בא

פרק י, א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹֽתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ: ב וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֨לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹֽתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֹֽה:

בֹּ֖א – שמעתי מפיתי, בנו הקטן של ד"ר דוד סידרנסקי שיחי' בשם רבו. כי בפרשת וארא היו שבע מכות והם רמוזים בשתי האותיות הראשונות של שם הפרשה "וארא" – ו"א שהן בגי‘ ז'. וג' המכות שהיו בפרשת בא נרמזו בגי‘ של שם הפרשה "בא".

ולכאורה קשה מה שייך לומר "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו"? אדרבא צריך היה לומר "אל תבוא אל פרעה" כי הוא לא ישמע אליכם, וזאת, משום שאני אכביד את לבו? ומדוע אמר  "כי אני הכבדתי את לבו" בלשון עבר, אחרי שהציווי "בא" הוא בלשון עתיד?

נראה לי לפרש שאין זו אלא תשובה לתלונתו של משה בשליחותו הראשונה אל פרעה במלים "למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני", לזאת השיבו הקב"ה לא שלחתיך אל פרעה במטרה שפרעה ישלח את העם אלא בדיוק ההיפך, "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו", בא שוב אל פרעה ודע שגם בשליחותך הראשונה אליו אני הכבדתי את לבו אליו במטרה להגדיל את שמי על ידו. כי אני חזקתי את לבו לסרב לשלחם, ואמשיך לעשות זאת שבכך יצליח לחטוף את כל מכותי ומגפותי, ועי"ז יתגדל שמי כאומרו "למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר" וגו'.

בתשובה זו לימד הקב"ה את משה מוסר השכל כי מה' מצעדי גבר כוננו וכל דעביד רחמנא לטב עביד, ואע"פ שנראים הדברים לכאורה בבחינת "למה הרעותה", אין זאת אלא לפי עניות שכלנו שאנחנו בבחינת "אפס קצהו תראה וכלו לא תראה", אבל מלא כל הארץ כבודו, עליו נא' "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרככם דרכי". הוא רואה את העולם מבחינה גלובלית, כלל עולמית. ולפעמים הוא נותן לנו את הגלולה המרה כדי לרפאותנו, ובו בזמן אנחנו זועקים חמס, על מרירות התרופה.

ומזה נלמד גם אנחנו מוסר השכל לחיינו היומיומיים. לעתים מנסה האדם בדרכים שונות לעשות הישר והטוב, לתת צדקה לעני ואביון ולגמול חסד עם נצרכים, ולא איסתייעא מילתא בידיה, וככל שהוא משתדל יותר, כך הוא לא מצליח לספק את העני, עד שלפעמים הוא מאבד כל תקוה ומתייאש. לזה אמר "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו" – זה שלא אסתייעא מילתא בידך, היא לטובת העני, מסיבה זו או אחרת, שרק משום שלא אסתייעא מילתא בידך, היא זו שגרמה לתקומתו של העני, ונמצאת מתקן באותה נפילה ולא מקלקל.

א“נ "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו" – אותה נפילה שלא איסתייעא מילתא בידך, לא ממך היא, וגם השתדלותך לא לחינם היתה, כי אדרבא אני הוא הגורם לאותה נפילה שבה אני מנסה אותך ולפום צערא אגרא.

עוד יש להבין, מדוע נטל הקב"ה את זכות הבחירה מפרעה ע"י שהכביד את לבו? עיין מה שכתב בספר חסידים תתשנ"ט. ולי נראה ליישב שלא גוזרים מלמעלה על האדם לחטוא אבל אם הוא חייב מגלגלין עליו חובה. שכן בחמש המכות הראשונות, פרעה אמר בפני עצמו "מי ה' אשר אשמע בקולו וגם את ישראל לא אשלח", ונמצא הוא חייב את עצמו בפני עצמו, ולכן גלגל עליו ה' את חמש המכות האחרונות בכך שהכביד את לבו למען ספר שמו בכל הארץ. ואמנם זה אינו מיישב את השאלה שהרי זה היה נתון בידי פרעה בכל רגע ורגע לשוב בתשובה וזה כולל גם בכל אחת מהמכות האחרונות אילו לא היה הקב"ה מכביד את לבו.

עוד צריך להבין את הלשון "למען שתי אותותי אלה בקרבו", האם הן מביעות את רצונו ית' להעניש את פרעה ואם כן, מדוע? ומדוע השתמש בלשון זו? ועוד, שאם תאמר שהמטרה היתה למען שיוכל לסבול את כל המכות היה ראוי יותר לומר למען שיתי מכותי אלה בקרבו. ומהו "אותותי"? ומהו "בקרבו"? ונראה לי שכוונת המלה "אותות" שהן מאותתות על מטרה אחת ויחידה "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" וממילא כל האותות שנעשו על ידי המטה על ידי משה שהפך לנחש ועל ידו שנהייתה מצורעת וכן כל עשרת ה"מכות" לא היו אלה במטרה להכות אלא במטרה לאותת. ומאחר שהאותות לא פעלו את פעולתן הן הפכו למכות. ולכן לא השתמש בלשון "למען הענישי אותו" או "למען שיתי מכותי אלה בקרבו" אלא למטרה חיובית שבאמצעות אותות אלה ידעו שאני ה'. שכידוע למצרים היו חרטומים הנוחרים בעצמות מתים, והיו עובדים את השה, שאותו נצטוו ישראל לשחוט. והיו עובדים ליאור שהכהו הקב"ה בכמה מכות. ופרעה חשב עצמו לאלוה ואמר "לי יאורי ואני עשיתיני", והיו להם עוד אמונות טפלות. האמונה בבורא העולם היתה בבחינת הרחוק ביותר מהשכל הישר, והבלתי אפשרי. וזהו שאמר פרעה, "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". המצרים היוו את סמל הכפירה בבורא העולם. אמירתו של פרעה ”לא ידעתי את ה‘“ מורה בפירוש שפרעה לא מרד בקב“ה באופן שהיה מכיר בו ומתכוין למרוד בו, אלא פשוט לא היתה לו הידיעה על עצם קיומו. לפיכך רצה הקב"ה להשליט בו ובעמו את אותותיו שהם סימנים מובהקים המורים על מציאותו והשגחתו, עד שגם חרטומי מצרים בעצמם יאמרו בפה מלא "אצבע א-להים היא". נמצא שלא היו אלה מכות לצורך ענישת המצרים כמאמר חז"ל, אלא דוקא אותות, סימנים המורים על הימצאותו של הקב"ה "למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ".

היה זה מבצע חינוכי לא רק לפרעה ולמצרים אלא לכל עמי הארץ באמצעות המצרים שהשתמש בהם הקב"ה בתור כלי משום שהם היו ידועים בכחם ובחכמתם לאין ערוך בכל קצוי תבל, וכן גם מפלתם נודעה בכל העולם, ועל ידם נתגדל שמו ית' בעיני כל העמים, כמו שמצינו שאמרה רחב למרגלים "שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים" (יהושע ב, י), וכן "ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר על הים את אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל". (שם ה, א).

וזה יבאר מדוע נא‘ ”בא אל פרעה“, בל‘ הזמנה ולא ”לך“ שהיא ל‘ דוחה. ולא נא' "למען הענישי את מצרים" אלא "למען שיתי אותותי אלה בקרבו". שיתי פי' שימי, לא בל' קשה אלא בשפת מחנך. בקרבו, בתוך עצמותיו, בתוך תוכו. שיכיר אותי, שתהיה לו אותה ידיעה שהיתה חסרה לו עד כה.

ועפי"ז נבין שלא נטל הקב"ה את זכות הבחירה מפרעה בתור עונש, אלא בתור מרפא לנפש, מעין גלולה מרה. משל לחולה שהיה זקוק לתרופה חזקה מאוד, וחייב לקחת אלף מיליגרם כדי שתוכל לרפאותו. וידוע שאין חולה בעולם שיוכל לסבול תרופה חזקה כזו ולהשאר בחיים. מה עשה הרופא? נתן לו את התרופה בכמויות קטנות  ובין כל כמות וכמות שיכך את גופו בסמים מרגיעים, ובכך לא הרגיש בגודל הכאבים ויכול היה לקבל מנה נוספת עד שקיבל את כל התרופה. ובנמשל הכבדת לב פרעה דומה לסמי מרגוע שלא יחוש עוד בכאבים מהמנה הקודמת ויוכל לקבל מנה נוספת. ואילו לא היה מכביד הקב"ה את לבו לא היה מסוגל לקבל את כל התרופות והיה מת בחוסר ידיעתו את הי"ת, ולכן פעמים רבות קודם ואחרי ההתראות נאמרה במפורש מטרת המכות כדלהלן: במכת הדם "בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם". ובהסרת מכת הצפרדע אמר משה לפרעה "למען תדע כי אין כה' א-להינו". והחרטומים סוף כל סוף הגיעו להבנה ולהכרה במכת הכנים "אצבע א-להים היא". ובמכת הערוב נאמר "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן לבלתי היות שם ערוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". ואחרי מכת הדבר נאמר "בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ". ובהתראה על הברד נאמר "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". נמצא שהשקטת מכאוביו של פרעה בכל מכה היתה במטרה כדי שיוכל לספוג עוד מנה של תרופות, עוד מכה, עוד אות, המורה על גדולתו של הבורא ית'. ואמנם מצינו תזוזה קטנה בתשובתו של פרעה אחרי מכת הברד שהכריז פרעה "חטאתי הפעם. ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים".

ועדיין נשאלת השאלה, מאחר שכל התרופות, האותות לא עזרו לו להכיר את ה', מדוע א"כ ניטלה ממנו הבחירה החפשית? לזאת משיבה התורה עצמה "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'". אם החינוך לא עבד על פרעה, המטרה מעתה היא לחנך את בני ישראל היוצאים ממצרים בדרכם לקבלת התורה  שם נאמר "היום הזה נהיית לעם". ובמטרה שכל עמי תבל ידעו את ה' כשישמעו את כל מה שעשה ה' למצרים. אבל פרעה והמצרים שהיו עמו לא השכילו ולא התחנכו להכיר את ה' אפילו אחרי מכת בכורות. שהיה נראה לכאורה שהכיר פרעה בגדולת הבורא שהרי נאמר "וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַֽהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֨אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָֹ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם: גַּם־צֹֽאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי: וַתֶּֽחֱזַ֤ק מִצְרַ֨יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָֽמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים:" וכו'. לא היה זה אלא כמו בין יתר המכות שהרי כשנוכחו לדעת שהעם ברח ממצרים נאמר "וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חונים על הים", עד שסוף כל סוף הטביע הקב"ה את המצרים בתוך הים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. נמצא זה שהכביד ה' את לבו לא היה במטרה למנוע ממנו את זכות הבחירה, אלא אדרבא למטרת חינוכו, וזה דבר ראוי לכל מחנך לעשות בכדי להשיג את המטרה החיובית למען התלמיד, או אם הוא רופא, לעשות הכל למען החולה, וגם אם החולה לא יבריא כל מה שעשה הרופא למענו יעזור לחולים עתידיים. ואם כי פרעה עמד במרדו, כל עמי הארץ ששמעו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וכו' למדו להכיר את גדולתו ית'.

ולעצם ימינו אלה במלחמת חרבות ברזל, דמו לעצמכם את יחיא סינוו'ר ימ"ש, שהוא פרעה מלך מצרים, וכל האותות, הניסים והנפלאות שפוקדות את צה"ל לא השפיעו עליו בכי הוא זה, והמשיך במרדו לומר "מי ה' אשר אשמע בקולו", מדוע הוא עשה זאת אחרי שהוא ראה במפורש שה' נלחם להם? הטעם "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו" המטרה היא להשמיד אותו ואת כל צבאו ולהרוס כליל את כל תשתיותיו ומנהרותיו הטרוריסטיות, ובמטרה "למען ספר שמי בכל הארץ".

כל עמי העולם ששומעים על נצחונותם האדירים של צבאות ה' בכל שדות הקרב ושומעים על הניסים והנפלאות שחיילים רבים חווים יום יום, ושומעים ורואים בפועל את אלפי החיילים ומשפחותיהם שחוזרים בתשובה דוקא מתוך תופת המלחמה, ללא ספק רואים את יד ה' המשגיחה על עמו בימי גאולתינו אלה. וכשם שרחב הושפעה לטובה "שמענו אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם וכו'", כך גם רבים מעמי הארץ מושפעים לטובה בפרט כל מליוני הנוצרים אוהבי ישראל כמו הסנטור הידוע לינדזי גראהם.

ומאידך, כמו שהיה אחרי מפלת המצרים שאמרו ישראל בשירת הים "אז נבהלו אלופי אדום אלי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען", ומה הן התוצאות של הבהלה והפחד? הביע זאת דהמע"ה "כי נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותו אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים גבל ועמון ועמלק פלשת עם יושבי צור גם אשור נלוה עמם היו זרוע לבני לוט סלה".  כך היא המציאות עד עצם ימינו אלה מדינות רבות נשבעו להכחידנו מעל פני האדמה כאירן וקאטר והסעודים ומרבית מדינות האיחוד האירופי,

ועל אף הכל הי"ת משגיח עלינו בשבע עינים ונלחם את מלחמותינו כמו שכתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". ונאמר "כי בחר ה' בציון איווה למושב לו. כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו. כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב". והמטרה בעינה עומדת "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי בחמס ובחיזבאלה ובאירן ובכל תשתיותיהם". ובמטרה של אחדות החיילים וקירוב לבבותיהם אל בורא העולם. ואם ישאלך לבך מה עם תגבורת האנטישמיות בכל העולם ועם המשפט בהאג נגד ישראל? גם זה הוא במטרה לאחד את ציר הרשע של כל מדינות העולם מחד, ומאידך לאחד את כל אוהבי ישראל בעולם, ובראשם הנשיא החזק ביותר בעולם דונלד טראמפ צ"ד + ש"ל = תכ"ד. שהוא בגי' מדוייקת – משיח בן דוד = שנ"ח + ס"ו = תכ"ד. ואין איש יודע עד מה.

סוף דבר, בעידן זה של הגאולה מגיעה מלחמת גוג ומגוג. כל עמי הארץ והמעצמות הגדולות נלחמות זו בזו. ארה"ב וישראל נגד החותים בתימן ונגד הפלשתינים והחמסניקים שהם מצאצאי עמלק. נגד טורקיה שהיתה מעצמה גדולה במשך מאות שנים ונפלה במלחמת העולם השניה שעתה מצטרפת לציר הרשע נגד ישראל. רוסיה נגד ארה"ב ונאט"ו, רוסיה נגד אוקריינה, צפון קוריאה נגד דרום קוריאה. בתוך הסנאט עצמו שמונים ותשעה בעד ישראל, נגד אחד עשר שהצטרפו לציר הרשע בהאג. ואפילו בין המוסלמים ישנם כאלה שהצטרפו לצד ישראל נגד אלה שהצטרפו לציר הרשע. ובעידן זה רבים מתוך ציר הרשע שמאותתים בפצצת האטום שבידם. וישראל במרכז המחלוקת העולמית, והאנטישמיות הולכת וגוברת והיא בשיאה. וכמובן שמטרתה היא קיבוץ גלויות. להעלות ארצה את כל היהודים מארה"ב ומהעולם שלא מרגישים עוד בטוחים בגולה מאז פרוץ המלחמה.

