תפילה עם שליח ציבור

האם המתפלל עם השליח ציבור כשחוזר התפלה מקרי תפלה בציבור או תפלת יחיד?

נראה לי שהמתפלל ביחד עם השליח ציבור כשחוזר התפלה, תפלתו מקרי תפלה בציבור, שהרי ישנם עשרה עונים אמן על ברכותיו, והוא, לא רק מצטרף אליהם אלא עדיף מהם כי הם מסכימים למה שאומר השליח ציבור, והוא אומר כל מלה ומלה כמו השליח ציבור. ועוד, שהשליח ציבור עצמו כמו גם זה המתפלל עמו הרי לא אומרים מודים דרבנן, היתכן שהפסידו מודים חשוב זה? בודאי שלא, שהרי הם אומרים את עיקר ה"מודים".

והראיה לכך, שהרי השליח ציבור המוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל, זה שיוצא ידי חובה על ידי השליח ציבור, נחשב כאילו הוא עצמו עומד בתפלה, אף על פי שאינו מוציא מלה אחת משפתו, וכל שכן זה שאומר עמו מלה במלה שיוצא ידי חובה. ואף שנראה לכאורה שאין מי בימינו שאינו יודע להתפלל שהשליח ציבור מוציאו ידי חובתו, יש לומר שגם היום רוב הציבור בגולה אינו מבין בלשון הקדש, ותפקידו של השליח ציבור להוציא את תפלתם מן הכח אל הפועל במלותיו ובכוונתו. וגם שיש רבים שלשונם עילגת ואינם יודעים אפי' לקרוא את התיבות כראוי, והש“צ שעפ“י דין אסור שיהיה עילג מוציא אותם ידי חובה בתפלתו. זאת ועוד, שאפילו אלה שאינם עילגים וגם מבינים לשון הקודש, רבים מהם לא מכוונים בתפלתם. ואף לאלה היודעים ומכוונים כהוגן לפעמים יקרה ששכחו יעלה ויבוא או שאלה בברכת השנים וכדומה, באופן שצריכים לחזור התפלה, ודעתם לצאת ידי חובה בתפלת השליח ציבור ולא לחזור ולהתפלל. כדאיתא בשו"ע סימן קכ"ד סעיף י' "מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בר"ח או בחולו של מועד או בכל דבר שצריך לחזור בשבילו, יכוון דעתו וישמע משליח ציבור כל י"ח ברכות מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו. ולא יפסיק ולא ישיח, ופוסע ג' פסיעות לאחוריו, דכיון שכבר התפלל, אלא ששכח ולא הזכיר, אע"פ שהוא בקי, שליח ציבור מוציאו".

ועוד, כיון שחז"ל חייבונו לחזור התפלה אף שהכל בקיאים נמצא שתפלת שמונה עשרה של ציבור לא הושלמה עד שסיים שליח ציבור חזרתו, ותפלתו עם השליח ציבור מצטרפת למתפללי הלחש, בין לאלה שסיימו תפלתם כמו גם לאלה שטרם סיימו תפלתם. דמה לי אם התפלל עמהם והאריך בתפלתו עד שבעוד הוא במחצית התפלה רוב הציבור סיימו תפלתם לבין אם התחיל התפלה אחרי שרוב הציבור סיימו תפלתם.

ועוד, שהרי קדושה ומודים דרבנן נאמרים רק בחזרת השליח ציבור ולא בתפלת לחש, ואיך נאמר שאין זו תפלת הציבור?

ועוד אפשר לומר, שעיקר החיוב של תפלה בציבור אינו אלא משום דברים שבקדושה שאינם נאמרים אלא ביה עשרה ושלכן אמרה הגמ' שלא יתחיל תפלתו אלא אם כן יוכל להתחיל ולגמור קודם שיגיע השליח ציבור לקדושה או למודים מר כדאית ליה ומר כדאית ליה, דאי לא תימא הכי אמאי לא יתחיל, והרי בכך שיתחיל תהיה תפלתו ביחד עם הציבור בתפלתם שבלחש? אלא ודאי שעיקר חשיבות התפלה עם הציבור היא דברים שבקדושה שאינם נאמרים אלא בציבור. וכיון שגם המתפלל בלחש עם הש“צ אומר עמו כל הקדושה משלם, הרי שהוא חלק מהציבור.

ומכל הטעמים הנז‘ ברור שכל הציבור משתתפים באותה חזרה והיא נחוצה בעד כל הציבור ועולה בעדם כריח נחוחים ותפלת המתפלל עמו חשובה תפלה בציבור.

ואחר שכתבתי דברים אלה מצאתי עזר לי במ“ש הרה"ג בעל מנחת יצחק ח"ט סי' ו' וז"ל: "ושוב נתראיתי שבס' פתח הדביר, אחרי שהביא דברי הפמ"ג הנ"ל, כתב אבל הרב פרי תבואה פשיטא לי' איפכא ממש מכח הדין, דחזרת השליח ציבור חשוב תפילת הציבור… עיי"ש.

והנה כי כן מוכח מתשו' מהרש"ם, דנשאל בציבור שלא החזיר השליח ציבור השמונה עשרה בקול רם רק התפללו יחדיו השמ"ע בלחש, והשליח ציבור אומר ג' ברכות ראשונות וקדושה בקול רם, אם יש לומר אח"כ קדיש תתקבל, והשיב דיוכל לומר גם תתקבל על התפילה בלחש שהתפלל בציבור, והנה מדבריו מוכח דהיכא שאומרים חזרת השליח ציבור בקול רם הקדיש תתקבל קאי על חזרת השליח ציבור דאז הוי תפילה בציבור. ומקורו בדברי הנוב"י שם, נראה דס"ל כא"א מבוטשאטש דהוי תפילה בציבור גם בחזרת השליח ציבור, ואין כוונתו לומר דבתפילה בלחש לא הוי תפילת הציבור, אלא משום דגם בחזרת השליח ציבור הוי תפילה בציבור נתקן לומר תתקבל על הגמר של תפילת שחרית“. עכ“ל המנחת יצחק.

ואמנם במ“ש המנחת יצחק בחלק ט' סימן ו' בדעת המהרש“ם דהוי תפלה בציבור גם בחזרת הש“צ, לענ“ד נראה איפכא, דלהמהרש“ם עיקר תפלה בציבור היא בחזרת הש“צ כדעת רבינו יונה. ואמנם ס“ל דתפלה בציבור מקרי גם תפלה שבלחש, כל עוד אמר הש“צ ג' ראשונות וקדושה. שהרי בודאי אם עשרה התפללו יחדיו בלחש בלא ג' ראשונות ובלא קדושה לית מאן דפליג שאינם רשאים לומר קדיש תתקבל, והראיה לכך מתשובת מהרש“ם דאי תימא דגם בלא ג' ראשונות וקדושה אומרים קדיש תתקבל, הוה ליה לאשמועינן טובא דאפי‘ בכה“ג אומר קדיש תתקבל.

