיפול נמרץ להצלת הולד שבלא זה ימות. ובאותה שעה הוא דומה לאחד שנחנק באכילתו שצריך טיפול דומה מציל חיים ולזה שייך לומר ותחיין,

יט וַתֹּאמַ֤רְן ָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַֽמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ: כ וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד: כא וַיְהִ֕י כִּֽי־יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים: כב וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכָל־עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֨רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן:

"ויצו פרעה לכל עמו" – פירש"י ”והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה". מכאן ראיה שהאיצטגנינות אינה דבר של שטות אלא שנצטוינו "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ: כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ:  נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן".

ויונתן תרגם "וְכַד חָמָא פַּרְעֹה כְּדֵין פַּקֵיד לְכָל עַמֵיהּ לְמֵימָר כָּל בִּיר דְכַר דְאִתְלִיד לִיהוּדָאֵי בְּנַהֲרָא תִּטְלוֹקְנֵיהּ וְכָל בְּרַתָּא תְּקַייְמוּן". תִּטְלוֹקְנֵיהּ – בחילוף האותיות – תיקטלוניה, הירגוהו.

פרק ב, א וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי:

אף על פי שמאוחר יותר נוקבת התורה בשמם "וַיִּקַּ֨ח עַמְרָ֜ם אֶת־יוֹכֶ֤בֶד דֹּֽדָתוֹ֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֣לֶד ל֔וֹ אֶֽת־אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶת־מֹשֶׁ֑ה", מכל מקום בכאן מלמדת אותנו התורה שהם היו אנשים פשוטים. ונראה לי שזוהי הסיבה שהיו תולדותיהם ראויים להנהגה מכח ענוותנותם.

"ויקח את בת לוי" – פירש"י שיוכבד היתה בת ק"ל שנה כשנולד משה והיא נולדה בין החומות. וק"ל מדוע לא הקדישה התורה תשומת לב מיוחדת לגילה שהיתה קשישה בהרבה משרה שילדה בן כשהיתה בת צ'? לכן נ“ל שבימי קדם ילדו בנים אחרי מאות שנים כפי שנזכר בנח שהוליד כשהיה בן חמש מאות שנה, ולכן גם בלידה זו לא היה שום פלא. אלא שאם כן מדוע הדגישה התורה את צחוקם של אברהם ושרה שהיו כל כך זקנים בלידתו של יצחק? ונראה לענ"ד שלא כל הגופין שוין, אלא יש ויש, יש זקן שנראה צעיר ויש צעיר שנראה זקן. קשה היה לשרה להאמין שדבר כזה אפשרי בגילה אחרי בלותה, ולכן צחקה. ונראה שאילולי כן לא היה הדבר לפלא שהרי יוכבד בת לוי ילדה כשהיתה בת מאה ושלושים שנה ולא עשו מזה ענין, ולא היה חידוש בזה שנשים יולדות לעת זיקנה מופלגת.

וזה שהתורה דנה בצחוקו של אברהם הוא כלאחר יד מאחר שהוא לא היה חפץ במתחרה לישמעאל כפי שהוא עצמו התיחס לכך באומרו ”לו ישמעאל יחיה לפניך“, צחוקו היה צחוק של עצבני כי הוא ראה שרצון ה' גובר על רצונו ולא היה שמח על כך. מאידך, צחוקה של שרה נבע מכך שנתבשרה בבן כשהזיקנה כבר קפצה עליה באומרה "אחרי בלותי היתה לי עדנה", ומקפידתו של הקב"ה באומרו "היפלא מה' דבר"? מוכח שהיה זה צחוק של חוסר אמונה.

ובעל הטורים העיר שישנם שנים במסורה הכא ואידך וילך איש מבית לחם יהודה. על ידי הליכה זו בא הגואל הראשון, משה. ועל ידי ההליכה השניה בא הגואל האחרון משיח בן דוד. ולקמן פרק ה' פסוק ח' במלים "תמול שלשום" כתב בעל הטורים שנים במסורה. הכא וגבי רות שבאה אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום. במצרים באו ישראל אל עם אשר לא ידעו תמול שלשום ויצא מהם משה הגואל הראשון – משה.  ומרות יצא משיח בן דוד הגואל האחרון.

ב וַתַּ֥הַר הָֽאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים: ג וְלֹא־יָֽכְלָ֣ה עוֹד֘ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַֽחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר: ד וַתֵּֽתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵֽרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּֽעָשֶׂ֖ה לֽוֹ: ה וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַֽעֲרֹתֶ֥יהָ הֹֽלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ:

רש"י הביא את המדרש שידה נשתרבבה אמות הרבה. מלמד שאם יש ברצונו של אדם לקיים מצוה שאינה בכחו הטבעי אל לו להתיאש מראש, לבל להתחיל בה, אלא עליו להשתדל בכל כחו. והבא ליטהר מסייעין לו. וישנן סיפורים לאין ספור בחיילינו הגבורים שלקחו על עצמם משימות, כאשר הגיעו מים עד נפש, שבעליל לא היה באפשרותם לבצע וסיימו אותם בהצלחה אך ורק בכח "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".

תרגום יונתן "וְגָרֵי מֵימְרָא דַיְיָ צוּלְקָא דְשִׁחֲנָא וְטָרֵיב בִּשְׂרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וְנִחְתַת בְּרַתֵּיהּ דְפַרְעֹה לְאִתְקַרְרָא עַל נַהֲרָא". פירוש "וְטָרֵיב" מלשון צורב שהיא שריפה פנימית.

ו וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה: ז וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֘ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒ הַֽאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָֽעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד: ח וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֨לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד: ט וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ בַּת־פַּרְעֹ֗ה הֵילִ֜יכִי אֶת־הַיֶּ֤לֶד הַזֶּה֙ וְהֵֽינִקִ֣הוּ לִ֔י וַֽאֲנִ֖י אֶתֵּ֣ן אֶת־שְׂכָרֵ֑ךְ וַתִּקַּ֧ח הָֽאִשָּׁ֛ה הַיֶּ֖לֶד וַתְּנִיקֵֽהוּ: י וַיִּגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֨הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ:

לכאורה קשה מאחר שידעה בת פרעה שהוא מילדי העברים איך לא פחדה מגזרת אביה "אם בן הוא והמיתן אתו"? ואיך לא פחדה להכניס אותו לארמון המלוכה? ועוד קשה איך לא העניש פרעה את שפרה ופועה שלא שמרו את גזרתו? ונראה לי שפרעה לא גזר גזרה זו ברבים אלא לשפרה ופועה בלבד. ואפילו בתו לא היתה מודעת לכך. וזה מסביר מדוע לא הענישן פרעה כי אילו היה עושה כן היו הכל יודעים מכך.

וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ – שמעתי קושיא יפה של המהרש"א בדרשתו של הרב רביב מאחר שהטעם שקראה לו משה הוא "כי מן המים משיתיהו", הרי היתה צריכה לקרוא לו "משוי" ולא "משה", שהשם משה משמעו משה את אחרים? ותירץ המהרש"א שקראה לו בשם זה (אולי בנבואה) להורות שהוא ימשה אחרים בהנהגתו.

יא וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵֽאֶחָֽיו: יב וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל:

"וירא כי אין איש" – פירש רש"י ראה שאין מי שעתיד לצאת ממנו שיתגייר, ואז הרגו בשם המפורש. וקשה לי מדוע צריך לפרשו בדרך זו ולא כפשוטו. ראה משה גוי מכה יהודי וראה שאין מי שרואה אותו שהרי לא היו שם מצלמות ואז הרג אותו והסתיר את הריגתו על ידי קבורה, ונלמד מכאן שנלחם משה לעשות צדק במחתרת? אלא שכנראה לא פחד משה מהגוים, שמא יראו אותו, שהרי העיקרון של הקם להרגך השכם והורגו היה ברור לכל, ואלא מהו "וירא כי אין איש"? מהעברים השמאלנים כדתן ואבירם שילשינו עליו. ואכן מי באמת הלשין עליו? היהודי שראהו הורג את המצרי. וכן מפורש מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. ומשראה זאת ונוכח שלא יוכל להציל יהודים ברח למדין. וזה יבאר את תשובת משה לקב"ה "מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם". וכפירוש רש"י שם. ונראה שזהו הטעם שנבחר משה להנהגתם כי הוא כבר התחיל בהצלתם.

"ויך את המצרי ויטמנהו בחול" – ויש לדקדק במלה "בחול", וכי מה איכפת לי אם טמן אותו בעפר או בחול? ונראה לי שכאשר טומנים בעפר נשאר העפר טרי וטיחוח כפי שהעין רואה בבית הקברות לאחר הקבורה שאפשר להבחין אפילו אחרי חודש ימים, שהוא קבר טרי. אבל כשטומנין בחול בבוא מעט רוח גרגירי החול מתיבשים ועפים ולא ניכר מאומה.

הבדל נוסף בין חול לעפר, שהעפר נשאר במקום שהניחוהו, אבל החול העשוי מגרגרים קטנים מאבד את מקום הנחתו. לפיכך בעפר אפשר לעלות על עקבות הרוצח, אבל הדורך על החול עקבותיו מיטשטשים, וקשה לחוקרים לעלות על עקבותיו, ולכן הוא טמן אותו בחול ולא בעפר.

”ויך את המצרי“ במה הרגו? רבי אביתר אומר הכהו באגרוף ויש אומרים במגרפה של טיט. וחד אמר בשם המפורש. ובילקוט שמעוני ”במסתורין של ישראל. זוהי שאלה גורלית איך יתגבר ישראל על שונאיו. יש הסוברים בכח האגרוף. ובימינו בנשק ובטנקים ובצבא אדיר. ויש אומרים במגרפה של טיט, ובימינו זה מתבטא ביצירה ובבנין, בחרושת המעשה ובכשרון המחשבה והעבודה. אך לאמיתו של דבר ללא ספק צריך להפגין כח ויצירה אך נצחונותינו המזהירים שהם בכח השם המפורש, באמונה ובבטחון בצור ישראל וגואלו. וגם כל העולם תמיה על כל נצחונותינו ומגדירים אותם כהילקוט שמעוני ”במסתורין של ישראל“.

—————

יג וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ: יד וַ֠יֹּ֠אמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַֽלְהָרְגֵ֨נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר:

אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר – פירש יפה בספר עולת תמיד שמשה אמר מלים אלה למלשין העברי שלא תועיל לו הלשנתו כי פרעה כבר יודע מזה, ומתוך כך יהסס העברי מלהלשין עליו מיד, ובינתיים יוכל משה לברוח.

טו וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַֽהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַל־הַבְּאֵֽר:

פרעה שמע שנלחם משה בעד צדק. לפיכך ביקש להורגו, שהרי פרעה עצמו שיעבד עם שלם ללא צדק. לכן ברח משה מאי הצדק של פרעה לחפש לעשות צדק במקום אחר וכפי שעשה במדין על הבאר.

וַיְבַקֵּ֖שׁ לַֽהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה – עיין דעת זקנים שפירש שיתרו הציל את משה, ויעל שהיתה מצאצאיו, הרגה את סיסרא אויב ישראל.

טז וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֨אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן: יז וַיָּבֹ֥אוּ הָֽרֹעִ֖ים וַֽיְגָֽרֲשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם:

עיין בספורנו שכאשר ראה משה נכרי מכה את אחיו הרג אותו. וכשראה עברי מכה עברי נתן לו מוסר. וכשראה אי צדק בין שני נכרים לא הרג ולא נתן מוסר רק קם להושיען.

יח וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִֽהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם: יט וַתֹּאמַ֕רְן ָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָֽרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן: כ וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם: כא וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה:

יתרו כינה את משה בשם "האיש", "למה זה עזבתן את האיש" שענינו חשיבות משום  שעשה צדק עם בנותיו, באותה מדה כינה משה את יתרו בשם "האיש", "הואיל משה לשבת את האיש", משום שעשה עמו חסד לארחו בביתו להאכילו ולהשקותו. "מכבדי אכבד".

כב וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּֽרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה:

פירש הספורנו "גר בארץ שאינה ארץ מולדתי". ולי נראה בארץ שכל מנהגיה זרים לי.

כג וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֨מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָֽנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָֽעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הָֽעֲבֹדָֽה:

מסביר הרב חרל“פ שאין הכונה שעלתה שועתם מכובד העבודה אלא שמתוך אותו צינור של עבודה קשה צעקו אל ה‘ משרש נשמתם. ללמד שאעפ“י שכלפי חוץ היו נראים רשעים, אבל בתוך תוכם היה הניצוץ היהודי בוקע ועולה תחת לחצים חיצוניים כבירים שאין כח אנוש יכול לסובלם.

כד וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַֽאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַֽעֲקֹֽב: כה וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים:

מפרש הספורנו "השגיח עליהם ולא הסתיר עוד פניו מהם". מדבריו משמע שבמשך רד"ו שנים הסתיר ה' פניו מהם. וקשה לי מדוע? והרי שנים אלה היו בכלל הגזרה של ברית בין הבתרים, ואדרבא הכל היה צריך להיות בהשגחה מלאה ולא כעונש חמור? ובפרט שהמדובר בי"ב שבטי י-ה שהיו בני אברהם יצחק ויעקב. אלא שיש לומר שכך גזרה חכמתו ית' לא להתערב בבחירתם החפשית של בני האדם, והטעם שירדו עד מ"ט שערי טומאה, גם זה היה מאתו ית' המקים מעפר דל מאשפות ירים אביון, שהרים אותם משיא הטומאה והאפסיות המוחלטת בתור עבדים וקנה אותם להיות לו לעם ה'. שמציאות זו אינה רק ליחידים אלא ביותר לכל עם ישראל כאיש אחד. ואפשר שהם לא הכירו בכך שכל גזרת העבדות נגזרה על ידי הבורא ית', עד לרגע זה שצעקו אליו ונענו. ומאידך, היה הקב"ה מצפה לתפלתם.

פרק ג, א וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹֽתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָֽאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה:

"אחר המדבר" – אחר אותיות "מדבר" יבואו אותיות "נהגש" שהם בגי' "משיח". מס' קול שמחה הובא בעיטורי תורה.

ולי נראה להוסיף שאותיות נהג"ש רומזות לחנוכה "נס גדול היה שם" ומרמז למדבר העמים והטעם מכיון שמשה לא נכנס לארץ נרמז זה במלה ”שם“ ולא כמו שכתוב על הסביבון לדרים בארץ "נס גדול היה פה".

רמוז בזה שהנהגת הצאן של משה היה נעוץ בה נס גדול בשל אותה רחמנות ומסירות בה נהג את צאנו, שהובילה אותו לידי הנהגת עם ישראל בנסים ונפלאות. ומה היה כל כך מיוחד בזה? אלא שכל נס אינו מתרחש אלא לאחר שהאדם מוכן למסור את נפשו בעד המטרה אותה הוא מבקש, ורק כאשר הגיעו מים עד נפש ואינו יכול להשיג את מטרתו בכחות עצמו, איתרחיש ניסא.

ונ“ל שכל אותם ימים שהיה רועה את צאן חותנו היה חושב על אחיו העבדים, והיה מחפש איזה דרך בעולם שיוכל להצילם, רק שלא היה זה אפשרי עבורו בהיותו עריק ומבוקש, והיה מצפה לנס שיקרה. לכן ברור הנאמר ”וינהג את הצאן אחר המדבר“, שהוא אמנם נהג את הצאן אבל כל מחשבתו היתה אחר המדבר, על הנס שעליו התפלל שיקרה, בכדי להציל את אחיו העבדים.

ב וַ֠יֵּרָ֠א מַלְאַ֨ךְ יְהוָֹ֥ה אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל: ג וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹֽא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה: ד וַיַּ֥רְא יְהוָֹ֖ה כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי: ה וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַֽׁל־נְעָלֶ֨יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא:

עיין מה שפירש דעת זקנים "בשל כך הוצרך לומר מעל רגליך, שיש נעל שהוא על היד" ובלשונינו נקראת "כפפה".

בכאן שלף משה את שתי נעליו דכתיב "נעליך" לשון רבים ואילו יהושע בפגשו את המלאך לא שלף אלא נעל אחת דכתיב "נעלך" לשון יחיד.

ו וַיֹּ֗אמֶר אָֽנֹכִי֙ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵֽאלֹהֵ֣י יַֽעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵֽהַבִּ֖יט אֶל־הָֽאֱלֹהִֽים: ז וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַֽעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֨עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו: ח וָֽאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַֽעֲלֹתוֹ֘ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַֽעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי: ט וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַֽעֲקַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֨יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹֽחֲצִ֥ים אֹתָֽם: י וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָֽחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: יא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם:

ונראה לי לפרש שמשה לא היה מודע למושג של תשובה והוא ראה את ישראל והמצרים בכי רע שווים זה לזה בהגיעם למ"ט שערי טומאה ולכן שאל "וכי אוציא". ולזה השיבו ית' אל תסתכל עליהם בהווה אלא בעתיד וזהו שאמר לו "אהיה". שהם יעשו תשובה ויקבלו את התורה "וזה לך האות…. בהוציאך…. על ההר הזה" ומהו האות "אשר אנכי שלחתיך" שזוהי עוצמתו של הקב"ה לקבל שבים, שקבלם ככלה הנכנסת לחופה. וזאת הוא הראה לו בהמחשת המטה. שאותו מטה הא-להים יכול לההפך לנחש ואיפכא, וזהו רעיון התשובה.