ממש בעידן זה של חזרת קומץ קטן של שבויים משבי חמס האכזרי תמורת אלפי מחבלים שרבים מהם עם דם על הידים ובניצחון מחלט של צה"ל נגד החמס והחיזבאלה, מלמדת אותנו התורה מוסר עצום איך לשחרר שבויים. לא להכנע לדרישתם ולא לתת להם לצאת בתור מנצחים אלא להכות בהם שוק על ירך מתוך חוזק עד כדי כניעה מחלטת. כשם שהיכה ה' את פרעה ושיחרר שלושה מליון חטופים שהיו בשבי מצרים עובדים יום יום עבודת פרך.

ובזה יובן גם לשון "התעללתי" שנשמע לכאורה כאילו הקב"ה היה משחק ומהתל בפרעה, שבוודאי אין זו דרכו של הבורא ית'. אבל על פי האמור לעיל נבין שלשון התעללתי, הוא מל' עילה וסיבה. מאחר שהוא עילת העילות וסיבת הסיבות הוא היה מתפעל כביכול בכל מצרים ומכריז אני ה', באמצעות המכות שמילאו את כל חללה של מצרים. ועילת כל מכה ומכה היתה ידיעתו ית'. המכה היתה מתפעלת מאליה באופן שהיו צריכים הכל להכיר במעולל ולדבר בו ית' ובגדולתו.

א“נ מל‘ התעללות, שעניינה תחבולות, הן לטובה והן לרעה. לרעה יש מתעלל בחבירו ועושה כל מיני תחבולות איך להזיק לו יותר ויותר. ולטובה, הקב“ה עשה כל מיני תחבולות במטרה שיוכלו לסבול את כל המכות, ויכירו במציאותו ית‘.

וזהו אומרו וידעתם כי אני ה' – זו היא מטרת המכות להכחיש את הטענה "לא ידעתי את ה'", לא רק מצד פרעה והמצרים אלא גם ובעיקר מצד הגורמים השמאלנים שבישראל המפקפקים שמא פרעה צודק בדבריו שאין א-להים בשמים. המקור של השמאלנות היה נעוץ בעיני חז"ל בערב רב "וגם ערב רב עלה אתם".

אלא שלכאורה קשה, שהרי בסופו של דבר רדפו המצרים אחרי ישראל וטבעו בים סוף והיכן נתקיים "וידעתם כי אני ה'"? נראה שגם במצרים נתקיימה ידיעה זו לזמן קצר באומרם "אצבע א-להים היא". אבל וידעתם כי אני ה' נתקיים בעיקר בעם ישראל שבסופו של דבר הגיעו לכלל הכרת הבורא ית' והשירה בקעה מתוך גרונם "אז ישיר משה ובני ישראל". ובכך נתקיימה ידיעה זו בכל עמי תבל ששמעו את שמעו ית' בכל האותות והמופתים שעשה במצרים ואשר הוביש ה' את מי ים סוף מפני בני ישראל והטביע בו את המצרים כפי שאמרה זאת רחב למרגלים ששלח יהושע. ולא להם בלבד אלא גם לגרי מצרים שהגיעו גם הם לידיעת הי"ת, וזכו לעמוד במעמד הר סיני. אבל אלו שמתו במכת החשך כדאיתא במדרש על הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", שעלו רק אחד מחמשה, וכן אלה שטבעו בים, היו אלה שלא הגיעו לכלל "וידעתם כי אני ה'".

”ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'". מעשה אבות סימן לבנים. כאשר אתה תספר ותשב ללמוד יחד עם בנך ובן בנך אז וידעתם, אתה וגם בנך, כי אני ה‘. הרב דוד גוטליב רבה של קהלת שומרי אמונה בבולטימור סיפר מעשה שהיה מהרבי מקוצק שבא אליו אחד מחסידיו לקבל את ברכתו ולהתיעץ עמו בענייני חינוך בנו. וכך פתח החסיד את דבריו: היו זמנים שהיה לי זמן רב להקדיש ללימוד תורה בכל יום, אבל עכשיו לצערי עבודתי אינה מאפשרת לי ללמוד אלא ביום ש"ק, וגם ביום זה הזמן קצר מהכיל את כל מה שעלי ללמוד. מאידך, יש לי בן אחד ואני מוכן לעשות כל שברשותי בכדי שהוא ילמד תורה ויגדל להיות תלמיד חכם אמיתי. אבל לצערי בני אינו אוהב ללמוד תורה. בתחילת למודו הייתי מאוד כועס עליו, ולפעמים הייתי אפי' מכה אותו. משראיתי שזה לא עוזר, החלטתי להפסיק לכעוס עליו והחלטתי לחנך אותו בשיטה חיובית יותר. להעניק לו פרסים עבור שקידתו בלמודים, ועבור הצלחתו בבחינות. כיון שגם שיטה זו לא עזרה, חזרתי למידת הכעס, ומשזה לא עזר, חזרתי להעניק לו פרסים עבור שקידה והצלחה וחוזר חלילה. אך כל מה שעשיתי לא עזר. בני אינו אוהב ללמוד תורה, ולפיכך באתי אל כבודו שייעץ לי מה לעשות. צחק הרבי מקוצק בהרחבה רבה ואמר כמובן יש לי את התשובה המדוייקת לבעיה. האם אתה חושב שאתה תוכל לשבת בניחותא ולתת לבנך ללמוד תורה? הרי עיקר החינוך של הבן הוא אתה בעצמך. הוא מסתכל עליך בתור דוגמה, וברגע שאתה תתחיל ללמוד אתו תורה אז הוא ירצה ללמוד תורה, וכן הדבר בענין תפלה וכו' וכן בענין סיפורי גדולת הבורא ית' באותות ובמופתים שעשה לנו במצרים המצוה היא על האב לספר לבנו ומתוך כך ידע גם האב עצמו את גדולת הבורא. ועל כגון זה אמר רבי חנינא בתענית ז. "ומתלמידי יותר מכולם".

"ואפי' כלנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". ויש צורך להבין מדוע? אחרי הכל אם אדם נמצא לבד בביתו בליל הסדר והוא מכיר ויודע את כל ספורי יציאת מצרים, האם לא נראה הדבר מגוחך שהוא ישב ויספר לעצמו את כל הסיפורים הידועים לו מכבר?

כיו“ב מצינו לרמח"ל בהקדמתו לספרו הידוע "מסילת ישרים" שאומר כי ספר זה לא נועד ללמד שום דבר שאינו ידוע כבר לקורא, אלא מטרתו היא אך ורק להזכיר לקורא את הידוע לו מכבר. האם ראינו מי מבין הגויים שיקבע לעצמו תכנית יום יומית לקרוא שוב ושוב את אותו הספר חוזר חלילה?

ראיתי על כך פירוש נפלא להרז"ה שפי' שע"י שאדם מספר, זוכה לדעת את ה'. וראיתי להרחיב במקום שהוד מעלתו קיצר. ישנן שתי פעולות שמהן נהנית הנפש שהן שונות זו מזו. האחת "סור מרע", והשניה "ועשה טוב". בנפש האדם ישנן נצוצות רוחניים חבויים אשר כדי להבעירם צריך האדם להוציאם מן הכח אל הפועל בדרך של מצוה מעשית באחד מחמשת חושיו, כמו למשל תפלה, קריאת תהלים, לימוד תורה, נתינת צדקה, מעשה חסד, סיפור יציאת מצרים, לימוד מוסר וכיו"ב, שאף על פי שהיא למעשה פעולה פיזית גרידא, היא הגורמת באותו הזמן לכך שיהא סר מרע. כמו שנאמר "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש". נמצא שבאותו הזמן שמקבל האדם הנאה רוחנית וסיפוק נפשי, שמבעירה את הגחלת הרוחנית שבקרבו, שהיא בבחינת "ועשה טוב", זוכה הוא באותו הזמן ל"סור מרע".

ונ"ל לבאר זאת בדרכי הקבלה בסוד אי"ק – נפש רוח ונשמה. שהפעולה הגופנית נעשית במאת האחוזים ע"י הנפש המחזיקה את הצד הגופני של האדם "כי הדם הוא הנפש", והיא מסומלת באות ק' שבמלה אי"ק. והיא תורמת מעשר מחלקה לרוח האדם שהיא ההנאה הרוחנית שהוא מקבל ממעשה המצוה והיא מסומלת באות י' שבמלה אי"ק. והרוח תורמת גם היא מעשר מחלקה לנשמה, שהוא מעשר, מן המעשר שקבלה מהנפש, והיא מסומלת באות א' שבמלה אי"ק שהוא אחד ממאה מפעולת המצוה, והוא מה שנשאר לעד ולעולם בהתעלותה של הנשמה בעוה"ז.

ואכן כאשר מתגבר יצה"ר על האדם ומנסה להפריע לו באמונתו התמימה, כמו שקרה לאברהם בדרכו לעקוד את בנו במצות הבורא ית‘, וכן כאשר יש לאדם קושיות כנגד הבורא ית‘ שלא נותנים לו מנוח, מדוע זה קורה דוקא לי? או שמסיתו לומר כי אין כל הגיון בעשית מצוה פלונית, או שמושכו חלילה לעבור על רצונו ית'. באותה שעת מלחמה עם היצר, העסק בקיום המצוה בפועל, לא רק שנותן לו את הסיפוק הנזכר לעיל, אלא הוא גם מציל אותו מן החטא.

ובזה יתישבו דברי המשנה של ר' חנניא בן עקשיא "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". באופן שלא יהיה להם שום רגע מהחיים ריק ממצוות אלא שיהיה כל רגע מהחיים מושפע ממצוה זו או אחרת.

וע"ז אמרו במשנה "אלו דברים שאין להם שיעור ….. ותלמוד תורה כנגד כולם". כי כאשר האדם עוסק בתורה, שוחה בים התלמוד ומשקיע בו את כל מאמציו, הוא לא נותן מקום וזמן ליצה"ר למלא את תאוותיו, ונמצאו כל שעותיו מלאות אושר וסיפוק רוחני לאין ערוך.

וזוהי למעשה גדולתו של יום השבת שהוא מעין עולם הבא. כי ביום השבת אפוף האדם בכל רגע ורגע שבו במצוות עשה ובמצוות לא תעשה. ואפילו אכילתו שהיא למעשה הפעולה החמרית ביותר שבה הוא מתדמה לבהמה, גם היא למצוה תחשב לו בשעה שמקדש את עצמו באכילתו, על ידי שאומר בפיו קודם אכילתו "לכבוד ש"ק". והסיפוק הרוחני אינו מוגבל ליום השבת בלבד אלא גם בכל ימי השבוע, כאשר הוא מכין לקראת יום השבת. נמצא שעל ידי שהוא כ"כ עסוק במצוות אינו נותן פנאי ליצה"ר להתגבר עליו. ובשבת זוכה הוא גם לנשמה יתירה שהיא למעשה נותנת לו אושר וסיפוק רוחני בכמות עצומה שאופפת אותו ביום השבת.

וישנו עוד אספקט נוסף, והוא האספקט החינוכי. נקח למשל תלמיד שהוא חלש בלימוד החומש או באיזה מקצוע מסויים אחר, הדרך המעולה ביותר לקדם אותו ולהגביר בו את מידת הבטחון העצמי ביכולתו להצליח היא ע"י שהתלמיד שזקוק לעזרה יעזור לתלמיד שחלש ממנו. בעצם העובדה שהוא יודע יותר מתלמידו, הוא מקבל תחושה של הצלחה. מלבד זאת, ככל שהוא מלמד יותר, הוא מרגיש יותר בחוסר ידיעותיו ומבקש להשלימן. זאת ועוד, הוא מקבל תאוצה ורצון עז ללמוד יותר במטרה שיוכל ללמד יותר טוב. ואפילו אם היו לו קשיים בהבנת החומר, הרי שבשעה שהוא מלמד את אותו החומר, הוא נמצא מהעבר השני של השלחן, הוא המורה שצריך לחזק את תלמידו ולשכנעו מעבר לכל ספק באמיתת הדברים ובהבנתם. בכך מתחיל הוא עצמו לפתור את בעיותיו שהיו לו קודם לכן. והאם אין זה הרעיון של זריקת חיסון. אנחנו מזריקים לגוף החולה נגיפים חלשים כדי שהנוגדנים של הגוף ילחמו בהם ועי"ז יחזקו את עצמם.

ועל פי זה יתבאר הקשר שבין "ולמען תספר" לבין "וידעתם כי אני ה'". שעל ידי שתהיה פעיל לספר את גדולת הבורא ואת כל נפלאותיו, תצליח לחזק את עצמך ותזכה לידיעת הבורא ית'. ולפיכך אפי' אם אין איש אתך חייב אתה במצות סיפור יציאת מצרים בינך לבין עצמך. משל למה הדבר דומה, לאדם שיושב בחדרו ומביט בעד החלון בבעלי חיים למיניהם או למשב העצים, או למזג האויר הגועש-רועש, ואומר בהתפעלות עצומה על כל מראה ומראה "מה רבו מעשיך ה'"! התפעלות זו הנובעת מהמראה, ומקבלת גם אופי מילולי, משפיעה על רוח האדם בפנימיותו.

לאור האמור תתישב בדרך אחרת גם השאלה הראשונה מדוע נאמר "בא אל פרעה" והרי צריך היה לומר "לך אל פרעה"? אלא שמלת "בא" מציינת כביכול את הקריאה של פרעה אל משה, כאילו פרעה עצמו קורא למשה ואומר לו "בא אלי לחנך אותי או לרפא אותי" בכאן הקריאה היא של החולה אל הרופא לעשות תרופה מסויימת למענו, ולפי שהוא עצמו אינו מוכן לקבל את התרופה המרה, באה לכאן הקריאה מהקב"ה למשה, באופן שהוא מדבר כביכול מתוך גרונו של פרעה כי הוא רוצה טוב למענו, לכן אמר "בא אל פרעה" כי המלה "לך" אינה לטובת הנשלח.

ובזה יתבאר אומרו "למען שתי אותותי אלה בקרבו", כי אין אלה עונשים אלא אותות שמקורם מאתו ית‘. ובזה יתישב הקשר בין "למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר" לבין "וידעתם כי אני ה'", כי זוהי המטרה האמיתית של כל עשר המכות וקריעת ים סוף.