עוד כ' שם המנחת יצחק "והלום ראיתי בספר כף החיים שכתב דהמתפלל בלחש בשעה שהציבור אומרים חזרה, נראה דחשובה כמו בשעה שהציבור מתפללים, כיון דתפילת החזרה היא בעבור כל הציבור אע"ג דעכשיו כולנו בקיאים ומתפללים, מכל מקום לדברי האר"י ז"ל החזרה צריכה לכל הציבור כאשר יבואר לקמן עכ"ל, ובאות ב‘ כתב על מש"כ מרן שאם יש מי שאינו יודע וכו', זהו לפי הפשט, וידוע שכל דברי חז"ל אע"פ שיש בהם סודות נפלאים אין מגלין אותם ומלבישים אותן בדברי הפשט, אבל בימי רבינו האר"י ז"ל ניתנה רשות לגלות, וגילה סוד של החזרה שמעלתה יותר גדולה מן הלחש ושניהם חובה כמבואר בשער הכוונות דרוש א' וכו' עכ"ל כף החיים. וכה ראיתי מביאים מספר תוספת חיים שכתב שהמתפלל עם השליח ציבור תפילת שחרית בשוה מקרי גם כן מתפלל עם הציבור ומותר לומר עמו גם ברכת הכהנים, ושמע מינה דסבירא ליה דגם בחזרת השליח ציבור הוי תפילה בציבור.

ובגוף דברי הרמב"ם בפרק ח' הלכה ד' בהלכות תפלה "וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח ציבור אחד מהם, ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו ויצאו ידי חובתן משלימין להם לעשרה והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו". עכ"ל הרמב"ם. כתב בספר דברי ירמי' שם, דמוכח מדברי הרמב"ם דהחזרת התפילה להשליח ציבור אף שהתפללו כל אחד בפ"ע, מכל מקום צריכים לשמוע עוד הפעם מהשליח ציבור למען יהי' תפילה בציבור, דכן נראה מלשון רבינו שכתב וכיצד היא תפילת הציבור, וכ"כ שם אח"ז (בהלכה ט') עיי"ש, וזה דלא כמ"ש באגרות משה שם.

וזה לשון הרמב"ם בהלכה ט' "שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, כיצד בשעה שהוא מתפלל והם שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה הרי הן כמתפללין, במה דברים אמורים כשאינו יודע להתפלל אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו".

ועוד נראה להוכיח כן בשיטת הרמב"ם, דהרי כפי המבואר בתשו' הרדב"ז באריכות, שהנהיג הרמב"ם במצרים שלא יתפללו בלחש ואח"כ בקול רם, לפי שכשיחזור שליח ציבור להתפלל בקול רם, כל מי שהתפלל ויצא ידי חובה יהפוך פניו לספר עם חבירו וכו', וכשיראה אותו חבירו שאינו בקי יעשה גם הוא כן וכו' עיי"ש, והרדב"ז דן שם להתיר לשנות המנהג לחזור לדין הגמרא ולהתפלל ב' תפילות, בלחש, וחזרת השליח ציבור. והאריך בזה עיי"ש, והעולה מדבריו, שבזמן הרמב"ם לא התפללו רק השליח ציבור, והציבור יצאו בתפילתו, והבקי התפלל עמו מלה במלה ושאינו בקי יצאו בשמיעה, וזה הי' אז עיקר תפילת הציבור. עכ"ל המנחת יצחק.

ולענ"ד נראה בלשון הרמב"ם שעיקר תפלה בציבור היא זו של השליח ציבור בין אם הוא אומר רק ג' ברכות וקדושה בקול רם ובין אם הוא מתפלל את כל התפלה בקול רם. ומנא ליה "שבזמן הרמב"ם לא התפללו רק השליח ציבור, והציבור יצאו בתפילתו"? והרי מפורש בדבריו שאין הבקי יוצא בתפלתו. ומה שהנהיג הרמב"ם במצרים הוא לא לעשות חזרה מושלמת אלא ג' ראשונות וקדושה והשליח ציבור ממשיך להתפלל בקול ענות חלושה את כל התפלה והציבור מתפללים ביחד עמו בלחש.

מכל הני רבבתיה מוכח דהמתפלל עם השליח ציבור בחזרתו מקרי מתפלל עם הציבור. ולא מצינו שחששו להפסד מודים דרבנן או אמן דברכות. ויש להבין מהי סברתם?

ונלע"ד בזה דכיון דאי אפשר בענין אחר זוהי הדרך הטובה ביותר לרווח ולא להפסד. דהא כל מהות האמנים אינה אלא כהסכמה למה שמברך השליח ציבור, והרי המתפלל עם השליח ציבור לא די בכך שהוא מסכים לדבריו בהנהון אמן אלא הוא עצמו אומר את כל הברכה כמו השליח ציבור עצמו. הגע בעצמך, איך יוצא השליח ציבור ידי האמנים ומודים דרבנן? אלא כיון שהוא עצמו אומר את הברכות חשיב יותר מאמירת האמנים. וכן מודים עדיף ממודים דרבנן.

ואמנם כל זה טוב ויפה היכא שהוא יכול להתפלל מלה במלה עם השליח ציבור בכובד ראש ובכוונה ואז יוכל לענות עמו קדושה ולשחות עמו במודים. אבל היכא שהשליח ציבור רץ כסוס כפרד אין הבין במטרה לסיים התפלה בשיא המהירות ובולע חצאי תיבות, עדיף שיתפלל לאט כדרכו ולא ירוץ להשיג את הש"צ ובעיקר שיגיע לקדושה ביחד עם הש"צ. ועליו אמרו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים.

ואמנם האגרות משה בסי' ט' או"ח ח"ג פסק שהמתפלל ביחד עם הש“צ לא מקרי תפלה בציבור. והביא ראיות מספר לדבריו שבהן אדון בפרק זה לדחות את אותן מקורות שעליהם שת מעיינו. ולהלן הוכחותיו:

הוכחה א‘: התוספות ברכות כ"א: בד"ה "אין יחיד מתפלל קדושה“ וז"ל: "אין יחיד מתפלל קדושה, וכן הלכה. אבל המתפלל י"ח עם החזן לכשיגיע שליח ציבור לקדושה יאמר עם השליח ציבור נקדש וכל הקדושה משלם יכול לענות עם הציבור דאין זה קרוי יחיד“.

וכ‘ האגרות משה שם וז"ל: "ולכאורה תמוה איך זה שייך להחשיבו יחיד, הא כל הקהל אומרים אז קדושה. וכל הנידון הוא רק משום שהוא באמצע תפלתו דאפשר שהוא הפסק, ומכיון שכתבו דיכול לומר עם השליח ציבור נקדש וכל הקדושה משלם ליכא שוב מה לדון, ולא היה שייך לאסוקי דאין זה קרוי יחיד, דהוא דבר דלא שייך לידון על זה כלל. ולכן צריך לומר דהתוספות סברי דלהתפלל עם השליח ציבור בשאין מתפללין אז עשרה לא נחשב זה תפלה בציבור אלא תפלת יחיד".