יב וַיֹּ֨אמֶר֙ כִּי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָֽנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה: יג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֣י בָא֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָֽמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבֽוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם: יד וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם:

לכאורה קשה איך עונה תשובה זו על השאלה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם? ועוד צריך להבין מהי בעצם שאלת משה מהקב"ה? פירש האדמו"ר מגור שמשה שאל באיזה זכות יצאו ממצרים? והשיבו ית' בהוציאך וכו' תעבדון את הא-להים על ההר הזה. לזה שאל משה לאמיתת הדברים תחתום לי על כך שתקיים את הבטחתך. לזה השיבו ית' חותמי הוא אהיה כפול אהיה שהם בגי' "אמת". רמז לו בזה את חותם האמת בשם הוי"ה. ובזה תתברר כוונת המשורר "וכל מאמינים שהוא דיין "אמת" ההגוי באהיה אשר אהיה". אהי"ה כפול אהי"ה עולה "אמת". ואיתא בשבת קה. "חותמו של הקב"ה אמת". עיטו"ת.

טו וַיֹּ֩אמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹהִ֜ים אֶל־מֹשֶׁ֗ה כֹּ֣ה תֹאמַר֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹֽתֵיכֶ֗ם אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵֽאלֹהֵ֥י יַֽעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר:

זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר – י-ה בתוספת המלה "שמי" – בגי' שס"ה.  ו-ה בתוספת המלה "זכרי" – בגי' רמ"ח.

על פי זה יתבאר "זכר צדיק לברכה" הרומז לרמ"ח מצוות עשה (וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר). ומאידך "שם רשעים ירקב" הרומז לשס"ה מצוות לא תעשה (זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם) שהרשעים עוברים עליהם במחי יד ובדריסת רגל. (בשם הגר"א)

יש מפרשים שעיקר הטעם לסירובו של משה היתה אישיותו המיוחדת בעלת מידותיו התרומיות בחששו מפגיעתו של אהרן. ראיה לכך שאחרי שאמר לו הקב"ה "וראך ושמח בלבו" נחה דעתו. ואמנם קשה לי אם זה היה חששו מה ענין לכל השאלות ששאל מה' באיזה זכות יצאו ממצרים, ואיך יוודע להם שדברת אתי ואפילו בשאלתו הראשונה מי אנכי, היה צריך לסרב מיד ולומר זהו תפקידו של אהרן. ועוד, מדוע חרה אפו של ה' במשה כשאמר לו "שלח נא ביד תשלח"? הרי ידע הקב"ה את מחשבתו של משה והיה צריך מיד להשיב לו אני יודע ממה אתה חושש אבל אין לך ממה לחשוש כי לו נועדה הכהונה.

לפיכך נראה לי לפרש שהרי ידוע שהיו "אלו עובדי עבודה זרה ואלו עוע"ז", ועל זה תמה משה מי אנכי… וכי אוציא והשיבו ית' אתה תהיה שלוחי ואני אשרה שכינתי עליך. ועל זה באה שאלתו הנה אנכי בא… ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. שאלתו מתיחסת לחינוך העם  שאינם יודעים מה זו שכינה, וזה שאומר להם שאני שלוחך אינו מבטא מאומה עבורם כי אין לזה כל משמעות לגבי עם שאינו יודע ממציאות ה'. ועל זה השיבו ית' אהיה שלחני אליכם, לך תחנך אותם ותשפיע עליהם שיהיה להם עתיד מזהיר שבקבלת התורה הם יהיו העם הנבחר. בעצם שאלתו של משה היה נראה שהוא עצמו לא היה בשל למלא את התפקיד אליו נועד ולכן דוק ותמצא שבשאלתו הראשונה של משה וכי אוציא… התשובה היתה וזה "לך האות", חינוך זה הוא עבורך לדעת מדוע עם זה ראוי לשחרור. ואילו בשאלתו השניה לא נזכרה אות בתשובת ה', רק כוונת ה' היתה שיאמר את אותם הדברים שכבר אמר לו בתשובתו הראשונה שעל ידי זה הוא יעודד את רוחם. ועל זה שאל משה והן לא יאמינו לי וכו'.

טז לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָֽמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַֽעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֨דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶֽעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם: יז וָֽאֹמַ֗ר אַֽעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֘ מֵֽעֳנִ֣י מִצְרַ֒יִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: יח וְשָֽׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַֽאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלְכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהוָֹ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ: יט וַֽאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַֽהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה:

פירש"י "לא יתן אתכם מלך מצרים להלך – אם אין אני מראה לו ידי החזקה, כלומר כל עוד אין אני מודיעו את ידי החזקה לא יתן אתכם להלוך. ויש מפרשים ולא ביד חזקה ולא בשביל שידו חזקה, כי מאז אשלח את ידי והכיתי את מצרים וגו', ומתרגמין אותו ולא מן קדם דחיליה תקיף, משמו של רבי יעקב ברבי מנחם נאמר לי". דבריו נכתבו ממש לימינו אלה לא להכנע לחמס, כי החמס לא יכנע אלא כאשר תראה לו ישראל את ידה החזקה בעזרת הי"ת.

ולענ"ד נראה לפרש ולא ביד חזקה, פי' דעו שבלא האותות והמופתים שאעשה בקרבו הוא לא יתן אתכם לצאת ממצרים, וכיון שזה לא בא ממנו אלא ממני אל תצאו נגדו במלחמה פנים אל פנים או בהפגנות עם, כי בסופו של דבר אחרי שיחטוף את כל המכות הוא מעצמו ישלח אתכם. כעין מאי דאיתא בשיר השירים "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ",

ואין בינינו לבין האדמו"ר מסאטמר מחלוקת בפירוש הפסוק אלא בשאלה אם הגיע זמן זה הנקרא "עד שתחפץ", שלדידינו זמן זה הגיע כדכתיב התם פ"ב פסוקים יא-יד "כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ: יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה", והיא היא עת אתחלתא דגאולה, מה שאין כן במצרים, שנאמר להם במפורש לא להלחם בכח עד שהוא ית' ישלח בהם את אותותיו בכדי להגאל.

כ וְשָֽׁלַחְתִּ֤י אֶת־יָדִי֙ וְהִכֵּיתִ֣י אֶת־מִצְרַ֔יִם בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתָ֔י אֲשֶׁ֥ר אֶעְשֶׂ֖ה בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַֽחֲרֵי־כֵ֖ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶֽם: כא וְנָֽתַתִּ֛י אֶת־חֵ֥ן הָֽעָם־הַזֶּ֖ה בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם וְהָיָה֙ כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵֽלְכ֖וּ רֵיקָֽם: כב וְשָֽׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל־בְּנֵיכֶם֙ וְעַל־בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם:

פרק ד, א וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹא־יַֽאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהוָֹֽה: ב וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוָֹ֖ה מַזֶּ֣ה בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה: ג וַיֹּ֨אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו: ד וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶֽאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּֽחֲזֶק־בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ:

מזה בידך? באיזה דרכים אתה רוצה לנהל את העם? ויאמר מטה. בשבט מושלים, ביד חזקה. ויאמר השליכהו ארצה. לא זו הדרך הטובה. העם ינקום בך, ואתה תרצה לנקום בהם כנחש. אחוז בזנבו, במידת הענוה. מפ. י. בעטו"ת.

עוד נ"ל המטה חשוב מאוד אלא שאין ראוי להשתמש בו כל הזמן, אבל אחוז בזנבו להשתמש בו בשעת הצורך הגדול.

ה לְמַ֣עַן יַֽאֲמִ֔ינוּ כִּֽי־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְהוָֹ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵֽאלֹהֵ֥י יַֽעֲקֹֽב: ו וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא־נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג: ז וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ: ח וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַֽאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָֽרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַֽחֲרֽוֹן:

כתב האבן עזרא מכאן ראיה שהאחרון אינו אלא ביחס לקודמיו שהרי אחריו היו אותות אחרים. (בש"ת)

שאל אפיקורוס את הרשב“א כתוב בס‘ חגי ב, ט ”גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון“. מכאן שלא יהיה בית שלישי. השיב לו הרשב“א אחרון הוא ביחס לראשון בלבד והביא ראיה מהפ‘ דלעיל ”והאמינו לקול האות האחרון“, שהוא הדם. ואות זה לא היה האחרון אלא ביחס לראשון. ולזה אמר נפלא שזה רמוז בפסוק ”והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם“, והכוונה ברמז שהדם שעליו נאמר ”האחרון“ יהיה אות לבנין הבית השלישי.

ט וְהָיָ֡ה אִם־לֹ֣א יַֽאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָֽאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָֽקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָֽׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֨יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן־הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת:

יש להקשות מדוע צריך היה הקב"ה לתת ג' אותות לעם ישראל? ועוד מדבריו משמע שאם לא יאמינו גם לשני האותות האלה, הם בודאי יאמינו לאות השלישי. אם כן למה לא נתן לו רק את האות השלישי?

נ"ל ללמוד מכאן שכל בן אדם מקבל דברים שונים בצורה אחרת. יש שיאמינו בדוקא לאות הראשון וכו' כפי שאמרו חכמינו ז"ל "שבעים פנים לתורה". דהיינו שבעים מפתחות שונים ישנם לפתוח את שער לבם שלבם של בני אדם שונים זה מזה. ולפיכך חובה היא להשתדל.

ולמה לא נתן להם את האות השלישי בלבד? כי אין להשתמש בכל הכח לכל פעולה קטנה. למשל בכדי להרוג בן אדם במלחמה לא צריך להפציץ אותו בפצצת מרגמה אם די בירית אקדח, וכו'.

לפיכך בתחילה נתן לו את אות המטה שנהפך לנחש, שאות זה גם המצרים יכלו לעשות. ואח"כ ידו מצורעת שהיא מדרגה למעלה הימנה המורה שיש א-להים המעניש גם יחידים על לה"ר שדיבר על ישראל שהם כביכול לא מאמינים. ולבסוף נתן לו אות במדרגה שהיא למעלה הימנו המים שנהפכו לדם ביבשת, להורות שבכחו ית' להעניש את הציבור כלו ואפילו את אלהי מצרים שהוא הנילוס.

עוד נ"ל שמטרת האותות היתה מופנית בדוקא למשה. באות הראשון רמז לו להיות עניו. דע לפני מי אתה עומד. החזק ידך ואחוז בזנבו. באות השני של הצרעת רמז לו שיש בכחו לפגוע בבריאותו וגם לרפאותו. ובאות השלישי רמז לו שהוא יכול למחות את כל היקום במחי יד שהרי המים הם מקור החיים.

י וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־יְהֹוָה֘ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי:

שואל הרמב"ן מאחר וכל המומים שהיו לישראל נתרפאו במעמד הר סיני, מדוע התחמק משה מהשליחות בטענה "כי כבד פה וכבד לשון אנכי", והרי הוא היה צריך לבקש מהקב"ה שירפא גם את שפתיו בכדי שיוכל ללכת בשליחותו ית'? אלא שמשה ראה בפעולת המלאך שדחף את ידו לגחלים, שעל ידם נעשה כבד פה וכבד לשון, חסד גדול שעשה עמו הבורא ית', שאילולי כן היה פרעה הורג אותו. ובכדי להנציח את הרעיון הזה של הכרת הטוב, חפץ היה משה להישאר כבד פה וכבד לשון.

”כי כבד פה וכבד לשון אנכי“. מדוע משה המנהיג הרוחני שהיה אב של כל המנהיגים ואבי אבות הנביאים בישראל דוקא הוא היה כבד פה וכבד לשון? שמעתי מפרשים כי המלאכים שכולם רוח לגודל מעלתם לא יכולים להביע את עמדתם במלים. כיוצא בזה הבהמות ובעלי החיים לרוב פחיתותם לא הגיעו למעלת הדבור. האדם זכה לקצת מזה וקצת מזה באופן שיש שיווי משקל ביניהם, ולכן ניתן לו כח הדבור. משה לעומתם כיון שהגיע למדרגה שהיא למעלה מן המלאכים, היה כח הדבור שלו קרוב להיות סר ממנו לרוב מעלתו, והטעם כי הדבור תוחם גבולות ומצמצם את רוחב המחשבה. וזה כאומר המחזה הוא כ“כ מרהיב עין, עד שאין מלים לתארו. בשפת ימינו במצב זה אומרים ”חבל על הזמן“. את הקב“ה שהוא "הכל יכול" לא ניתן לתאר בכל המלים שבעולם לגודל מעלתו, וכל מה שיוסיף האדם לשבח לעולם לא יגמור ”וכי סיימת לשבחיה דמארך“? זוהי הסיבה שמשה היה כבד פה.

רעיון זה נקשר יפה עם הטעם מדוע כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו? ולפי מה שהסביר הרבי מלובביץ שהשמחה היתה ע“י ניסוך המים שהם מחוסרי טעם, גם כל טעם השמחה נעלם מבינת אנוש, ואין הכל שמחים אלא משום שכך רצונו ית‘, ולכן אין גבול לאותה שמחה. גם בשתית כוס יין, אדם שמח בגלל שיש בו טעם, וכן גם לכל מצוה יש טעם, ואמנם שמחת האדם שמקיים אותה מוגבל בטעם השמחה כפי אשר חננו יוצרו בהבינו את טעם המצוה.

עוד נ“ל להסביר כי אילו היה משה אחד מהנואמים חוצבי הלהבות היו אומרים שהוא המציא את התורה, ושכנע את העם לקבל אותה בנאומיו החוצבים.

יא וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֘ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָֽנֹכִ֖י יְהוָֹֽה: יב וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָֽנֹכִי֙ אֶהְיֶ֣ה עִם־פִּ֔יךָ וְהֽוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר: יג וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדֹנָ֑י שְׁלַח־נָ֖א בְּיַד־תִּשְׁלָֽח: יד וַיִּֽחַר־אַ֨ף יְהֹוָ֜ה בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֨אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַֽהֲרֹ֤ן אָחִ֨יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָֽאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ: טו וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֔יו וְשַׂמְתָּ֥ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִ֑יו וְאָֽנֹכִ֗י אֶהְיֶ֤ה עִם־פִּ֨יךָ֙ וְעִם־פִּ֔יהוּ וְהֽוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֽׂוּן: טז וְדִבֶּר־ה֥וּא לְךָ֖ אֶל־הָעָ֑ם וְהָ֤יָה הוּא֙ יִֽהְיֶה־לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה־לּ֥וֹ לֵֽאלֹהִֽים: יז וְאֶת־הַמַּטֶּ֥ה הַזֶּ֖ה תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂה־בּ֖וֹ אֶת־הָֽאֹתֹֽת: יח וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב ׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵֽלְכָה־נָּ֗א וְאָשׁ֨וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַֽעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם: יט וַיֹּ֨אמֶר יְהוָֹ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי־מֵ֨תוּ֙ כָּל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמְבַקְשִׁ֖ים אֶת־נַפְשֶֽׁךָ: כ וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת־אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת־בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל־הַֽחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־מַטֵּ֥ה הָֽאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ:

פירש“י ז“ל ”על החמור – חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר עני ורוכב על חמור“.

מה חשיבותו המיוחדת של החמור? ומה הקשר בין חמורו של אברהם, לזה של משה, ולזה של מלך המשיח? נ“ל כי משימת אברהם אבינו בעולם היתה לפרסם את א-להותו יתברך בפי כל, ולא תושג מטרתו אלא בימות המשיח כמאמר הנביא ישעיהו יא, ט ”לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה‘ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים“, ודיעה זו אינה אלא בכח התורה שניתנה במדבר ע“י משה רבנו.

ומהי חשיבותו של החמור? נראה לי שהחמור הנוסע באיטיות, מסמל את ביאת הגואל שיבוא גם הוא בשיא האיטיות. ועוד, כי החמור כשמו כן הוא מלשון חמריות, והוא מסמל את שיא החמריות של ימינו ימי עקבתא דמשיחא. וירמוז בזה שמשימה זו של הגאולה לא תושג אלא באמצעות הכלים והאמצעים החמריים ביותר של העולם הזה. שהרי מטרת העולם הזה היא לקדש את החמריות, ולכן נאמר באברהם "ויחבוש את חמורו", הוא כבש וחבש את שיא החמריות, את האליליות, שהיתה שיא רצונו של האדם נגד רצון קונו. והמלה חבש היא משורש מחבוש, בית הסוהר, כמו תחבושת שהיא חובשת את הפצע ומכסה אותו. אברהם נלחם באליליות עד חרמה לבער אותה מן הארץ, אבל הוא לא הצליח אלא לחבוש אותה בימיו לשעתה. גם בבלעם, המסמל את אומות העולם, נאמר "ויחבוש את אתונו", אלא ששם נאמר "אתונו" שהיא היתה מיוחדת לו כאשתו, והוא שאמרה לו האתון "הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה". ההשוואה בין בלעם לבין חמורו מסמלת את הרעיון שאומות העולם הם "עם הדומה לחמור". לעומת זאת במשה נאמר "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור". משה רבינו, כנותן התורה, וכמורה הדרך של עם ישראל החל לחנך את אשתו ואת בניו, במשימה זו של רכיבה על החמור, המורה על עליונותו של האדם שנברא בצלם א-להים, על החמור המסמל את החומריות, שאותה צריך לקדש באופן שתהיה נכנעת לרוחניות ובכך תהיה ראויה למלך המשיח שיבוא הוא עצמו כעני רוכב על חמור.

