ראיתי למה שכתב בילקוט יוסף מועדים הלכות ספירת העומר הלכה י"ג סקי"ט. ובהערתו שם ערך מחקר מקיף סביב נושא זה והעלה כדלקמן: ואכניס את ראשי בין השיטין בהערותי.
הרמב"ם בפ"א מהלכות ברכות הי"א וז"ל "כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן, (ומכאן שלדעת הרמב"ם הרהור כדבור דמי, שהרי שמיעתו מפי המברך וכוונתו לצאת י"ח חשובה כאילו ענה אמן) וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך. והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה". (כמובן בדרגת החיוב של השומע). וכ' הכס"מ שבענית אמן נעשה כמברך ממש, ודינו כעונה אמן אחר הנשבע דהוי כמושבע עפ"י עצמו.
והקשה הטו"א, להרמב"ם דהרהור כדבור דמי אמאי לא יוצא י"ח בשמיעתו מחש"ו מדין הרהור? ומדוע אמרה המשנה הכל כשרים למקרא מגילה חוץ מחש"ו, ותי' ששמיעה מחש"ו אינו מדין שומע כעונה דאינו בר חיובא והוי הרהור כדיבור בע"פ וקראה ע"פ לא יצא. ואילו בשומע מבר חיובא חשיב כאילו קרא מתוך הקלף.
וקשה לי לתירוצו בשלמא גבי מגילה ניחא דחייב לקראה מתוך הקלף, הא תפלה שהיא מדרבנן מדוע להרמב"ם לא יוכל קטן להוציא את כל אדם ידי חובה על ידי הרהור?
לכן נראה לענ"ד לחדש בטעם שלא יוצא י"ח בשמיעתו מחש"ו מדין הרהור, מאחר שאינם בני חיובא והוי כאילו שמע ממכונת הקלטה או מתוכי או מגוי, ואפילו אם הרהור כדיבור דמי הרי הוא צריך לשמוע מבר חיובא שבירך ודיבר, שדין זה שהרהור כדבור דמי הוי כמו דין שומע כעונה, ולאו דוקא "כעונה" שהכוונה בזה לשומע, שהוא כמדבר בעצמו, אלא "כעונה" היינו כמו זה שהוא בעצמו מברך כמו "וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם", וכן "כדבור" אין הכוונה כמו שהוא מדבר בעצמו אלא "כדבור" כמו המברך שהוא המדבר. ולכן צריך שהשומע יהיה מחוייב בהרהורו או בשמיעתו כמו המברך שיש עליו את אותו החיוב. וממילא אין חילוק בזה בין אם החיוב מדאורייתא או מדרבנן. ולאו דוקא משום שמגילה צריכה להיות כתובה על הקלף.
כתב בשאלת יעב"ץ בשאלה אם סומא עולה לתורה דנימא ביה שומע כעונה, והשיב דאף שהוא כעונה אך הוא כעונה בעל פה. ולא ירדתי לסוף דעתו מה בין סומא לפקח, דהא כל שומע הוי כעונה בעל פה. ונראה שהילקוט יוסף הרגיש בשאלה זו ולכן כתב שני טעמים לפוסלו האחד אולי משום דבעינן כל הראוי לבילה, ועוד, אולי אין דין שומע כעונה בקריאת התורה, שהוא חיוב כללי ולא חיוב יחיד. ובאמת יש חילוק גדול בין שני הטעמים. שלפי הטעם השני יהיה אסור לו לעלות לתורה אם אינו קורא בעצמו שהרי ברכתו לבטלה.
ולענ"ד יש להקשות על שני הטעמים. על טעמו הראשון יש להקשות דמנא לן שצריך להיות ראוי לקרות? וכי מי שאינו יודע לקרות עברית או חולה שאינו מסוגל לקרוא מתוך הכתב, אינו רשאי לעלות לתורה? והרי בימינו תיקנו שהעולה לא קורא בכדי שלא לבייש? וגם על טעמו השני קשה, מנא ליה שאין דין שומע כעונה בקריאת התורה כשהשומע הוא יחיד כגון שהוא לא בתוך בית הכנסת ורק שהוא שומע מאחורי הפרגוד. ועוד, דבשלמא לגבי כל הצבור השומעים קה"ת הוי חיוב כללי, ולכן שייך לגבם דין שומע כעונה, אבל לזה העולה לתורה ומברך הרי הוי חיוב פרטי, שהרי רק הוא מברך ולא כל הציבור, ולכן ברור שאפילו אם שאר יחיד אין עליו דין שומע כעונה אבל לגביו שחיובו עולה על זה של כל הצבור ברור שיהא יוצא מדין שומע כעונה.
