במדבר

פרק א, א וַיְדַבֵּ֨ר יְהוָֹ֧ה אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר: ב שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם:

שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל – ראש י“ב השבטים הוא בג"ד יזי"ן ישרא"ל. בג"ד בנימין, גד, דן) יזי“ן (יששכר, זבולן, יוסף נפתלי) ישרא“ל (יהודה, שמעון, ראובן, אשר, לוי).

בג"ד יזי"ן ישרא"ל – הוא המּן, שנאמר "והמּן כזרע גד הוא". שהוא לחם מן השמים. והוא כאומר ”במּן יזין ישראל“.

על ידי אכילת המן קושרים ישראל את עצמם לעולמות העליונים באמצעות עשר הספירות – כח"ב, חג"ת, נהי"ם – שראשי תיבותם בגי‘ – תקמ"ו. וגם "ישראל" בצירוף ה' אותיותיו – עולים תקמ“ו.

י“ב השבטים כנגד י“ב מלים – שמע ישראל, הוי“ה א-להינו, הוי“ה אחד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד). (בן איש חי על פי הזהר הק')

השאלה הידועה היא הרי הי"ת יודע את מנינם שנאמר שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר: (ישעיהו פרק מ, כו) ולמה צריך היה למנותם?

רש“י ז“ל עמד על שאלה זו ותירץ שצוה למנותן כדי להודיע חיבתן לאחרים ולא שהוא זקוק לידע מנינם שהרי אין דבר נעלם ממנו. ובזה יתבאר גם מה שהוסיף רש“י ”מתוך חיבתן מונה אותם בכל שעה“, וכוונתו בזה שעצם המנין אינו דבר שלילי אלא הוא ענין של חיבה, כי אין אדם מונה דבר שאינו חביב עליו. ומכל מקום ציוונו למנותם בדרך הראויה שהיא דרך מחצית השקל. ואם יקיימו מצוה זו אז ”ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם“. ואם לא ימנו אותם בדרך זו יהיה בהם נגף כמו שמצינו בדוד שמנה את העם לא בדרך התורה, וגם שלא בכוונה הראויה וה‘ נגף את העם בעוצמה רבה. ומה הטעם שרק באופן זה לא יהיה בהם נגף? נ"ל שבכל פעולה בחיים רצה הקב"ה לזכות את ישראל ונתן בה מצוה כך תעשו ולא כך. והן הן הוראות התורה.

והשאלות עולות מאליהן מה ההגיון שלא למנות? ומדוע אם ימנו שלא בדרך התורה יהיה בהם נגף? ומדוע כאשר מנאם דוד, לא מנאם במחצית השקל? ונראה לפרש הטעם משום שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, והמושג "ברכה" הוא שהחפץ המסויים יגדל במידה ובמנין יותר ממה שהיה בו במקורו, מעין בצק כאשר הוא תופח. על ברכה זו נאמר "ברכת ה' היא תעשיר" וממילא כאשר האדם מונה אפילו את מה שיש לו אם זה ממון או אוכל מסויים או כל חפץ אחר הרי הוא קובע גבול למה שבידו באופן ששוב לא יוכל לגדול עוד. ובמלים אחרות, אין הברכה שורה עליו, וכיון שסרה הברכה ממנו שהיא באה מאתו ית', ממילא שורה עליו הקללה, שהיא עין רעה, ונגף וכל מיני מרעין בישין שתופסים את מקומה של הברכה. על דרך זו יש להסביר את טומאת המת שכאשר סרה ממנו נשמתו הקדושה, תופסים את מקומה כחות טמאים של הסטרא אחרא, שעל ידם נטמא הנוגע במת, או אפילו הנמצא באהל המת.

הרבי מלובביץ מפרש שלכל אדם יש אישיות יחודית שאינה מתבטאת במספר, ושאין לה ערך מספרי. ואילו המנין מבטא את הרעיון שערכו של כל אחד ואחד מוגבל להיות בדיוק כערך חבירו לא פחות ולא יותר, ואותה הגבלה גורמת לנגיפתו.