כא וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֘ אֶל־מֹשֶׁה֒ בְּלֶכְתְּךָ֙ לָשׁ֣וּב מִצְרַ֔יְמָה רְאֵ֗ה כָּל־הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַֽעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַֽאֲנִי֙ אֲחַזֵּ֣ק אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם: כב וְאָֽמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל:

מדוע נקראו ישראל "בכורי"? מפרש המשך חכמה בכור נוטל פי שנים משום שעשה אותו לאב. כן גם ישראל עשו את הקב"ה לאב לכל באי עולם. אלא שקשה לפירושו מדוע לא מקבלת הבת פי שנים בעישור נכסים שהרי הבכורה עשתה אותו לאב כמו הבן וגם אם יש יותר מבת אחת היתה הבכורה צריכה לקבל פי שנים בין הבנות?

כג וָֽאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַ֣עַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָֽנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ:

לכאורה קשה מה ענין מכת בכורות, שהיא המכה האחרונה, לכאן? ועוד, מיד אחרי התראה זו לפרעה נאמר שהקב"ה בא להרוג את משה או את בנו שלא נימול. מה הקשר בין שני הענינים האלה? פירש הספורנו שהיא מדה כנגד מדה. ופירש שאמנם מכת בכורות היתה המכה העשירית אבל היא היתה לדבריו העונש האמיתי לפרעה, וכל יתר המכות היו רק בגדר אותות ומופתים.

ולי נראה לפרש שבעוד משה מתרה בפרעה לשלם לו מדה כנגד מדה בהריגת בנו בכורו בשל רצונו להרוג את ישראל שהם בכורו של הקב"ה, ה' מתרה במשה לענשו בהריגת בנו בכורו על כך שלא מל את בנו. והוא על דרך "קשוט עצמך ואחר קשוט אחרים".

ואמנם לענ"ד התראה זו האחרונה מודיע אותה הקב"ה למשה עכשיו ומודיע לו את העתיד להיות ושהיא תבוא בזמנה אחרי המכה התשיעית. שהרי לא שייך לומר "ותמאן לשלחו" קודם שהתרה בו ומיאן אפילו בפעם הראשונה. אלא הודיעו שזה מה שיקרה שימאן פרעה לשלח את העם. והטעם שאומר זאת הקב"ה למשה עכשיו הוא כדי שמשה לא יתיאש ממיאונו של פרעה אלא ידע בעוד מועד שקשיות ערפו אינה אלא מאתו ית' כדכתיב "ואני אקשה את לב פרעה".

כד וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהֹוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ: כה וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי:

כשתסיר "צר" מ"צפרה" תקבל פ"ה שהם בגי' "מילה".

כו וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת: כז וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶֽל־אַֽהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיִּפְגְּשֵׁ֛הוּ בְּהַ֥ר הָֽאֱלֹהִ֖ים וַיִּשַּׁק־לֽוֹ: כח וַיַּגֵּ֤ד מֹשֶׁה֙ לְאַ֣הֲרֹ֔ן אֵ֛ת כָּל־דִּבְרֵ֥י יְהוָֹ֖ה אֲשֶׁ֣ר שְׁלָח֑וֹ וְאֵ֥ת כָּל־הָֽאֹתֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽהוּ: כט וַיֵּ֥לֶךְ מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹ֑ן וַיַּ֣אַסְפ֔וּ אֶת־כָּל־זִקְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ל וַיְדַבֵּ֣ר אַֽהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָֽאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם: לא וַֽיַּֽאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד יְהֹוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּֽחֲוֽוּ:

פרק ה, א וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַֽהֲרֹ֔ן וַיֹּֽאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָֹה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר: ב וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י יְהוָֹה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֨עְתִּי֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ:

מה הניע את פרעה לומר לא ידעתי את ה'? נראה לי משום שהוא היה מהדור החדש "אשר לא ידע את יוסף". שבכל דיבורו היה מערב תמיד בהצלחתו את "הא-להים". ועוד, "אשר לא ידע את יוסף", פרעה לא הכיר במידת הכרת הטוב של יוסף לאדוניו באומרו לאשת פוטיפר "הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא-להים"? פרעה לא היה מודע למידה זו של הכרת הטוב אלא בהיפך, הוא היה כפוי טובה ביותר ליוסף שהציל את מצרים מרעב.

ג וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹהֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵֽלְכָה־נָּ֡א דֶּ֩רֶךְ֩ שְׁל֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽיהוָֹ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ פֶּ֨ן־יִפְגָּעֵ֔נוּ בַּדֶּ֖בֶר א֥וֹ בֶחָֽרֶב: ד וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לָ֚מָּה מֹשֶׁ֣ה וְאַֽהֲרֹ֔ן תַּפְרִ֥יעוּ אֶת־הָעָ֖ם מִֽמַּֽעֲשָׂ֑יו לְכ֖וּ לְסִבְלֹֽתֵיכֶֽם: ה וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה הֵן־רַבִּ֥ים עַתָּ֖ה עַם־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁבַּתֶּ֥ם אֹתָ֖ם מִסִּבְלֹתָֽם:

מדוע השתמש בלשון "עם הארץ"? פירש הספורנו "כי המשכילים לא יפנו אל דבריכם". נ"ל כוונתו בזה, פרעה אמר למשה ואהרן האנשים המשכילים שמסוגלים לארגן ולערוך הפגנות ושביתות לא יקשיבו לכם מכיון שאתם בכלל לא מציאותיים. ומי כן יקשיב לכם? העובדים, שהם בורים ועמי הארץ, ובכך תגרמו להם שיפסיקו לעבוד.

ו וַיְצַ֥ו פַּרְעֹ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֶת־הַנֹּֽגְשִׂ֣ים בָּעָ֔ם וְאֶת־שֹֽׁטְרָ֖יו לֵאמֹֽר: ז לֹ֣א תֹֽאסִפ֞וּן לָתֵ֨ת תֶּ֧בֶן לָעָ֛ם לִלְבֹּ֥ן הַלְּבֵנִ֖ים כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֑ם הֵ֚ם יֵֽלְכ֔וּ וְקֽשְׁשׁ֥וּ לָהֶ֖ם תֶּֽבֶן: ח וְאֶת־מַתְכֹּ֨נֶת הַלְּבֵנִ֜ים אֲשֶׁ֣ר הֵם֩ עֹשִׂ֨ים תְּמ֤וֹל שִׁלְשֹׁם֙ תָּשִׂ֣ימוּ עֲלֵיהֶ֔ם לֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ כִּֽי־נִרְפִּ֣ים הֵ֔ם עַל־כֵּ֗ן הֵ֤ם צֹֽעֲקִים֙ לֵאמֹ֔ר נֵֽלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לֵֽאלֹהֵֽינוּ:

תְּמ֤וֹל שִׁלְשֹׁם֙ – עיין בעל הטורים ב' במסורה. הכא, שמהם יצא משה שהכה את המצרים בי' מכות והטביעם. וברות, שממנה יצא משיח. ועיין עוד לעיל בפ"ב פ"א וילך איש מבית לוי – כתב  בעל הטורים ב' במסורה הכא שממנו יצא משה הגואל הראשון. וכן וילך איש מבית לחם יהודה שממנו יצאה רות והגואל האחרון.

ט תִּכְבַּ֧ד הָֽעֲבֹדָ֛ה עַל־הָֽאֲנָשִׁ֖ים וְיַֽעֲשׂוּ־בָ֑הּ וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר:

וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר – אומר המדרש שמשה רבינו היה מלמדם תורה, והם הם דברי השקר שעליהם דיבר פרעה. ונראה לי לבאר ברמז שהתורה שהיה משה מלמד אותם היתה שש מאות ואחת עשרה מצוות. שהרי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. וזה רמוז במלים "בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר". המלה "שקר" היא בגימטריא שש מאות. ובתוספת המלה "בדברי" במספר קטן שהם אחת עשרה, הם שש מאות ואחת עשרה מצוות.

 י וַיֵּ֨צְא֜וּ נֹֽגְשֵׂ֤י הָעָם֙ וְשֹׁ֣טְרָ֔יו וַיֹּֽאמְר֥וּ אֶל־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר פַּרְעֹ֔ה אֵינֶ֛נִּי נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם תֶּֽבֶן: יא אַתֶּ֗ם לְכ֨וּ קְח֤וּ לָכֶם֙ תֶּ֔בֶן מֵֽאֲשֶׁ֖ר תִּמְצָ֑אוּ כִּ֣י אֵ֥ין נִגְרָ֛ע מֵֽעֲבֹֽדַתְכֶ֖ם דָּבָֽר: יב וַיָּ֥פֶץ הָעָ֖ם בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְקשֵׁ֥שׁ קַ֖שׁ לַתֶּֽבֶן: יג וְהַנֹּֽגְשִׂ֖ים אָצִ֣ים לֵאמֹ֑ר כַּלּ֤וּ מַֽעֲשֵׂיכֶם֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֖ר בִּהְי֥וֹת הַתֶּֽבֶן: יד וַיֻּכּ֗וּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־שָׂ֣מוּ עֲלֵהֶ֔ם נֹֽגְשֵׂ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר מַדּ֡וּעַ לֹא֩ כִלִּיתֶ֨ם חָקְכֶ֤ם לִלְבֹּן֙ כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם גַּם־תְּמ֖וֹל גַּם־הַיּֽוֹם: טו וַיָּבֹ֗אוּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּצְעֲק֥וּ אֶל־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר לָ֧מָּה תַֽעֲשֶׂ֦ה כֹ֖ה לַֽעֲבָדֶֽיךָ: טז תֶּ֗בֶן אֵ֤ין נִתָּן֙ לַֽעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבֵנִ֛ים אֹֽמְרִ֥ים לָ֖נוּ עֲשׂ֑וּ וְהִנֵּ֧ה עֲבָדֶ֛יךָ מֻכִּ֖ים וְחָטָ֥את עַמֶּֽךָ: יז וַיֹּ֛אמֶר נִרְפִּ֥ים אַתֶּ֖ם נִרְפִּ֑ים עַל־כֵּן֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים נֵֽלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לַֽיהוָֹֽה: יח וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ עִבְד֔וּ וְתֶ֖בֶן לֹֽא־יִנָּתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְתֹ֥כֶן לְבֵנִ֖ים תִּתֵּֽנוּ: יט וַיִּרְא֞וּ שֹֽׁטְרֵ֧י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֹתָ֖ם בְּרָ֣ע לֵאמֹ֑ר לֹֽא־תִגְרְע֥וּ מִלִּבְנֵיכֶ֖ם דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ: כ וַֽיִּפְגְּעוּ֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת־אַֽהֲרֹ֔ן נִצָּבִ֖ים לִקְרָאתָ֑ם בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה: כא וַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם יֵ֧רֶא יְהוָֹ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט אֲשֶׁ֧ר הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת־רֵיחֵ֗נוּ בְּעֵינֵ֤י פַרְעֹה֙ וּבְעֵינֵ֣י עֲבָדָ֔יו לָֽתֶת־חֶ֥רֶב בְּיָדָ֖ם לְהָרְגֵֽנוּ: כב וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָֹ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֨תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי: כג וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹֽא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ: פרק ו, א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָֽרֲשֵׁ֖ם מֵֽאַרְצֽוֹ:

דרשות

לרגל 54 שנות נשואיהם של חמי וחמותי בשנת ה'תשנ"א

השאלות: היתכן שאחרי כל המאורעות שפקדו את השבטים כל אחד בנפרד, התורה מזכירה לנו שוב את שמותם כאילו מעולם לא שמענו עליהם? ומדוע הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר "לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם", ואילו הקורא לישראל יעקב שגם בו נאמר לא יאמר עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך", אינו עובר בעשה. ולא עוד אלא שהתורה עצמה משתמשת בשתי השמות בה בעת שנאמר "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו". ועוד, בנאמר "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו מאוד מאוד" מדוע לא פרו ורבו קודם לכן ורק בשבעים נפש ירדו מצרימה? ועוד, מה הקשר בין פרשת השבוע לבין ארבעים וחמש שנות הנשואין? ואכן מושחל חוט של זהב המקשר בין כל השאלות הנז' ומגשר ביניהם ליישב דבר דיבור על אופנו.

השם יעקב מסמל מצד אחד את העקבה והמרמה, ואילו השם ישראל מסמל את הנצחון והשררה. גופו של נצחון זה בא להוכיח בעליל שמעולם לא היתה מרמה בשם יעקב אלא הוא בגדר אשרי מי שחושדין בו ואין בו. ולכן נאמר "תתן אמת ליעקב" דייקא, ולא נאמר "תתן אמת לישראל". כיוצא בזה "ישראל" נקרא גם "ישורון" מלשון יושר וזאת להוציא מלב הטועים החושבים שיעקב היה רמאי. ואכן השם יעקב מסמל את כל המאבקים ואת כל הצרות התכופות שעברו עליו במשך כל ימי חייו. מאידך השם ישראל מסמל את ימי השקט והנחת שהיו לו בהיותו במחיצת יוסף בנו. אי נמי השם יעקב מסמל את העבודה והיזע בעולם הזה, ואילו השם ישראל מסמל את עולם האמת, זמן קבול שכר.

זאת ועוד, בבחינת יעקב קראנו בספר בראשית את ספורם של כל השבטים כל אחד בנפרד. ואמנם את ספר שמות פותחת התורה במלים "ואלה שמות בני ישראל". אלה הם התוצאות הסופיות של שנים עשר השבטים שהם בבחינת ישראל. על כל אחד מהם העיד הבורא יתעלה שהוא אחד מי"ב שבטי י-ה. כלם צדיקים, כלם זכים וטהורים. כל אחד מהם ראוי להיות ממשיך דרכם של האבות, ושהשכינה תשרה עליו,

לחמי וחמותי היו ארבעים וחמש שנות צער וגלות שהחלו בשואה הנוראה באירופה, ואחרי השואה באמריקה היו אוספים יד על יד פרוטות שהרויחו במשך כל השנה בכדי לחנך את שני ילדיהם על ברכי התורה בישיבה אוניברסיטה. כל זה הוא בבחינת יעקב. אבל בשלב זה של חייהם, הם נהנים מהפירות של חינוכם. נהנים מיגיע כפם. מתחילה היו רק יקותיאל וסימה פרל ואילו עכשיו נלוו אליהם בן ובת, חתן וכלה, ונכדים שכלם ללא יוצא מן הכלל זרע ברוכי ה'. זהו עידן הנחת שהוא בבחינת ישראל.

למספר ארבעים וחמש ישנם מספר רמזים בפרשת השבוע: הפסוק הראשון הפותח את פרשת השבוע ואת ספר שמות "ואלה שמות…." רמוזים בו מ"ה שנים אלה לכל אחד בנפרד. האות הראשונה והאות האחרונה של כל אחת מהמלים "הבאים" "מצרימה" עולה מ"ה, אחת ליקותיאל ואחת לסימה. ושוב "וירבו ויעצמו ב- מאד מאד" כל אחת מהמלים עולה מ"ה. מעניין לציין שהשם "ישראל" הוא ראשי תיבות של המלים "יש ששים רבוא אותיות לתורה". והשם הנוסף שיש ליעקב הוא "ישרן", הוא ראשי תיבות של המלים "יש ששים רבוא נשמות". ללמד שלנשמת כל יהודי יש אות בתורה. וראיתי בספר שער בת רבים שפירש את הפסוק "ויהי בישורון מלך" שהכוונה למשה שהיה שקול כנגד כל ישראל. וכתב הש"ך שאותם ששים ריבוא היו באדם הראשון ומעדו עם אכלו מעץ הדעת. וכן היו ביעקב שהיה בחיר האבות, וכן ביוסף ואחיו וכל הדור ההוא, שהיו שקולים כנגד ששים ריבוא. אבל אחריהם היו צריכים ששים ריבוא בפעל ולכן "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" שרק אז תשרה השכינה עליהם.

יש שואלים שהרי כאשר מונים את כל אותיות התורה אינם עולים אלא לשלוש מאות אלף, ומספר זה רחוק מאוד מהמציאות של שש מאות אלף. ואני יישבתי את זה בכך שאין אלה כולן אותיות נראות אלא אותיות ורווחים במקום אותיות. שגם אותם רווחים הם כנגד היהודים שאין להם קשר ליהדות ובכל זאת יש להם מקום שמור בתורה.

מטרת השעבוד והכשרת העם לקבלת התורה

מה היתה מטרת השעבוד? נ"ל שאחת המטרות היתה לאחד את עם ישראל שיהיו חטיבה אחת. ועוד, שעל ידי השעבוד ירד קרנם עד עפר, ומבחינה זו שהם כלם עבדים אין מי מהם במדרגה גבוהה מחברו, כי עבד הוא עבד באיזו מדרגה שיהיה, וכל העבדים ביחד מהוים חטיבה אחת. ומה שאיחד אותם היו ג' דברים שנלחמו עליהם בתנאי שעבוד קשים: שלא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם ושלא שינו את מלבושם, ובזכות זה יצאו ממצרים. ונ"ל לחדש שג' אלה הם בר"ת "שלום" כשמי. "שמם, לשונם ומלבושם" כי באלה ג' הדברים התאחדו ועשו שלום ביניהם. והיפך השלום הוא מפלגה, פילוג, מחלוקת. בר"ת "מפ"ם"

מדוע נקרא שעבוד זה כור הברזל? כי בשלושת ימי אפילה נבדלו ומתו כל הפסולת שבהם שהם ד' חמישיות כדכתיב וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים – אחד מחמשה שהם הוו את העפר ביחס לכסף המהותך בכור. ומה שנשארו מהם היו כל כך מאוחדים עד שהיו ראויים לעמוד במעמד הר סיני.

איך על היהודי לנהוג בגולה?