"וידעתם כי אני ה'" – יש להקשות דהוה ליה למימר למען תדעו כי אני ה' ואח"כ ולמען תספר וכו' ואיך יספרו קודם שידעו הם עצמם "כי אני ה'"? ויש ליישב שבאמת כל המטרה היא שתמשיך לספר מה שקבלת בתור מסורת מאבותיך ואף אם אתה רעוע באמונתך, אל דאגה, כי גם אתה בעצמך תוכל להגיע לאמונה זכה מתוך כך שתספר באזני בנך וכו' ולא תפסיק את הקשר המסורתי שקבלת מאבותיך.

והרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל אמר כי לפרעה היו שתי מטרות. להשמיד את העם מבחינה פיזית – פן ירבה, ולחסלם מבחינה רוחנית. והשיבו ית' על שתיהן. מבחינה פיזית וירבו ויעצמו במאד מאד. ומבחינה רוחנית כל הניסים ונפלאות שמשו בערבוביה – עונש למצרים, ולימוד וחיזוק לעם ישראל – למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ וכו'.

ג וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַֽהֲרֹן֘ אֶל־פַּרְעֹה֒ וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָֹה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים עַד־מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵֽעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי: ד כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּ֑י הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא מָחָ֛ר אַרְבֶּ֖ה בִּגְבֻלֶֽךָ: ה וְכִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־הָאָ֑רֶץ וְאָכַ֣ל ׀ אֶת־יֶ֣תֶר הַפְּלֵטָ֗ה הַנִּשְׁאֶ֤רֶת לָכֶם֙ מִן־הַבָּרָ֔ד וְאָכַל֙ אֶת־כָּל־הָעֵ֔ץ הַצֹּמֵ֥חַ לָכֶ֖ם מִן־הַשָּׂדֶֽה: ו וּמָֽלְא֨וּ בָתֶּ֜יךָ וּבָתֵּ֣י כָל־עֲבָדֶ֘יךָ֘ וּבָתֵּ֣י כָל־מִצְרַ֒יִם֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־רָא֤וּ אֲבֹתֶ֨יךָ֙ וַֽאֲב֣וֹת אֲבֹתֶ֔יךָ מִיּ֗וֹם הֱיוֹתָם֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּ֥פֶן וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֥ם פַּרְעֹֽה: ז וַיֹּֽאמְרוּ֩ עַבְדֵ֨י פַרְעֹ֜ה אֵלָ֗יו עַד־מָתַי֙ יִהְיֶ֨ה זֶ֥ה לָ֨נוּ֙ לְמוֹקֵ֔שׁ שַׁלַּח֙ אֶת־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת־יְהוָֹ֣ה אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָֽבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם: ח וַיּוּשַׁ֞ב אֶת־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽת־אַֽהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם לְכ֥וּ עִבְד֖וּ אֶת־יְהוָֹ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם מִ֥י וָמִ֖י הַהֹֽלְכִֽים: ט וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֨נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג־יְהוָֹ֖ה לָֽנוּ: י וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם יְהִ֨י כֵ֤ן יְהֹוָה֙ עִמָּכֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֛ר אֲשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם רְא֕וּ כִּ֥י רָעָ֖ה נֶ֥גֶד פְּנֵיכֶֽם: יא לֹ֣א כֵ֗ן לְכוּ־נָ֤א הַגְּבָרִים֙ וְעִבְד֣וּ אֶת־יְהֹוָ֔ה כִּ֥י אֹתָ֖הּ אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֑ים וַיְגָ֣רֶשׁ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת פְּנֵ֥י פַרְעֹֽה:

לכאורה קשה מאחר שפרעה אמר למשה מה שראו איצטגניניו "ראו כי רעה נגד פניכם" ולא ראוי שילכו כולם מה היתה א"כ תשובת משה?

ונראה שתשובת משה לפרעה היתה, שרק חלק מדברי איצטגניניו נכונים, כי הם לא ראו את המציאות שרק אלה שהיו בני עשרים עד בני ששים ימותו במדבר. אבל אלה שלמטה מגיל עשרים ולמעלה מגיל ששים לא ימותו במדבר, ולפיכך אני לא מבקש שכולם ילכו אלא "בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ", לא ילכו אלא אלה שהם למטה מגיל עשרים ואלה שהם למעלה מגיל ששים. השוה את הפסוק הזה לנאמר ביוסף "ויחפש בגדול החל ובקטון כלה וימצא הגביע באמתחת בנימין", שהוא לא חיפש אלא באמתחת שמעון הגדול ובנימין הקטן, שלא היה להם מיגו של נאמנות.

יב וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֨ה יָֽדְךָ֜ עַל־אֶ֤רֶץ מִצְרַ֨יִם֙ בָּֽאַרְבֶּ֔ה וְיַ֖עַל עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיֹאכַל֙ אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר הִשְׁאִ֖יר הַבָּרָֽד: יג וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּ֘הוּ֘ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ וַֽיהֹוָ֗ה נִהַ֤ג רֽוּחַ־קָדִים֙ בָּאָ֔רֶץ כָּל־הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכָל־הַלָּ֑יְלָה הַבֹּ֣קֶר הָיָ֔ה וְר֨וּחַ֙ הַקָּדִ֔ים נָשָׂ֖א אֶת־הָֽאַרְבֶּֽה: יד וַיַּ֣עַל הָֽאַרְבֶּ֗ה עַ֚ל כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיָּ֕נַח בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל מִצְרָ֑יִם כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד לְ֠פָנָ֠יו לֹא־הָ֨יָה כֵ֤ן אַרְבֶּה֙ כָּמֹ֔הוּ וְאַֽחֲרָ֖יו לֹ֥א יִֽהְיֶה־כֵּֽן: טו וַיְכַ֞ס אֶת־עֵ֣ין כָּל־הָאָ֘רֶץ֘ וַתֶּחְשַׁ֣ךְ הָאָ֒רֶץ֒ וַיֹּ֜אכַל אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֗רֶץ וְאֵת֙ כָּל־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֥ר הוֹתִ֖יר הַבָּרָ֑ד וְלֹֽא־נוֹתַ֨ר כָּל־יֶ֧רֶק בָּעֵ֛ץ וּבְעֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: טז וַיְמַהֵ֣ר פַּרְעֹ֔ה לִקְרֹ֖א לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַֽהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר חָטָ֛אתִי לַֽיהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם וְלָכֶֽם: יז וְעַתָּ֗ה שָׂ֣א נָ֤א חַטָּאתִי֙ אַ֣ךְ הַפַּ֔עַם וְהַעְתִּ֖ירוּ לַֽיהוָֹ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם וְיָסֵר֙ מֵֽעָלַ֔י רַ֖ק אֶת־הַמָּ֥וֶת הַזֶּֽה: יח וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיֶּעְתַּ֖ר אֶל־יְהוָֹֽה: יט וַיַּֽהֲפֹ֨ךְ יְהוָֹ֤ה רֽוּחַ־יָם֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד וַיִּשָּׂא֙ אֶת־הָ֣אַרְבֶּ֔ה וַיִּתְקָעֵ֖הוּ יָ֣מָּה סּ֑וּף לֹ֤א נִשְׁאַר֙ אַרְבֶּ֣ה אֶחָ֔ד בְּכֹ֖ל גְּב֥וּל מִצְרָֽיִם:

"לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים" – אומר רבינו בחיי "תפלתו של משה במכת הארבה היא שעמדה עד היום שאין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים. ואם יפול בארץ ישראל ויבא ויכנס בגבול מצרים, אינו אוכל מכל גבול מצרים כלום, וזה דבר ידוע". ממש הפלא ופלא.

כ וַיְחַזֵּ֥ק יְהוָֹ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: כא וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִ֥יהִי חֹ֖שֶׁךְ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיָמֵ֖שׁ חֹֽשֶׁךְ: כב וַיֵּ֥ט מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָד֖וֹ עַל־הַשָּׁמָ֑יִם וַיְהִ֧י חֹֽשֶׁךְ־אֲפֵלָ֛ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים: כג לֹֽא־רָא֞וּ אִ֣ישׁ אֶת־אָחִ֗יו וְלֹא־קָ֛מוּ אִ֥ישׁ מִתַּחְתָּ֖יו שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וּֽלְכָל־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָ֥יָה א֖וֹר בְּמֽוֹשְׁבֹתָֽם: כד וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֨אמֶר֙ לְכוּ֙ עִבְד֣וּ אֶת־יְהֹוָ֔ה רַ֛ק צֹֽאנְכֶ֥ם וּבְקַרְכֶ֖ם יֻצָּ֑ג גַּֽם־טַפְּכֶ֖ם יֵלֵ֥ךְ עִמָּכֶֽם: כה וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה גַּם־אַתָּ֛ה תִּתֵּ֥ן בְּיָדֵ֖נוּ זְבָחִ֣ים וְעֹלֹ֑ת וְעָשִׂ֖ינוּ לַֽיהוָֹ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ: כו וְגַם־מִקְנֵ֜נוּ יֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗נוּ לֹ֤א תִשָּׁאֵר֙ פַּרְסָ֔ה כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ נִקַּ֔ח לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא־נֵדַ֗ע מַֽה־נַּֽעֲבֹד֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה עַד־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה: כז וַיְחַזֵּ֥ק יְהוָֹ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א אָבָ֖ה לְשַׁלְּחָֽם: כח וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ פַרְעֹ֖ה לֵ֣ךְ מֵֽעָלָ֑י הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ אַל־תֹּ֨סֶף֙ רְא֣וֹת פָּנַ֔י כִּ֗י בְּי֛וֹם רְאֹֽתְךָ֥ פָנַ֖י תָּמֽוּת:

"וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי" – יש לשאול איך יכלו משה ואהרן לצאת ולבוא לפני פרעה ולהתרות בו בכל מכה ומכה עד מכת החשך. מדוע לא הרג אותם פרעה עוד קודם לכן? תירוץ יפה לכך מצינו במדרש תנחומא פרשת וארא סי' ג' "כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת". אומר המדרש "כשהיה יוצא משה מאצל פרעה היה אומר אותו רשע אם יבא אצלי בן עמרם אני הורגו אני צולבו אני שורפו כשהיה משה נכנס מיד פרעה נעשה מטה".

כט וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה כֵּ֣ן דִּבַּ֑רְתָּ לֹֽא־אֹסִ֥ף ע֖וֹד רְא֥וֹת פָּנֶֽיךָ: פרק יא, א וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה ע֣וֹד נֶ֤גַע אֶחָד֙ אָבִ֤יא עַל־פַּרְעֹה֙ וְעַל־מִצְרַ֔יִם אַֽחֲרֵי־כֵ֕ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה כְּשַׁ֨לְּח֔וֹ כָּלָ֕ה גָּרֵ֛שׁ יְגָרֵ֥שׁ אֶתְכֶ֖ם מִזֶּֽה: ב דַּבֶּר־נָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיִשְׁאֲל֞וּ אִ֣ישׁ ׀ מֵאֵ֣ת רֵעֵ֗הוּ וְאִשָּׁה֙ מֵאֵ֣ת רְעוּתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֖סֶף וּכְלֵ֥י זָהָֽב:

פירש רש"י שם שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה קיים בהם ואילו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. וראיתי להרב גרשוני שהקשה קושיות חמורות על פרשה זו. והרי זכו להרבה יותר עושר בביזת הים מכל מה ששאלו ממצרים, ומדוע היו צריכים לשאול כלי כסף וכו‘ מהמצרים? ועוד, היתכן שיבקש מהם הי"ת לשאול מהמצרים ע"מ שלא להחזיר? ואם כי מספרת הגמ‘ בסנהדרין צא. ”שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו הרי הוא אומר וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום – תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. אמר גביהא בן פסיסא לחכמים תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני – אמרו להם הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם תורת משה רבינו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן מהיכן אתם מביאין ראייה? אמרו לו מן התורה. אמר להן אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה. שנאמר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא, ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה.“….. מ"מ קשה איך ביקש מהם הקב"ה לעשות כן? והביא תירוצים שונים שאינם מתיישבים על דעתי הקטנה.

ולי הקטן נראה שהיא הנותנת – רצה הקב"ה שיתקיים בנו הפסוק "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", ולכן גרם במתכוון שלא תהיה לנו אהבה ואחוה עם העמים. לפיכך נתן בלבו של עשיו למכור את בכורתו תמורת נזיד עדשים. ובלבו של יעקב לגנוב את ברכותיו של עשיו, וביקש הי"ת שנשאל מהמצרים דוקא במרמה כלי כסף וכלי זהב ושמלות. והכל במטרה שתהיינה טרוניות לכל העמים נגד ישראל, ולא נטמע ביניהם. והדברים ארוכים וקצר המצע מהשתרע. וזה מוכח בהדיא מהכתוב ”ויעשו בני ישראל כדבר משה וישאלו ממצרים“. משמע שהסיבה ששאלו מהמצרים לא היתה מרצונם אלא בכדי לא לעבור על פי משה.

נקודה אחרת שהעיר ראויה לציון. איך כינתה התורה את המצרים בשם איש מאת "רעהו" ואשה מאת "רעותה"? ונ"ל שבאמת לעולם לא היו המצרים המשעבדים ריעים או ידידים של ישראל, ורק בכאן בדרך ניסית נקראו ריעים כי כך היה רצונו ית' שהמצרים יאהבו את ישראל שנאמר "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים". ובכאן ראינו איך ביד ה' נהפך אויב ומשעבד לאוהב. ובשואה בהונגריה ראינו את ההיפך הגמור איך החברים והשכנים של היהודים שהיו בבחינת ריעים לשכניהם היהודים, הפכו הם עצמם, ולא הגרמנים ימ"ש, להיות האויבים האכזרים ביותר נגד היהודים במכונת ההשמדה הנאצית של שכניהם היהודים. ובימינו ראינו איך אויבינו המושבעים שהיו כמו בני בית בביתם של אותם יהודים שמאלנים בעוטף עזה, שסימלם היה "שלום עכשיו", שילמו להם רעה תחת טובה. היהודים כלכלו אותם, ונלחמו להסיר את המחיצות שבין היהודים לבין הפלשתינים, ודוקא אותם ערבים, גזלו ורמסו את כל אשר להם, רצחום ושבום באכזריות עצומה שלא נודע כמותה.

ג וַיִּתֵּ֧ן יְהוָֹ֛ה אֶת־חֵ֥ן הָעָ֖ם בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם גַּ֣ם ׀ הָאִ֣ישׁ מֹשֶׁ֗ה גָּד֤וֹל מְאֹד֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּעֵינֵ֥י עַבְדֵֽי־פַרְעֹ֖ה וּבְעֵינֵ֥י הָעָֽם:

ולכאורה קשה למה נאמר בעיני עבדי פרעה ולא נא‘ בעיני פרעה? ונ"ל שגם זה היה בתכנית של הי"ת שרק עבדי פרעה ועם ישראל יעריכו כראוי את גדולתו של משה, וגם זה שפרעה לא יגיע עדיין למדרגה זו, הכל היה מכוון מלמעלה, וזהו ענין הכבדת לב פרעה. והטעם למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר וכו'.