בימינו כל יהודי מתבקש בכל לשון של בקשה למלא שאלון ובו מנין בני ביתו. סיבת המנין היא לצרכי הקהילה כי בהתאם למנין היהודים בעיר, מקבל ועד העיר היהודי כספים מהשלטון לצרכי הקהילה. יהודים רבים נצולי שואה כמו גם שאר יהודים תמימים מסרבים לרשום את פרטי משפחותיהם, הן מבחינת נסיונם המר בעבר, שכך עשו הגרמנים ימ"ש שהיה בידיהם מנין מדויק של כל היהודים בכל מקומות מושבותיהם. ובדרך זו הם עשו כל מאמץ להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ללא יוצא מן הכלל. והן מבחינה דתית כנזכר בפרשתנו.

ולי נראה לפרש כי כאשר ברא הי"ת את האדם נאמר ”ויברך אותם א-להים“. ואח“כ נא‘ ”ויאמר להם א-להים פרו ורבו“. מכאן נלמד שמשמעות המלה "ברכה" היא להשפיע שפע מהחוץ על הדבר הקיים כדוגמת אדם וחוה שילדו ילדים שלא היו בעולם וכענין שאור בעיסה שמגדיל את נפח העיסה.

ומבחינה שרשית נראה לי שהמלה "ברכה" מורה על כך שהיא תוספת לדבר הקיים ונובעת ממנו שכן פירוש המלה "בר" הוא "חוץ", כמו "בר מצוה", ברא מזכה אבא". הברכה באה מחוץ לדבר הקיים, ונוספת עליו. "קללה" לעומת זאת שרשה "קל" היפך המלה "כבד". וכן נקרא הכסיל קל דעת כי חכמתו חסרה משקל. לפי זה הברכה ענינה התרחבות והתפשטות לעומת הקללה שעניינה הגבלה והתכווצות.

עוד נראה לי לדרוש את המלה "ברכה" בר-כ"ה – המלה הכ"ה בתורה היא "אור". כאומר בן אור. גם בן שלוש – י"א שמקורו הוא בן אילוז שפירושו בן אור. ובאנגלית illumination

הברכה מתבטאת בכל תחומי החיים כגון בבנים, בשם טוב, בממון, כמו שנאמר לאברם לך לך וגו' ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה, ופירש"י שם "ואעשך לגוי גדול – לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלש ברכות הללו שהבטיחו על הבנים, ועל הממון, ועל השם". וכן מצינו ביצחק "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'". וכן מצינו באלישע שבירך את האלמנה, שמצפיחית קטנה של שמן נתמלאו כלים ריקים רבים. ומעשים יום יום בהם יש עניים שזוכים לברכה וכל מה שנוגעים בו הופך ללהיט שהכל רצים אחריו, זוהי ברכה בממון. והברכה הגדולה מכולם היא כאשר המזון מתברך במעיים ואין צורך באכילה מרובה וכן אמר שלמה המלך עליו השלום "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר". וכן בחכמה,  מברכים לחכם יפוצו מעיינותיך חוצה. גם ברכת ה' לאדם וחוה ולבעלי החיים "פרו ורבו" היא תוספת על הקיים. וכאשר האדם נמנה הוא מסיר את ברכת ה' וממילא אין מקום לתוספת, כי הוא עצמו שם קץ לאותה תוספת פוטנציאלית.

ויש להבין מדוע אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין? נראה לעניות דעתי משום שעצם המושג ”ברכה“ הוא שלא על דרך ההגיון והסברא, אלא היא מתנת ה‘, ובתור מתנת ה‘ אין לה הגבלה. ואילו המנין עניינו הגבלה, מה שיש, זה מה שיהיה, ולא יותר. נמצא הנמנה מוחק את עצמו מלהתברך, וממילא כביכול שורה עליו סטרא אחרא שגורמת לה את ההיפך של הברכה. ואיזה יתרון יש לברכה זו שציוונו הי"ת להימנות?