דרשתי בבית הכנסת נצח ישראל בשנת ה'תשנ"ה

"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". בפרשיות האחרונות של ספר בראשית קראנו על יוסף השליט הנאור של מצרים, שהציל את כל המצרים ממות בטוח במשך שנתיים של רעב, גדולתו לא התבטאה רק בפתרון חלומו של פרעה אלא גם בכשרונו הניהולי של מאגרי המזון הלאומיים. זאת ועוד, זכות גדולה היתה למצרים לקבל שליט כזה שמאגריו אינם מתליעים, בעוד כל המזון שהיו אוגרים המצרים באוצרותיהם התליעו, ולא זכו לפת לחם אלא בזכותו הא-להית של יוסף. שנתיים של רעב אינם דבר של מה בכך, שהרי כפי שאנחנו רואים היום במדינות נחשלות מליוני ילדים ומבוגרים בכל העולם, ובפרט באפריקא גוועים ברעב מידי יום ביומו בתנאי לחם צר ומים לחץ בתקופה קצרה בהרבה משנתיים ימים. וכ"ש בשנתים של רעב מחלט הרי לא היה נשאר מהם שריד ופליט. וראה זה פלא. קם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף ולא זכר את טובותיו. היתכן? כיו"ב מצינו בפתרונו של יוסף לשר המשקים, שגם שם "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". איך יתכן שלא זכר שר המשקים את יוסף אחרי שראה שפתרונותיו של יוסף מכוונים כהוגן שהרי את שר האופים תלה ואת חלומו פתר לטובה שיחזור לארמון המלוכה לשרת את פרעה?

ומה היו מחשבותיו של יוסף? נראה לכאורה ברור שיוסף חשב בלבו שכאשר הוא יעזור לחברה המצרית יטמע בתוכם ויהיה אהוב מאוד עליהם. לא רצה עוד להזכר בצער ובעינויים של ילדותו בארץ כנען. הדים לכך אנחנו מוצאים בשמות שקרא לשני בניו מנשה ואפרים. למנשה קרא "כי נשני א-ל-הים מכל עמלי ומכל בית אבי". רצה הוא באותה שכחה של כל העמל שסבל ממנה בילדותו. חפץ היה לשכוח את אחיו ובית אביו. "ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני א-ל-הים בארץ עניי". בשם זה הנציח יוסף את הרעיון של הטמיעה בנכר, את העושר והכבוד שמצליח היהודי לרכוש בגלות. יתר על כן אנחנו מוצאים שבמשך שבע שנים תמימות שהיתה לו ההזדמנות לקפוץ הביתה אל ארץ כנען להגיד שלום לאביו לא עשה זאת באשר הוא רצה לשכוח אותם כי הם הזכירו לו את עברו האכזרי והקשה שאותו רצה למחוק מזכרונו.

יוסף האמין בתרומה לחברה כמו רבים מאנשי שלומינו התורמים את כל הונם למרכזי תרבות עירוניים, לבתי ספר כלליים. לבתי חולים ממשלתיים וכיו"ב בחשבם ששמם יחרט לעד ולעולם באנדרטה מיוחדת. אכן מלמדת אותנו התורה שבמוקדם או במאוחר יקום מלך חדש בכל ממלכה וממלכה אשר לא ידע את יוסף. או שיהיה זה מלך חדש ממש, או שיתחדשו גזרותיו של אותו המלך. אבל חזקה היא שלא תהיה ליהודי הנצחה עולמית בשום מקום בנכר אלא בתוך אחיו ובקרב עמו. כי אותו מלך חדש יבטל מכל וכל את תרומתו לחברה ואפי' את מצבות קברו וקברי משפחתו יעקור כדי לסלול בהם כבישים. ראיה לדבר מתור הזהב של ספרד שכידוע תרמו היהודים כמו הרמב“ם שהיה רופא המלך ואברבנאל שהיה שר האוצר, ועוד רבים כמותם רופאים בעלי שם, אסטרונומים, בלשני לשון, חוקרים בכל המקצועות החפשיים, בנקאים ועשירי עולם, שלא זו בלבד שגורשו מארצם אלא גם נמחה שמם מזכרה של ספרד. כיו“ב הפייננסיר סיר ויקטור ששון שממשלת סין הלאימה את כל רכושו, ולא נחרט שמו בהסטוריה של סין, מעשירי שנגהאי שבסין ובהונג קונג. וכן הדבר באירן שבהשתלטותו של האייטולה חומאני בימינו אלה, ממשלתו הלאימה את רכושם של כל היהודים שהיו עשירי הארץ ושמם נמחק מדפי ההסטוריה ותולדות העמים, וכאילו לא גרו שם מעולם.

חז"ל הורונו מושג מיוחד של קשר עם הגויים. "משום דרכי שלום". מטרה זו היא היחידה שבשלה אנחנו מצווים לעזור לגוי, אך בודאי לא להיות פטריוטים. יוסף היה אב טיפוס לעם ישראל בארצות הנכר. מעשה אבות סימן לבנים, ומי שאינו לומד מזה מוסר, הרי הוא מניח את מעותיו על קרן הצבי.

ובזה תובן שאלת יעקב "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה“? שלכאורה קשה  האם לא הכיר יעקב את בניו של יוסף? אלא שראה בהם יעקב את סממני הנכר, את הרצון להתנתק מהשרשים ולפרות בגלות, שענין זה היה מושרש בשמותם. ואמנם יוסף השיבו "בני הם אשר נתן לי א-להים בזה“. פי‘ מלת "בזה“ היא בתנאי הנכר, וכזאת אמר יוסף ליעקב ראה אבי שגם בתנאי הנכר שהם רחוקים מהשרשים עדיין הם קשורים אל הא-להים ושומרים על מסורת האבות. ראה יעקב בחזונו שיוסף לא יהיה היחיד בגלות, אלא שגם כל בניו יגלו שנים ארוכות, ולכן השיבו יעקב, "קחם נא אלי ואברכם“. וברכם בברכה הראויה לכל עם ישראל הגולים בדרכם. יהי רצון שיהיה “הא-להים“ בעזרם של כל הגולים בכל הדורות שיחזיקו מעמד בגלותם "כאפרים וכמנשה", ששמרו על יחודם ולא נטמעו בגויים. לפיכך במשך אלפיים שנות גלותינו כל אב מברך את בניו בברכה מסורתית זו "ישימך א-ל-הים כאפרים וכמנשה“.

"בני הם אשר נתן לי א-להים בזה“, נ"ל שבזה רמז יוסף לאביו על מכירתו בידי אחיו אלה הם בני שעל ידם רציתי להשכיח את עברי האכזר אשר נתן לי הא-להים שהיא מדת הדין ב"זה" בר"ת י"ב כאחד שסבל ביותר מאחוות אחיו.

עוד נ"ל שבמלים אלה פונה יוסף לכל הישראלים יושבי ציון למיניהם המביטים ביושבי הנכר וכ“ש בישראלים היורדים בדרגת נחיתות ומכנים אותם בשמות גנאי. ראו נא ישראלים נכבדים כאשר ירדתם למצרים אמרתם אל פרעה "לגור בארץ באנו" לשון גרות ועראי, ולבסוף נאחזתם במצרים כאילו היה זה ביתכם הקבוע, לא השתדלתם לשוב לארץ אבותיכם. שנאמר "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד" וזה כולל גם אתכם. אליכם רמז התנא באבות ”אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו“. ואולי זה מה שראה יעקב כשאמר ליוסף "קחם נא אלי ואברכם". יה"ר שגם אם חלילה תצטרכו גם אתם לגלות ביום מן הימים תזכו לשמור על יחודכם כבן לאומה הישראלית כשם שאפרים ומנשה שמרו על יחודם ועל מסורת אבותם בגולה.

כישוריו של משה

קורות חייו של משה נחלקים לשלושה א) לידתו במצרים ב) ”ויהי בימים הרבים ההם“ שהיה במדין ג) יציאת מצרים. את מרבית חייו הוא חי במדין, שם נולדו שני בניו. לראשון קרא גרשם ”כי אמר גר הייתי בארץ נכריה“ הוא היה בודד, ללא ארץ שגדל ונולד בה וללא משפחה והרי הוא כגר. ולשני קרא אליעזר ”כי א-להי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה“ על שהיה מבוקש על ידי המלכות בגין רציחת המצרי שאותו טמן בחול.

בשבת זו אנחנו קוראים על מינויו של משה רבינו ע"ה להיות המנהיג והרועה הרוחני של עם ישראל. ולכאורה קשה מה היו כשוריו של משה לתפקיד רם שכזה? והרי הוא גדל בביתו של פרעה מלך מצרים, ששיעבד את ישראל, ולא מצינו שהוא מילא שום תפקיד מינהלי רם ונשא במסגרת ארמון המלוכה, ולא זו בלבד, אלא גם יחוס לא היה לו שהרי נאמר "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". אנשים פשוטים שלא היה להם שם מיוחד להתיחס בו. ומדוע נבחר דוקא הוא להיות רועה ישראל?

כנראה שבבית המלך למד גינוני מלכות והתאמן במלחמת חרבות, כדרך הנסיכים, משם שאב את הכח להרוג את המצרי ולטמנו בחול כאילו היה זה דבר פשוט שבפשוטים עבורו. וזה מזכיר לנו את כחו של יעקב כשראה את רחל ”ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר“ ופירש"י ז"ל "כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול". מ"מ מלבד האימונים שקיבל בתור נסיך במלחמת חרבות ולגינוני המלכות שקבל בארמון המלוכה, לא מצינו לכאורה שום עניין אחר להכשרתו בתור מנהיג.

עוד יש להבין מדוע בחר רש"י לפרש את המלים ”הלהרגני אתה אמר כשם שהרגת את המצרי“ על דרך הדרש "מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש", ולמה לא רצה לפרש כפי שפירש ביעקב ”להודיעך שכחו גדול" וללמד שהיה מאומן לכך מארמון המלוכה? מלבד זה שמדרש זה קשה להולמו. מהיכן ידע משה את השם המפורש? וכ"ש לדעת איך להשתמש בו לצורך הריגתו של המצרי? ואם היה לו ידע זה מדוע לא הרג בו גם את דתן ואבירם שהלשינו עליו לפרעה והיה זה לו בהיתר גמור מצד "הקם להרגך השכם והורגו"?

ואמנם נראה ליישב בדוחק שביעקב מפורש בתורה שהרועים אמרו ”לא נוכל“, ואז יעקב נגש ”ויגל את האבן מעל פי הבאר“ בעצמו. לכן פי‘ רש“י בצדק ”מכאן שכחו גדול“. אבל במשה רצה רש"י להדגיש את כחו הרוחני ולא את זה הגשמי. בכדי שלא נדמה אותו כאיש גבור חיל אלא כאיש הא-להים, איש הרוח. לכן פירש שהרגו בשם המפורש. אלא שהעיקר חסר מן הספר. מהיכן זכה לרוחניותו?

מאידך נראה לי על פי האמת להסביר שגם יעקב וגם משה זכו לדבר אחד שהוא כח על טבעי. שהכח העל טבעי הזה שהיה ליעקב נבע ממקור אהבתו לרחל, ואילו כחו העל טבעי של משה נבע ממקור קנאה ונקמה לאויבי בני עמו, ולאידיאל של הצדק. לכן ראוי לומר שיעקב שאב את כחו העל טבעי בבחינת כח פיזי. "מלמד שכחו גדול". ואילו משה שאב את כחו העל טבעי מבחינה רוחנית באופן שהרגו בשם המפורש. כי לפעמים אדם מקבל כח על טבעי כאשר הוא רוצה בכל מחיר לעשות דבר מסויים שהוא נגד הטבע והוא משתדל לעשותו בכל כחו.

סיבה נוספת יש לומר שאילו היה משה הורג אותו בחרב שמא לא היה ראוי לו כאיש שופך דמים להיות מקבל ונותן התורה. ראיה לכך מדוד שאמר "וְהָאֱלֹהִים אָמַר לִי לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה וְדָמִים שָׁפָכְתָּ" (דברי הימים א' פרק כח).

ואמנם לכשנתבונן במשה נראה שהוא הסתיר את עובדת היותו עברי בכך שהיה מלובש במלבוש מצרי, וכנראה שגם כאשר שאלוהו לזהותו, השיב שהוא איש מצרי. שכאשר באו בנות יתרו לספר לאביהן על הקורות אותן על הבאר, אמרו "איש מצרי הצילנו מיד הרועים", ומכאן שזוהי התדמית והרושם שהוא השאיר על בנות יתרו.

ויותר מזה הרי כידוע יתרו היה כהן לע"ז. וכאשר יתרו ביקש מבנותיו להביא את משה הביתה, לא היסס משה להזמנה זו כלל, אלא הפך להיות שם בן בית והיה יוצא יום יום יחד עם צפורה ואחיותיה לרעות את צאן יתרו. חיים שלמעשה אין בהם שום מוטיב רוחני יהודי. ובסופו של דבר לא היסס אפי' לבוא עם צפורה שהיתה בת כהן לע“ז בברית הנישואין. האם אדם שכזה ראוי היה להנהיג את ישראל? והדרא קושיא לדוכתא, מדוע נבחר משה להיות המנהיג?

ואכן האדם יראה לעינים וה‘ יראה ללבב. לא כל מה שנראה לעין אנוש זה מה שמתרחש בעמקי לבו של הרואה. האדם יראה לעינים. אנשים שבחיצוניותם נראים פשוטים למדי, באים מבית פשוט, עניים ובלא יחוס כלשהוא, ואפי' אלה שאינם שומרים תורה ומצוות, ואפי' אלה שנשואים בנשואי תערובת, הרואה אותם קרוב לודאי מזלזל בהם ובלבו מוציא אותם מכלל ישראל. אבל ה' יראה ללבב. הקב"ה רואה את תנאי החיים שהביאו אותם למצבם הנוכחי, ומביט בטהר נפשם, ברצונותם ובמאמציהם בשיפור מידותיהם ובפעולותיהם בין אדם לחברו ובין אדם למקום "באשר הוא שם".

הדוגמא הקלאסית ביותר של "תינוק שנשבה" היא ללא ספק זו של משה שנשבה על ידי בת פרעה וחי בביתו של אותו רודן עריץ ששעבד את אחיו יום יום. מדוע נשבה אותו תינוק? זו שאלה שאין לבשר ודם הכח והיכולת להבין, אבל ליודע ועד ישנן הסיבות המדויקות לכל פעולה ופעולה מפעולותיו. פרשני התורה יכולים רק להציע אפשרויות לשאלות מדוע כך וכך עשה הקב"ה, אך בודאי לא להחליט שאלה הן הסיבות. ואמנם בנידונו של משה, רבו המפרשים כי היה זה מכוון מאתו ית' שיגדל בבית המלכות ויהא לבו רחב ומוכן להיות מנהיג ללא חת ורעדה כדרכו של בן מלך.

ולי נראה שראה הקב"ה במידותיו התרומיות של משה בחוש החמלה והרחמים שלו "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם“, שחוש זה היה בוער כאש בקרבו. הוא חיפש בפעל דרכים לעזור בסתר לעבדים המסכנים ואפי' במחיר חייו במסירות נפש עילאית. משה ידע שלא יוכל לעזור להם בפומבי מיראת המלכות, אבל כאשר ראה מעשה עוול בסתר, באופן שהיה יכול להציל את המוכה מיד מכהו, השתמש בכחו להרג את המצרי, ובכך להציל את אחיו העברי. כאשר נודע דבר הרצח למלכות וביקש פרעה להרוג את משה, נרקמו אגדות ומדרשים לרוב איך ניצל משה מחרב פרעה. ואמנם בפשט הדברים עצם בריחתו ממצרים בהצלחה היתה מאתו יתברך, וראוי היה לומר על כך "ויצילני מחרב פרעה". אעפ"י שעזב משה את אחיו המעונים במצרים, לא עזב שם את רגש החמלה והצדק שהיה בוער בקרבו, אלא הוא נשא את רגשותיו עמו למדין, והמשיך להשתמש בהן לסייע לבנות יתרו שהיו חסרות ישע מפני הרועים.

אף על פי שמשה היה נראה כמצרי, ואולי אפילו הציג את עצמו כמצרי, לא היה זה מחמת בושה מזהותו האמיתית, אלא כנראה משום שחשש לחייו, שמא יוודע מקום הימצאו וישלח פרעה אחריו להורגו, ולכן הוא לא רצה לגור במקום ישוב, עם הרבה אנשים, אלא לחיות כרועה צאן במדבר. בהיותו רועה צאן פיתח משה באופן עמוק יותר את חוש החמלה על צאנו כמו גם את כושר המנהיגות שלו. אולי היה חושב על אחיו העבדים ומייחל שמא באחד מן הימים ימות אותו פרעה ותשלח אחריו בת פרעה לקראו לשוב ולשאת את כתר השלטון. או אז ישחרר את עם ישראל מהשעבוד לא כפרעה המצרי, אלא כמשה העברי.

משה ידע אמנם את זהותו האמיתית מאמו המנקת שהודיעה לו שהוא בנן של קדושים אברהם יצחק ויעקב. והראיה לכך היא שכאשר נגלה אליו הקב“ה מן הסנה ואמר לו "אנכי א-להי אביך א-להי אברהם, א-להי יצחק, וא-להי יעקב“, ידע שאכן אמת הם הדברים, ושזוהי זהותו האמיתית, כפי ששמע מפי אמו בצעירותו. ולכן "ויסתר משה פניו כי ירא, מהביט אל הא-להים“? שאילו מלים אלה היו זרות לו היה צריך להשיב "מי הם אלה? מעולם לא שמעתי את שמם“. הסתרת פניו אפיינה את דרכו לאורך שמונים שנות חייו, כי עד כה לא גילה לאיש את מיסתורי לבו. פה נוכח הוא לדעת שאכן הא-להים מדבר אליו, כי מי אחר בעולם יודע ומכיר את זהותו האמיתית.