ואני העני לא מצאתי ידי ורגלי בראייתו. שהרי התוספות לא דנים כלל מענין אם הוא חשוב מתפלל עם הציבור או לא, שזה היה ברור להם שהוא חשוב מתפלל בציבור לענין תפלה. אבל לענין קדושה, הוה אמינא שלא יוכל לענות, כדין כל ציבור שעומדים בתפלת לחש שכל אחד מהם מקרי יחיד לענין זה שלא יוכל לענות לקדושה כמו שלא יכול לענות אמן לברכות הש"צ, קמשמע לן שכיון שהוא מתפלל ביחד עם הש“צ ואוחז בקדושה בד בבד עם הש“צ לא מקרי יחיד. דהיינו לא זו בלבד שהוא חשוב מתפלל בציבור, אלא גם לענין קדושה אין דינו כדין המתפלל בלחש עם כל הציבור שכל אחד מהם קרוי יחיד לענין קדושה. ושימוש המלה "יחיד“ בדברי  הרמ“א דמיא לאדם שמתפלל לאט בלחש והתחיל ש“צ קדושה בעוד הוא עומד בברכת שים שלום, הרי לענין תפלה בציבור, מקרי מתפלל עם הציבור, ובכ"ז לענין קדושה מקרי יחיד שאינו עונה עם הש“צ. אבל בכאן שהוא מגיע לקדושה ביחד עם הש“צ יכול לומר עם השליח ציבור נקדש וכל הקדושה משלם כיון שגם לענין קדושה אין זה קרוי יחיד. כנלענ“ד ברור בדברי התוס'.

ומה שכ' שם "וכל הנידון הוא רק משום שהוא באמצע תפלתו דאפשר שהוא הפסק, ומכיון שכתבו דיכול לומר עם השליח ציבור נקדש וכל הקדושה משלם ליכא שוב מה לדון“,

מאן יימא לן שהנידון הוא ההפסק בתפלה? דהא לענין הפסק אין מקום לטעות שהרי זה מענין התפלה ובמקום היאות לומר קדושה, ומהיכא תיתי שיהא קרוי הפסק? שכן אית לן כיו“ב בש“צ שיכול לענות אמן אחר ברכת כהנים אם יודע שיכול בשופי לחזור לתפלתו, כיון שהוא באותו מקום, ולא חשו בזה משום הפסק. ומה שכתב דאין זה קרוי יחיד כוונתו שאין לדמותו לשומע קדושה והוא באמצע תפלת לחש שלא יוכל לענות לקדושה, קמ“ל שגם לענין קדושה אין זה קרוי יחיד. ודו"ק היטב. ונראה שנידון זה של הפסק לקח מהרא"ש כמו שאכתוב לקמן, עיין שם בהערתי על הרא"ש בזה.

א“נ אפי‘ אם נפרש את התוס‘ כסברת האגרות משה שהשאלה היא לענין הפסק, הרי התוס‘ באו להשיב בזה על השאלה מדוע יכול לענות ולא הוי הפסק? דכיון שהוא בתפלת לחש יחידי ואין אחר עמו באותה תפלה מלבד החזן הרי לכאורה יחשב כיחידי ואיך יאמר קדושה ביחיד? ותירצו דהא בהא תליא כיון דאין זה קרוי יחיד אלא חשוב מתפלל עם הציבור, לפיכך יכול לומר קדושה עמהם, דאי לאו הכי הא הוי הפסק בתפלתו? וא“כ היא גופא ראיה דחשיב מתפלל עם הציבור.

ומה שהקשה "איך זה שייך להחשיבו יחיד, הא כל הקהל אומרים אז קדושה", וכן מ“ש "ומכיון שכתבו דיכול לומר עם השליח ציבור נקדש וכל הקדושה משלם ליכא שוב מה לדון, ולא היה שייך לאסוקי דאין זה קרוי יחיד",

בודאי ששייך לדון בזה דהוה אמינא שנחשיבו יחיד כיון שהוא בתפלת לחש יחידי, קמ“ל שאין זה יחיד, אלא מקרי מתפלל עם הציבור ולכן יכול לענות עמהם לקדושה.

אי נמי, דהוה אמינא דאעפ“י שתפלתו מקרי תפלה בציבור מ“מ כיון שהוא עסוק בשמונה עשרה דלחש ואסור לו להרהר בשום דבר אחר הוה אמינא שיהא מנותק מהציבור גם לענין קדושה, קמשמע לן שאין הוא מנותק מהציבור וחייב לענות עמהם. ולכן לא השתמשו התוס‘ בלשון רשות "שיכול לומר נקדש עם השליח ציבור" אלא בלשון חובה "יאמר עם השליח ציבור נקדש". ודו"ק.

אי נמי, דהוה אמינא כיון שכאשר הוא מתפלל עם השליח ציבור, הרי צריך לומר עמו "נקדש", בו בזמן שהקהל שותקים  באמירת "נקדש", ואם כן לכאורה הוי תרתי דסתרי שמחד גיסא הוצאת אותו מכלל הציבור "באמירת נקדש", ומאידך צירפת אותו לציבור בכך שעונה קדושה ביחד עם הציבור. לפיכך צריכים היו התוספות להוספה זו "דאין זה קרוי יחיד". דהיינו לא תאמר שכיון שהוא צריך לומר "נקדש" ביחד עם השליח ציבור, ואילו כל הציבור שותקים באמירתו, מקרי יחיד, קמשמע לן דאין זה קרוי יחיד אלא חשוב הוא מתפלל עם הציבור.

מאידך, יש לי ג‘ ראיות מהתוס' עצמם דחשיב מתפלל עם הציבור. חדא שהתוס‘ השתמשו בלשון לכתחילה "אבל המתפלל י“ח עם החזן", משמע דיכין למיעבד הכי ומקרי בהדי ציבורא, דא“ת דמקרי תפלת יחיד הוה ליה למימר לשון דיעבד "אבל אם התפלל עם החזן".

ועוד, שהרי השליח ציבור הוא שליח של כל הציבור והוא בכללם, נמצא שכשהוא מתפלל עמו הרי הוא מתפלל עם כל הציבור.

ועוד, דאיתא בירושלמי ברכות פ“ד דף ח‘ עמוד ג‘ ”תמן תנינן רבן גמליאל אומר שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן“. הגע בעצמך, אם הוא אינו יודע איך להתפלל וסומך על תפלת הש“צ, היתכן לומר שתפלתו תפלת יחיד? ומה גרע בזה שאומר את המלים עם הש“צ?

וכן נראה לענ"ד שכך הוא פשט דברי התוספות "אבל המתפלל י"ח עם החזן לכשיגיע שליח ציבור לקדושה יאמר עם השליח ציבור נקדש וכל הקדושה משלם יכול לענות עם הציבור". ומקשים התוספות איך יכול לעשות כן? והרי זה מתפלל יחידי ואסור לו לומר קדושה ביחיד? ומתרצים "דאין זה קרוי יחיד". פי' שאילו לא היה מתפלל ביחד עם החזן וכגון שכשהחזן הגיע לקדושה, והוא עדיין לא סיים תפלת לחש, אעפ“י שלענין תפלה בציבור הרי התפלל ביחד עם הציבור ואין חולק בזה שחשובה תפלתו תפלה בציבור אף על פי שלא סיים תפלתו, מ“מ אינו יכול לענות עמהם לקדושה משום דהוי הפסק בתפלתו. אבל כיון שהוא מתפלל עם החזן, אין זה קרוי יחיד אלא חשוב הוא מתפלל בציבור, וחייב לענות עמהם. והוסיפו התוס‘ לחדש שאעפ“י ש“ימלוך ה‘ לעולם“ יש בו מחלוקת הפוסקים אם הוא בק“ש וברכותיה, אם פסוק זה הוא מכלל הקדושה שמותר לענות, והוה אמינא דשב ואל תעשה עדיף כמו שפסק ביביע אומר ח“א או“ח סי‘ ה‘, דמ“מ בתפלת לחש הפסק הוא, קמ“ל ש“יאמר עם השליח ציבור נקדש“ שזו חובה היא, ”וכל הקדושה משלם" היינו גם "ימלוך“ "יכול לענות עם הציבור", ל‘ רשות. למימרא דאעפ“י שיש ספק אם הוא חלק מהקדושה הרשות בידו לענות וגם בהשלמת הקדושה לא מקרי הפסק.