ועפי"ז יתבארו על נכון גם דברי הספרי שכאשר נתן להם הי"ת את כח ההנהגה, נתן אותו על תנאי שיהיו מקבלים עליהם את טרחם וסרבנותם של ישראל. ונראה לי להוסיף לבאר בכוונת הספרי שכאשר נתן להם את כח ההנהגה נתן אותו במידה כזו שיוכלו לסבול את יחס האיבה הן מצד ישראל והן מצד פרעה ולא יתייאשו.

ד וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָֹ֑ה כַּֽחֲצֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה אֲנִ֥י יוֹצֵ֖א בְּת֥וֹךְ מִצְרָֽיִם: ה וּמֵ֣ת כָּל־בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ מִבְּכ֤וֹר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשִּׁפְחָ֔ה אֲשֶׁ֖ר אַחַ֣ר הָֽרֵחָ֑יִם וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה: ו וְהָֽיְתָ֛ה צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר כָּמֹ֨הוּ֙ לֹ֣א נִֽהְיָ֔תָה וְכָמֹ֖הוּ לֹ֥א תֹסִֽף: ז וּלְכֹ֣ל ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֹ֤א יֶֽחֱרַץ־כֶּ֨לֶב֙ לְשֹׁנ֔וֹ לְמֵאִ֖ישׁ וְעַד־בְּהֵמָ֑ה לְמַ֨עַן֙ תֵּֽדְע֔וּן אֲשֶׁר֙ יַפְלֶ֣ה יְהֹוָ֔ה בֵּ֥ין מִצְרַ֖יִם וּבֵ֥ין יִשְׂרָאֵֽל: ח וְיָֽרְד֣וּ כָל־עֲבָדֶ֩יךָ֩ אֵ֨לֶּה אֵלַ֜י וְהִשְׁתַּֽחֲווּ־לִ֣י לֵאמֹ֗ר צֵ֤א אַתָּה֙ וְכָל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־בְּרַגְלֶ֔יךָ וְאַֽחֲרֵי־כֵ֖ן אֵצֵ֑א וַיֵּצֵ֥א מֵֽעִם־פַּרְעֹ֖ה בָּֽחֳרִי־אָֽף: ט וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה לֹֽא־יִשְׁמַ֥ע אֲלֵיכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה לְמַ֛עַן רְב֥וֹת מֽוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: י וּמֹשֶׁ֣ה וְאַֽהֲרֹ֗ן עָשׂ֛וּ אֶת־כָּל־הַמֹּֽפְתִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַיְחַזֵּ֤ק יְהוָֹה֙ אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹֽא־שִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵֽאַרְצֽוֹ:

פרק יב, א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַֽהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר: ב הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה:

שמעתי מהרב אמנון יצחק בקסטה המדברת על אמונה את ההרצאה הבאה:

פרופסור ליפסון ממכון וייצמן הדן בתורת האבוליציה של דרווין אומר שגם דרווין עצמו התחבט מה היה תחילת התהליך. והוא מוסיף ואומר שלו יצוייר שהעולם היה ריק מאדם והיו באים יצורים מהחלל ורואים את כל העולם מסודר בבנינים, כבישים, תעלות נקוז, מערכות חשמל, אינסטלציה, משרדים, תקשורת, טלפונים, היו בוודאי אומרים שמישהוא עשה זאת. שאל השואל א"כ האם לא נראה לך לפי זה שיש בורא לעולם? והשיב הוא עצמו על שאלתו, את זה לא אמרתי. אבל אין הוכחה שיש א-להים. להלן נביא מספר הוכחות שאכן יש א-להים.

ראיה ראשונה: ר"ח אדר תשנ"ח "החודש הזה לך ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". מרע"ה התקשה מתי בדיוק לקדש את החדש. עד שאמר לו הקב"ה, כזה ראה וקדש. את החדש מקדשים עפ"י הראיה. ועל פי זה נקבעו כל חגי השנה.

הגמ' בר"ה כה. "פעם אחת נתקשרו שמים בעבים ונראית דמות לבנה בכ"ט לחדש. כסבורים העם לומר ר"ח. אמר להם ר"ג כך מקובלני מבית אבי אבא אין חדושה של לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ושבע מאות תשעים ושלושה חלקי השעה המתחלקת לאלף ושמונים חלקים". הכיצד שר"ג הכחיש את המציאות שראו את הלבנה? מה עומד בפני מה, המציאות או הקבלה? והרי לא היו יכולים לבדוק בלא מיכשור מדעי? אלא שזו היא תורת א-להים חיים. כך מקובלני מבית אבא מדור לדור עד למעמד הר סיני.

קאר סאגל ראש מרכז החלל האמריקאי, נאסו, קובע בספרו שהמולד יוצא בדיוק כמו שאמר ר"ג בהפרש של כמה אלפיות השניה. ר"ג אמר שהמולד יוצא בחשבון העשרוני עשרים ותשע אלף, חמש מאות שלושים, וחמישים ותשע אלפיות השניה. והוא אמר עשרים ותשע אלף, חמש מאות שלושים, ושמונים ושמונה אלפיות השניה. מחקר יותר מקיף מברלין גרמניה קובע שהמולד יוצא בעשרים ותשע אלף, חמש מאות שלושים, וחמש מאות שמונים ותשע אלפיות השניה – הפרש של אלפית השניה. היום רק בעזרת לויין אפשר להוכיח, ממש בדיוק כמו שאמר ר"ג, כי רואים בשיא הדיוק.

ראיה שניה: ישנו צפיר כוכבים הנקרא כימה – פליאדות, העשוי מששה כוכבים. בראות חדה אפשר לראות שמונה כוכבים. ולאחר שהומצא הטלסקופ של גלילאו גלילי אפשר היה לראות תשעה כוכבים. ועכשיו שישנם טלסקופים שוברי אור ורדיו, מצאו שיש למעלה ממאה כוכבים. במרחק של שלוש מאות שנות אור. שנת אור אחת היא תשע בליון ארבע מאות שמונים מליון ועוד כמה קלומטרים. חכמה בגויים תאמין – המצאת הטלסקופ. עוד לפני אלפיים שנה שמואל תאר את כימה במס' ברכות נח: בזו הלשון: "מאי כימה? אמר שמואל כמאה כוכבי". מהיכן ידע זאת שמואל? "גמירי", פירוש כך קבלנו בתור "הלכה למשה מסיני".

ראיה שלישית: לפני מאות שנים העולם סבר שהעולם הוא משטח מישור. אפי' היוונים חשבו שהעולם עומד על שלושה פילים. אחרי שקולומבוס גילה את אמריקא הוא גילה שהעולם עגול ככדור. הוא הפליג להודו לא מכיוון מזרח אלא נסע דרך המערב והגיע להודו, ומכאן למדו שהעולם עגול. אבל חכמינו הקדמונים כבר ידעו זאת מימי התנאים.

רשב"י אומר בפירוש בזהר הק' פרשת ויקרא י. דברים שנתגלו רק במאה וחמישים שנה האחרונות. מדבריו נלמד שהוא כבר ידע שהעולם עגול ככדור וגם את חק הגרביטציה, את כח המשיכה לכדור הארץ, ושאפשר לעמוד עם ראש למטה ורגלים למעלה. בזו הלשון: "כל יישובא מתגלגלא בעיגולא ככדור. אילין לתתא ואילין לעילא". והוא ידע על אנשי סין ויפן ודרום אפריקא איך כל אחד מהם שונה במראהו מחמת האויר של אותו מקום, בזו הלשון: "וכל אינון בריין משניין בחזוייהו משינויא דאוירא כפום כל אתר ואתר וקיימים בקיומייהו ככל שאר בני נשא". והוא כבר  ידע על מציאותה של אמריקא, שכאשר שם יום, במקומו הוא לילה, בזו הלשון: "ועל דא אית אתר ביישובא כד נהיר לאילין, חשיך לאילין, לאילין יממא, לאילין ליליא". והוא מתאר את אלסקה ואת יושבי הקוטב בלשונו "ואית אתר דכולי יממא. ולא אישתכח בליליא בר משעתא חדא בליליא". מי לימד את רשב"י את כל הדברים הנפלאים האלה? ממשיך הזהר הק' "דהכי כתיב אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך רזא דא איתמסר למריהון דחכמתא (חכמי התורה בלבד ללא חקירות). מספרו של אדם הראשון הנקרא "תולדות אדם" שהיה צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. ולא חששו להגיד את האמת אפי' שהיא תמהונית.

ראיה רביעית: דוד המלך ע"ה בתהלים יט, ה "לשמש שם אהל בהם". והמדרש אומר גלגל חמה יש לו נרתיק. איזה נרתיק? האם צריך הוכחה? הגויים עובדים שעות נוספות לתת חותמת וגושפנקא לתורתנו הק' וכתיב אצל אברהם והוא יושב בפתח האהל כחום היום ואמרו ז"ל שהוציא חמה מנרתיקה. וכתוב שלעתיד לבוא עתיד הקב"ה להוציא חמה מנרתיקה. שכן אמר הנביא הנה יום בא בוער כתנור. וכתוב שהחום של השמש יהיה פי ארבעים ותשע פעמים מהיום אלף חמש מאות מעלות צלזיוס. וכ' ולהט כל עושי רשעה. וכאשר תבוא השמש הזו כל הרשעים יצאו החוצה ויבערו. ולצדיקים שמש צדקה ומרפא בכנפיה ויצאתם ופשתם בעגלי מרבק.

ומה עם הנרתיק? אומרים אנשי המדע בעידן החלליות והצילומים של השמש בקרינת איכס (רנטגן). יש פה מבנה סכימטי של השמש מתוך ספרו של ד"ר ויטאל, אסטרונום בכיר במצפה המלכותי הבריטי גריניץ, ופרופסור אורח במרכז לאסטרופיזיקה באוניברסיטת הרווארד, בספרו צבא השמים, חלק א' עמוד עשרים ושבע כותב "השמש היא כדור גז ענקי שהטמפרטורה של שפתו היא תשעת אלפים מעלות חום. מתחת לשפתו גועשים גזים בטמפרטורה גבוהה עוד יותר. בהתאם לחישובים שבידינו עולה הטמפרטורה יותר ויותר עד שבמרכז השמש היא מגיעה לכדי חמש עשרה מליון מעלות חום. כיום משערים כי מרכז השמש הוא כור גרעיני המשחרר כמויות חום אדירות המוצאות דרכן אט אט החוצה. עוצמת הקרינה הולכת ופוחתת לאורך הדרך החוצה עד שהיא מגיעה לשכבות החיצוניות של פני השמש הנמצאות רק בטמפרטורה של תשעת אלפים מעלות חום. הטמפרטורות הגבוהות האלו בתוך השמש גורמות לכך שהגזים שם גועשים במימדים אדירים ואף יוצרים גלים מתפרצים ההולמים בכוחות אדירים בשכבות הגזים החיצוניות של השמש. שכבות אלה, שכבות הגזים החיצוניות שבולמות, סופגות את קרינת החום עצמה הבוקעת מתוך השמש וכן בולמות את הזעזועים שגלים אלה מקרינה. לשכבות חיצוניות אלה אנחנו קוראים "הנרתיק".

** היו דורות שלא היה צריך להוכיח. לא היו כופרים אלא אנשים עוברי עבירה לתיאבון. התורה אמרה התורה מחזרת על אכסניה שלה שנא' לא ימושו מפיך ומפי זרעך עד עולם. האבא לא ידע איך להתמודד עם שאלות וקראו להורים פרימיטיביים, ולכן הם עזבו את היהדות. בדורינו נמצאת מודעה בעיתון ידיעות אחרונות, שבשש השנים האחרונות נתווספו שבעה עשר אחוז חוזרי בתשובה בא"י. שהם חמש מאות וחמש עשרה אלף חוזרי בתשובה. ברוך א-להינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.

ג דַּבְּר֗וּ אֶל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּֽעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת: ד וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּ֘יִת֘ מִהְי֣וֹת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה:  שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָֽעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ: ו וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָֽׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם: ז וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹֽאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם: ח וְאָֽכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ: ט אַל־תֹּֽאכְל֤וּ מִמֶּ֨נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ: י וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ: יא וְכָ֘כָה֘ תֹּֽאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַֽאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהוָֹֽה: יב וְעָֽבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֘יִם֘ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵֽאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֹֽה:

”וְעָֽבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֘יִם֘ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒“ – הקשה הר"ן בדרוש הרביעי שבדרשותיו שלכאורה ישנה סתירה עצומה בכתובים. מצד אחד נא' ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה ודרשו ז"ל אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. מאידך נא' שם ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר וגו' ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף? ותירץ בזו הלשון: "ואף על פי שאמר לו הנה אנכי שולח מלאך, לא היה מתחייב מזה שלא יהיה השם יתברך שם, שהרי אמר הכתוב ועברתי בארץ מצרים וגו', ודרשו רבותינו ז"ל אני ולא מלאך וגו', ואף על פי כן היו מלאכים משחיתים עמו, כמו שדרשו רבותינו ז"ל במכילתא ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וגו' מגיד שמשניתנה רשות למלאך לחבל אינו מבחין וגו' שנאמר לך עמי בא בחדריך וגו'. והענין לפי שעם היות שהקב"ה בעצמו ובכבודו עבר במצרים, עם כל זה היו המלאכים משחיתים עמו, כענין שנאמר ובא ה' אלהי כל קדושים עמך. ולפיכך לא יתחייב ממה שאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך, שלא יהיה עמהם גם כן השם יתברך בעצמו ובכבודו. ולמה יקשה יותר במה שאמר אליהם הנה אנכי שולח מלאך לפניך, ממה שאמר אליהם ושלחתי את הצרעה. ואין במשמעות אחד משניהם שיעלה השם יתברך מעליהם, אבל כמו שהצרעה תהיה כלי מפצו כן יהיה כלי משחיתו המלאך, ולפיכך לא נצטערו בזה ישראל ולא משה כלל".