ה' מדבר אל משה, אל חוש החמלה והרחמים שלו, אל חוש ההנהגה שרכש בהיותו רועה צאן אל חוש הצדק שטמון בקרבו, ואל אותו משה הבוער כאש להציל את אחיו עד כדי רצח של מכה אחד מאחיו העברים. "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים“.

זאת ועוד, היתה בו מידת ענוה יוצאת מן הכלל וזאת נלמד מאי רצונו למלא את שליחותו כמנהיג העם. ויאמר משה אל הא-לוהים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים? ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-לוהים על ההר הזה“. משה העניו והנחבא אל כליו הוא דמות של מנהיגים רבים בדורינו שיש בכחם לשנות תבל ומלואה אך בענוותנותם שואלים "מי אנוכי“? ואמנם תשובת הקב"ה אל משה ואל כל אותם מנהיגים בכח היא "כי אהיה עמך“. כששאלת מי אנכי, צדקת. לא אתה המוציאם, אלא אני, ועליך לקבל את שליחותי. אל תירא ואל תחת כי אהיה עמך. השליחות היא מגבוה, והמטרה קדושה ולכן מחובתך ללכת.

משה מקבל את דברי ה' ומנסה לפתור בעיות טכניות. "הנה אנכי בא אל בני ישראל“ וגו‘ ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם? משה כנראה מנסה לדעת אם הוא יחידי שיודע את זהותו האמיתית, מאמו מניקתו, שהוא בן אברהם יצחק ויעקב או שגם הם יודעים שהם בני אברהם יצחק ויעקב. עוד הוסיף לשאול "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים“? איזה זכות יש להם? ואז השיבו הקב“ה לשאלתו הראשונה והשניה גם יחד. "אהיה אשר אהיה“, "אהיה שלחני אליכם“. הסיבה שאוציא אותם ממצרים היא, משום שהם עתידים לקבל את התורה, וגם משום העבר שיש להם זכות אבות. וכך הוא סדר הדברים. בשם זה הנקרא "אהיה“ אני אוציא אותם ממצרים, שהוא השם המביט אל עתידם המזהיר, בקבלת התורה. ולא זו בלבד, אלא חייב אני להביט גם אל העבר, אל הברית שכרתי עם אבותם שהם יהיו לי לעם ואני "אהיה" להם לא-להים. וזה שאמר לו, "ויאמר עוד א-להים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' א-להי אבותיכם, א-להי אברהם, א-להי יצחק וא-להי יעקב שלחני אליכם“.

ושוב מנסה משה לפתור בעיה טכנית נוספת. "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'“. אני הרי הולך אך ורק בכח זה שאני שליחך. ושאלתי היא איך הם ידעו שנראית אלי ושאתה הוא המשלח?

כל המידות התרומיות שנזכרו לעיל היו מאוד חשובות אבל בכך שהיה משה "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" היא המידה שבשלה נבחר להנהיג את העם לקבל את התורה בהר סיני.

שעבוד מצרים ושעבוד מלכיות עד עת קץ

דרשתי ביום חמישי י“ט טבת ה‘תשס“ב בשבע ברכות של ארן ומלכה מאי בניו יורק

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו". ויש לשאול כיון שתורת ישראל נצחית היא, איך השתמשה התורה בלשון הווה "הבאים מצרימה"? וכי עכשיו הם באים? ולמה לא פתח הפסוק בלשון עבר ”באו מצרימה“ כמו בסיום הפסוק "איש וביתו באו"? ולמה שינה מלשון הווה ללשון עבר? ועוד קשה למה היה צריך לחזור ולומר שבאו למצרים אחרי שאמר קודם ואלה שמות בני ישראל הבאים? ועוד, מדוע שינה מישראל ליעקב באותו הפסוק?

כיוצא בזה יש לשאול בהפטרה, "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל" מדוע השתמש הנביא בלשון הווה, "הבאים ישרש יעקב" ואח"כ שינה ללשון עתיד, "יציץ ופרח ישראל"? ומדוע שינה מיעקב לישראל באותו פסוק?

עוד יש לדקדק, שבפרשה אנחנו מוצאים לשון הוה ולשון עבר ואילו בהפטרה לשון הוה ולשון עתיד. ועוד, מדוע בפרשה נזכר לשון הוה על ישראל, ולשון עבר על יעקב, ואילו בהפטרה נזכר לשון הוה על יעקב, ולשון עתיד על ישראל?

קודם שאגש ליישב קושיות אלה ראיתי להציג בזה שאלות יותר כלליות שיבואו גם הם על פתרונן בכלל יישוב הקושיות שנזכרו לעיל.

א. מדוע גלו עם ישראל זה אלפי שנים בצרות וייסורים, ברדיפות ועינויים אכזריים?

ב. מדוע עבדו ישראל במצרים רק רד“ו שנים? והפירוש המקובל שהקב“ה החשיב להם את עבודת הפרך של רד“ו שנים כאילו עבדו ת‘ שנים שנזכרו בברית בין הבתרים אינו מתקבל על הדעת. שהרי אמר הקב“ה לאברם ”ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה“ הרי שהמושג עינוי נזכר באותה ברית, וזהו בדיוק מה שעשו המצרים? ועוד קשה לפי‘ זה, וכי לא ידע הי“ת שכך יהיה במצרים ומדוע א“כ לא אמר לאברם מראש ועבדום ועינו אותם רד“ו שנים? וגם הפירוש שארבע מאות שנה החלו עם לידתו של יצחק אינו מתקבל על הדעת שהרי כל אותם ק“צ שנים לא היו ישראל משועבדים ולא מעונים כפי שהבטיח הי“ת לאברם. וגם רש"י פירש בהדיא שלא התחיל השעבוד אלא עד לאחר שנתקיים הפסוק "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא".

ג. האם המושג "חפזון הוא חיובי או שלילי? אם תאמר שהוא חיובי ולפיכך אנחנו אוכלים מצות בפסח ”כי בחפזון יצאת מארץ מצרים“, מדוע א"כ בגאולה העתידה נאמר ”כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הלך לפניכם ה‘ ומאספכם א-להי ישראל“ ישעיה נב, יב? ואין לחלק בין גאולת מצרים לגאולה העתידה שהרי נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ואמרו ז"ל "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל". ואם תאמר שחפזון הוא דבר שלילי, מדוע א"כ נבחרה סיבה שלילית זו לאכילת מצה בפסח?

ד. האם המצה מסמלת את העבדות או את החרות? אם תאמר שהיא מסמלת את העבדות ולפיכך היא נקראת "לחם עוני", והיא הסיבה שאנחנו חוצים את המצה האמצעית כי "דרך עני בפרוסה", מדוע אם כן על פי חכמת האמת, המצה מסמלת את יצר הטוב ואילו החמץ מסמל את יצר הרע? ואם תאמר שהיא מסמלת את החירות, ונמצא לפי זה שהחפזון היה חיובי, ומשום כך חייבים להסב באכילת מצה כבני מלכים, מדוע אם כן היא נקראת "לחם עוני"? ואיך אפשר ליישב את הסתירה הפרדוכסית שמחד גיסא אנחנו צריכים לישב מסובין כבני חורין ומאידך גיסא אוכלים לחם עוני?

ה. האם גלות מצרים היתה בתור שכר לאברם או בתור עונש? אם תאמר שהיתה עונש מדוע העניש הקב“ה את אברם, שהלך תמים עם הבורא יתברך, בעונש כה חמור שיעבדו בניו ת‘ מאות שנה בעינויים ועבודה קשה? ואם תאמר שהיתה גלות מצרים שכר עבורו, מדוע א"כ הוציאנו ממצרים בטרם עת כעבור רד"ו שנים במקום ת' שנים שהובטחו לאברם? ועוד, מה המיוחד בזמן נוקב זה של ת‘ מאות שנה?

ו. האם גאולת מצרים והיציאה מעבדות לחירות נחשבו לנו כעונש או כשכר? אם כעונש, מדוע אנחנו חוגגים את העונש? ואם כשכר, מדוע המתין ה‘ יתברך עד שירדנו למ“ט שערי טומאה ולא הוציאנו קודם לכן? ועוד, מה היה קורה אילו לא ירדנו למ“ט שערי טומאה, האם לא היתה יציאת מצרים באותו זמן?

ז. מדוע נקראת הגאולה העתידה ”עת קץ“ בלשונו של דניאל יא, לה ”ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהם ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד“ וכן שם יב, ד ”ואתה דניאל סתם הדברים וחתם הספר עד עת קץ ישטטו רבים ותרבה הדעת“ ועוד שם יב, ט ”ויאמר לך דניאל כי סתמים הדברים וחתמים עד עת קץ“?

ונראה לי ליישב הכל בענין אחד. והוא שמלת "מצרימה" אינה מדברת על ארץ מצרים בלבד אלא על כל הצרות שעם ישראל נתון בהם בכל הדורות עד עת ביאת הגואל ושהחלו מאותה ירידה למצרים הפותחת בפסוק זה "ואלה שמות". ואף על פי שנחלנו את הארץ ובנינו את בית המקדש שעמד על תילו מאות שנים, וישראל היו שרויין על אדמתם ויד ישראל היתה תקיפה בא"י, לא היתה זו אלא גאולה זמנית, מאחר שהיא היתה גאולה על תנאי כפי שהוכיחה לנו ההסטוריה. וכל עוד לא הגיעה עת גאולתינו אנחנו עדיין נמצאים במיצר, שהוא בבחינת "מצרים". שכן שורש המלה "מצרים" הוא "מיצר" שענינו צרה. אבל בגאולה העתידה שאינה על תנאי כל יושבי תבל ידעו את ה' מקטנם ועד גדולם, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. ואז לא תהיה זו גאולה על תנאי, אלא גאולה מחלטת, כי הגלות תפסק לחלוטין.

ובזה יבואר מדוע נאמר "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", בלשון הווה. כי תורת ישראל נצחית היא וכל מלה בה נכונה לכל הדורות והרי אנחנו בהווה בכלל בני ישראל הבאים מצרימה בכל תקופת הגלות הארוכה. ואכן המשך הפסוק "את יעקב איש וביתו באו" הוא באמת בלשון עבר. כי הוא מדבר על משפחת יעקב המצומצמת, שעליה נא‘ ”בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה“, ושכללה גם את יוסף שהיה אז במצרים. זו נאמרה בלשון עבר כי היא מדברת על יעקב ובניו בחיים חיותם.

ידוע ההבדל שבין השם "יעקב" המורה על עקבה ומרמה, והמורה על שמו הפרטי של אבינו יעקב, לבין השם "ישראל" המורה על שררה, ומורה על כנסת ישראל הכלה. ועפי"ז יתבארו הפסוקים על נכון "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" שמאותו זמן כנסת ישראל יורדת למיצר כאמור, עד ביאת משיח גואל. ואמנם את יעקב שהוא שמו הפרטי איש וביתו באו שהיא משפחת יעקב הפרטית. ובזה יתבאר מדוע לא היה נכון לומר ואלה שמות בני יעקב הבאים מצרימה, שהרי אין הם באים בלשון הווה, אבל על "בני ישראל" שבכל הדורות שייך לומר לשון באים.

ובזה יבואר גם הפסוק בירמיהו "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל" פי' ששרשם של בני ישראל "הבאים מצרימה" בכל דור ודור, הוא "יעקב" שבגינו ירדו למיצר לשנאת העמים ולחשכת הגלות בשל אותה עקבה של אבינו יעקב שעליו אמרה התורה "הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך". ואמנם ממשיך הפסוק "יציץ ופרח ישראל" ולו שתי משמעויות לשון עבר ולשון עתיד. בעבר – "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד", ובעתיד – בגאולה העתידה, יציץ ופרח, לא במשמעות של פריה ורביה, אלא על דרך הנאמר באהרן "ויוצא פרח ויצץ ציץ", ללמד ש"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", וכל יושבי תבל יודו שעם ישראל הם העם הנבחר.

והנראה לעניות דעתי שגלות מצרים היתה עבורינו חסד גדול כי כל עם ישראל היה שם בפעם אחת ולא נפקד ממנו איש. ואילו היינו זכאים ולא ירדנו למ“ט שערי טומאה היינו מוסיפים לעבוד עד תום ת‘ מאות שנה, ולאחר מכן היינו נגאלים גאולה שלמה. וזהו שאמר הקב“ה לאברם ”ואחרי כן יצאו ברכוש גדול“, שאין הכוונה בזה לרכוש פיזי שישאלו כלי כסף וכלי זהב מהמצרים, וגם לא למעמד הר סיני שהוא הרכוש הרוחני שעל ידו נזכה סוף סוף לגאולה שלמה, אלא להיות אור לגויים עד הגאולה השלמה העתידה, שהיתה צריכה להיות מיד אחרי שעבוד מצרים, שאז היינו כולנו זוכים ליהנות מזיו השכינה מאור התורה. והיה עלינו להשפיע מאור זה לכל עמי תבל, כי זהו מה שהבטיח הקב“ה לאברם כפרס עבור דבקותו בו. ואילו היינו זוכים לזה כל התורה היתה חלק בלתי נפרד ממהותינו, והיינו בבחינת אבות שהם הם המרכבה, וזהו הרכוש הגדול האמיתי שאותו הבטיח הקב“ה לאברם בברית בין הבתרים, והוא הרכוש הגדול שנזכה לו בגאולה העתידה באחרית הימים. ולא נתן לנו יתברך את כל המצוות המעשיות אלא בכדי לתקן את הירידה העצומה למ“ט שערי טומאה שירדנו אליה במצרים, ומטרת כל המצוות היא שעל ידם נזכה לעמוד באורך הגלות ולזכות באותו רכוש גדול לקץ הימין.

ואמנם אחרי שקלקלנו במצרים ולא היה אפשר להקב“ה להכחיד חלילה את עם ישראל מעם, מחמת השבועה שנשבע לאברם בברית בין הבתרים, הוציאנו בחפזון שלא נגיע חלילה לשער הנ‘ שאז לא היתה עוד אפשרות לתיקון, וחלילה היה כלה זרעו של אברהם. נמצא שהיציאה מעבדות לחירות במועד מוקדם היתה עבורנו בבחינת עונש מר ונמהר ומזכירה לנו את הירידה למ“ט שערי טומאה. והמבשרת לנו את שעבוד הגלויות למשך אלפי שנים. את הנקודה הזו מסמלת המצה הנקראת ”לחם עוני“ שמסמלת את עניותינו מבחינה רוחנית, ואמנם שכר ועונש משמשים בערבוביא. השכר הוא שהצילנו ית' שלא נגיע חלילה למצב שאין ממנו עליה. את שני צידי המטבע מסמלת לנו המצה שמחד גיסא היא נקראת ”לחם עוני“ ולפיכך היא חסרה כל טעם, והיא מסמלת את יצה“ר, שלא כמו החמץ שהוא טעים לחיך ומסמל את ה“חרות“ את ה“טוב“ ואת יצר הטוב. מאידך המצה נקראת לחם של תקוה, והיא מזכירה לנו את חסדי ה‘ שהוציאנו בחפזון קודם שנרד לשער הנ‘.

נמצא לפי זה שגזרת ברית בין הבתרים לארבע מאות שנה של עבדות לא בטלה, והיא עדיין במקומה עומדת. וכיון שהשלמנו רק רד“ו שנים צריכים אנחנו להשלים את ק“ץ השנים הנותרות. ואמנם כיון שרצה הקב“ה בקיומינו מוכרח היה לפזר אותנו בין העמים בגלויות השונות ולשעבד אותנו קימעא קימעא ולא כמו בשעבוד מצרים. וזאת משום שאף על פי שזכינו לעלות חזרה ממ“ט שערי טומאה, מ"מ יש חשש שעדיין נחטא בשער החמישים, כי הוכחנו שאין אנחנו מסוגלים באופן קולקטיבי להשלים את שנות השעבוד. וזו הסיבה שהיה מוכרח יתברך לפזר אותנו בין העמים לטובתינו. והוא על דרך מה שאמר יעקב ”אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה“.

ענין זה רמוז בגזרת בין הבתרים שלא אמר לאברם ”כי גר יהיה זרעך בארץ מצרים“ אלא ”בארץ לא להם“ לרמוז שאם לא יזכו לעמוד בשעבוד מצרים יצטרכו להשלים את אותו שעבוד בארצות אחרות. וכיון שכל עם ישראל חייבים להשתעבד עוד ק“ץ שנים כל אחת מאותן נשמות של שבעים נפש שירדו למצרים, שעתה אינם עוד במקום אחד אלא פזורים בכל הגויים, חייבת לעבור גלגולים רבים בגלויות שונות, בצרות וייסורים שונים, עד שנשלים את אותן ק“ץ השנים. לצורך זה נמשכת הגלות הארוכה ועם ישראל סובל בה עד בלי די. וכאשר נשלים את ת‘ מאות השנים שנגזרו על אברם בברית בין הבתרים יהיה זה ”עת קץ“ היינו העת שנשלם בו ק“ץ שנות השעבוד ונזכה לגאולה העתידה הנקראת ”רכוש גדול“.

ובזה יבואר מ“ש ”אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף“. באיזה גוף? נלענ“ד שהוא בגופו של אברהם שעליו נגזרה הגזרה. או בגופם של שבעים הנפש שירדו מצרימה שנחשבים כלם כגוף אחד.

ומה שאמר לאברם בברית בין הבתרים לא היתה זו גזרה להעניש את בניו בשל מעשיו, שהרי אברם התהלך תמים עמו יתברך, אלא הודיעו יתברך מה שעתיד להיות בזרעו. וזה מפורש במלים "ידע תדע כי גר יהיה זרעך". ומדוע? בשל איזה חטאים נגזרה גזרה מרה זו? נראה לי שהודיענו יתברך שזה יהיה מחיר הבכורה והברכה שרכש יעקב מעשיו בעקבה, וכעונש על מכירת יוסף.