עוד נראה לי במה שאמר "יאמר עם השליח ציבור נקדש וכל הקדושה משלם יכול לענות עם הציבור", פירוש דבריו, רק "נקדש" עד קק"ק חייב לומר עם הש"ץ, שכן מדוקדק בלשונו "יאמר" לשון חובה. אבל כל יתר הקדושה "לעומתם משבחים ואומרים" אין צריך לומר כמו הש"ץ, אלא "יכול לענות עם הציבור" כמו שעונים הציבור "ברוך כבוד" וכו'. ומאחר שהוא סומך על הש"ץ באומרו "לעומתם משבחים ואומרים" ועונה כמו הציבור זו ראיה מוכחת שאין זה נקרא יחיד.

ויש לכאורה להקשות מהתוספות ברכות כא: בד"ה "עד" וז“ל: "ורבינו תם היה רגיל כשהיה מתפלל ביחיד כשהחזן מגיע למודים היה כורע עם הקהל בלא אמירה כלל ודוקא באמצע ברכה וכו'". במאי קא עסקינן? א“ת שהתחיל תפלתו ביחד עם הציבור והציבור סיימו תפלתם ונשאר הוא לבד ממשיך תפלתו ביחיד, והש“צ בחזרה הגיע למודים והוא עדיין לא הגיע לשם הרי הוא בודאי התפלל עם הציבור ולא שייך למקרי ליה מתפלל ביחיד. וגם אם תאמר שהתחיל תפלתו ביחד עם הש“צ והתפלל לאט ממנו ולא הגיע עמו למודים, גם בכך לא מקרי  "יחיד“, שהרי התחיל תפלתו עם הש“צ? אלא בהכרח שהיה מתפלל יוצר באריכות וכשהיה באמצע תפלת שמונ"ע שבלחש הגיע הש"צ למודים בחזרת הש"ץ. והראיה לכך שלא אמר "כשהיה מתפלל ביחד עם הש“צ“, שהרי הוא היה באמצע תחילת ברכות שמונ"ע והש"ץ כבר הגיע למודים.

ואין להקשות איך אפשר שהיה רגיל ר“ת להתפלל ביחיד? יש להשיב שלא תמיד היה ר"ת מתפלל ביחיד שכן משמע מדקדוק הלשון "כשהיה מתפלל ביחיד“. ולמה לא אמר "שהיה"? אלא שפעמים רבות שהיה מתפלל ביחיד כיון שידוע שר“ת חסיד גדול היה ובודאי שהיה מתפלל בכוונות עליונות ובאיטיות רבה וכיון שלרוב לא היה יכול להשיג את הציבור ולא את הש“צ נכון לומר שהיה רגיל בכך מרוב חסידותו.

מאידך ישנה ראיה מפורשת מהתוס' בד"ה "אין" שהשתמשו בל‘ "אבל המתפלל י"ח עם החזן לכשיגיע שליח ציבור לקדושה יאמר עם השליח ציבור נקדש". לשון לכתחילה, הרי בהדיא שיש חילוק בין המתפלל עם החזן שאז מקרי מתפלל בציבור לבין המתפלל יחידי כהאי דר“ת.

א“נ לאו למימרא דאינו חשוב כמתפלל עם הציבור אלא אמר לשון "ביחיד" לקבוע עובדה שהוא היחידי המתפלל עתה באותו ציבור את אותן הברכות בלחש. ואה“נ שלענין תפלה בציבור גם רבינו תם הוה חשיב בכהאי גוונא מתפלל עם הציבור, אבל לענין קדושה נחשב כיחיד.

הוכחה ב‘: של האיגרות משה שיחיד המתפלל עם הש“צ לא נחשב תפלה בציבור מהרמ“א וז“ל: ”ויש להביא ראיה ממה שכתב הרמ"א או"ח בסי‘ ק"ט ס“ב דלכתחלה לא יתחיל היחיד עם השליח ציבור אלא ימתין עד אחר שאמר קדושה והא' הקדוש, והטעם הוא כדכתב המג"א בסק"ט משום דצריך לשתוק ולשמוע נקדש מהשליח ציבור כדאיתא בר"ס קכ"ה, והא כשיש צורך להתחיל יכול לומר נקדש וכדכתב הרמ"א שאם השעה עוברת או כדי לסמוך גאולה לתפלה מתחיל עם השליח ציבור ואומר נקדש עם השליח ציבור, ואם כשיתפלל עם השליח ציבור יתחשב כדין תפלה בציבור, וכשיחכה עד אחר האל הקדוש הרי לא יתפלל בציבור, הרי ודאי הוא ג"כ צורך גדול והי"ל להתחיל עם השליח ציבור בשביל זה עצמו כדי שיהיה לתפלתו דין תפלה בציבור, דהא ג"כ צורך גדול הוא, אלמא דהרמ"א סובר דיחיד המתפלל עם השליח ציבור לא נחשב תפלה בציבור שלכן אין שום צורך להתחיל עם השליח ציבור וממילא אינו רשאי משום שאין לומר נקדש אלא צריך לשתוק ולשמוע מהשליח ציבור“.

ולענ“ד אין מכאן ראיה, כי יש להקשות מנ“ל שכשיחכה עד אחרי הא-ל הקדוש לא מקרי תפלה בציבור? אדרבא י“ל דהרמ“א ס“ל דבין אם מתפלל מלה במלה עם הש“צ בין אם מתחיל תפלתו אחר הא-ל הקדוש חשיב תפלה בציבור ולא ביחיד, והעדיף שימתין עד אחר הא-ל הקדוש מהטעם שהביא המגן אברהם סי‘ ק“ט סק“ט בשמו בדרכי משה ”דצריך לשתוק ולשמוע כמ"ש מרן ר"ס קכ"ה ס“א “אין הציבור אומרים עם שליח ציבור נקדישך, אלא שותקין ומכוונין למה ששליח ציבור אומר עד שמגיע לקדושה, ואז עונים הציבור  קדוש“. וכיון שאין לו מה להפסיד במה שימתין עד אחר הא-ל הקדוש הציע הרמ“א שלכתחילה עדיף שימתין.