טעם מתוק מדבש למנין זה מפורש בזהר פרשת במדבר אות ז‘ וזה לשונו: ”תא חזי, כל מלה דבעי לאתיישבא בדוכתיה, לא מתיישבא עד דאדכר בפומא, ואתמני עלה. אוף הכא בעא קודשא בריך הוא למפקד חיילין דאורייתא, וחיילין דמשכנא. וכלהו הוו כחד, ולא מתפרשי דא מן דא, כלא כגונא דלעילא, דהא אורייתא ומשכנא לא מתפרשי דא מן דא, ואזלין כחדא“. ומוסיף הזהר שלפיכך לא נמנו אלא הגברים בישראל מבן עשרים שנה ומעלה עד בן שישים שנה, והגברים הלויים מבן שלושים עד חמשים לעבוד את עבודת המשכן.

ולפי זה יובנו דברי הזהר הקדוש בענין מחצית השקל שבכדי שכל דבר ודבר יתיישב על מכונו ויתברך מפי עליון חייב להיות מצווה על כך מגבוה וחייב להוציאו בשפתיו. שכן לא מונים את השקלים אלא אחרי שכלם נתנו אותם כבר. נמצא שלא מונים אנשים אלא שקלים.

ונ"ל לבאר זאת דרך משל לאיש גאון בתחומים רבים שראוי לקבל עליהם פרס נובל, ובודאי שאם היה לומד תחומים אלה באוניברסיטה היה מקבל על כל אחד מהם דוקטורט אבל משלא קיבל על עצמו ללמוד בדרך המקובלת נשאר עם התואר אדון ללא שום תארים אחרים. וזה מה שאומר הזהר, בכדי שכל תואר יתיישב במקומו המגיע לו הוא צריך להיות בן הנמנים לקבלת התארים השונים.

ג מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַֽהֲרֹֽן: ד וְאִתְּכֶ֣ם יִֽהְי֔וּ אִ֥ישׁ אִ֖ישׁ לַמַּטֶּ֑ה אִ֛ישׁ רֹ֥אשׁ לְבֵית־אֲבֹתָ֖יו הֽוּא: ה וְאֵ֨לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר יַֽעַמְד֖וּ אִתְּכֶ֑ם לִרְאוּבֵ֕ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר: ו לְשִׁמְע֕וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽישַׁדָּֽי: ז לִֽיהוּדָ֕ה נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּֽינָדָֽב: ח לְיִ֨שָּׂשׂכָ֔ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן־צוּעָֽר: ט לִזְבוּלֻ֕ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֹֽן: י לִבְנֵ֣י יוֹסֵ֔ף לְאֶפְרַ֕יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיה֑וּד לִמְנַשֶּׁ֕ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָהצֽוּר: יא לְבִ֨נְיָמִ֔ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעֹנִֽי: יב לְדָ֕ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּֽישַׁדָּֽי: יג לְאָשֵׁ֕ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן: יד לְגָ֕ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל: טו לְנַ֨פְתָּלִ֔י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן: טז אֵ֚לֶּה קְריּאֵ֣י [קְרוּאֵ֣י] הָֽעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם: יז וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹ֑ן אֵ֚ת הָֽאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר נִקְּב֖וּ בְּשֵׁמֽוֹת: יח וְאֵ֨ת כָּל־הָֽעֵדָ֜ה הִקְהִ֗ילוּ בְּאֶחָד֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְגֻלְגְּלֹתָֽם: יט כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי: כ וַיִּֽהְי֤וּ בְנֵֽי־רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֔ל תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֤ר שֵׁמוֹת֙ לְגֻלְגְּלֹתָ֔ם כָּל־זָכָ֗ר מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: כא פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֑ן שִׁשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת:   כב לִבְנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם פְּקֻדָ֗יו בְּמִסְפַּ֤ר שֵׁמוֹת֙ לְגֻלְגְּלֹתָ֔ם כָּל־זָכָ֗ר מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: כג פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֑וֹן תִּשְׁעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת:   כד לִבְנֵ֣י גָ֔ד תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: כה פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה גָ֑ד חֲמִשָּׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים: כו לִבְנֵ֣י יְהוּדָ֔ה תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: כז פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת: כח לִבְנֵ֣י יִשָּׂשׂכָ֔ר תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: כט פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשׂכָ֑ר אַרְבָּעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: ל לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֔ן תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: לא פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֑ן שִׁבְעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת:  

שבט זבולון מנו שִׁבְעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת ועשו שותפות עם שבט יששכר שמנו אַרְבָּעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת. נמצא שבט זבולון גדול היה משבט יששכר בשלושת אלפי איש. מדוע?