עוד נראה לעניות דעתי ששנות הגלות רמוזים גם הם בגי‘ בלשון הגזרה. ”גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה“, שהם בגי‘ ב‘ אלפים תש“ה. דהיינו שהם יעבדו כמנין אלו השנים. ועפי“ז נוכל לחשב מתי הוא ”עת קץ“. שהרי ידוע שאברם  באותה עת של ברית בין הבתרים שבה נגזרה גזרת ארבע מאות שנות השעבוד היתה שנת אלף תתקל“ו לבריאת העולם. הוסף עליהם אלפיים שבע מאות וחמש שנים שישלימו את השעבוד הנמנה על "עת קץ", בסך הכל עולים.ארבעת אלפים שש מאות ארבעים ואחת.

הוסף עליהם את השנים שכידוע לא נשתעבדו בהם: מאז גזרת ברית בין הבתרים: ס‘ שנותיו של יצחק וקמ“ז שנות יעקב שלא היו משועבדים בזכות האבות, ומ‘ שנה שהיו במדבר תחת ענני הכבוד. ופ“ב שנים שנצלו משעבוד בזכות הקרבנות במשכן שילה. ומנין כתי“ת שנים שניצלו משעבוד בזכות הקרבנות בבנין ביהמ“ק הראשון והשני. בסך הכל אלף מאה חמישים ותשע שנים שלא השלימו את גזרת השעבוד. בתוספת ארבעת אלפים שש מאות ארבעים ואחת עולים חמשת אלפים ושמונה מאות שנה. שהיא שנת הגאולה השלמה. היום אנחנו בשנת ה' תשפ"ו עד שנת ה' ת"ת רק עוד ארבע עשרה שנה.

היחוד של מקדשי שילה וירושלים רמוזים בפסוק ”כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה“, וברש“י שם דברים יב, ט ”ואל המנוחה זו שילה. ואל הנחלה זו ירושלים“. וברש“י דברים לג, יב שילה היתה בנחלת יוסף וירושלים בנחלת בנימין שניהם בני רחל. והרמב“ן בדברים כו, ב הביא את הספרי ששילה ובית עולמים היו היחידים שהיו בית אבנים, מה שאין כן נוב וגבעון. ולכן רק בהם נהגו הביכורים. ועל היום שגלה הארן משילה נא‘ ”ויטש משכן שילה“ כפי שהובא ברד“ק בשופטים יח, ל בפ‘ ”עד יום גלות הארץ“.

ויש לציין שבגמ‘ זבחים קיח: איתא שמקדש שילה עמד שלוש מאות ששים ותשע שנים. וגם הרד“ק ביהושע יח, א כתב שבי“ד שנים שכבשו וחלקו היה הארון בגלגל. ואח“כ העבירו אותו למשכן שילה שעמד שפ“ט שנה והיה בית אבנים ולא היתה לו תקרה אלא יריעות. ולפי חשבון זה בטל חשבוננו דלעיל שכלל את השנים שהקריבו קרבנות במשכן שילה רק פ"ב שנים.

ואמנם לכה נא אקחך אל מקום אחר. מצינו ארבע פעמים בתנ“ך ”ותשקט הארץ“ הראשון בשופטים ג, יא, בימי עתניאל בן קנז ”ותשקט הארץ ארבעים שנה“. והשני בשופטים ג, ל בימי אהוד בן גרא ”ותשקט הארץ שמונים שנה“. והשלישי בשופטים ה, לא בימי דבורה וברק בן אבינועם ”ותשקט הארץ ארבעים שנה“ והרביעי בימי גדעון שופטים ח, כח ”ותשקט הארץ ארבעים שנה“. בס“ה שקטה הארץ משעבוד מלכיות וממלחמות בימי השופטים מאתים שנה. נמצא לפי זה בס“ה אלף שלוש מאות חמישים ותשע שנים שלא נשתעבדו. הוסף עליהם אלף תתקס“ד מבריאת העולם ועד גזרת ברית בין הבתרים ועוד ב‘ אלפים תש“ה תקבל בדיוק את שנת ששת אלפים לבריאת העולם. והיינו מה שאמרו חז“ל על הפסוק ”אני ה‘ בעיתה אחישנה“. לא זכו – בעיתה. זכו –  אחישנה. זכו – היינו אם היו משועבדים ת‘ מאות שנה במצרים. לא זכו – יצטרכו להשתעבד בשעבוד מלכויות כמנין ”גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה“, שהם בגי‘ ב‘ אלפים תש“ה. והיינו בעיתה כמו שכתוב בזהר הק‘ ”שית מאה שני הוי עלמא“. ולכן אמרו חז“ל תיפח רוחם של מחשבי קיצין כי כבר כלו כל הקיצין ולא בא בן דוד כי עדיין לא הגיעה עת קץ.

"עד עת קץ“ בגי‘ תשל“ד, ונכתבו ג“פ שהם ב‘ אלפים ר“ב אלף שלוש מאות חמישים ותשע שנים שלא נשתעבדו. ”גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה“, שהם בגי‘ ב‘ אלפים תש“ה. בס“ה ו‘ אלפים רס“ו.

ולענ“ד שני קיצין אלו נרמזו בראש ספר שמות "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". המלה "מצרימה“ בגי‘ "קץ“, "הקץ“. דהיינו קץ הראשון והקץ האחרון. “קץ“ הראשון שנחסר מארבע מאות שנה, שהרי עבדו רק רד“ו שנים וכמו שנרמז בכתונת ה"פסים" שעשה יעקב ליוסף ש"פסים" בגי' "קץ". ובמה שצוה יעקב את בניו "רדו“ שמה ושברו לנו משם, דהיינו שישתעבדו במצרים רק כמנין "רדו“, ויהיו חייבים בשעבוד מלכיות מנין "קץ“. וזה נרמז גם בצוואת יוסף לאחיו קודם מותו בפסוק "פקד“ יפקד א-להים אתכם, דהיינו שהשי“ת, את מנין "פקד“, שהוא בגי‘ "קץ“, "יפקד“, פי‘ יחסר, מארבע מאות שנה. וזהו הקץ הראשון.

וה“קץ“ השני הוא הנא‘ בדניאל פי“א פל“ה "ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהם ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד“, ושם פי“ב פ“ד "ואתה דניאל סתם הדברים וחתם הספר עד עת קץ ישטטו רבים ותרבה הדעת“, ושם פסוק ט‘ "ויאמר לך דניאל כי סתמים וחתמים הדברים עד עת קץ“.

ונראה לי לחדש פירוש על הפסוק ”כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות“, וכי מה איכפת לנו אם הנפלאות שיראנו בגאולה העתידה יהיו כמו אלה שעשה לנו ביציאת מצרים שאותם אין מי מאתנו זוכר, לבין אם יעשה סוג אחר של נפלאות? ולכן נ“ל לחדש עפ“י מה שכתבתי למעלה שגם אם בזמן הגאולה העתידה נהיה בבחינת ”לא זכו“, בדיוק כמו שהיה ביציאת מצרים שלא זכו להשלים את ארבע מאות שנות השעבוד, והוציאנו ממצרים בטרם עת, כך יהיה גם בגאולה העתידה שאף על פי שנהיה בבחינת ”לא זכו“ הגאולה תבוא על כל פנים בעיתה.

ומה בין יציאת מצרים לעת הגאולה העתידה? את זה מצינו ביחזקאל ל“ז בהפטרה של שבת פרה. שם מתואר איך עם ישראל לא יהיו ראויים לגאולה אבל ה‘ יקבצם מכל הגויים ויטול מהם את זכות הבחירה באופן שלא יוכלו לעשות רע. ונראה לי שענין זה חופף ליציאת מצרים שכשם שמשם לומדים לגאולה העתידה, כך נלמד גם מהגאולה העתידה למה שהיה ביציאת מצרים. שיש לכאורה לשאול איך זכו ישראל לתפס מהיותם במ“ט שערי טומאה עד לנ‘ שערי קדושה במתן תורה תוך ארבעים ותשעה ימים? הרי זה דבר שאינו מתקבל על דעת שום אדם בעולם. אלא בהכרח שהסיר מאתנו את זכות הבחירה באופן שלא נוכל לעשות רע בשום אופן. ועל פי זה נראה לי שזוהי כוונת מאמרם ז“ל ”כפה עליהם הר כגיגית“, הכוונה שלא נתן להם את זכות הבחירה. וכפי שנראה בניתוח פרק ל“ז ביחזקאל.

טז וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: יז בֶּן־אָדָ֗ם בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ יֹֽשְׁבִ֣ים עַל־אַדְמָתָ֔ם (בזמן בית המקדש השני) וַיְטַמְּא֣וּ אוֹתָ֔הּ בְּדַרְכָּ֖ם וּבַֽעֲלִֽילוֹתָ֑ם כְּטֻמְאַת֙ הַנִּדָּ֔ה הָֽיְתָ֥ה דַרְכָּ֖ם לְפָנָֽי: יח וָֽאֶשְׁפֹּ֤ךְ חֲמָתִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם עַל־הַדָּ֖ם אֲשֶׁר־שָֽׁפְכ֣וּ עַל־הָאָ֑רֶץ וּבְגִלּֽוּלֵיהֶ֖ם טִמְּאֽוּהָ: יט וָֽאָפִ֤יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וַיִּזָּר֖וּ בָּֽאֲרָצ֑וֹת כְּדַרְכָּ֥ם וְכַֽעֲלִילוֹתָ֖ם שְׁפַטְתִּֽים: (זוהי הגלות בת אלפים שנה בה אנחנו עדיין נמצאים היום) כ וַיָּב֗וֹא אֶל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ שָׁ֔ם וַֽיְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י בֶּאֱמֹ֤ר לָהֶם֙ עַם־יְהֹוָ֣ה אֵ֔לֶּה וּמֵאַרְצ֖וֹ יָצָֽאוּ: (חילול ה‘ בכל הארצות) כא וָֽאֶחְמֹ֖ל עַל־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֤ר חִלְּל֨וּהוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁמָּה: (הקב“ה יגרום לקידוש ה‘ בכל הארצות דרך גאולת ישראל וקיבוץ גלויות שלא בדרך הטבע כתשלום שכר עבור עשותם טוב בכפיה לעשות טוב) כב לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֔ה לֹ֧א לְמַֽעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־לְשֵׁם־קָדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם: כג וְקִדַּשְׁתִּ֞י אֶת־שְׁמִ֣י הַגָּד֗וֹל הַֽמְחֻלָּל֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר חִלַּלְתֶּ֖ם בְּתוֹכָ֑ם וְיָֽדְע֨וּ הַגּוֹיִ֜ם כִּי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֔ה בְּהִקָּֽדְשִׁ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵיהֶֽם: כד וְלָֽקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָֽאֲרָצ֑וֹת וְהֵֽבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם: כה וְזָֽרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל־גִּלּֽוּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם: כו וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַֽהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֨בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָֽתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר: כז וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַֽעֲשִׂיתֶֽם: כח וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַֽאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וִֽהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶֽהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִֽים: כט וְהֽוֹשַׁעְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֑ם וְקָרָ֤אתִי אֶל־הַדָּגָן֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֹת֔וֹ וְלֹֽא־אֶתֵּ֥ן עֲלֵיכֶ֖ם רָעָֽב: ל וְהִרְבֵּיתִי֙ אֶת־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ וּתְנוּבַ֖ת הַשָּׂדֶ֑ה לְמַ֗עַן אֲ֠שֶׁר לֹ֣א תִקְח֥וּ ע֛וֹד חֶרְפַּ֥ת רָעָ֖ב בַּגּוֹיִֽם: לא וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֣ם הָֽרָעִ֔ים וּמַֽעַלְלֵיכֶ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־טוֹבִ֑ים וּנְקֹֽטֹתֶם֙ בִּפְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל תּֽוֹעֲבֽוֹתֵיכֶֽם: לב לֹ֧א לְמַֽעַנְכֶ֣ם אֲנִֽי־עֹשֶׂ֗ה נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֔ה יִוָּדַ֖ע לָכֶ֑ם בּ֧וֹשׁוּ וְהִכָּֽלְמ֛וּ מִדַּרְכֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: לג כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֔ה בְּיוֹם֙ טַֽהֲרִ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל עֲוֹנֽוֹתֵיכֶ֑ם וְהֽוֹשַׁבְתִּי֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים וְנִבְנ֖וּ הֶֽחֳרָבֽוֹת: לד וְהָאָ֥רֶץ הַֽנְּשַׁמָּ֖ה תֵּֽעָבֵ֑ד תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר הָֽיְתָ֣ה שְׁמָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־עוֹבֵֽר: לה וְאָֽמְר֗וּ הָאָ֤רֶץ הַלֵּ֨זוּ֙ הַנְּשַׁמָּ֔ה הָֽיְתָ֖ה כְּגַן־עֵ֑דֶן וְהֶֽעָרִ֧ים הֶֽחֳרֵב֛וֹת וְהַֽנְשַׁמּ֥וֹת וְהַנֶּהֱרָס֖וֹת בְּצוּר֥וֹת יָשָֽׁבוּ: לו וְיָֽדְע֣וּ הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֣ר יִשָּֽׁאֲרוּ֘ סְבִיבֽוֹתֵיכֶם֒ כִּ֣י ׀ אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה בָּנִ֨יתִי֙ הַנֶּֽהֱרָס֔וֹת נָטַ֖עְתִּי הַֽנְּשַׁמָּ֑ה אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי: לז כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֔ה ע֗וֹד זֹ֛את אִדָּרֵ֥שׁ לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל לַֽעֲשׂ֣וֹת לָהֶ֑ם אַרְבֶּ֥ה אֹתָ֛ם כַּצֹּ֖אן אָדָֽם: לח כְּצֹ֣אן קָֽדָשִׁ֗ים כְּצֹ֤אן יְרֽוּשָׁלַ֨ם֙ בְּמ֣וֹעֲדֶ֔יהָ כֵּ֤ן תִּהְיֶ֨ינָה֙ הֶֽעָרִ֣ים הֶֽחֳרֵב֔וֹת מְלֵא֖וֹת צֹ֣אן אָדָ֑ם וְיָֽדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה:

המציאות המרה – לא עוד בחירה חפשית

בדורינו, דור שאסרו הרבנים החרדים על כל עדתם להכניס אל ביתם טלויזיה כמו גם טלפון חכם מחשש שמא יביטו בתועבות שמכניסים בהם הוא למעשה תוצאת מה שהוכיחם הנביא יחזקאל בפרק זה שיקרה אחרי שיגלו ישראל מהארץ לכל ארצות גלותם ויחללו שם את שמו יתברך כמו שכתוב ”וַיָּב֗וֹא אֶל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ שָׁ֔ם וַֽיְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י בֶּאֱמֹ֤ר לָהֶם֙ עַם־יְהֹוָ֣ה אֵ֔לֶּה וּמֵאַרְצ֖וֹ יָצָֽאוּ“, אז ישיב ה‘ יתברך אותם אל הארץ אך מודיע להם ה‘ יתברך קבל עם ועדה ”לֹ֧א לְמַֽעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־לְשֵׁם־קָדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם“. כשישיב אותם אל אדמתם יקדש ה‘ יתברך את שמו בגויים. ואיך? ראשית כל קבוץ גלויות ”וְלָֽקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָֽאֲרָצ֑וֹת וְהֵֽבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם”. שנית ”וְזָֽרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל־גִּלּֽוּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם“, מים טהורים הם רוח טהרה שמתבטאת בכך שנרצה לשמור תורה ומצוות בדרך החרדית ביותר, ושנתרחק הרחק הרחק מכל טומאה ומגלולי הגויים, מהרדיו ומהטלויזיה, מהטלפון החכם ומכל מה שעלול להסיר את עם ישראל מאחרי ה‘ יתברך. ולכאורה הרי זה מצויין. אבל לא כן אומר הנביא. וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַֽעֲשִׂיתֶֽם אני אסיר מכם את הבחירה החפשית לדעת בין טוב לרע, רק בדרך זו תוכלו לאמץ רק את הטוב כי לא יהיה מול פניכם רע שתצטרכו להתרחק ממנו. וטעם הדבר כי הוכחתם לי בהיותכם בארץ ובגלותכם ממנה שאתם לא יודעים איך לעשות את הטוב והישר דרך הבחירה החפשית. לפיכך וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם. אני אחדיר בכם לב חדש שישאף רק לטוב. אכניס אתכם לאוירה ישיבתית, באופן שתרצו רק לשבת בכולל וללמוד יומם ולילה. נשותיכם לא תרצינה בחור שאינו מקדיש את כל חייו לתורה. הן תהיינה מוכנות לעבוד ולפרנס את הבית ובלבד שאתם תעסקו יומם ולילה בתורה. כל אחד מכם יגביל את עצמו מראות רע דרך מלבושו שיהיה לבוש בלבוש ישיבתי אחיד: חולצה לבנה, מעיל, חליפה שחורה, ומגבעת שחורה. ציציות בחוץ ואם אפשר תגדלו גם פאות – לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם, מציאות כזו שלא היתה מאז ומעולם. במציאות זו לא יתאפשר לכם להיות עם קשה עורף ולבחור ברע כי וַֽהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֨בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָֽתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר. בכך תהיה לכם תשועה מחלטת כי לא תהיה לכם שאיפה לעשות רע וגם אוכל לא יחסר לכם כי אני אשלח לכם ברכה בכלכלת הארץ וְהֽוֹשַׁעְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֑ם וְקָרָ֤אתִי אֶל־הַדָּגָן֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֹת֔וֹ וְלֹֽא־אֶתֵּ֥ן עֲלֵיכֶ֖ם רָעָֽב: ל וְהִרְבֵּיתִי֙ אֶת־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ וּתְנוּבַ֖ת הַשָּׂדֶ֑ה וכל זה מדוע? בכדי שיתקדש שמי בעמים לְמַ֗עַן אֲ֠שֶׁר לֹ֣א תִקְח֥וּ ע֛וֹד חֶרְפַּ֥ת רָעָ֖ב בַּגּוֹיִֽם. וכל השומע היה אומר הרי זה ממש נפלא. מה גרוע בכך? אבל מסכם הנביא בּ֧וֹשׁוּ וְהִכָּֽלְמ֛וּ מִדַּרְכֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל לא זוהי דרך התורה להתרחק מהעולם הזה שבו מעורבים טוב ורע, ולהסיר אותו מהדרך, אלא צריך לקדש את החומר דוקא בתוך החומר, ומציאות זו בה אי אפשר לעשות רע היא מוכרחת עבורכם אבל אין דרך זו מצידכם. לֹ֧א לְמַֽעַנְכֶ֣ם אֲנִֽי־עֹשֶׂ֗ה נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֔ה יִוָּדַ֖ע לָכֶ֑ם, זוהי מציאות מוכרחת מצידי ולמעני למען יתקדש שמי בגויים. והשאלה מדוע צריך להתבייש לעשות רק טוב? אולי עדיף לשאול מה כל כך טוב בכל הרע שיש בעולם בו צריך האדם להתגבר על יצרו ולעשות טוב? אלא שכאשר עושה האדם טוב מכורח המציאות הרי הוא אוכל נהמא דכיסופא, כי הוא לא עבד ולא יגע לכבוש את היצר, וממילא לא מגיע לו שכר עבור עשית הטוב. אבל זה שיש לו בחירה חפשית והוא בוחר בטוב ומואס ברע, הוא זה שזוכה לשכר הצפון לעולם האמת, וגם לחיי העוה“ז.