ראיה לדבר שהרי כאשר ראה שיצא לו הפסד מכך וכגון שאם יתחיל אחרי הא-ל הקדוש, לא יגיע עם השליח ציבור למודים, גם הרמ“א מודה שיתפלל ביחד עם הש“צ וכמו שכ‘ המ“ב שם סקי“א, וכן כתב שם סקי“ד בשם המגן גבורים וז"ל ”מי שאינו יוכל לשער שיבוא עם השליח ציבור למודים אם יתחיל אחר קדושה ושמא יתבלבל על ידי זה יכול להתחיל עם השליח ציבור ויאמר עמו הקדושה וכל התפילה מלה במלה“, והטעם שכתב בל‘ דיעבד ”יכול להתחיל עם השליח ציבור ויאמר עמו הקדושה וכל התפילה מלה במלה“, שהרי כבר כתב הרמ"א דמיירי בשהוא יכול להשיג את הש"ץ למודים דהכי עדיף לכתחילה. ואם תאמר שאם יתחיל עם הש"ץ לא מקרי תפלה בציבור, מדוע אמר "יכול להתחיל עם השליח ציבור", והרי זה מתפלל ביחיד ומאי שנא אם ימתין להתחיל תפלתו אחרי שיסיים הש"ץ הא-ל הקדוש?

ומדוע נוטה לבי לחשוב שגם הרמ“א ס“ל שאם מתחיל אחרי הא-ל הקדוש מקרי תפלה בציבור? דהא אם הגיע אדם לביהכנ"ס כשהציבור היה באמצע תפלת לחש באופן שיוכל להתחיל ולסיים קודם שיגיע ש“צ לקדושה דינא הוא שיתחיל בתפלתו שבלחש ומקרי לכו“ע תפלה בציבור, אעפ“י שהתחיל בתפלתו כאשר הציבור עומד באמצע תפלת לחש, ומכאן דאין צריך שיאמר עם הציבור מלה במלה או להיות עמם באותה ברכה דליתקרי תפלה בציבור. ועפ“י אותו עקרון, גם כשמתפלל עם הש“צ א“צ שיאמר עמו מלה במלה או להיות עמו באותה ברכה דליתקרי תפלה בציבור. ולכן גם אם מתחיל תפלתו אחרי הא-ל הקדוש מקרי תפלה בציבור, ולכן דקדק לכתוב המ“ב ”ובלבד שיוכל לסיים קודם שיגיע שליח ציבור לסיום שומע תפלה“, שאל“כ הרי יצא לו מזה הפסד. והוי בדיוק כמו הבא באמצע תפלת לחש שלא יתחיל אא“כ יכול לשער שיסיים קודם שיגיע ש“צ לקדושה שאל“כ הרי יפסיד קדושה.

ולענ“ד מ“ש הרמ"א דלכתחילה לא יתחיל היחיד תפלתו עם הש“צ אלא ימתין עד שסיים הש“צ קדושה והא-ל הקדוש אינה מהטעם שפי' המג"א משום דצריך לשתוק ולשמוע נקדש מהשליח ציבור, דבכהאי גוונא שהוא מתפלל ביחד עם השליח ציבור הרי לא שייכת אותה הלכה שצריך לשתוק ולשמוע, כיון שכל הטעם שצריך לשתוק ולשמוע מהש“צ הוא בכדי שיוכל לכוין לדבריו אבל כאן שהוא בעצמו אומר את התיבות ביחד עם הש"צ מסתמא הוא מכוון למה שהוא עצמו אומר, והרי זה עדיף משומע, ושמטעם זה פסק מרן שיאמר עמו מלה במלה כל הקדושה. ועוד, שהרי לדעת הרמ"א בכל מקרה אומר נקדש ביחד עם השליח ציבור וכמ"ש הש"ך שם. וכמו שכתב המשנה ברורה בסי‘ קכ“ה סק“ב "אלא שותקין וכו', ויש מקילין שיוכל לאמר עם השליח ציבור והמנהג הנכון כמו שכתב השו"ע כי עמו נמשכו האחרונים וכן נהג הגר"א. ומכל מקום המנהג בימינו שאומרים הקהל ג"כ נקדש“. אלא טעמו דהרמ"א כיון שיכול לענות אמן דהא-ל הקדוש וגם שני אמנים קודמים בריוח, ובכדי שלא יפסיד אותם אמנים, העדיף הרמ"א שימתין עד אחרי הא-ל הקדוש.

למאי קא חששת שלא יגיע עם השליח ציבור לשומע תפלה ומודים, אמר לך הרמ"א כיון שהשליח ציבור צריך להמתין לציבור לענות ברוך הוא וברוך שמו ואמנים דברכות, ואילו המתפלל בלחש אינו זקוק לזה, אם השליח ציבור מתפלל בנחת ובכוונה, הרי יש די שהות למתפלל לסיים תפלתו קודם שיגיע השליח ציבור לשומע תפלה ומודים, ולא יפסיד מאומה במה שימתין. אבל אין הכי נמי אם משער בעצמו שלא יספיק להתפלל ולהגיע עם השליח ציבור לשומע תפלה ומודים, גם הרמ"א יודה שיתפלל עם השליח ציבור כמו שכ' הוא עצמו דבמקום שיש צורך עדיף להתפלל ביחד עם השליח ציבור, ואין לך צורך גדול מזה. ומ“מ אין במחלוקת זו ענין המורה לנו שהמתפלל עם הש“צ לא חשוב תפלה בציבור.

ועוד, שהטעם שכ' מרן שעדיף שיאמר מלה במלה עם השליח ציבור ויאמר עמו קדושה מלה במלה היא על פי מה שכתב מרן עצמו כדי שיאמר עם השליח ציבור ברכת הא-ל הקדוש, שומע תפלה, ומודים שהם חשובים ביותר בציבור, ואינו יכול לענות עליהם בזמן שהוא במקום אחר בתפלתו. ואפשר דכיון שמנהג הספרדים להתפלל מלה במלה בנחת, ממילא, לא יספיק המתפלל להגיע עם השליח ציבור לשומע תפלה ומודים אלא אם כן יתפלל עמו מלה במלה.

ועוד, דהא אפי‘ להרמ“א אינו ממתין עד אחרי הא-ל הקדוש אלא לכתחילה, אבל בדיעבד ס“ל כמרן שמתפלל ביחד עם הש“צ ואומר עמו קדושה ואתה קדוש וברכת שומע תפלה ושוחה עמו במודים. וא“ת דס“ל להרמ“א שהוא חשוב מתפלל ביחיד, איך יכול לומר עם הציבור קדושה והוא באמצע תפלת שמונ“ע, והא דינא הוא שאינו מפסיק לשום דבר שבקדושה דהוי הפסק בתפלתו? אלא ודאי שגם להרמ“א מקרי תפלה בציבור ומשו“ה עונה עם הציבור קדושה.

וגם אם לא יתפלל עם הש“צ מלה במלה מקרי תפלה בציבור בדיוק כמו המתפלל תפלת לחש עם הציבור שאינו מכוון מלה במלה ביחד עם הציבור. וכן נראה מפורש במ“ב שם סקי“א שפי‘ דברי מרן ”פי' שיאמר עמו נקדש לדור ודור וכו' עד האל הקדוש ואח"כ יתפלל בפ"ע אם יוכל לסיים קודם שיגיע שליח ציבור לסיום שומע תפלה“. משמע שאם יוכל להתפלל מהר יותר מהש“צ ולהמתין בשומע תפלה שפיר דמי ומקרי תפלה בציבור. אבל היכא שלא יוכל לסיים קודם שיגיע שליח ציבור לשומע תפלה, גם להרמ"א חייב להתחיל ביחד עם הש“צ ולומר עמו נקדש, באופן שיספיק להגיע גם למודים ביחד עם הש"צ.