ולעניות דעתי הקושיא בעינה עומדת. איך יפרשו את מה שדרשו חז"ל ודקדקו ביותר לומר אני ולא מלאך וכו' שמזה מוכח שאם היה מלאך ושרף ושליח עמו ית' לא היה ראוי לומר אני הוא ולא אחר, ומשמע מדרשתם שלא ניתנה רשות לאחר להשחית מלבד לו ית'. ולפי זה קשה אומרו ואתם לא תצאו וכו' שהרי גם אם יצאו הוא ית' יודע שהם יהודים ולא ישחיתם. ועוד, אם נכונים הדברים כיון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, משתמע מהם שרק "אחר" ממונה על ההשחתה ולא הוא ית', מאחר שהוא ית' נתן רשות למשחית. ואם תאמר כתירוצו ש"לא היה מתחייב מזה שלא יהיה השם יתברך שם", בודאי שלא! שהרי המלאך הוא מטה זעמו של הקב"ה בכל מקום ובכל זמן. ובשלמא אם לא היתה לו רשות מחלטת לחבל ניחא כי אז הוא המחבל והקב"ה מחליט אחד אחד ואומר לו הך. אבל אחר שניתנה לו רשות על הכל, הסיר הקב"ה כביכול את רשותו ממי יחובל ע"י המלאך, ולפיכך הסתירה בעינה עומדת ביתר שאת וביתר עוז.

ולכן נראה לי לפרש שהיה שם מלאך משחית שהוא היה כלי זעמו של ה' אבל לא נתן לו הקב"ה רשות להשחית אלא על פיו בכל צעד ושעל. "אני ולא מלאך" אני הוא שמחליט באופן נפרד על הצלת כל אחד ואחד. ולא הציל הקב"ה אלא את אלה שעשו כמצוותו להשים את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ולבל יצאו איש מפתח ביתו עד בוקר. אבל אם מי מהם לא קיים את מצות הבורא ית' ויצא מפתח ביתו לראות איך המצרים מתים ניתנה רשות למשחית להשחיתו מבלי לקבל רשות מיוחדת על כך, על דרך מה שנאמר בלוט "אל תבט אחריך" ונאמר "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח". והטעם כטענת המלאכים אלו ואלו עובדי עבודה זרה וכו'.

יג וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּֽתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֨יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָֽסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֨גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

חידוש גדול ראינו בפירושו של רש"י ז"ל  "והיה הדם לכם לאת – לכם לאות ולא לאחרים לאות מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים". והמשיך בדבריו "וראיתי את הדם – הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקב"ה נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצותי ופוסח אני עליכם".

יד וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽיהוָֹ֑ה לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחָגֻּֽהוּ: טו שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָֽרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּֽתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָֽרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי: טז וּבַיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵֽעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵֽעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם:

כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵֽעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם – פירש"י אפילו על ידי אחרים. והקשה הר' משה מכאן שאמירה לעכו"ם אסורה מדאורייתא ואנן קיימא לן שהיא שבות? ותירץ דעת זקנים שזו רק אסמכתא בעלמא. אי נמי שהאיסור הוא על ידי בנו ובתו הקטנים.

וקשיא לי טובא על תירוצם של דעת זקנים שהרי האיסור מפורש בתורה "לֹא־יֵֽעָשֶׂ֣ה" ואין זו אסמכתא.

ועוד קשה לי על דבריהם שהסיקו שאמירה לעכו"ם קילא טפי מאמירה לבנו ובתו הקטנים, שלדבריהם אסורים הקטנים מדאורייתא. ולסברתם קשה לי וכי יש איסור מדאורייתא על ידי בנו ובתו הקטנים, ובפרט יותר מאשר על ידי גוי, והרי אינם בני חיוב כלל? וכל שכן ביום טוב דקיל משבת לגבי אוכל נפש. וצ"ע.

ועוד קשה לי לפי הלך קושייתו של הר' משה שמשמע מפסוק זה הרבה מעבר לזה דמשמע שכל מלאכה אסורה שהיא תיעשה באיזו דרך שתהיה ביו"ט וכ"ש בשבת ולא משנה על ידי מי, שכן מפורש "כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵֽעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם" וכוונתי בזה שיהיה אסור להפעיל חשמל או כל מכונה אחרת אפילו על ידי שעון שבת וכיוצא בזה. שהרי המלה "מלאכה" היא נושא האיסור ולא מי ומתי היא נעשית, שאסור שהיא תיעשה ביום השבת. וצע"ג.

ומלבד זאת יש לדקדק במלים "אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵֽעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם", משמע במפורש מהמלים "יֵֽעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם", שאפילו מלאכת אוכל נפש ביו"ט אסור שהיא תיעשה על ידכם אלא בדוקא על ידי אחרים.  וצע"ג.

יז וּשְׁמַרְתֶּם֘ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאֽוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹֽתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם: יח בָּֽרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֨דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּֽאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָֽאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב: יט שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָֽתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵֽעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ: כ כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מֽוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּֽאכְל֖וּ מַצּֽוֹת: כא וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹֽתֵיכֶ֖ם וְשַֽׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח: כב וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֘ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵֽצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר:

מסביר יפה הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" את חשיבותם של המשקוף ושתי המזוזות בזה שהם הסמל של שלושת העמודים שעליהם העולם עומד: "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". המשקוף הוא סמל לתורה ושמירת המצוות. ואילו המזוזות מצד אחד הוא סמל לעבודה, זו תפלה, והשני הוא סמל לגמילות חסדים. שתי המזוזות מהוות בסיס למשקוף שעליהן הוא נשען, והן מסמלות את בעלי הבתים והעשירים המחזיקים את ידם של בני התורה והישיבות. ללמדך שתורה לא תוכל להתקיים בלי מחזיקי התורה. מאידך כאשר עומד המשקוף על כנו מחזיק הוא את שתי המזוזות ישר על עמדם. ללמד שתלמידי חכמים וגדולי הדור מחזיקים את העם במצוות התורה ובמשאם ובמתנם שיהיה באמונה ע"פ יסודות ההלכה. וכשם שהתורה אינה מתקיימת בלא תומכים בממונם ובגופם, כך גם דור יהודי אינו מתקיים באורח חיים יהודי ע"פ מסורת ההלכה ללא תלמידי חכמים וישיבות. וכיצד מתקיים שידוך זה שבין המזוזות והמשקוף באורח מופתי? כאשר כל אחד מהם עושה את מלאכתו לשם שמים. לא לצרכיו הפרטיים, ולא לטובתו האישית להגדיל את שמו. לצורך כך נחוצה מידת הענוה לכל אחד משני הצדדים. ולכן פתחה התורה "ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף". אין לך נמוך ושפל יותר מהאזוב שהוא סמל הענוה והשפלות. כאשר שלושת עמודי עולם אלה, משולבים במידת הענוה, וזה מתבטא בכך שכל אחד מהם עושה את מלאכתו לשם שמים, שרק אז מתקיימת אחדות של אמת, וכלל ישראל יכון לעד.

ולי נראה להוסיף שאסור להתעלם מהצד השני של המזוזות, שהוא לא התיחס אלא לצד של גמילות חסדים המסמל את בעלי הממון המחזיקים את לומדי התורה אבל אל לנו לשכוח את צד העבודה – עבודת ה' שהיא חשובה לאין ערוך לחזקה של התורה, שהיא תפלת כל עמך ישראל, וכל בתי הכנסיות שפתוחים מסביב לשעון בכל אתר ושופכים בהם כלל ישראל את מר שיחם בכל ימות השנה, וגם לכך שהתורה מתווה גם עבורם את הדרך הנכונה של העבודה בהלכות תפלה.

כג וְעָבַ֣ר יְהוָֹה֘ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַ֒יִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהוָֹה֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּֽתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף: כד וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחָק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם: כה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהוָֹ֛ה לָכֶ֖ם כַּֽאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָֽעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת: כו וְהָיָ֕ה כִּי־יֹֽאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָֽעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם: כז וַֽאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיהֹוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַ֠ח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּֽחֲוֽוּ: כח וַיֵּֽלְכ֥וּ וַיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּֽאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַֽהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ: כט וַיְהִ֣י ׀ בַּֽחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהוָֹה֘ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה: ל וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵין־שָׁ֖ם מֵֽת: לא וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַֽהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֨אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָֹ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם: לב גַּם־צֹֽאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי: לג וַתֶּֽחֱזַ֤ק מִצְרַ֨יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָֽמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים: לד וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם: לה וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת: לו וַֽיהֹוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם: לז וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵֽרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף:

וַיַּשְׁאִל֑וּם – פירש"י "וישאלום – אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם. אתה אומר אחד, טול שנים ולך". וזה סותר לפירש"י במכת החושך "ועוד, שחיפשו ישראל וראו את כליהם. וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום, אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא". עיין מה שתירץ השפתי חכמים, ועדיין צריך עיון. אלא שאין מקשין על הדרש.

לח וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד: לט וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּי־גֹֽרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹֽא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם: מ וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה: מא וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָֽצְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת יְהוָֹ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: מב לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהֹוָ֔ה לְהֽוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהֹוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹֽרֹתָֽם: מג וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאַֽהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ: מד וְכָל־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ: מה תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ: מו בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵֽאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ: מז כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַֽעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ: מח וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶ֘סַח֘ לַֽיהֹוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַֽעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל־עָרֵ֖ל לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ: מט תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִֽהְיֶ֖ה לָֽאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתֽוֹכְכֶֽם: נ וַֽיַּֽעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּֽאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַֽהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ: נא וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא יְהֹוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם:

בעצם היום הזה

עיין מה שפירש"י בספר דברים לב, מח "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה – בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה, נאמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו', במצרים נא' בעצם היום הזה הוציא ה', וגו‘ במיתתו של משה נא‘ וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה עלה אל הר העברים וגו‘ וכן מצינו בספרי דברים פיסקא של"ז אות מ"ח. ובמדרש תנאים דברים לב, מח, וכן בב"ר הוסיפו מקום רביעי "באברהם הוא אומר בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו" וגו' ויש עוד אחרים כדלהלן:

ולענ“ד נראה לפרש "בעצם היום הזה“ ללמד על חשיבותו ההסטורית של יום זה לדורות עולם. בנח, כי הוא היום שממנו התחילה הבריאה שתמשך עד סוף כל הדורות. באברהם בברית המילה, יום שממנו התחיל ייחודו של עם ישראל. ביציאת מצרים, יום שממנו התחילו עם ישראל להיות עם סגולה מכל העמים. במשה, כי באותו היום נקבעה המשכיותו של עם ישראל במסורת של תורת משה בכתב ובע“פ.

ביחזקאל, כי באותו היום החל החרבן והגלות המרה בתולדות עם ישראל. וביהושע בענין חדש, כי זו היתה המצוה הראשונה שקיימו ישראל במצוות התלויות בארץ. ביום הכפורים, מכח עצמותו של יום כפרה לדורות עולם. ובשבועות, המסמל את ייחודו של עם ישראל בקבלת התורה.

ואמרו חז"ל שאילו היה משה נכנס לארץ ישראל לא היו גולים ממנה לעולם. ולפיכך קשה מדוע נאסרה עליו הכניסה לארץ? אלא היא הנותנת שאם היו חוטאים לא היה השי“ת שופך חמתו על העצים ועל האבנים, אלא חלילה היה עושה בהם כלה, כמו שהיה במדבר שהעונש הגיע תיכף לעבירות כמו במתאוננים, בשליו, במרגלים, ארבעים שנה במדבר, בעדת קורח, ואפילו קודם לכן במשה ומרים בצרעתם על עוון לשון הרע של משה על ישראל ובמרים בלשון הרע על משה. ואילו היה משה נכנס לארץ היתה ממשיכה אותה ההנהגה גם בהכנסם לארץ, והיה העונש מגיע תיכף לעבירה ובלבד שהנותר בציון ובירושלים קדוש יאמר לו בבחינת משה, לכן נאסרה עליו כניסתו.

פרק יג, א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֨חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא:

מה פירוש המלה "פטר"? נ"ל שהיא היפוכה של המלה "בכור". באופן שאם בכור משמש בקדושה בצד החיובי, אז "פטר" הוא הצד השלילי שבו. מעין "מלה והיפוכה". מעין "בלעם כנגד משה". מעין "טומאה כנגד טהרה", "בהמה טמאה ביחס לבהמה טהורה". מפטיר בתורה נקרא על שם ההפטרה, שה"הפטרה" ביחס ל"תורה" היא ביחס של "פטר" כנגד "בכור". וכן "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". "אפיקומן" ביחס ל"פסח". ומדוע השתמשה התורה במלה זו? נראה לי שהיא במובנה המלולי "פטור" שאינו חייב כמו בכור בפדיון הבן. ובמובן השלילי פטר רחם שהוא משולל מקדושת בכור.

ג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֨יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְהוָֹ֛ה אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵֽאָכֵ֖ל חָמֵֽץ: ד הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹֽצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָֽאָבִֽיב: ה וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ יְהֹוָ֡ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַֽעֲנִ֠י וְהַֽחִתִּ֨י וְהָֽאֱמֹרִ֜י וְהַֽחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַֽאֲבֹתֶ֨יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָֽבַדְתָּ֛ אֶת־הָֽעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה: ו שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהוָֹֽה: ז מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹא־יֵֽרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹא־יֵֽרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ: ח וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּֽעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהוָֹה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם: ט וְהָיָה֩ לְךָ֙ לְא֜וֹת עַל־יָֽדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּֽהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהוָֹ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהוָֹ֖ה מִמִּצְרָֽיִם: י וְשָֽׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַֽחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמֽוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה: יא וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ יְהוָֹה֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִ֔י כַּֽאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ: יב וְהַֽעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽיהוָֹ֑ה וְכָל־פֶּ֣טֶר ׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַיהוָֹֽה: יג וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַֽעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה: יד וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָֽלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הֽוֹצִיאָ֧נוּ יְהוָֹ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: טו וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֘ לְשַׁלְּחֵ֒נוּ֒ וַיַּֽהֲרֹ֨ג יְהוָֹ֤ה כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽיהֹוָ֗ה כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֨חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה: טז וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטֽוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הֽוֹצִיאָ֥נוּ יְהוָֹ֖ה מִמִּצְרָֽיִם:

מה הקשר בין זה שהקשה פרעה לשלחנו לבין המצוה להניח תפלין של יד ושל ראש? פירש בספר דברי יהודה להרב יהודה לאזרו כי זה בא ללמד שהמח והשכל כמו גם כח הזרוע משועבדים לבורא ית'. וכנגד מה שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו מניחים תפלין של ראש. וכנגד מלחמתו בכח הזרוע להשמידם "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" מניחים תפלין של יד, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים.