לפיכך נראה לענ"ד כהט"ז והנמק"י דס"ל דסומא עולה לתורה דחשיב כקורא בעצמו. ועל פי מה שפירשתי לעיל יתיישבו הדברים שראוי לו לעלות לתורה שיש עליו את אותו החיוב של ת"ת כמו של זה הקורא בתורה. וכן ראיתי למור זקני הרה"ג יוסף יצחק שלוש זצ"ל שהעלה פעמים רבות סומא שהיה מתפלל קבוע בבית הכנסת שלו בנחלת שבעה שבירושלים עיה"ק תובב"א. ולא כפסק השו"ע שאין להעלותו אלא ביום הזכרון וכיו"ב. דקשה על דבריו ממה נפשך אם הוא כשר להעלותו ביום הזכרון במה נפסל ביתר השנה, ואם הוא פסול כל השנה מי הכשיר אותו ביום הזכרון. וכוונתו במה שכתב "יום הזכרון", שהוא יום השנה להוריו וקרוביו.
והרמב"ם שקבע שבמעשר שני צריך כל אחד לומר הוידוי ולא מהני שומע כעונה לטעמיה אזיל כמו שכתב בפי"א ממעשר שני ה"ה. והסביר המנחת חינוך הטעם דלא דמי לשאר מצוות דמהני בהו שומע כעונה משום דכתיב "וענית ואמרת" דבעינן תורת דבור ממש. ומקורו מהמשנה בבכורים פ"ג מ"ז "מקרין אותו" ומפרש בירושלמי דבעינן אמירה ממש.
כיו"ב כ' המהרשד"ם שרק בספירת העומר דכתיב וספרתם לכם שצריך שכל אחד יספור לעצמו יכול הש"צ לספור תחילה כיון שאין הצבור יוצאים י"ח בשמיעה מהש"צ, משא"כ בשאר ברכות. אלא שכמה אחרונים כתבו שגם בספירת העומר אמרינן שומע כעונה. ולדבריהם אין לש"צ לברך תחילה. והכל לפי המנהג. וכ' בילקוט יוסף שראוי לנהוג שיברך הש"צ תחילה שלא יבואו הצבור לידי טעות במנין.
ולענ"ד אין לחוש כלל שיברך הש"צ תחילה כפי שכך נהגו בכל קהילות ישראל מימי קדם. מאחר שבכוונתו לברך בפני עצמו אין צריך שום כוונה מיוחדת שלא לצאת ידי חובה בברכת הש"צ, שזה ברור מאליו שאין בדעתו לצאת י"ח בברכתו. ואדרבא עדיף שיברך בכדי להוציא מי מהצבור שאינו יכול לברך, מאחר שהפסיד אחד מהימים שלא ספר בהם יוצא בברכת הש"צ.
וכתב עוד שם שהמג"א הסתפק אי מהני שומע כעונה בספירת העומר. והיה נראה טעמו משום דכתיב "וספרתם לכם" שהיא מצוה פרטית על כל אחד בנפרד. ואף על פי כן מאי שנא מכל מצוה אחרת דהוי שומע כעונה? ורבה של ירושלים רבי בצלאל ז'ולטי הוסיף לחקור אי שומע כעונה הוי כאילו הוא קורא ממש בעצמו או שיש כאן חידוש שאפשר לצאת גם בשמיעה, ולא ירדתי לסוף דעתו, דהא דין שומע כעונה נלמד משפן. וממילא אם הוא מכוון לצאת י"ח בספירת הש"צ, ומסתמא גם הש"צ מכוון להוציאו ידי חובתו בוודאי דהוי כעונה ממש.
וגם לענין מקרא מגילה שכתב הרב זוין בשם הרגאצו'בי דאף שיוצאים בשמיעה מדין שומע כעונה אבל בעשרת בני המן, שצריך שיהיה בנשימה אחת אינו יוצא ע"י הש"צ בשמיעה והסביר זאת הרצ"פ פראנק בספרו מקראי קדש שדין שומע כעונה הוא מדין שמיעה ולא מדין קריאה ולכן לא יתכן שיצאו הקהל י"ח בשמיעה בנשימה אחת,
ולא ירדתי לסוף דעתו, מדוע לא? גם לא ירדתי לסוף דעתו במה שחילק בין אם הוא יוצא מדין שמיעה או מדין קריאה. וכי יש חיוב כזה שהוא מדין שמיעה שאינו מדין קריאה? ולא שמענו כזאת אלא בעונשים שעונשים ב"ד חוטא מסויים, שאין חיובם על כל אדם פרטי ושעליהם נאמר "וכל העם ישמעו ויראו". אבל בחיובים פרטיים הרי אין שום חילוק ביניהם שהרי "שומע כעונה".