ועוד, דא“ת שלהרמ“א המתפלל עם הש“צ לא חשיב תפלה בציבור, ואילו המתפלל בשעה שהציבור מתפללין אעפ“י שבא מאוחר חשיב תפלה בציבור, מדוע א“כ אמרה הגמ‘ וכ“פ הטור והשו“ע או“ח סי‘ קט "הנכנס לבהכ"נ ומצא ציבור מתפללין אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח ציבור לקדושה יתפלל ואם לאו אל יתפלל לפי שצריך לומר קדושה עם הציבור“? היתכן לומר שיבטל תפלה בציבור משום ענית קדושה? והא קיי“ל מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה? ואפי‘ אם כשיבטל המצוה הקלה יזכה למצוה גדולה הימנה, דינא הוא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכ“כ בשו"ת תורה לשמה סי‘ רמ“ו וז“ל: ”ועיין בגמרא דמ"ק דף ח' שכתב רש"י ז"ל דאין מעבירין על המצות אפילו על מצוה קלה מפני מצוה חמורה ע"ש“. מלבד זאת שיש לדון בזה אם לענות לקדושה היא מצוה חמורה יותר ביחס לתפלה בציבור, אלא ודאי שלא יפסיד בזה שימתין שהרי גם אם מתפלל עם הש“צ מקרי תפלה בציבור וירויח בזו ההמתנה שיוכל לענות לקדושה ביחד עם הש"ץ.

הוכחה ג‘: כתב האגרות משה בשם האשל אברהם וז“ל: "וראיתי בפמ"ג בא"א (באשל אברהם) סי' נ"ב סוף סק"א שהסתפק בזה דכתב אם בא לביהכנ"ס ורואה שא"א שיתפלל עם הציבור בלחש אם נאמר חזרת השליח ציבור נמי תפלת הציבור הוה, ומסיק נראה דתפלת הציבור הוי בלחש וכעת לא מצאתיו". ובסוף דבריו תמה עליו שלא הוכיח דבריו מהרמ"א. שכן בסי' ק"ט ס"ב כתב הרמ"א דלכתחילה לא יתחיל עם השליח ציבור אלא ימתין עד אחר שאמר קדושה והא-ל הקדוש, והטעם כ' המג"א משום דצריך לשתוק ולשמוע נקדש מהשליח ציבור שכן היא דעת מרן בר"ס קכ"ה, ואילו במתפלל ביחד עם השליח ציבור פסק מרן בסעיף זה שיאמר נקדישך מלה במלה עם השליח ציבור.

ואני תמיה על דבריו. שהרי אם אומר נקדש ביחד עם הש"צ או שרק הש"צ אומרה היא מחלוקת נפרדת, ומחלוקת זו אינה אלא לכתחילה שכן לכו"ע בימינו אומרים הקהל נקדש ביחד עם הש"צ כדלעיל, ואין לזה קשר לשאלה אם להחשיב את המתפלל עם הש"צ תפלה בציבור. דמהיכא תיתי שלהרמ"א המתפלל עם הש"צ לא חשוב תפלה בציבור?

ולא זו בלבד אלא כאשר עיינתי באשל אברהם סי' נ"ב מצאתי היפך דבריו שכ' בהדיא וז"ל: "אין ספק שכשמתפללים חזרת השליח ציבור התפלה הרי זה תפלה עם הציבור ממש כי הרי בהכרח יש י' דצייתי והם כעונים ממש".

עוד נפלאתי על האגרות משה שאחרי שהביא את דעת החתם סופר בתשובה שכ‘ דתפלת הלחש מקרי תפלת יחיד, ואילו להתפלל עם השליח ציבור היא עיקר תפלה בציבור, שאחד מוציא בה את הרבים. ולא תיקנו תפלת לחש אלא משום שא"א שיכוונו כולם לשליח ציבור, כתב עליה שהיא טעות. ולענ"ד היא סברא אמיתית ולא טעה בה הגאון. ואף דקיימא לן שתפלת לחש חשיבא תפלת בציבור ולא תפלת יחיד, הוה דלא נוסיף עלה למימר דתפלה עם השליח ציבור תחשב כתפלת יחיד.

כתב הרא"ש בפ"ג דברכות "אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללים אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים יתפלל ואם לאו לא יתפלל לפי שצריך לשחות עם הצבור במודים שלא יראה ככופר למי שחבריו משתחוים לו. וה"ה אם יגיע למודים או לאחת מן הברכות ששוחין בהן כשש"ץ מגיע למודים שפיר דמי כיון שהוא משתחוה עם חבריו. אבל הגמרא לא פסיק ליה למינקט כה"ג ולא מסתבר לפרושי דמשום מודים דרבנן צריך שיגמור תפלתו קודם מודים. ורבינו תם ז"ל כשהיה עומד באמצע התפלה והיה מגיע (הש"ץ) למודים היה משתחוה עם הציבור (כשהוא היה עומד) באמצע הברכה. אבל לא בתחלה וסוף דאמרינן לקמן (דף לד.) אין לשוח (לכרוע) בתחלת הברכה וסוף אלא באבות ובמודים

מיהו לכתחילה אין לעשות כן אם לא שיצטרך אדם להתפלל ולסמוך גאולה לתפלה, וכן לענין קדושה אם יגיע לשליח ציבור כשאומר נקדישך יאמר עם השליח ציבור מלה במלה כל מה שהוא אומר ואין זה קרוי הפסק". ויש להבין למה התכוון במ“ש "וכן לענין קדושה“?

היה נראה לכאורה שדעת הרא"ש שלא יתפלל ביחד עם הש"ץ אלא כפי שפסק הרמ"א שימתין עד אחרי שסיים הש"ץ "הא-ל הקדוש". שכן משמע מלשונו "מיהו לכתחילה אין לעשות כן אם לא שיצטרך אדם להתפלל ולסמוך גאולה לתפלה", היינו בשחרית, שרק אז לכתחילה יתפלל עם הש"ץ מלה במלה ויאמר עמו קדושה. אבל במנחה עדיף שימתין כדלעיל. ולמה לא יתפלל לכתחילה גם במנחה ביחד עם הש"ץ אפשר לומר לכאורה כפי שכתב האג"מ שאם מתפלל ביחד עם הש"ץ אין תפלתו נחשבת תפלת הציבור אלא שא"כ איך כתב הרא"ש שבשחרית לכתחילה יתפלל עם הש"ץ? והרי אין זו תפלה בציבור? אלא בודאי שגם תפלתו עם הש"ץ נחשבת תפלה בציבור

המעיו"ט שם אות י"ח הסביר "וכן לענין קדושה אמרינן נמי בגמ' שלא יתחיל וכו' הכי נמי שם אם התחיל לצורך מה, שרי, וכשהגיע שליח ציבור לנקדישך גם הוא יגיע שם". ונראה שהסביר כן משום שקרא דברי הרא“ש "וכן לענין קדושה אם יגיע לשליח ציבור“ וגו‘ בחדא מחתא. אלא שאם כדבריו קשה איך אמר "וכן לענין קדושה אמרינן נמי בגמ' שלא יתחיל“, דהיכן מצינו בגמ' שלא יתחיל ביחד עם השליח ציבור אם גם הוא יגיע עמו לקדושה? ואין דברי ר"ה וריב"ל מיירי אלא כשהגיע לביהכנ"ס ומצא הציבור באמצע תפלת הלחש והוא רוצה להתחיל בעוד הם באמצע שדינא הוא שצריך לשער בדעתו אם יספיק לסיים בטרם יגיע הציבור לקדושה קודם שיתחיל להתפלל. ואם לאו לא יתחיל אלא ימתין לשליח ציבור ויתפלל עמו ביחד מלה במלה.