מצאתי רמז נאה בספר הגיוני חיים על פי מאי דכתיב "רודף צדקה וחסד ימצא חיים". נמצא כי מי שמחזיק בתלמידי חכמים מוסיפים לו חיים.

כמה פעמים "חי" (מלשון חיים) יש במדויק במניין שבט יששכר שמנו אַרְבָּעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת? חי פעמים שלושת אלפים.

וכמה פעמים "חי" (מלשון חיים) יש במדויק במניין שבט זבולון שמנו שִׁבְעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת? י"ט פעמים שלושת אלפים, או ח"י נוסף על שבט יששכר.

לב לִבְנֵ֤י יוֹסֵף֙ לִבְנֵ֣י אֶפְרַ֔יִם תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: לג פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֶפְרָ֑יִם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: לד לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֔ה תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: לה פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם: לו לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: לז פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֑ן חֲמִשָּׁ֧ה וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: לח לִבְנֵ֣י דָ֔ן תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: לט פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה דָ֑ן שְׁנַ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת:   מ לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֔ר תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: מא פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֑ר אֶחָ֧ד וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: מב בְּנֵ֣י נַפְתָּלִ֔י תּֽוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמֹ֗ת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כֹּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא: מג פְּקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֑י שְׁלשָׁ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: מד אֵ֣לֶּה הַפְּקֻדִ֡ים אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֤ה וְאַֽהֲרֹן֙ וּנְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אִ֑ישׁ אִישׁ־אֶחָ֥ד לְבֵית־אֲבֹתָ֖יו הָיֽוּ: מה וַיִּֽהְי֛וּ כָּל־פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל: מו וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־הַפְּקֻדִ֔ים שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וּשְׁל֣שֶׁת אֲלָפִ֑ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים: מז וְהַֽלְוִיִּ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֑ם לֹ֥א הָתְפָּֽקְד֖וּ בְּתוֹכָֽם:  מח וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: מט אַ֣ךְ אֶת־מַטֵּ֤ה לֵוִי֙ לֹ֣א תִפְקֹ֔ד וְאֶת־רֹאשָׁ֖ם לֹ֣א תִשָּׂ֑א בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: נ וְאַתָּ֡ה הַפְקֵ֣ד אֶת־הַֽלְוִיִּם֩ עַל־מִשְׁכַּ֨ן הָֽעֵדֻ֜ת וְעַ֣ל כָּל־כֵּלָיו֘ וְעַ֣ל כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ֒ הֵ֜מָּה יִשְׂא֤וּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְהֵ֖ם יְשָֽׁרֲתֻ֑הוּ וְסָבִ֥יב לַמִּשְׁכָּ֖ן יַֽחֲנֽוּ: נא וּבִנְסֹ֣עַ הַמִּשְׁכָּ֗ן יוֹרִ֤ידוּ אֹתוֹ֙ הַֽלְוִיִּ֔ם וּבַֽחֲנֹת֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן יָקִ֥ימוּ אֹת֖וֹ הַֽלְוִיִּ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: נב וְחָנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֧ישׁ עַֽל־מַֽחֲנֵ֛הוּ וְאִ֥ישׁ עַל־דִּגְל֖וֹ לְצִבְאֹתָֽם: נג וְהַֽלְוִיִּ֞ם יַֽחֲנ֤וּ סָבִיב֙ לְמִשְׁכַּ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת וְלֹא־יִֽהְיֶ֣ה קֶ֔צֶף עַל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְשָֽׁמְרוּ֙ הַֽלְוִיִּ֔ם אֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן הָֽעֵדֽוּת: נד וַֽיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ:

פרק ב, א וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: ב אִ֣ישׁ עַל־דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם יַֽחֲנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מִנֶּ֕גֶד סָבִ֥יב לְאֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יַֽחֲנֽוּ:

הרעיון שלכל מדינה יש דגל משלה עם צבע וצורה מיוחדת משלה נלמד מדגלי השבטים  שאותם צבעים היו בחושן ובאפוד.