דרשות

יום א' מוצש"ק לסדר בא ה'תשנ"ה – מלוה מלכה ובחירות לביהכנ"ס "נצח ישראל"

יש לי העונג והכבוד לקבל את פני הקהל הרחב הזה, שנתיים בלבד לאחר המפגש הראשון בן ששת החברים הראשונים שקיבעו את ייסודו של ביהכנ"ס הספרדי הראשון בבאלטימור מרילנד, ארה"ב. וקראתי לבית הכנסת הזה בשם "נצח ישראל", ושם זה רמזתי בו לזכרה של אחותי  היקרה ניצה ז"ל שנקטפה בדמי ימיה.

בראשית דבר אמרו חז"ל שואלים בשלום אכסניה. ולכן ברצוני להודות בשם הקהל הקדוש הזה למארחינו היקרים מנשה ונעמי על הכיבוד הנפלא שהכינו עבורנו בערב זה. מי יתן ותזכו לראות בבית זה אך ורק שמחות וברכה מרובה, אמן.

ביום זה תערכנה הבחירות לועד ביהכנ"ס החדש, וברצוני לאחל לכולכם הצלחה מרובה לזכות בחברי ועד שעובדים במטרה אחת ויחידה לשיפור קהילה קדושה זו ולרכישת ביכנ"ס ספרדי ראשון בעיר זו שיכבד את מעמד הקהילה הספרדית.

בפרשת השבוע קראנו על מכות מצרים. ביניהם היתה מכת החושך. וכיון שאין האור ניכר אלא מתוך החושך רציתי להתעכב על מכה מיוחדת במינה זו. חז"ל אומרים לנו שמכה זו לא היתה חשך שאנחנו מכירים שהוא העדר האור כי אם בריאה חדשה שברא הי"ת הנקראת חושך. הכתוב אומר "וימש חשך" – את החשך אפשר היה למשש בידים. ושם נא' "ויהי חשך אפלה לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים". החשכה הגדולה היתה בזה שלא ראו איש את אחיו אלא כל אחד דאג אך ורק לכבודו העצמי. אין לך חשכה גדולה מזו, ומשום כך לא קמו איש מתחתיו שלושת ימים. כי אילו היה כל אחד חושב איך לעזור לזולתו היו מצליחים לעמוד על עמדם. המסר שיש לנו ללמוד מכך הוא שכל מי שמציג את עצמו או את חבירו להיות חבר בועד עליו לדאוג לכך שלא יבחר בו משום אי אלו אינטרסים פרטיים אלא בשביל מטרה אחת ויחידה, והיא לבחור את האנשים המוכשרים ביותר בכל מישור ומישור שיוכלו לתרום את תרומתם ליסוד קהילה קדושה זו.

מאידך ממשיך הפסוק "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" – מסביר ר' ישראל מרוזין אין לך נשמה בישראל שאין בה נצוץ מן האור העליון. אותם נצוצות למה הם דומים לאבנים טובות של יהלומים ומרגליות. כאשר הן טמונות בחול אין הן מתנוצצות, ואמנם כאשר תשבץ אותן בטבעת זהב יפה או בענק שעל הצואר הרי שיתנוצצו לתפארה. נמצא שאותן האבנים בעצמם יאירו ויתנוצצו כאשר יהיו משובצים במקומם הנאות להם. וזה חלקו השני של המסר לערב זה. תפלתי שכל מי שיבחר בערב זה יהווה אבן פינה באותה טבעת זהב שהיא הקהילה הקדושה, ויהיה משובץ לתפארה במקומו הראוי לו, ואז נזכה לראות בבנין עדי עד לתפארת הקהילה והעיר בולטימור רבתי, אמן.

פרשת החדש – ה' תשמ"ח

במס‘ ר“ה י: ”רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות, בתשרי מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, ושם ממשיכה הגמ‘ בדף יא. בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו, בתשרי עתידין ליגאל. רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל“. ע“כ. עוד שם ”מאן דאמר בניסן נולדו, בניסן מתו. מאן דאמר בתשרי נולדו, בתשרי מתו. שנאמר ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. שאין תלמוד לומר היום, ומה תלמוד לומר היום, היום מלאו ימי ושנותי, ללמדך שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחדש לחדש, שנאמר את מספר ימיך אמלא“.

וצריך להבין למאי נפקא מינה מתי נולדו האבות ומתי עתידין להגאל. ועוד, מאי נפקא מינה מכך שהקב"ה ממלא את שנותיהם של צדיקים, שמתו באותו יום שנולדו, כל אחד לשיטתו?

בפרשת השבוע נזכרה המצוה הראשונה של עם ישראל הפותחת במלים "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". ומכאן דלית מאן דפליג בהא שבניסן נגאלו. עם ישראל נצטוה לשנות את הלוח העולמי שראש השנה שלו הוא בחדש תשרי, ללוח שנתי שראש השנה שלו הוא בחדש ניסן, שבו יצא עם ישראל ממצרים מעבדות לחירות ומאפלה לאור גדול והחל את התהוותו לעם, מהיותם עבדי פרעה להיותם עבדי הי"ת.

ומדוע נבחר חדש ניסן דוקא שבו יגאלו, עד שבשל כך יהיה הוא עבורם ראש חדשים? ומה היה גרוע אילו היו נגאלים בחדש תשרי? יש נותנים טעם לכך משום שאז הוקם המשכן, וכל ל"ט מלאכות שבת הרי יש להם קשר ישיר למלאכות שהיו בבנית המשכן. אלא שהיא גופא קשיא מדוע לא הוקם המשכן בחדש תשרי? ועוד, מה הקשר בין זה שאז הוקם המשכן, ושממנו למדנו ל"ט מלאכות המשכן לבין זה שחודש זה יהיה ר"ה להתהוותו של עם ישראל?

ונראה לפרש שכשם שברא הקב“ה את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים רוחנית, כך גם כנגד העולם החומרי שברא בדרך הטבע בחדש תשרי, ברא הקב"ה את העולם הרוחני והעל טבעי בחדש ניסן. וכשם שבתשרי נתן לנו הקב“ה את יום השבת למנוחה זכר למעשה בראשית החומרי. כך בניסן נתן לנו את הצד הרוחני שבשבת בשמירת המנוחה מל“ט מלאכות שהשתמשו בהם לצורך בנית המשכן, ובכך נתעלתה קדושת השבת לא רק זכר למעשה בראשית אלא גם זכר ליציאת מצרים. בנית המשכן הרוחני על ידי ישראל היא בזעיר אנפין בריאת העולם הגשמי ע“י הקב“ה בששת ימי בראשית. בעוד חדש תשרי, כשמו כן הוא, מסמל במהותו את יום הדין לכל באי עולם שעוברים לפניו כבני מרון ומתחננים לפניו שתשרי ותשבוק לכל עוונותינו, חדש ניסן גם הוא כשמו כן הוא, שהוא מסמל במהותו את הנסים והנפלאות העל טבעיים שעל ידם הוציאנו ממצרים. וכיון שאין זה מן הראוי שהרוח והגשם ידורו בכפיפה אחת, לפיכך הרחיקם זה מזה כרחוק מזרח ממערב. הבט וראה שבמחזור השנה לא היה באפשר להרחיקם יותר זה מזה אפי' בכי הוא זה. ובעוד כל יושבי תבל כפופים לחוקי הטבע ולמזלות השמים, עם ישראל מונהגים בהשגחתו ית' באופן פרטי, ורק בשמירה מעולה על מצוותיו יוריד להם מים. וכבר נא' "אין מזל לישראל", כי הם מעופפים אל על היישר אלי אל.

מענין לציין שפרשת ויקהל המדברת על ל“ט המלאכות שהיו במשכן ושנאסרו בשבת היא בדיוק הפרשה הכ“ב בין אם תתחיל למנות מפרשת בראשית עד סוף ספר במדבר, ובין אם תתחיל למנות מפרשת מסעי שהיא בסוף ספר במדבר אחורה כלפי פרשת בראשית. המרחק בין פרשת ויקהל לפרשת בראשית וכן בין פרשת ויקהל לפרשת מסעי שווים במרחק המקסימאלי זה מזה, בדיוק כמו המרחק שמחודש תשרי לחודש ניסן בחדשי השנה.

והוא הטעם שצוה הקב"ה לישראל "החדש הזה לכם ראש חדשים", יורה להם שכשם שהחדש הזה מרוחק ביותר במחזור הזמן ובמהותו מחדש תשרי, באותה מידה גם ישראל מרוחקים בעצמיותם, ביישותם ובמהותם מכל עמי הארץ, בשל היותם בנים למקום ולפיכך קראם עם סגולה. ועל אף שכל יושבי תבל נבראו בצלם א-להים, עם כל זאת ”כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו“. ועל אף שנא' "כי לי כל הארץ", בכל זאת "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו". ונא‘ ”כי לא יטוש ה‘ עמו ונחלתו לא יעזוב“. הוריש הקב“ה את הארץ אשר בחר, היא ציון, לעם ישראל אשר בחר, ובלבד שישמרו את משמרתו. וצוה עליהם לבנות משכן שעליו תשרה שכינתו, על אף שמלא כל הארץ כבודו. וזה מעשה המשכן הנעלם, שכל מעשיו נצטוו להיות ממש כתבנית בריאת העולם. ועמלו בבנייתו בצלאל ואהליאב "חושבי מחשבות", לכוין מעשה בראשית ומעשה המשכן במחשבת אבות. ובעוד הי"ת שבת וינפש במעשה בראשית, בנה בנין אב לאותה שבת במלאכת המשכן.

וכפי שתיאר זאת בטוב טעם הראב"ע בשם הגאון בס' שמות פכ"ה פ"ז במלים שונות: "אמר הגאון כי שלשה עולמות הם: זה העולם הוא הגדול, והמשכן – האמצעי, והאדם – הקטן".

בעולם – שמים. היריעות, "נוטה שמים כיריעה" – במשכן, וכנגדם הראש – באדם.

בעולם – רקיע, וכנגדו פרוכת במשכן, והמבדיל בין כלי הנפש לכלי המאכל  באדם.

בעולם – אור, וכנגדו אור השכינה והמנורה – במשכן, ואור הנפש – באדם. 

בעולם – הארץ, וכנגדה האדנים – במשכן, ועפר – באדם.

בעולם – מלאכים, וכנגדם כרובים – במשכן, ומחשבות – באדם.

בעולם – צמחים, וכנגדם לחם הפנים – במשכן, ומאכל – באדם.

בעולם – מאורות, וכנגדם נרות – במשכן, ועינים – באדם.

בעולם – עוף, וכנגדו קרבן – במשכן, וכנפי הריאה – באדם.

בעולם – בהמה וחיה, וכנגדם קרבן בהמה – במשכן, וידים ורגלים – באדם.

בעולם – בריאת אדם וחוה, וכנגדם הכרובים – במשכן, ופריה ורביה – באדם.

וכן על דרך זו לכל מעשה המשכן היה קשר ישיר לבריאת העולם, ולבריאת האדם. ואמנם את העולם ברא הקב"ה בכבודו ובעצמו, ואילו בבנית המשכן שיתף הקב"ה את עם ישראל לברוא את העולם בשנית, במתכונת רוחנית בקדושה ובטהרה. עוד עיין בשמות רבה פרשה ל"ג. ענין זה יסביר לנו גם מה היתה חשיבותם של בצלאל ואהליאב חושבי מחשבות, שהיו צריכים לכוון מעשיהם בבנין המשכן שיהא מכוון לבריאת העולם ולבריאת האדם.

ובזה יתבאר מדוע כל ל"ט מלאכות שנאסרו במשכן אסורות בשבת. משום שכשם ששבת הקב"ה בבריאת העולם ביום השבת, באותה מידה נצטוו ישראל לשבות ביום השבת האוניברסלי במלאכת המשכן. ומכיון ששתי הבריאות חופפות הן, ראוי הוא שילמדונו הלכה למעשה מה הן המלאכות שמהם בורא העולם שבת וינפש, ושמאותן מלאכות נצטווה עמו הנבחר לשבות ביום השבת. וזהו טעם סמיכות הפסוקים בפרשת ויקהל, המוקדשת כולה לבנית המשכן, בעוד ציווי מנוחת השבת מונח ממש בראשה. ולפיכך אמר החדש הזה לכם ראש חדשים, להורות כי אמנם תשרי הוא זמן בריאת העולם, אבל ניסן הוא ר"ה לעם ישראל, שעוסקים בבריאת המשכן, שהוא הצד הרוחני והתורני של בריאת העולם.

ובזה יתבאר גם מדוע אומרים בקידוש זכרון למעשה בראשית תחילה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים. שלכאורה מה ענין יציאת מצרים לשבת שאותה קידש בורא העולם במעשה בראשית, אלא שביציאת מצרים קנה אותנו הקב"ה להיות עמו, עם מקדשי שביעי, שהיום השביעי הוא תכלית הבריאה החומרית שבמעשה בראשית. השבת נתקדשה אמנם על ידי הקב"ה ביום השביעי לבריאת העולם, אבל עם ישראל קשר את הקשר הרוחני הישיר עם שבת בראשית בבנית המשכן. ואז הפכה השבת להיות תחילת הקשר לסיבה שנוכל לקרוא זמן ליתר המועדים שנקראו מקראי קדש, שהתורה ציוותה שאת המועדים ”אשר תקראו אותם במועדם“, אתם קוראים אותם. ולפיכך ראוי לומר בקידוש זכר ליציאת מצרים, ולסיים ”מקדש השבת וישראל והזמנים“.

ויש להתבונן מדוע ברא הקב"ה את העולם שנית בצורת המשכן ע"י עם ישראל? וכי מה היה חסר לו בעולמו? נראה לעניות דעתי הטעם כי מאחר ועולם הבריאה המקורי נפגם ע"י חטאו של אדם הראשון בהשליטו את הגיונו למעלה ממה שנצטווה ע"י הבורא ית' באכילתו מעץ הדעת, אין זה עוד אותו עולם שעלה במחשבתו ית' כשברא את עולמו. ולכן לאחר החטא, ברא הקב"ה עולם רוחני חדש בצורת המשכן שהוא בזעיר אנפין בריאת העולם של ששת ימי בראשית, ובשיתוף עם עם בחירו שדרכו יוכלו להתמודד עם יצר הרע בשמירת השבת ובעבודתו ית'. הוי אומר זהו עולם התיקון.

ועל אותה הדרך יבואר גם ענין הקרבנות שהקריבו בביהמ"ק, כי הרי רעיון הקרבנות נעלם מבינת אנוש, והוא בבחינת עץ הדעת, שעליו ציוה הקב"ה לאדם "ומעץ הדעת אשר בתוך הגן לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". נמצא שע"י עבודת הקרבנות זוכים לציית לציוויו של הקב"ה ולהכנעת ההגיון האנושי, וזה מהווה תיקון לחטאו של אדה"ר שהלך אחר מחשבתו והגיונו נגד ציווי הבורא ית'.