ואפשר לומר שכוונת הרא"ש "וכן לענין קדושה", שהיא סוף פיסקה. פי‘ דכשם שאם הוא באמצע התפלה והגיע שליח ציבור למודים והוא באמצע ברכה ישחה עם הציבור ולא מקרי הפסק אע"פ שאין לעשות כן לכתחילה, כך לענין קדושה אם הוא במקום אחר בתפלת לחש לא יענה עם השליח ציבור אלא ישתוק ויכוון לקדושה שאומר השליח ציבור עם הקהל, אע"פ שאין לעשות כן לכתחילה כיון שהפסיד בכך אמירת קדושה, ואין שתיקתו נחשבת לו כאילו ענה קדושה עם הציבור. ולפיכך כמו במודים כך גם בקדושה אין להתפלל באופן שלא יגיע שם לכתחילה עם הש“צ, כיון שמפסיד אמירת קדושה או מודים עם הש“צ.

וממשיך הרא“ש לומר "אם יגיע לשליח ציבור“ פי‘ אבל אם מתפלל ביחד עם השליח ציבור, או שהתחיל לפניו ומגיע עמו לקדושה, כשאומר נקדישך יאמר עם השליח ציבור מלה במלה כל מה שהוא אומר ואין זה קרוי הפסק, במה שכביכול חורג מהנוסח של תפלת לחש ועונה לקדושה, כיון שהוא ג"כ באותו מקום, וחשיב מתפלל ביחד עם הציבור.

ואין הכי נמי דבהא יכול לעשות כן אפי' לכתחילה. וכן נ"ל שהיא משמעות דברי הרא"ש, דכשהביא דברי רבינו תם כ' עליהם "אבל אין לעשות כן לכתחילה", ואילו לענין קדושה כ' לשון לכתחילה "אם יגיע לשליח ציבור כשאומר נקדישך יאמר עם השליח ציבור" וגו'. ואילו היה לשון דיעבד הוה ליה למימר "אם הגיע" וגו' דלשון "אם יגיע“ משמע שיתחיל ביחד עם השליח ציבור לכתחילה. ואם יגיע עמו לנקדישך יענה עמו אבל אם לא יגיע עמו לנקדישך כגון שהשליח ציבור אץ רץ כסוס כפרד אין הבין והוא מתפלל כתלמיד לפני רבו בהכנעה ובכוונת הלב, אל לו לרוץ בחפזה כדי להגיע לקדושה אלא ישתוק בשעת אמירת קדושה. ובין כך ובין כך אין תפלתו נקראת תפלת יחיד, כמו אם הוא מתפלל ביחד עם הציבור בלחש שאין כולם מתפללים באותה מהירות ובכל זאת תפלת כל אחד נקראת תפלה בציבור. ודו"ק.

ואפשר דלענין קדושה דעת הרא"ש כדעת הטור בסי‘ קכ“ד דס“ל שצריך כל אחד בביהכנ“ס להיות פנוי לענות קדושה מבלי שיהיה באותה שעה עסוק בתפלתו בכדי שיוכל לענות בשופי. ונראה דמשום כך פסק הרמ“א כהרא“ש שימתין עד אחר הא-ל הקדוש ולא יתחיל תפלתו ביחד עם הש“צ. וטעמא דמילתא כמו הטעם השני שכתב הטור לחזרת הש“צ "וגם מחזיר התפלה כדי שיענו קדושה אחריו“.

וז“ל הטור: ”ולאחר שסיימו הציבור תפלתן יחזיר שליח ציבור התפלה שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר ויוצא בו וכתבו רב שרירא ורב האי שצריך שיכוין לכל מה שאומר שליח ציבור מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ואין מפסיקין ולא משיחין ופוסעין ג' פסיעות לאחוריהם וגם מחזיר התפלה כדי שיענו קדושה אחריו ועל כן צריך שלא יתחיל יחיד להתפלל אלא אם כן יכול לגמור קודם שיגיע שליח ציבור לקדושה ואם התחיל והגיע עם שליח ציבור לקדושה יאמר עמו נעריצך וקדושה מלה במלה. וצריך שיכוין יחיד ויחיד למה שאומר שליח ציבור“. ע"כ.

הגע בעצמך, אדם שבא מאוחר לביהכנ"ס ולא יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"ץ לקדושה, מה יעשה לכתחילה? ללא ספק יתפלל ביחד עם הש"ץ ויאמר עמו קדושה מלה במלה.

ואין ללמוד מדקדוק לשונו של הטור שכ‘ "ואם התחיל והגיע עם שליח ציבור לקדושה יאמר עמו נעריצך וקדושה מלה במלה“, דמשמע שהוא לשון דיעבד. שהרי לדעת הטור כך הוא באמת שהרי לכתחילה צריך להתפלל תפלת לחש ולהקשיב לחזרת הש"ץ אבל אין זה בא לשלול את תפלת המתפלל עם הש"ץ שאין תפלתו נחשבת כתפלת ציבור שהרי אם התחיל והגיע עם ש"ץ לקדושה בודאי שנחשבה תפלתו כתפלת הציבור. שהרי תפלת הש“צ היא בודאי תפלת הציבור, שהרי מטרתה לאלה שאינם יודעים להתפלל, ומה שכתב "וצריך שיכוין יחיד ויחיד למה שאומר שליח ציבור" היינו לאלה שכבר התפללו בלחש. קורא לכל אחד מהם "יחיד ויחיד“ למימרא שתפלת הציבור בחזרת הש“צ מרכבת מיחיד ועוד יחיד וכו‘ וכוללת כל הציבור כלו ובכללם זה המתפלל ביחד עם הש“צ, דלא גרע מהם, וכיון שהוא חלק מהם עונה עמהם קדושה וחשיבא תפלתו בכלל תפלת הציבור.

א“נ אפשר דנקט ל‘ דיעבד במי שהתחיל בעוד הקהל מתפללין בלחש, כי חשב שיסיים קודם שיגיע ש“צ לקדושה, ולפתע החל הש“צ חזרת הש“צ בעודו עסוק באחת משתי הברכות הראשונות. וכיון שלכתחילה צריך היה להתחיל עם הש“צ ולומר עמו מלה במלה והוא לא עשה כן, לכן נקט ל‘ דיעבד "ואם התחיל והגיע עם שליח ציבור לקדושה יאמר עמו נעריצך וקדושה מלה במלה“, אעפ“י שלא אמר עמו מלה במלה שתי הברכות הראשונות. ובין כך ובין כך מקרי מתפלל עם הציבור. ודו"ק.