ג וְהַֽחֹנִים֙ קֵ֣דְמָה מִזְרָ֔חָה דֶּ֛גֶל מַֽחֲנֵ֥ה יְהוּדָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י יְהוּדָ֔ה נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּֽינָדָֽב: ד וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת: ה וְהַֽחֹנִ֥ים עָלָ֖יו מַטֵּ֣ה יִשָּׂשׂכָ֑ר וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י יִשָּׂשׂכָ֔ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן־צוּעָֽר: ו וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדָ֑יו אַרְבָּעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: ז מַטֵּ֖ה זְבוּלֻ֑ן וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֔ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֹֽן: ח וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדָ֑יו שִׁבְעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: ט כָּֽל־הַפְּקֻדִ֞ים לְמַֽחֲנֵ֣ה יְהוּדָ֗ה מְאַ֨ת אֶ֜לֶף וּשְׁמֹנִ֥ים אֶ֛לֶף וְשֵֽׁשֶׁת־אֲלָפִ֥ים וְאַרְבַּֽע־מֵא֖וֹת לְצִבְאֹתָ֑ם רִֽאשֹׁנָ֖ה יִסָּֽעוּ: י דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֧ה רְאוּבֵ֛ן תֵּימָ֖נָה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר: יא וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻדָ֑יו שִׁשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: יב וְהַֽחוֹנִ֥ם עָלָ֖יו מַטֵּ֣ה שִׁמְע֑וֹן וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י שִׁמְע֔וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽישַׁדָּֽי: יג וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם תִּשְׁעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת: יד וּמַטֵּ֖ה גָּ֑ד וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י גָ֔ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־רְעוּאֵֽל: טו וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם חֲמִשָּׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים: טז כָּֽל־הַפְּקֻדִ֞ים לְמַֽחֲנֵ֣ה רְאוּבֵ֗ן מְאַ֨ת אֶ֜לֶף וְאֶחָ֨ד וַֽחֲמִשִּׁ֥ים אֶ֛לֶף וְאַרְבַּֽע־מֵא֥וֹת וַֽחֲמִשִּׁ֖ים לְצִבְאֹתָ֑ם וּשְׁנִיִּ֖ם יִסָּֽעוּ: יז וְנָסַ֧ע אֹֽהֶל־מוֹעֵ֛ד מַֽחֲנֵ֥ה הַֽלְוִיִּ֖ם בְּת֣וֹךְ הַֽמַּֽחֲנֹ֑ת כַּֽאֲשֶׁ֤ר יַֽחֲנוּ֙ כֵּ֣ן יִסָּ֔עוּ אִ֥ישׁ עַל־יָד֖וֹ לְדִגְלֵיהֶֽם:

"כאשר יחנו כן יסעו" – נ"ל לדרוש פסוק זה בענין כתיבת הכתובה, שכידוע יש מדקדקים שלא תהיה שום טעות בכתובה, והרב שמחה הכהן אשלג שיחיה שהוא מומחה בענין כתובות, מייחס בעיות רבות בחיים של הזוג הצעיר באופן כתיבת כתובתן. ומאחר שהכרתי אותו מקרוב וביתי שימש עבורו תחנה למפגש עם אנשים רבים קשי יום הן מבחינת בריאותם והן בקושי להביא ילדים לעולם, וכן בעיות רבות בקשר שבין איש לאשתו זכיתי ללמוד ממנו שהכל נעוץ בכתובה, למדתי ממנו מהי כתיבה תמה ללא שגיאות, ועד כמה היא חשובה. רמז לדבריו חידשתי בפסוק זה "כאשר יחנו" כשיושבים בנחת לכתוב את הכתובה, יש לדאוג לכך ש"כן יסעו" החתן והכלה לכל אורך חייהם.