ואולי זה יבאר לנו גם את ענין ברית בין הבתרים – "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך ויתן איש בתרו לקראת רעהו ואת הצפור לא בתר. וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם. ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם. והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו". מה גרם לאותה חשכה שנפלה על אברם? נלענ"ד הטעם משום שהשתמש אברם בהגיונו להנשיב את העיט מעל הפגרים שזה לא היה חלק ממה שנצטווה, לפיכך נגזרה על זרעו גזרת שעבוד מצרים, המהווה שעבוד של ההגיון והשכל האנושי הכביכול ישר.

ומדוע הנשיב אברם את העיט? נ"ל שחזה אברם את כל סוגי הקרבנות שיקריבו בבית המקדש וחשש שמא לא יעמדו שוב בנסיון שבו נכשל אדם הראשון, ויבטלו את עבודת הקרבנות, מאחר והם נוגדים את ההגיון האנושי. ואמנם אחרי שנאמר לו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" המסמל את נצחונם בגאולה העתידה, נחה דעתו.

ועל פי זה נבין את מחלוקתם של ר' אליעזר ור' יהושע שלדעת רבי אליעזר בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות וכו' ואילו לדעת רבי יהושע בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות וכו'. מכיון שהאדם הוא בריאה בפני עצמה כמו המשכן וכמו העולם, ומכיון שהאבות היו בחירי ה', ממילא השאלה היא אם האבות הם בגדר אבות האומה היהודית שנחטבו לעם ישראל בחדש ניסן, או שהם בגדר אבות העולם, וכתמורה לאדם הראשון שנברא בתשרי. וכיון שהגאולה העתידה מתחילה משרשיה, הא בהא תליא. שאם נחשבו האבות לחלק בלתי נפרד מהאומה הישראלית באופן פרטי, ממילא גם גאולתם תהיה קשורה לגאולה מניסן שהרי החדש הזה לכם ראש חדשים. בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל. ואם האבות הם תמורת אדם הראשון שנברא בתשרי ממילא גם גאולתם תהיה בתשרי. ובזה יובן גם מה שאמרו ז"ל שביום שנולדו בו ביום מתו, כי האבות הם חטיבה אחת מראשית ועד אחרית או שהם אבות העולם או שהם אבות האומה היהודית. ויש להתבונן מהי סברת רבי אליעזר ומדוע חלק עליו רבי יהושע?

נראה לי לפרש שמחלוקתם נובעת מאיך מביטים על האבות ביחס להיותם קשורים יותר לעם ישראל המיוחד שנגאל בניסן או לכל העמים שנבראו בתשרי. ואכן נראה לי בבירור שאברהם נקרא כן כי הוא היה אב המון גויים, ויותר מזה הוא היה מקורב יותר מצד עצמו לישמעאל מאשר ליצחק, עד כדי כך שכאשר ציוותה עליו שרה  "גָּרֵ֛שׁ הָֽאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָֽאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק: וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר מְאֹ֖ד בְּעֵינֵ֣י אַבְרָהָ֑ם עַ֖ל אוֹדֹ֥ת בְּנֽוֹ: התערב הקב"ה במחלוקתו עם שרה באומרו לו לקיים את מצות שרה "וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֶל־אַבְרָהָ֗ם אַל־יֵרַ֤ע בְּעֵינֶ֨יךָ֙ עַל־הַנַּ֣עַר וְעַל־אֲמָתֶ֔ךָ כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֥ר אֵלֶ֛יךָ שָׂרָ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקֹלָ֑הּ כִּ֣י בְיִצְחָ֔ק יִקָּרֵ֥א לְךָ֖ זָֽרַע". ויותר מזה, לא בירך אברהם את יצחק קודם מותו אלא נאמר בפירוש "וַיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ מ֣וֹת אַבְרָהָ֔ם וַיְבָ֥רֶךְ אֱלֹהִ֖ים אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ". נמצא שמצד אברהם הוא היה מקושר יותר לדעת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם.

ואף על פי שגם יצחק היה מקורב יותר לעשיו מאשר ליעקב שהרי הוא הועיד את ברכתו לעשיו ולא ליעקב, זאת ועוד, שהתורה אומרת זאת במפורש "וַיֶּֽאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶת־יַֽעֲקֹֽב", מכל מקום מפורש בכתובים שיצחק בירך את יעקב בנו קודם שלחו אותו לחרן, ונתן לו את ברכת אברהם שנאמר "וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל־יַֽעֲקֹ֖ב וַיְבָ֣רֶךְ אֹת֑וֹ וַיְצַוֵּ֨הוּ֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן: ב ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח־לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ: ג וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים: ד וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ אֶת־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם". ומעתה ברור שיצחק היה ממוצע בין סברת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם לסברת רבי יהושע שבניסן נברא העולם.

וללא ספק יעקב האב לי"ב שבטי י-ה היה קשור אך ורק לסברת רבי יהושע שבניסן נברא העולם.

מענין לציין שבימינו כל הגאולות אינם לא בניסן ולא בתשרי אלא דוקא בחדש אייר. ללמד שאין קשר בין גאולת העבר לגאולת העתיד. ונ"ל הטעם כי גאולת העבר לא היתה לאחר השלמת שנות השעבוד אלא הופסק השעבוד מתוך כורח המציאות, שירדנו למ"ט שערי טומאה, והיה חפץ ית' להוציאנו ממצרים בטרם נגיע לשער הנ' שאז חלילה לא היתה תקומה לאויבי ישראל. מה שאין כן גאולת העתיד שאנחנו נמצאים בעקבותיה, תהיה בקדושה ובטהרה דוקא מתוך אמונה ועבודת ה' כמו שכתוב ורבים השיב מעוון. רשתות החזרה בתשובה על ידי כל מיני גורמים וזרמים שונים הולכות ומתרבות יום יום בכל אתר ואתר בעולם הרחב. כל זרם, הוי אומר אורטודוכסים, קונסרבטיבים או רפורמים מקרבים אם מעט ואם הרבה, בדרכם שלהם לקודשא בריך הוא ולעם ישראל, ומקרבים הרבה לאהבת ארץ ישראל דרך "תגלית", ודרך עוד תכניות רבות. ולכן גאולתינו תהיה בחדש "אייר", שהוא בר"ת "אני ה' רופאך", על דרך מה שביקשו ישראל מהי"ת "השיבנו ה' אליך ונשובה".

ואין דרך שלא להפיץ ברבים את מעשיה של אחת החטופות הקדושות הלא היא אגם ברגר שתחי' שסרבה לאכול בשר ולא שום מאכלים לא כשרים במשך למעלה משנה בשבי החמס האכזרי. חברותיה שהיו עמה בשבי סיפרו שהיא היתה מברכת על כל מה שנכנס אל פיה ובשבת היא סרבה לבשל לשוביה. ואף על פי שלא היה בידה לוח עברי, עשתה חשבונות רבים מתי חל יום כפור והיא צמה בו ביום. ומתי חל חג הפסח, וסרבה לאכול לפי חשבונה חמץ בכל שבעת ימי הפסח. ולא זו בלבד, אלא מאחר שכל השחרורים של השבויים היו בדוקא ביום שבת קדש, התחננה האמא שלה, מירב, שלא יחללו את השבת בדווחם על כל צעד ושעל של שחרורה. שלא במקרה אלא רק מאת ה' באופן יוצא מן הכלל נתקבלה תפלתה לפני היושב מרום והיא שוחררה באופן יוצא מן הכלל ביום חמישי ולא בשבת. עוד נסים ונפלאות שפקדו את התצפיתנית היקרה הזו שהיא מצאה איזה סידור תפלה שכנראה נפל מאיזה חייל שנלחם בעזה ולא במקרה, רק מאת ה' ובו השתמשה להתפלל במשך כל ימי שהותה בשבי. נשמה קדושה זו מייצגת את כל עם ישראל בימים אלה ימי עקבתא דמשיחא. יהי רצון שבזכותה ובזכות כל הנשים הצדקניות נזכה כבעבר לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.

פדיון הבן

אליהו שלום בן הרה"ג דוד חיים שלוש זצ"ל

פרשנות ופנינים

80/80/32

שאלה: לשמחה מה זו עושה? ומדוע מברכים שהחיינו? והרי כל עצם המצוה אינה אלא תזכורת לחטא העגל? שהרי אילו לא חטאו הבכורות לא היתה קדושתם עוברת לשבט לוי?

תשובה א': נראה לפרש כי בידוע שהבכורות ישובו לעבודתם בביהמ“ק בבוא הגאולה ולכן מוכרחים לפדות אותם ולא סתם להפקירם באשר קדושתם במקומה עומדת וכדי שיזכרו שהם קדושים ממעי אמם מקיימים בהם מצוה זו.

תשובה ב‘: להודיע בזאת שאעפ“י שאין בכאן שום שמחה אלא זו בלבד שצוונו הקב“ה לפדותם אנחנו שמחים במצוותו ית‘.

תשובה ג‘: להודיע שלא זו בלבד שהאב מקיים בזה מצות צדקה בממונו לתת חמשה סלעים לכהן אלא הוא מקיים מצוה זו גם בגופו שמביא את בנו ופודהו ברוב עם, בשמחה ובסעודת מצוה שהיא בגדר גמילות חסד.

והא דאיתא להלכה שהאב חייב לפדות את בנו וגם חייב לברך ברכת שהחיינו ולא הכהן. נראה לי הטעם משום שמצות הפדיון חלה על האב בדוקא, ואפי‘ הגדיל הבן ולא פדאו, ורוצה הבן לפדות את עצמו חיוב הפדיון עדיין חל על האב ולא על הבן. ולא זו בלבד אלא אפילו אם קדם הבן ופדה את עצמו חייב ליתן לאביו עשרה זהובים קנס על כך שחטף ממנו את המצוה.

ומדוע? נ"ל משום שניצל בנו ממכת בכורות, שנא' "והפלה ה' בין בכורי ישראל ובין בכורי מצרים", ומי הוא זה שהרגיש ביותר באותו נס יותר מההורים? ולכן מצות פדיונם חלה דוקא עליהם. ובכל זמן, כי מכת בכורות לא היתה מוגבלת לגיל מסויים.

אלא שקשה מדוע מלכתחילה נתקדשו הבכורות אחר שידע הקב"ה שיצטרכו להתחלל מקדושתם? נראה לבאר שקדושת הבכורות היא טבעית בכל בית אב שיהיה הבן הגדול קודש לה' כמו התרומה והבכורים, ואין קדושה זו מוגבלת לעם ישראל בלבד אלא כך מקובל היה מאז ומעולם בכל האומות שכן מצינו באברהם שהקדיש מעשר לאדוני צדק מלך שלם שנא' "ויתן לו מעשר מכל" ואמרו ז"ל כהן היה, היינו בכור. וכן בכורות פרעה היו כהניו, וביוסף נא' "רק הכהנים לבדם לא מכרו לפרעה" וכן בכורי ישראל לא השתעבדו לפרעה מאחר שהם היו הכהנים. זאת ועוד שעד היום מקובל בין הערבים לקרוא לאב על שם בנו הבכור כמו אבו מוסא וכדו'. ממילא ברור שקדושת הבכור לעולם לא נמחקת בדיוק כשם שקדושת היהודי לעולם לא נמחקת, וכשם שהיהודי לעולם לא יכול להמיר את דתו, כך גם הבכור לא יכול לבטל את קדושתו אלא באופן של פדיון הבן שאז קדושתו עוברת לשבט לוי כי הבכור קדוש במהותו. וכשם שישראל שחטא, ישראל הוא. כך גם בכור שחטא בכור הוא.

ועוד כי הקב"ה רצה שבכל עת שפודים את עצמם יחושו באותה קדושה מבטן ומלידה.

אלא שקשה מדוע בברית מילה חובת האב היא רק בבן ח‘ ימים אבל לאחר מכן החובה היא על הבן למול את עצמו אם לא מלו אותו בית דין? נראה לבאר שברית מילה היא חובת הגוף על כל יהודי ויהודי בפני עצמו מבן שמונת ימים ומכיון שהתינוק לא יכול למול את עצמו בן שמונת ימים, החיוב למולו הוא על האב. אבל פדיון הבן היא חובה על האב כדלעיל.

דרשה לפדיון הבן

יש לשאול מדוע מלכתחילה נתקדשו הבכורות מאחר שידע הקב"ה שיתחללו מקדושתם? ועוד צריך להבין, מדוע אחרי חטא העגל, שהועברה כבר קדושתם ללויים, והנותרים פדו את עצמם, מדוע א"כ כל הבכורות העתידים צריכים לפדות את עצמם עד עצם היום הזה?

היה נראה ליישב שלא היה שום דבר מיוחד בכך שקידש הי"ת את הבכורות שהרי זה בדיוק כמו שקדש הי"ת את כל בכורי העולם לשרתו ולברך בשמו, וכן מצינו באדוני צדק מלך שלם שאמרו ז"ל כהן היה, כנראה משום שהיה בכור. כי שבט לוי עוד לא היה בעולם. ולכן נא' שאברם נתן לו מעשר "ויתן לו מעשר מכל". וכן במצרים "רק הכהנים לבדם לא מכרו לפרעה" כי הבכורות היו כהניו. ולא זו בלבד אלא אפי' בכורי ישראל היו פטורים משעבוד מצרים כי הם היו כהנים. שהרי קדושת הבכורות לא פגה מעולם בשום אחד מן העמים ונשארה בעינה לעד ולעולם. וכיון שאעפ"י שחטאו, בקדושתם הם עומדים ברור מדוע חייבים לפדות את הבכורות לעד ולעולם.

אלא שאם אמת נכון הדבר היתה התורה צריכה לכתוב "רק הבכורות לבדם לא מכרו לפרעה". ועוד שלא מצינו במצרים שהבכורות לא נשתעבדו אלא רק הכהנים לבדם שהם שבט לוי שממנו היו כל משרתי עליון כמו שהיו גם לכל העמים. וכן היתה ברכת משה "וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך… יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".

ובאמת פלא הוא בעיני מה שאמרו ז"ל ששבט לוי לא השתעבדו במצרים. וכי מה ענין שבט לוי לפרעה? ואין לומר שיוסף הנהיג במצרים שאצל העם העברי קדושת הבכורות עברה לשבט לוי, כי לא היה זה אלא לאחר חטא העגל. ולפי“ז היה צריך לדרוש שבכורי ישראל לא נשתעבדו במצרים. וצ“ע

אלא בודאי שהבכורות הם ענין לחוד והלויים הם ענין לחוד. שאת בכורות בני ישראל בלבד קידש ה' באמרו "כי לי כל בכור בבני ישראל ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים לקחתי אותם לי". ואילו הלוים לא היו קדושים מבטן ומלידה. ומי שהיה נחשב קדוש הוא הכהנים בלבד כי הם היו כהני הדת. אלא שאחרי חטא העגל שרק שבט לוי לא עבדו לעגל צווה ה' להעביר את קדושת עשרים ושנים אלף הבכורות לעשרים ושנים אלף הלוים. ומעתה ואילך נתקדשו הלויים עד עצם היום הזה בתור משרתי המקדש. ואמנם נותרו מאתים שבעים ושלושה בכורות שהיו עודפים על הלויים, ואותם היו צריכים לפדות בשווי האמור בתורה בפרשת בחקתי גבי הנודר את ערכו של פלוני "ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים".