זהו בדיוק מה שקרה לנו בצאת ישראל ממצרים בטרם עת. כל הנסים והנפלאות לא היו אלא במטרה למען תדעו ולמען ידעו הגויים כי אין כמוני בכל הארץ, המטרה מלכתחילה היתה צריכה להיות שעם ישראל ישלימו את מלאכתם בשעבוד מצרים ויהיו אור לגויים ובכך יקדשו את שמו יתברך, אבל מכיון שהם ירדו למ“ט שערי טומאה ולא הצליחו במשימתם, הקב“ה בכבודו ובעצמו היה מוכרח לקדש את שמו לעיני כל הגויים, ולגאול אותם מעבדותם, ולכפות עליהם הר כגיגית שיעשו רק טוב עד לאחר קבלת התורה, בדיוק כמו שיהיה בגאולה העתידה. ואולי זוהי בקשתינו השלילית מהבורא ית' לגאול אותנו באחרית הימים גם אם לא נהיה זכאים בכחות עצמינו במלים "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".

גזרת השעבוד על אברהם – מדוע?

מדוע נגזרה על אברם גזרה מרה זו של ת' מאות שנות שעבוד? נראה לענ“ד משום ששאל ”במה אדע כי אירשנה“? היינו כשהבטיח לו בן ”ויאמר לו כה יהיה זרעך“ לא שאל שאלות אלא ”והאמין בה‘ ויחשבה לו צדקה“. כיון שלא שאל שאלות ביחס להבטחה זו גם הקב“ה לא חייב אותו בכלום, וניתנה לו הבטחה זו בתורת ”צדקה“ כמו שכתוב "ויחשבה לו צדקה".  אבל כאשר הבטיחו בירושת הארץ ”לתת לך את הארץ הזאת לרשתה“, לא רצה אברם לקבל אותה בחינם ושאל ”במה אדע כי אירשנה“? היינו איזה מחיר אצטרך לשלם עבור הארץ המובטחת? וכיון שתבע אברם לשלם, הראהו הקב“ה את ערכה ושוויה, ת‘ מאות שנה של שעבוד, היינו בכדי שבאמת תקבל אותה בזכותך ולא בבחינת צדקה, צריך אתה לעבוד ת‘ מאות שנה. כי באותן ת‘ מאות שנה יתבררו ויתלבנו כל נצוצות נשמתך בכור ההיתוך, כור הברזל של צרות ועינויים. א“נ כיון שאברם לא העלה על דעתו שיקבל את הארץ בבחינת מתנה ”לתת לך“, ושאל מאתו ית‘ מה אצטרך לשלם עבורה, ולא היה מוכן לקבל אותה בבחינת צדקה, היה צריך לעבוד כדי לזכות במתנה זו של ארץ ישראל. ומדוע בקש אברם לשלם עבורה? כי הוא ידע שארץ ישראל אינה רק גוף הארץ הפיזי, ארץ זבת חלב ודבש, אלא ביותר הצד הרוחני שבה, המסמל את הגאולה. שכן ירושלים של מעלה מכוונת כנגד ירושלים של מטה, לכן הוא היה חפץ לזכות בה בכחות עצמו. התשלום הנדרש לשם כך היה כור הברזל שמטרתו לזכך וללבן את זרעו של ”אברהם“ שהוא בגי' רמ"ח, שיהיו כל רמ“ח אבריו זכים ותמימים.

וראיתי לפרש מהו הטעם לשעבוד ת‘ מאות שנה בדוקא? הוא על דרך הנאמר ”ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועה לבב הם והם לא ידעו דרכי אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי“. ואמרה המשנה באבות "עשרה דורות מנח ועד אברהם". וכיון שתיקונו של כל דור הוא מ‘ שנה לפיכך נצטרכו בניו של אברהם לתקן את כל אותם עשרה דורות שמנח ועד אברהם בשעבוד של ארבעים שנה לכל דור ודור ובס“ה ת‘ מאות שנה.

ומדוע היו תריכים לתקן דוקא מנח ולא מאדם הראשון? אלא שעל העולם שמאדם ועד נח אמר הקב"ה "אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה כי נחמתי כי עשיתים", וממילא הם היו כלא היו. וברא הקב"ה את העולם בשנית החל מנח. ומה בין העולם המקורי של אדם הראשון לבין העולם שהחל מנח? שהאדם המקורי נברא בעולם שכולו טוב, בגן עדן, ומיד חטא, ובצאתו משם היה במדרגת בעלי החיים ולכן היה אסור לו לאכול בשר כי הוא לא היה טוב מהם אלא ירד למדרגתם ברוחניותו, באופן שהיה הקב"ה צריך למחותו מעל פני האדמה. אבל נחש שמצא חן בעיני ה' עלה במדרגתו למדרגת "אדם", אמנם לא אדם הראשון שבגן עדן, אך במדרגה שהיא למעלה מזו של בעלי החיים ולכן היה מותר לו לאכול בשר.

ולנתוח הדברים אצטט את המשנה באבות פ“ה משנה ב‘ "עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול עשרה דורות מנח עד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם“.

ויש לדקדק בלשון המשנה מדוע בנח לא נאמר שקבל שכר כולם, ואילו באברהם נא‘ "וקבל עליו שכר כלם“? ועוד, מהו "וקבל עליו“, והרי היה צריך לומר "וקבל שכר כלם“? ועפ“י האמור לעיל יתבארו הדברים בשופי. שבאמת לא היה ראוי לא לנח ולא לאברהם לקבל אלא את השכר המגיע להם, ובודאי לא את שכר כולם. ובאמת נח לא עשה מאומה לתקן את עשרה הדורות שקדמו לו ונסחפו במי המבול, ולכן הוא קבל רק את שכר עצמו שניצל ממי המבול. אבל אברהם היה חפץ לתקן את כל העולם במלכות שד-י, ולפיכך היה צריך לתקן את כל העשרה דורות שקדמו לו. והיו לפניו שתי ברירות או להאמין בה‘ ולקבלם בתור צדקה או לשלם עבורם ולקבלם עפ“י דין. אברהם היה חפץ לשלם עבורם ולכן שאל "במה אדע כי אירשנה" ומלת "אירשנה“ היא בגי‘ "ויחשבה לו צדקה“, דהיינו שהוא לא היה חפץ בצדקה וביקש לשלם מחיר מלא עבור ירושת הארץ. והאמת היא שגם כאשר האדם יורש אותה בכחות עצמו זה גופו הוא בחסדו ית‘ וצריך להרגיש בזה שאותו כח הוא בבחינת "ויחשבה לו צדקה“, "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". ואמנם לא אמר "במה אדע כי תורישנה לי“ כי זה היה מוכיח על חוסר בטחונו בה‘, אלא השתמש במלת "אירשנה“ להורות שרצה לירש אותה בכחות עצמו. ושאל מהו מחירה? ובזה מדוקדק לשון התנא באברהם "וקבל עליו שכר כלם“, שקבל על עצמו לשלם עבור שכר כל העשרה דורות, מחיר של ד‘ מאות שנות שעבוד. ועפי“ז תתבאר החידה הגדולה מדוע העניש הקב“ה את אברהם אהובו בד‘ מאות שנות שעבוד? והתשובה היא כי אין זה עונש אלא מחיר שאותו ביקש אברהם לשלם עבור שכר עשרה דורות שקדמוהו, שקבל עליו שכר כולם. ובזה יתבארו הפסוקים, שתיכף אחרי ששאל במה אדע כי אירשנה, נא‘ "קחה לי עגלה משולשת“ וגו‘.

ויש להתבונן בשאלת אברם "במה אדע כי אירשנה“, ואיך היתה תשובת ה‘ תואמת לשאלתו. השאלה במה אדע כוללת בתוכה לא רק את המחיר שיצטרך לשלם, אלא גם איזה אחריות הוא יקבל, הן מצד הקב“ה, הן מצד עם ישראל שיחזיקו מעמד ויזכו לירושת הארץ, והן מצד האומות שלא יצליחו לקעקע ביצתן של ישראל. ועל כלם קבל תשובה שכללה גם היא את כל צדדי שאלתו.

מצד ישראל, בהכנת בעלי החיים לצורך הברית נרמזו הקרבנות, שבזכותם יזכו לקיום ברית זו, וכפירש“י שם טו, ט וז“ל: "עגלה משלשת – שלשה עגלים, רמז לשלשה פרים פר יום הכפורים, ופר העלם דבר של צבור, ועגלה ערופה: ועז משלשת – רמז לשעיר הנעשה בפנים, ושעירי מוספין של מועד, ושעיר חטאת יחיד: ואיל משולש – אשם ודאי, ואשם תלוי, וכבשה של חטאת יחיד: ותור וגוזל – תור ובן יונה“.

ומצד הקב“ה כריתת ברית בין הבתרים. וכפירש“י שם פסוק י‘ "ויבתר אותם – חלק כל אחד לשני חלקים, ואין המקרא יוצא מידי פשוטו לפי שהיה כורת עמו ברית לשמור הבטחתו להוריש לבניו את הארץ, כדכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר וגו', ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה, כמה שנאמר להלן העוברים בין בתרי העגל, אף כאן תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים הוא שלוחו של שכינה שהוא אש“.

ומצד אומות העולם נרמזו ישראל לצפור, שאותו לא בתר, וכפירש“י שם "ואת הצפור לא בתר – לפי שהאומות נמשלו לפרים ואילים ושעירים, שנאמר סבבוני פרים רבים וגו', ואומר והאיל אשר ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס. ואומר והצפיר והשעיר מלך יון, וישראל נמשלו לבני יונה שנאמר יונתי בחגוי הסלע, לפיכך בתר הבהמות רמז על האומות שיהיו כלין והולכין, ואת הצפור לא בתר רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם“.

"ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה“. ואם תקשה במה חטאו בניו של אברהם שיהיו צריכים לשלם עבור כל אותם דורות? הטעם הוא משום שאברהם היה אב המון גויים, וזכה להיות מתקן עולם במלכות ש-די, והוא  ביקש לשלם על ירושת הארץ, לכך נגזר על בניו לגמור את אותו תיקון. ורק אז יקבל עליו שכר כולם.

————————–

דרשתי

בפט“ו פי“ב וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֨מֶשׁ֙ לָב֔וֹא וְתַרְדֵּמָ֖ה נָֽפְלָ֣ה עַל־אַבְרָ֑ם וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו: יג וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַֽרְעֲךָ֗ בְּאֶ֨רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַֽעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה:

ולכאורה קשה שהרי נגזרה הגזרה שיעבדו בהם ארבע מאות שנה וכידוע לא היו במצרים אלא רד“ו שנים? ומה שתירץ בעל ההגדה שהקב“ה חישב את הקץ וזאת בגלל שעינו אותם יתר על המדה משום כך נחשבו רד“ו שנים כאילו עבדו ת‘ שנים, הוא פירוש קשה. כי אחרי הכל הגזרה היתה של עינויים ”ועבדום ועינו אותם ת‘ מאות שנה"?

ובאותה הזדמנות ראוי לבאר את התופעה המרה הזו של עם ישראל בגלות סובל ומעונה, נרדף ומוכה, משך אלפי שנים. והרי בגזרת ברית בין הבתרים נא‘ מפורש שאחרי השעבוד "יצאו ברכוש גדול“. היתכן לומר שאחרי השעבוד יבוא עוד שעבוד ועוד שעבוד עד סוף כל הדורות? זו תורה וזו שכרה? האם לזאת זכה אברהם הנאמן לבוראו, שיהיה זרעו משועבד לדורי דורות?

ונלענ“ד ליישב שבאמת מה שכתוב שהקב“ה חישב את הקץ היינו את ק“צ השנים החסרות ממנין ת‘ שלא עבדו בהם, לכל שנות הגלות המרים וזאת כעונש על כך שירדו ישראל למ“ט שערי טומאה שאילולי כן היו נשארים לעבוד במצרים והיו מיד נגאלים גאולה שלמה בביאת המשיח, אבל כיון שירדו למ“ט שערי טומאה צריך היה הקב“ה להפסיק את עבודתם ולגאלם גאולה זמנית. ואמנם כל אחד מבני ישראל חייב היה להשלים את ק“ץ שנות השעבוד הנותרים בגלגולים מגלגולים שונים היום בגלות ספרד ומחר באירופא הנאצית, אלו בגזרות ת“ח ות“ט ואלו במסעי הצלב. ואולי זה יבאר לנו מ“ש אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, פירושו, עד שישלימו את השעבוד. דהיינו הגוף הוא גופו של אברהם ואמנם לא כל גופו אלא רק ”ביצחק יקרא לך זרע“ ורק ביעקב שכן נאמר ”ביצחק“ ולא כל יצחק. וזיכה אותם הקב“ה שיהיו כולם ללא יוצא מן הכלל בשעבוד אחד למשך רד“ו שנים ואמנם אחרי שחטאו ונגאלו ממצרים, נתפזרו כל אותן נשמות שחייבים עדיין לעבור את השעבוד של ק“ץ השנים החסרות וכיון שפזרם בין האומות נתן הקב“ה בלב האומות להשלים מלאכה זו אך לא עוד בבת אחת כי ראה הקב“ה שאין עם ישראל יכול לסבול זאת ולכן קיים בהם מה שאמר יעקב בן בנו של אברהם ”אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה“, ולאחר שישלימו כל הנשמות שבגוף שהם הנצוצות של יעקב את סך שנות השעבוד של ארבע מאות שנה, רק אז תבוא הגאולה העתידה.

ומתי התחילו אותם ת‘ מאות שנה שנתכוון אליהם ית‘?

נ“ל שהשעבוד התחיל בשעה שירד יעקב למצרים שאז כל בני ישראל במנין שבעים היו בגלות. ואעפ“י שיוסף הוא השליט על הארץ, מ“מ לא הורשה לעזוב את מצרים, ואפי‘ להביא את אביו לא הורשה לו אלא גם אחיו שעזבו לקבור את אביהם הלכו בפקודת פרעה עם משמר צבאי. וזה מתבטא ביתר שאת בסוף פ‘ ויחי, אחרי שקברו את יעקב ”וַיָּ֨שָׁב יוֹסֵ֤ף מִצְרַ֨יְמָה֙ ה֣וּא וְאֶחָ֔יו וְכָל־הָֽעֹלִ֥ים אִתּ֖וֹ לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו אַֽחֲרֵ֖י קָבְר֥וֹ אֶת־אָבִֽיו:“ להורות שלא נשאר מהם אחד שלא חזר למצרים כי היו כולם מלווים בצבא מצרי אדיר. וכשם שבגלות מצרים הם עצמם גרמו לכך בחטא מכירת יוסף, כך יהיה גם בכל הגלויות העתידות להשלמת ק“ץ שנות השעבוד, שירדו מהארץ בחטאם. וזהו שאנחנו אומרים בתפלה ”מפני חטאינו גלינו מארצנו“ ולכן כל התקופה שלאחר יציאת מצרים עד ביאת הגואל במהרה בימינו נקראת תקופת ”שעבוד גלויות“. נמצא שישנם שני שעבודים נפרדים ”שעבוד מצרים“ ו“שעבוד גלויות“. החוט המקשר ומגשר ביניהם הוא ההבטחה בברית בין הבתרים ”ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה“.

ועפי“ז ראיתי להסביר את הטעם שנזכר בדניאל י“ב פעמים המושג ”עת קץ“, כנגד י“ב שבטים הכוללים את אפרים ומנשה (ויצא מן הכלל שבט לוי כידוע) המורה שכל י“ב השבטים ישתעבדו בשעבוד מלכויות עד ”עת קץ“, שהוא הזמן שיושלם השעבוד שנז‘ בברית בין הבתרים. ואותו שעבוד החל "בשעבוד מצרים“ וכלה ב”שעבוד מלכיות“.