————

"כאשר יחנו כן יסעו" – זה לשון הירושלמי בערובין פ"ה ה"א "תניא, כיצד היו ישראל מהלכים במדבר רבי חמא בר חנינא ורבי הושעיא, חד אמר כתיבה, וחד אמר כקורה. מאן דאמר כתיבה דכתיב כאשר יחנו כן יסעו. ומאן דאמר כקורה דכתיב מאסף לכל המחנות לצבאותם". וקשה, דלכאורה יש סתירה בין שני הפסוקים, שהרי בוודאי הם לא הלכו בזיגזג, ורק אחד מהם צודק.

ונראה לי ליישב את שני המקראות על אופנם באופן שלא תהיה מחלוקת ביניהם. האי דכתיב כאשר יחנו כן יסעו, היינו שבכל דגל השבט הראשי יהיה באמצע ומימינו ומשמאלו יהיו שני השבטים האחרים. והאי דכתיב לגבי דן מאסף לכל המחנות היינו שדגל  מחנה דן הוא המחנה הרביעי והאחרון. ואין הכי נמי גם מימינו ומשמאלו היו שני השבטים האחרים. וממילא כאשר דנים על הדגל, כל דגל ודגל היו נוסעים כתיבה. אבל כאשר דנים על מסעם של כלל ישראל, הם היו נוסעים כקורה. ובכך יתקיימו שני המקראות ושני הדעות כאחד.

ויש לחקור איך באמת נסעו העם? והרי בין למ"ד כקורה ובין למ"ד כתיבה הרי הכהנים היו באמצע ביחד עם ארון ה', ואיך א"כ ארון ה' ונושאיו היו עוזבים את מקומם והיו הולכים לירדן לפני העם?

ונ"ל שהיתה זו הוראת שעה שהארון ונושאיו יעזבו את מקומם שבאמצע הדגלים ויצעדו לירדן והעם מאחריהם ובריחוק מהם. שנאמר ביהושע ג, יא "הִנֵּה֙ אֲר֣ון הַבְּרִ֔ית אֲד֖וֹן כָּל־הָאָ֑רֶץ עֹבֵ֥ר לִפְנֵיכֶ֖ם בַּיַּרְדֵּֽן": והוראת שעה נוספת היתה לשנים עשר איש משבטי ישראל איש אחד לשבט שיצעדו ממש ליד הכהנים נושאי הארון וכמובן גם ליד הארון בכדי שירימו כל אחד מהם אבן אחת מתחת רגלי הכהנים נושאי הארון בירדן. וכאשר תמו כל הגוי לעבור חזרו הכהנים נושאי הארון למקומם באמצע הדגלים. כפי שנאמר ביהושע ד, א-ג  "וַיְהִי֙ כַּֽאֲשֶׁר־תַּ֣מּוּ כָל־הַגּ֔וֹי לַֽעֲב֖וֹר אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹֽר: ב קְח֤וּ לָכֶם֙ מִן־הָעָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אֲנָשִׁ֑ים אִֽישׁ־אֶחָ֥ד אִֽישׁ־אֶחָ֖ד מִשָּֽׁבֶט: ג וְצַוּ֣וּ אוֹתָם֘ לֵאמֹר֒ שְׂאֽוּ־לָכֶ֨ם מִזֶּ֜ה מִתּ֣וֹךְ הַיַּרְדֵּ֗ן מִמַּצַּב֙ רַגְלֵ֣י הַכֹּֽהֲנִ֔ים הָכִ֖ין שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֣ה אֲבָנִ֑ים וְהַֽעֲבַרְתֶּ֤ם אוֹתָם֙ עִמָּכֶ֔ם וְהִנַּחְתֶּ֣ם אוֹתָ֔ם בַּמָּל֕וֹן אֲשֶׁר־תָּלִ֥ינוּ ב֖וֹ הַלָּֽיְלָה".