ומדוע מוטלת חובת הפדיון על האב, עד שאפי' אם הגדיל, כדברי המנחת חינוך, מצות האב היא זו? ולא זו בלבד, אלא שאם הקדים הבן ופדה את עצמו, חייב לשלם לאביו עשרה זהובים כדין החוטף מצוה מחבירו. ובמה שונה מצות פדיון הבן ממצות המילה? שמצות המילה על האב אינה אלא מהיום השמיני ועד שיגדיל בלבד. ואם לא מלו אביו, משהגדיל חייב הוא למול את עצמו. ומדוע?

נלענ"ד הטעם כי האבות היו אלה שחיללו את קדושת בכורות בניהם ולכן עליהם חלה חובת פדיונם, ולא על הבנים, כי הם לא עשו מאומה לאבד את קדושתם. ורצה הקב"ה שבכל עת שיהיו פודים את עצמם יחושו באותה קדושה שיש להם מבטן ומלידה ויעשו תשובה על עוון אבותם שאיבדו את קדושתם. עוד עיין מה שכתבתי בתיקיה "פדיון הבן".

דרשה לפדיון הבן

הכנתי את דרשתי לדרוש בסעודת פדיון הבן של בנו של יונתן בן אחי היקר הרב יוסף יצחק נ"י ביום ב' לפרשת בהר ה'תשפ"ב בביתו של הרה"ג שלום כהן שיח' שהיה הכהן הפודה ברחוב אברהם רקנטי 94 ברמות ג' ירושלים ומאחר שלא הצלחתי להכנס פנימה מחמת הדוחק וצרות המקום, הדפסתי את מה שעלה על לבי לדרוש.

איתא בויקרא רבה פרשת ויקרא פרשה ב' על הפסוק בירמיהו לא, יט "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'".

מה ענין שמיטה שפותחת את פרשת השבוע, פרשת בהר, אצל פדיון הבן שלפנינו? ישנו מדרש רבה בפרשת ויקרא על הפסוק בירמיהו "הבן יקיר לי אפרים" שאומר "כל מקום שכתוב לי אינו זז לא בעולם הזה ולא לעולם הבא". והמדרש מונה וסופר את כל המקומות שבהן נאמר לי וביניהם כהן, לוי, בני ישראל, ארץ ישראל, בכור. מלכות בית דוד, בית המקדש, המזבח, הקרבנות ושמן המשחה. הרי לפנינו שהמלה "לי" היא המפתח המקשר ביניהם. שבשמיטה נאמר "כי לי הארץ", ובבכור נאמר "כי לי כל בכור". (א)

יש להבין מה משמעות המדרש "כל מקום שכתוב לי אינו זז לא בעולם הזה ולא לעולם הבא"? ומה המיוחד במלה "לי"?

"לי" אומר שהקב"ה קשר קשר ישיר לכל אותם דברים דלעיל. קשר בל ינתק לעד ולעולם. וברמז נ"ל להסביר שהמלה "לי" היא בגי' מ', שהם השלמת היצירה ומאידך גם חרבנה. שכן ימי יצירת הולד ארבעים יום. ומאידך על חרבן העולם בימי המבול נאמר "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה". "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה". ויצחק היה בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה. וכן בעשיו "ויהי עשיו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית" וגו'. וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים. גם מ' יום וארבעים לילה ג' פעמים שעלה משה להר לקבל את התורה. וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום. ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה. ארבעים יכנו לא יוסיף. בן ארבעים שנה אנכי בשלוח ה' אותי לרגל את הארץ. בסוף שירת דבורה אחרי המלחמה נגד יבין מלך כנען ותשקוט הארץ ארבעים שנה. ובימי גדעון במלחמתו נגד מדין ותשקוט הארץ ארבעים שנה. עוד ארבעים יום וננוה נהפכת. ובאליהו אחרי אכלו עוגת רצפים נאמר וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר הא-להים חורב. בן ארבעים שנה איש בושת בן שאול במלכו. ואבשלום היה בן ארבעים שנה כאשר החל במרד נגד אביו.  וימלוך שלמה בירושלים על כל ישראל ארבעים שנה.

מה המיוחד במספר ארבעים? מצינו במשנה אבות ה, כא בן ארבעים לבינה.

נמצא שהמושג "לי" שהוא בגי' מ' ענינו בינה והבחנה בין לבין. בכורי ישראל נבחרו על ידו ית' מבין כל בני ישראל לשרת במקדש, ומשהם לא השתמשו במידת הבינה להבחין בין א-להי ישראל לבין עגל הזהב נאמר ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלוים.

ומאחר שנאמר קדש לי כל בכור בבני ישראל ונאמר והיו לי הלוים אין האחד בטל מפני משנהו שהרי "כל מקום שכתוב לי אינו זז לא בעולם הזה ולא לעולם הבא", ולכן חובה לפדותו לעד ולעולם.

פרשת הקללות פותחת במלים "ואם לא תשמעו "לי". היינו אין בכם בינה להבין ולהשכיל בין טוב לרע.

חקירה בענין החיוב לערוך סעודת פדיון הבן

האם צריך לערוך סעודה לפדיון הבן והאם היא חשובה סעודת מצוה? והאם מותר לערוך סעודת פדיון הבן ביחד עם סעודת פורים, או נימא שאין מערבין שמחה בשמחה?

תשובה: ענין זה שאין מערבין שמחה בשמחה מקורו בגמ' מו"ק ט. "ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן? דכתיב מ"א פ"ח ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה איבעי ליה למינטר עד החג ומיעבד שבעה להכא ולהכא“. ולמסקנה ”מכדי כתיב ארבעה עשר יום. שבעת ימים ושבעת ימים למה לי? ש"מ הני לחוד והני לחוד".

ובקרבן נתנאל על הרא"ש מו"ק דף י. כתב דפליגי בה הרא“ש והתוס‘. דלהרא"ש אין מערבין שמחה בשמחה ואילו מהתוס' משמע דקיי"ל כרב אשי דחגיגה, דאינו אסור לערב שמחה בשמחה. ואמנם המעיין בתוס‘ יווכח דהני מילי לתירוץ הראשון של התוס' אבל לתירוצם האחרון משמע כהרא“ש שכ' שם "ועי"ל דלא חשיבי שמחה בשמחה כי אם סעודת נשואין לבד", משמע דבסעודת נשואין סבירא להו דאסור לערב שמחה בשמחה. אבל סעודת פדיון הבן שרי משום דלא מקרי שמחה.

וכ' שם בביאור הגר"א שמקור דין זה הוא מתוס' מו"ק דף ח: ד"ה "מפני", שכתבו "וסעודת ברית מילה מותר לעשות בחוה"מ דליכא שמחה כדאמרינן פ"ק דכתובות דף ח. דלא מברכין שהשמחה במעונו משום דאית ליה צערא לינוקא. א"נ כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה. אבל סעודת פדיון הבן צריך עיון אם מותר לעשות במועד. ואין לומר הא זמנה קבוע. תינח בזמנה, שלא בזמנה היאך יהא מותר? ונ"ל דקיי"ל כרב אשי דדריש בחגיגה בפ"ק דף ח: בחגך ולא באשתך ואינו אסור לערב שמחה בשמחה. ועי"ל דלא חשיבי שמחה בשמחה כי אם סעודת נשואין לבד".

הרי משמע לפי' ראשון של התוס' שסעודת פדיון הבן מספקי אי מקרי שמחה. אבל סעודת ברית מילה לא מקרי שמחה משום צערא דינוקא. עוד משמע מדבריהם שאם היא בזמנה שרי לעשותה במועד ואפי' אם היא שמחה. וטעמא דמילתא דבזמנה לא אמרינן אין מערבין שמחה בשמחה אלא שפיר מערבינן.

ומהא דשרי לעשות סעודת פדיון הבן בזמנה במועד, אף על פי שנאמר ושמחת בחגך, נלמד דכ“ש שיהא מותר לערוך סעודת פדיון הבן בפורים שאין בו מצות שמחה, ואפילו בתוך סעודת פורים שהיא מצוה מדרבנן אין בה חובה לשמוח. וממילא גם שלא בזמנה אין איסור שאין בכאן עירוב של שמחה בשמחה.

ובעצם החיוב לערוך סעודה לפדיון הבן לא מצינו אלא ממה שכתב הרמ"א בשו"ע יו"ד סי' ש"ה ס"י שכתב שם בהגה"ה "ויש שכתבו שנהגו לעשות סעודה בשעת הפדיון (שם בהגהות מרדכי ומהרי"ל ות"ה סי' רס"ט). ומאחר שאין זה אלא מנהג בלבד שמקורו כנראה מהתוס' דלעיל שהסתפקו בדבר, וגם שלדעת השו"ע אין אפילו מנהג לערוך סעודה לפדיון הבן נראה יותר שעורכים סעודה זו משום המצוה גרידא ולא מצד שמחה שיהיה בגדר עירוב שמחה בשמחה. וכ"ש לפי מה שכתבו התוס' שם "ועי"ל דלא חשיבי שמחה בשמחה כי אם סעודת נשואין לבד". זאת ועוד, שמתירוצם הראשון של התוס' משמע דקיי"ל כרב אשי דחגיגה, דאינו אסור לערב שמחה בשמחה.

והגאון מו"ה יעקב קאשטרו בהגהותיו על השו"ע כ' בסוף "ראוי לעשות סעודה לפדיון הבכור. והכריע רדב"ז סי' תרצ"ח דמברך בסעודה שהשמחה במעונו כדעת קצת הראשונים. ולא נהגו כן. והטעם דדוקא גבי מילה ס"ל הכי משום דכתיב שש אנכי על אמרתך אי לאו משום צערא דינוקא. אבל בשאר מצות לא. תדע דהא בסעודת אירוסין לא מברכינן הכי וכ"נ דעת הרב שסתמו את דבריהם".

ועיין בשו"ע או"ח סי' תרפ"ח ס"ו ובמג"א שם סק"י ובט"ז סק"ח מ"ש בשם מהרלב"ח. ובמחצית השקל שם סק"י וז"ל: "דהא גם על סעודת שבת כשמברך ברהמ"ז מזכיר על הנסים, אם תאמר שלא יצא ידי סעודת פורים משום היכרא שיהיה ניכר שעושה לשם פורים, מ"מ סועד בפורים ועולה קצת לפורים, דהא מזכיר על הנסים בברהמ"ז". עכ"ל.

והמג"א בסי' תרצ"ו סק"ט כ' "לא מצינו שחייב לאכול פת בפורים ומצי למפטר נפשיה בשאר מיני מטעמים". וכן כ' שם בשערי תשובה על ס"א מכת"י בשם קדוש א' שאם עשה סעודת פורים בלא לחם יצא.

למסקנה נלענ"ד דשרי לכתחילה לערוך סעודת פדיון הבן ביחד עם סעודת פורים ולא חיישינן להא דאין מערבין שמחה בשמחה חדא כדאיתא בתוס' מו"ק לעיל שמתירוצם הראשון משמע דס"ל כרב אשי דחגיגה, דשרי לערב שמחה בשמחה. ועוד, דלפירוש השני של התוס' שם לא אמרינן דאין מערבין שמחה בשמחה אלא בסעודת נשואין דרק היא נקראת שמחה. ועוד אין זה אלא מנהג שהביא הרמ"א ואין זה אפי' מנהג מצד השו"ע. ובפרט אם היא סעודה בזמנה שרי אפי' למאן דאסיר במועד משום "אין מערבין" כיון שזמנה קבוע. ועוד, אין סעודת פורים בגדר שמחה אפי לא מדרבנן שהרי אין חובה לאכול סעודת פורים בפת, וגם כיון שמזכיר על הנסים בברהמ"ז איכא היכרא לפורים. והנלענ"ד כתבתי. אליהו שלום בן הרה"ג דוד חיים שלוש זצ"ל

מקורות

(א) "כל מקום שכת' "לי" אינו זז לא בעולם הזה ולא לעולם הבא. בכהנים כת' וכהנו לי (שמות מ, טו). בלוים כת' והיו לי הלוים (במדבר ח, יד). בישראל כת' כי לי בני ישראל (ויקרא כה, נה). בתרומה כת' ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב). בבכורות כת' כי לי כל בכור (במדבר ג, יג). בסנהדרין כת' אספה לי (במדבר יא, טז). בארץ ישראל כת' כי לי הארץ (ויקרא כה, כג). בירושלם כת' העיר אשר בחרתי לי (מלכים א' יא, לו). במלכות בית דוד כת' כי ראיתי בבניו לי מלך (שמואל א' טז, א). במקדש כת' ועשו לי מקדש (שמות כה, ח). במזבח כת' מזבח אדמה תעשה לי (שם /שמות כ, כא). בקרבנות כת' תשמרו להקריב לי (במדבר כח, ב). בשמן המשחה כת' שמן משחת קדש יהיה זה לי (שמות ל, לא). הא כל מקום שכתוב לי אינו זז לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". (ויקרא רבה פרשה ב')

Introduction for my Sermon at Ner Tamid –

Parashat Bo –  2004

It is my distinct honor and pleasure, to address all of you this morning in the absence of your beloved Rabbi, and a dear colleague of mine, who is currently recovering at home from a Series of tests at Northwest Hospital. We all would like to wish him a speedy recovery and “Refu’ah Shelema, and hope he will return very soon even stronger and healthier than ever before.

It is also a special honor for me to speak from this holly pulpit in the building which served as the first home for Yeshivat Rambam, and continues to serve as the new home for other new schools in Baltimore. May it be, that the merit of the torah studied by Tinokot shel bet raban, will serve to strengthen this holly community in torah and mitzvot, Amen.

And most importantly, I have the pleasure to address one of the youngest newcomers to the realm of adulthood, being counted for a minyan, and taking upon himself the obligation to observe our Torah and mitzvot, and to adopt closely to his heart the Jewish tradition, which was adopted thousands of years ago in Har Sinai.

It is nearly three years ago since I left my pulpit at Cong. Netzach Israel, and so I am out of practice. As a guest Rabbi, I have an advantage and disadvantage. The advantage is that I don’t know many of you individually, and as such, nothing that I will say this morning is directed personally at any one of you. My disadvantage is that I am not able to concentrate my words and lessons at any individual cracks which needs to be filled, nor I will be able to strengthen the dept of knowledge and belief in our tradition at any particular individual or community need.

I hope, however, that each individual will be able to draw some personal lesson from my sermon this morning, and you will utilize it to become better and stronger………..