והביא את דעת רש"י בענין שמיעת קדושה באמצע עמידה דלא הוי הפסק משום דלאו כדיבור ממש דמי. ובאמת אין סברא לחלק בין "כדיבור" לבין "כדיבור ממש". אי הוי כדיבור הוי כדיבור ממש ואם שומע כעונה הוי כעונה ממש, ואין אפשרות להפריד ביניהם. וכן פסק החזון איש שהגדרת שומע כעונה היא התחברות השומע והמשמיע כאחד ודיבור הקורא מתיחס גם לשומע. נמצא שהמפסיק בתפלתו מקרי הפסק.
וכן נראה גם לענ"ד ולכן אין למתפלל להפסיק בתפלתו לשמיעת קדושה ולומר שלגבי קדושה יצא אך מבחינת הפסק לא הוי הפסק. ולמעשה ביודעי שלא אגיע לקדושה אינני מתחיל בתפלת לחש אלא קרוב מאוד לזמן שפותח הש"צ בחזרתו שאז אני מגיע אתו ביחד לקדושה ועונה עם כל הצבור. ולפי מש"כ הרמב"ם לעיל נ"ל שאם היתה המצוה "לשמוע קדושה" כמו קול שופר, יצא ידי חובתו בשמיעה גרידא אבל בקדושה המצוה היא "לענות לקדושה" שאין די בשמיעה אלא צריך דבור בדוקא ולכן אין לו להפסיק בתפלתו לשמיעת קדושה משום דהוי הפסק בתפלתו.
ומה שפירשו בזה לא מיושב על דעתי אבל כפי שפירשתי בזה לעיל יתיישבו הדברים על בוריים. שאין המלים "הרהור כדבור", כמי שהוא מדבר אלא כמו שהחזן מדבר שעליו מוטל אותו החיוב של אמירת קדושה. והוי כאומר "הרהור השומע כדבור המברך".
ולענ"ד אם שמע ברדיו תפלת שחרית חיה בכותל או בכל מרחב ציבורי או פרטי אחר ואפילו הוא במדינה אחרת יכול מדינא להצטרף לתפלה ולענות לקדיש וקדושה וברכו כאילו הוא מתפלל עמם במנין. שהרי הוא מתפלל בשעה שהציבור מתפללים ומקרי עת רצון. והוא יכול גם לענות לדברים שבקדושה כמו בבית הכנסת שהיה בזמן התלמוד כדאיתא בסוכה נא. "מעשה באלכסנדריא של מצרים שהיתה בית הכנסת גדולה ולא היו יכולים כלם לשמוע הברכה מהחזן ושיענו אמן וכשהיה מגיע החזן לסוף הברכה היו מניפין בסודרים כדי שיכירו אותם שלא היו יכולין לשמוע ששם היה חתימת הברכה ויענו אמן", הרי מפורש שלא היו שומעין הברכה ובכל זאת היו עונין אמן וכל שכן הכא שהוא לא רק שומע אלא אפילו רואה אותם, אם כי דרך האינטרנט, לא גרע מזה שיושב ביניהם ויודע בדיוק היכן הם נמצאים בתפלה.
הברכ"י דן במי שאכל ספק כזית על המחיה ורוצה לצאת י"ח ממי שבירך על המחיה ועל העץ ביחד אי על העץ הוי הפסק שזה תלוי אי חשיב כדיבור ממש או כעונה בלבד.
ולענ"ד אין זה תלוי בזה מאחר שהוא מברך את הקב"ה על המחיה מדוע אם הוא מודה גם על העץ יהיה זה הפסק? שהרי שניהם ברכה לה' כאחד. והוי כאחד שעושה מי שבירך לחולה מסויים ובאים אחרים ומוסיפים גם את שמות חוליהם.
ואין צורך לחידושו של הפמ"ג שכ' ששומע כעונה הוא מדין שליחות ואין השולח ממנה אותו אלא על המחיה ואין הוא שלוחו לעל העץ ולכן שפיר דמי, ושכן פסקו תלמידי רבינו יונה.
ולענ"ד לא נראה ששומע כעונה הוא מדין שליחות אלא מדין כל ישראל ערבין זה בזה, ובמה שהוא חייב גם אני חייב, שהרי אם הוא חש"ו שאין עליו חיוב אינו מוציא את החייב ידי חובה. וברגע שהוא מוציא את עצמו הוא מוציא את כל מי ששומע לו ומתכוין לצאת בברכתו. דאי לא תימא הכי איך יוצא י"ח בשמע קול שופר תקיעה מזה ושברים מזה, דיצא י"ח מדאורייתא, כי המצוה היא "לשמוע קול שופר" ולא "לתקוע בשופר", ואין אחד מהם שליחו.
ועצת הכנה"ג בדין שהציע הרב זכור לאברהם, שיכוין בפירוש שלא לצאת י"ח בברכת המוציא על אכילת פירות כך שיוכל לברך על הפירות באמצע הסעודה, לא נראה לי שהרי גם בלי כוונותיו אינו יוצא בברכת המוציא על פירות שאין להם שייכות לגוף הסעודה. וכן נלענ"ד.