ולענ“ד נראה לפרש שענין זה רמוז בדניאל פ“ח פ“ג "וָאֶשָּׂ֤א עֵינַי֙ וָֽאֶרְאֶ֔ה וְהִנֵּ֣ה ׀ אַ֣יִל אֶחָ֗ד (ירמוז לאילו של יצחק) עֹמֵ֛ד ”לִפְנֵ֥י הָֽאֻבָ֖ל“ (בגי‘ ר“ח ועם שתי מלות הכולל בס“ה רד“ו שנים) וְל֣וֹ ”קְרָנָ֑יִם“ (בגי‘ ת‘ מאות) וְהַקְּרָנַ֣יִם גְּבֹה֗וֹת (המורות על שעבוד ארוך) וְהָֽאַחַת֙ גְּבֹהָ֣ה מִן־הַשֵּׁנִ֔ית (רד“ו ארוך מק“ץ) וְהַ֨גְּבֹהָ֔ה (שהיא רד“ו) עֹלָ֖ה בָּאַֽחֲרֹנָֽה: (ישפטו עליה באחרונה. יורה על כך שבסוף שעבוד מלכיות יענשו על רד“ו השנים שלא נשתעבדו במצרים מפני שהכעיסו בהם למקום וירדו למ"ט שערי טומאה) 

ד רָאִ֣יתִי אֶת־הָאַ֡יִל מְנַגֵּחַ֩ יָ֨מָּה וְצָפ֜וֹנָה וָנֶ֗גְבָּה (ירמוז על ג‘ רוחות בלבד שבהם יהיה שעבוד מלכיות אך קדם שהוא מזרח ומורה על א“י לא נכלל בתוכם) וְכָל־חַיּוֹת֙ לֹא־יַֽעַמְד֣וּ לְפָנָ֔יו וְאֵ֥ין מַצִּ֖יל מִיָּד֑וֹ (דהיינו לא חיות הקדש ולא שום כח עליון או תחתון שיוכל להציל מגזרת השעבוד) וְעָשָׂ֥ה כִרְצֹנ֖וֹ וְהִגְדִּֽיל:

ה וַֽאֲנִ֣י ׀ הָיִ֣יתִי מֵבִ֗ין וְהִנֵּ֤ה צְפִיר־הָֽעִזִּים֙ בָּ֤א מִן־הַמַּֽעֲרָב֙ (הוא יוסף שכנגדו שלחו האחים ליעקב שעיר עזים ויטבלו את כתנתו בדם) עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֔רֶץ וְאֵ֥ין נוֹגֵ֖עַ בָּאָ֑רֶץ וְהַ֨צָּפִ֔יר קֶ֥רֶן חָז֖וּת בֵּ֥ין עֵינָֽיו: (ירמוז לכך שהוא בעל החלומות והחזיונות) ו וַיָּבֹ֗א עַד־הָאַ֨יִל֙ בַּ֣עַל הַקְּרָנַ֔יִם אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתִי עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֣י הָֽאֻבָ֑ל וַיָּ֥רָץ אֵלָ֖יו בַּֽחֲמַ֥ת כֹּחֽוֹ: ז וּרְאִיתִ֞יו מַגִּ֣יעַ ׀ אֵ֣צֶל הָאַ֗יִל וַיִּתְמַרְמַ֤ר אֵלָיו֙ וַיַּ֣ךְ אֶת־הָאַ֔יִל וַיְשַׁבֵּר֙ אֶת־שְׁתֵּ֣י קְרָנָ֔יו וְלֹא־הָ֥יָה כֹ֛חַ בָּאַ֖יִל לַֽעֲמֹ֣ד לְפָנָ֑יו וַיַּשְׁלִיכֵ֤הוּ אַ֨רְצָה֙ וַיִּרְמְסֵ֔הוּ וְלֹֽא־הָיָ֥ה מַצִּ֛יל לָאַ֖יִל מִיָּדֽוֹ: (ירמוז לאחוות האחים שרצה בכל כחה אל יוסף, והשליכתו אל תוך הבור. ושבירת שתי קרניו רומזות לת‘ מאות השנים המחולקים לרד“ו וק“צ, שעליהם יצטרכו ליתן את הדין בנפרד) ח וּצְפִ֥יר הָֽעִזִּ֖ים הִגְדִּ֣יל עַד־מְאֹ֑ד וּכְעָצְמ֗וֹ נִשְׁבְּרָה֙ הַקֶּ֣רֶן הַגְּדֹלָ֔ה (יש להבדיל בין גדולה לגבוהה. שהגבוהה מורה על קושי השעבוד ואילו הגדולה מורה על אריכות זמן השעבוד. וכעצמו דהיינו כשהתגבר הצליח לשבור את רד“ו שנות השעבוד במצרים ולהסיר אותם מעל הפרק) וַתַּֽעֲלֶ֜נָה חָז֤וּת אַרְבַּע֙ תַּחְתֶּ֔יהָ לְאַרְבַּ֖ע רוּח֥וֹת הַשָּׁמָֽיִם: (ירמוז לכך שק“ץ השנים הנותרות ישתעבדו בהם בד‘ רוחות השמים) ט וּמִן־הָֽאַחַ֣ת מֵהֶ֔ם יָצָ֥א קֶֽרֶן־אַחַ֖ת מִצְּעִירָ֑ה וַתִּגְדַּל־יֶ֛תֶר אֶל־הַנֶּ֥גֶב וְאֶל־הַמִּזְרָ֖ח וְאֶל־הַצֶּֽבִי: י וַתִּגְדַּ֖ל עַד־צְבָ֣א הַשָּׁמָ֑יִם וַתַּפֵּ֥ל אַ֛רְצָה מִן־הַצָּבָ֥א וּמִן־הַכּֽוֹכָבִ֖ים וַֽתִּרְמְסֵֽם: יא וְעַ֥ד שַׂר־הַצָּבָ֖א הִגְדִּ֑יל וּמִמֶּ֨נּוּ֙ הֻרַ֣ים [הֻרַ֣ם] הַתָּמִ֔יד וְהֻשְׁלַ֖ךְ מְכ֥וֹן מִקְדָּשֽׁוֹ: יב וְצָבָ֛א תִּנָּתֵ֥ן עַל־הַתָּמִ֖יד בְּפָ֑שַׁע וְתַשְׁלֵ֤ךְ אֱמֶת֙ אַ֔רְצָה וְעָשְׂתָ֖ה וְהִצְלִֽיחָה: יג וָֽאֶשְׁמְעָ֥ה אֶֽחָד־קָד֖וֹשׁ מְדַבֵּ֑ר וַיֹּאמֶר֩ אֶחָ֨ד קָד֜וֹשׁ לַפַּלְמוֹנִ֣י הַֽמְדַבֵּ֗ר עַד־מָתַ֞י הֶֽחָז֤וֹן הַתָּמִיד֙ וְהַפֶּ֣שַׁע שֹׁמֵ֔ם תֵּ֛ת וְקֹ֥דֶשׁ וְצָבָ֖א מִרְמָֽס: יד וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י עַ֚ד עֶ֣רֶב בֹּ֔קֶר אַלְפַּ֖יִם וּשְׁל֣שׁ מֵא֑וֹת וְנִצְדַּ֖ק קֹֽדֶשׁ: טו וַיְהִ֗י בִּרְאֹתִ֛י אֲנִ֥י דָֽנִיֵּ֖אל אֶת־הֶֽחָז֑וֹן וָֽאֲבַקְשָׁ֣ה בִינָ֔ה וְהִנֵּ֛ה עֹמֵ֥ד לְנֶגְדִּ֖י כְּמַרְאֵה־גָֽבֶר: טז וָֽאֶשְׁמַ֥ע קֽוֹל־אָדָ֖ם בֵּ֣ין אוּלָ֑י וַיִּקְרָא֙ וַיֹּאמַ֔ר גַּבְרִיאֵ֕ל הָבֵ֥ן לְהַלָּ֖ז אֶת־הַמַּרְאֶֽה: יז וַיָּבֹא֙ אֵ֣צֶל עָמְדִ֔י וּבְבֹא֣וֹ נִבְעַ֔תִּי וָֽאֶפְּלָ֖ה עַל־פָּנָ֑י וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ הָבֵ֣ן בֶּן־אָדָ֔ם כִּ֖י לְעֶת־קֵ֥ץ הֶחָזֽוֹן: יח וּבְדַבְּר֣וֹ עִמִּ֔י נִרְדַּ֥מְתִּי עַל־פָּנַ֖י אָ֑רְצָה וַיִּ֨גַּע־בִּ֔י וַיַּֽעֲמִידֵ֖נִי עַל־עָמְדִֽי: יט וַיֹּ֨אמֶר֙ הִֽנְנִ֣י מוֹדִֽיֽעֲךָ֔ אֵ֥ת אֲשֶׁר־יִֽהְיֶ֖ה בְּאַֽחֲרִ֣ית הַזָּ֑עַם כִּ֖י לְמוֹעֵ֥ד קֵֽץ: כ הָאַ֥יִל אֲשֶֽׁר־רָאִ֖יתָ בַּ֣עַל הַקְּרָנָ֑יִם מַלְכֵ֖י מָדַ֥י וּפָרָֽס: (הם עירק ואירן) כא וְהַצָּפִ֥יר הַשָּׂעִ֖יר מֶ֣לֶךְ יָוָ֑ן וְהַקֶּ֤רֶן הַגְּדוֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר בֵּֽין־עֵינָ֔יו ה֖וּא הַמֶּ֥לֶךְ הָֽרִאשֽׁוֹן: כב וְהַ֨נִּשְׁבֶּ֔רֶת וַתַּֽעֲמֹ֥דְנָה אַרְבַּ֖ע תַּחְתֶּ֑יהָ אַרְבַּ֧ע מַלְכֻי֛וֹת מִגּ֥וֹי יַֽעֲמֹ֖דְנָה וְלֹ֥א בְכֹחֽוֹ: כג וּבְאַֽחֲרִית֙ מַלְכוּתָ֔ם כְּהָתֵ֖ם הַפּֽשְׁעִ֑ים יַֽעֲמֹ֛ד מֶ֥לֶךְ עַז־פָּנִ֖ים וּמֵבִ֥ין חִידֽוֹת: כד וְעָצַ֤ם כֹּחוֹ֙ וְלֹ֣א בְכֹח֔וֹ וְנִפְלָא֥וֹת יַשְׁחִ֖ית וְהִצְלִ֣יחַ וְעָשָׂ֑ה וְהִשְׁחִ֥ית עֲצוּמִ֖ים וְעַם־קְדשִֽׁים: כה וְעַל־שִׂכְל֗וֹ וְהִצְלִ֤יחַ מִרְמָה֙ בְּיָד֔וֹ וּבִלְבָב֣וֹ יַגְדִּ֔יל וּבְשַׁלְוָ֖ה יַשְׁחִ֣ית רַבִּ֑ים וְעַ֤ל־שַׂר־שָׂרִים֙ יַֽעֲמֹ֔ד וּבְאֶ֥פֶס יָ֖ד יִשָּׁבֵֽר: כו וּמַרְאֵ֨ה הָעֶ֧רֶב וְהַבֹּ֛קֶר אֲשֶׁ֥ר נֶֽאֱמַ֖ר אֱמֶ֣ת ה֑וּא וְאַתָּה֙ סְתֹ֣ם הֶֽחָז֔וֹן כִּ֖י לְיָמִ֥ים רַבִּֽים: כז וַֽאֲנִ֣י דָֽנִיֵּ֗אל נִֽהְיֵ֤יתִי וְנֶֽחֱלֵ֨יתִי֙ יָמִ֔ים וָֽאָק֕וּם וָאֶֽעֱשֶׂ֖ה אֶת־מְלֶ֣אכֶת הַמֶּ֑לֶךְ וָֽאֶשְׁתּוֹמֵ֥ם עַל־הַמַּרְאֶ֖ה וְאֵ֥ין מֵבִֽין:

נ“ב, נ“ד, נ“ו, נ“ה / ע“ב, ס“ח, ע‘

עיין רש“י עה"פ ”כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" דברים יב, ט דמיירי בי“ד שנה שכבשו וחלקו. ואל המנוחה זו שילה. ואל הנחלה זו ירושלים.

ועיין רש“י בדברים ל“ג, י“ב ששילה היתה בנחלת יוסף ואילו ירושלים בנחלת בנימין בני רחל.

עוד עיין רמב“ן בדברים כ“ו, ב‘ בשם הספרי ששילה ובית עולמים היו היחידים שהיו בית אבנים, משא“כ בנוב וגבעון. ולכן רק בהם נהגו הבכורים.

ועיין הרד“ק ביהושע י“ח, א‘ שבי“ד שנים שכבשו וחילקו היה הארון בגלגל. ואח“כ העבירו אותו למשכן שילה שעמד שפ“ט שנה והיה בית אבנים ולא היתה לו תקרה אלא יריעות.

ואילו בגמ‘ זבחים קי“ח: איתא שמקדש שילה עמד שלוש מאות ששים ותשע שנים.

עוד עיין מש“כ הרד“ק בשופטים י“ח, בפ‘ ”עד יום גלות הארץ“ הוא יום שגלה הארן ועליו נא‘ ”ויטש משכן שילה“.

דרשתי בשנת ה'תשמ"ט

"ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". "ויך את המצרי ויטמנהו בחול". "ויקם משה ויושיען וישק את צאנם". משה היה בבחינת רודף צדקה וחסד ולא סתם בתור בעל צדקה או נדיב. להמחיש את ההבדל ביניהם אשתמש בשלושה ספורים של חנוך טלר.

מעשה במנדל הגביר ורבי ישראל מברדיטש'וב. כאשר נפטר ר' מנדל, ביקש רבי ישראל שיעבירו את ארונו הרחק מהעיר דרך בית מדרשו של רבי ישראל כי הוא רוצה להספידו ולחלוק לו את הכבוד האחרון. הכל תמהו על מה ולמה? סיפר רבי ישראל ר' מנדל בא אלי לדין שלוש פעמים כדלהלן:

אדם אחד היה מגולל בחוצות וצווח על אבדן ארנקו שהיו בו עשרת אלפים רובל המיועדים לנישואי בתו. עבר מנדל הגביר על פניו ואמר לו אל דאגה אני מצאתי את ארנקך עם כל הכסף שאמרת בדיוק כפי שתיארת את השטרות בתוכו. הרי זה סימן מובהק…. זה לא הארנק שלי…. אתה זקוק לזה עבור נשואי בתך….. נטל מנדל את הכסף ושם אותו בתוך ארנק והניחו על שלחנו של אותו אדם באומרו: שמע אני אדם מאוד עסוק. הנה ארנקך לפניך, קח ולך. תבעו הלה אצל רבי ישראל והוא הפסיד בדינו. לא תוכל לחייבו לקחת ארנק זה שאינו ארנקו.

פסק דין שני בעני אחד שבא למנדל לבקש הלואה למשך שישים יום. ומי ערב לך? השי"ת השיב העני. הלוהו חמשה עשר אלף רובל. הלה לא עמד בהבטחתו אלא השיבו כעבור שנתיים. טען מנדל אתה לא חייב לי מאומה. קבענו שהשי"ת הוא יהיה הערב, והוא אכן דאג לי וקניתי בו את הבנין שלפניך. ועתה עזוב אותי כי הזמן דוחק לי. ופסקתי את דינו  שהעשיר לא חייב לקבל חזרה את סכום ההלואה.

פסק דין שלישי בזוג של עניים שהבעל רצה לעזוב את העיר לנסות את מזלו בפרנסה, אך אשתו סרבה בתוקף. החליט בעלה להתל בה ולומר לה שהוא מצא עבודה מחוץ לעיר ומנדל ישלם לו שלושים רובל לשבוע. כעבור שבוע הלכה האשה ברגלה לביתו של מנדל ופגשה בדרך את שמשו, והחלה להטיח בו קללות וגידופים על כך שהוא לא שלח לה את שלושים הרובל המצופים ממנו. הביט השמש ברשימותיו ושמו של בעלה לא היה ברשימה. האשה צווחה עליו וכמעט הפכה עליו את השלחן. מנדל יצא מחדרו לקול צווחתה ואחרי ששמע את סיפורה הוא מאוד התנצל ואמר לה אני מבטיח לך שזה לא יקרה שוב. בכל יום שישי אני אדאג לכך שתקבלי את שלושים הרובל שהבטחתי לבעלך. ורמז לשמש להכניס את שם בעלה לרשימת העובדים. כעבור שנתיים חזר הבעל הגביר עם עגלה עמוסה בכל טוב ובכסף רב. בעברו על חלון ביתו ראה בית נקי ומטופח וילדיו יושבים עם מורה פרטי שמלמד אותם וחיוך נסוך על פניו. ולא הבין למתרחש. יצאה אשתו לקראתו והודתה לו על כל מה שעשה עבורה ושמנדל הקפיד במשך שנתים ימים להביא לה שלושים רובל בכל יום שישי. הבין בעלה את הנעשה ובא למנדל עם כל הסכום ששילם לאשתו במשך שנתים אלא שמנדל סרב לקבל ממנו באומרו אין לי דין ודברים אתך. אשתך אמרה לי שאני חייב לה שלושים רובל בשבוע ונתתי לה אבל אין לי שום ענין אתך ואינך חייב לי מאומה. הבעל תבע את מנדל לדין וכמובן יצא מנדל חייב בדינו.

זהו ההבדל שבין בעל חסד לבין רודף צדקה וחסד. משה רבינו לא היה די לו בכך להציל את היהודי מכף מכהו כי הוא ידע שלמחרת היום הוא ישוב ויתקוף את אחיו היהודי ולכן "ויך את המצרי ויטמנהו בחול".