ונלענ“ד שכך הוא פי' דברי הרא"ש דלעולם יתחיל לכתחילה ביחד עם השליח ציבור, דאז יוכל לומר עם השליח ציבור קדושה וכאשר יגיע השליח ציבור למודים ישחה עמו ויאמר עמו מודים. אבל אם הוא בברכה אחרת בשעה שהשליח ציבור במודים, וכגון שלא התחיל ביחד עם השליח ציבור, או שהתפלל לאט מהש“צ, אם הוא באמצע ברכה ישחה עמו ואין זה מקרי הפסק. ולכתחילה אין להיות בברכה אחרת בשעה שהשליח ציבור במודים, אלא אם כן הוא צריך לסמוך גאולה לתפלה וכיו“ב, כיון שבמקרה זה אין לו אפשרות להמתין אחר גאל ישראל לענית מודים, ולכן יתחיל תפלת עמידה ויכוין להיות באמצע ברכה בשעה שהשליח ציבור במודים כדי שיוכל לשחות עם השליח ציבור במודים.

דלכאורה ק' מהא שכ' הרא"ש "ואין לעשות כן לכתחילה אם לא שיצטרך אדם לסמוך גאולה לתפלה", למה לא ימתין לשליח ציבור שיתחיל החזרה ויתפלל עמו מלה במלה ויאמר עמו גם מודים ביחד? ובאמת אין קושי בזה כיון דהרא"ש מיירי שהשליח ציבור כבר התחיל התפלה בעוד הוא עסוק בברכות ק"ש ובעוד השליח ציבור באמצע החזרה הוא צריך לסמוך גאולה לתפלה דשרו ליה אפי' לכתחילה להתחיל התפלה וישחה באמצע ברכה כאשר השליח ציבור מגיע למודים. אבל לענין קדושה כוונתו שאפי' לכתחילה יתחיל ביחד עם השליח ציבור ואם יגיע ביחד אתו לקדושה יאמר עמו מלה במלה. וכן נראה עיקר בהבנת דברי הרא"ש.

למסקנה

בנ"ד שאין המתפלל יכול להתפלל תפלת לחש בקצב המהיר של הציבור, וממילא לא יספיק לגמור קודם שיגיע השליח ציבור לקדושה הרי מצד הדין אסור לו להתחיל תפלתו ביחד עם הציבור שהרי דינו כדין בא לביהכנ"ס ומצא ציבור מתפללין, שאם אינו יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה ימתין להתפלל ביחד עם הש"ץ. ויתפלל עמו מלה במלה ובכך יוכל לומר עמו קדושה ומודים. ואין חסרון בזה שיפסיד ענית אמנים של ברכות השליח ציבור, כיון שאומר הברכות עצמם ביחד עם השליח ציבור, וגם אין חסרון  בזה שיפסיד אמירת מודים דרבנן, כיון דקים ליה בדרבא מיניה, שהרי הוא אומר מודים ביחד עם השליח ציבור ואין צורך לאמירת מודים דרבנן כיון שאינו נראה ככופר. אבל אם הש“צ אץ רץ כצבי או שמתוך שהוא בולע התיבות מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות ומתוך כך יכול לרוץ בתפלתו במהירות שאין באפשרות המתפלל כל מלה להשיג אותו, עדיף שיתחיל תפלתו קודם שיתחילו הציבור תפלתם שבלחש כדי שלפחות יגיע עם הש“צ לקדושה. ומקרי מתפלל עם הציבור.

וטעם נוסף מדוע הצעת הרמ“א שימתין עד לאחר הא-ל הקדוש לא נראית לענ“ד, כי לשיטתו יצטרך להתפלל במהירות בכדי להגיע עם הש“צ למודים, והרי אמרה המשנה ”אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים לפני המקום“ ואין לך ”קבע“ גדול מזה שצריך לרוץ בתפלתו כדי להשיג את הש“צ, במקום להתפלל בנחת ולכוון במה שמוציא מפיו.

וכן מפורש במ“ש הרי"ף ז"ל בשפה ברורה כדלהלן: "כתב רב האי גאון זצ"ל דמנהגא דרבנן כד עייל איניש לבי כנישתא ואשכח ציבורא דמצלי בלחש, דמעכב עד דמסיימי. וכד פתח שליחא דציבורא מתחיל ה' שפתי תפתח ואומר בהדי שליחא דציבורא מילתא בלחש ועני קדושא בהדי ציבורא ושפיר דמי למעבד הכי דלית בה הפסקה. והא דאמור רבנן אם יכול להתחיל ולגמור היכי דמתחיל מקמי שליח ציבור אבל כד מתחיל בהדי שליח ציבור שפיר דמי". נמצא שגם זה שאינו יכול להגיע עם הש“צ לקדושה אפי‘ אם מתחיל תפלתו ביחד עם הציבור כשמתחילים תפלתם שבלחש, עפ“י דין אסור לו להתחיל להתפלל ביחד עמהם, אלא חייב להתחיל תפלתו ביחד עם הש“צ או קודם שיתחילו הציבור תפלתם שבלחש, ולמסקנת הדברים עדיף שיתפלל ביחד עם הש“צ. וכן משמע מדברי הזהר הנז‘ שגם כשמתפלל עם הש“צ חשיב תפלה בציבור, דאל“ה איך אמרו "אבל כד מתחיל בהדי שליח ציבור שפיר דמי“.

לאור האמור נראה לעניות דעתי דהיכא שיודע בעצמו שלא יסיים התפלה קודם שיאמר השליח ציבור קדושה, עדיף שלא יתפלל בלחש עם הציבור אלא ימתין ויתפלל ביחד עם השליח ציבור כשהוא חוזר התפלה. מכיון שתפלת השליח ציבור מקרי ללא ספק תפלת הציבור ולדעת רבינו יונה היא עיקר תפלה בציבור, מאחר והשליח ציבור צריך לכוון בשביל מי שאינו בקי, ומכיון שהכל עונים אמן על ברכותיו, הרי שכל העשרה מהרהרים בברכותיו וכל הקהל מצטרף לתפלתו. ומכיון דקיימא לן שומע כעונה, הרי שכל העשרה חשובים חוזרים התפלה ביחד עמו ואם כן אין הוא יחיד המתפלל עם השליח ציבור אלא הוא מצטרף לכל הציבור שחוזרים עמו את התפלה.

וממילא המתפלל שמונה עשרה יחד עם השליח ציבור בחזרת השליח ציבור, וכן המאריך בתפלתו אחרי שהציבור סיימו תפלתם שבלחש מקרי תפלה בציבור. ואמנם המתפלל שמונה עשרה מתחילה ועד סוף קודם שהתחילו הקהל תפלת לחש או אחרי שסיים הש"ץ חזרת הש"ץ מקרי מתפלל ביחידות. אבל אם הוא מתחיל תפלת לחש קודם הציבור בכדי שיוכל לסיים תפלתו קודם שיגיע השליח ציבור לקדושה, או בכדי להגיע לקדושה ביחד עם השליח ציבור, אפי' שהתחיל תפלתו קודם הציבור, חשוב מתפלל עם הציבור, כיון שהתחיל או המשיך תפלתו שבלחש בעוד הם מתפללים תפלת לחש. והנלענ"ד כתבתי והי“ת יצילני משגיאות. אליהו שלום בן הרה"ג דוד חיים שלוש זצ"ל