להלן סדר מסע הדגלים:

יששכר יהודה זבולון

שמעון ראובן גד

אוהל מועד

מנשה אפרים בנימין

אשר דן נפתלי

יח דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֥ה אֶפְרַ֛יִם לְצִבְאֹתָ֖ם יָ֑מָּה וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י אֶפְרַ֔יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד: יט וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: כ וְעָלָ֖יו מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֔ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָהצֽוּר: כא וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם: כב וּמַטֵּ֖ה בִּנְיָמִ֑ן וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעֹנִֽי: כג וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם חֲמִשָּׁ֧ה וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: כד כָּֽל־הַפְּקֻדִ֞ים לְמַֽחֲנֵ֣ה אֶפְרַ֗יִם מְאַ֥ת אֶ֛לֶף וּשְׁמֹֽנַת־אֲלָפִ֥ים וּמֵאָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וּשְׁלִשִׁ֖ים יִסָּֽעוּ: כה דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֥ה דָ֛ן צָפֹ֖נָה לְצִבְאֹתָ֑ם וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י דָ֔ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּֽישַׁדָּֽי: כו וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת: כז וְהַֽחֹנִ֥ים עָלָ֖יו מַטֵּ֣ה אָשֵׁ֑ר וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֔ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן: כח וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אֶחָ֧ד וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: כט וּמַטֵּ֖ה נַפְתָּלִ֑י וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י נַפְתָּלִ֔י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן: ל וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁלֹשָׁ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: לא כָּֽל־הַפְּקֻדִים֙ לְמַ֣חֲנֵה דָ֔ן מְאַ֣ת אֶ֗לֶף וְשִׁבְעָ֧ה וַֽחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֣שׁ מֵא֑וֹת לָאַֽחֲרֹנָ֥ה יִסְע֖וּ לְדִגְלֵיהֶֽם:   לב אֵ֛לֶּה פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל־פְּקוּדֵ֤י הַֽמַּֽחֲנֹת֙ לְצִבְאֹתָ֔ם שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים:

מענין מאוד שלא מצינו בפרשת הפקודים שהיו צריכים למנות אותם על ידי מחצית השקל. היתכן? אפשר לפרש בפשיטות שכאשר הוא ית' מצוה למנותם לא זו בלבד שהוא ממשיך את ברכתו אליהם, בפרט כשסיבת המנין היא להראות חיבתו אליהם, אלא גם ללא שום סיבה, ה' היה שומר עליהם לבל יאונה להם כל רע. והמנין באמצעות מחצית השקל לא היה הכרחי אלא כאשר הם רוצים למנות בעצמם.

וכן מפורש בברכת כהנים ”כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה‘ וישמרך“. ולכאורה קשה מדוע נצטוו ”כה תברכו“ בלשון זו, ולמה שלא יברכו בלשון של עצמם?

אלא הטעם הוא כי רק ה‘ יודע איזה ברכה מועילה לכל אדם, ומהי מידתה, ואיזו ברכה לא תצמח ממנה רעה ולכן תלה את הברכה בו ית' ואמר "כה תברכו", "ואני אברכם", לא אתם. ואף אם בכחו של כל אדם לברך את חברו במידה הנכונה, איך יוכל לשמור את מה שנתברך בו שלא יוזק בדוקא על ידי ברכתו? לכן אמר שהי“ת יצוה להם את ברכתו במידה הצריכה להם ובו בזמן גם ישמור עליהם שלא תאבד מהם אותה ברכה ולא יגרם להם נזק על ידה. ועל אותה הדרך הקב"ה מצווה למנותם והוא ישמור עליהם לבל ינזקו על ידי המנין.

ונראה לי בפשיטות שמנין זה היה כפשוטו ללא שקלים וללא טלאים. שעיקר הסיבה למנות בשקלים היא בכדי שתשרה עליהם הברכה. ממי? מבעל הברכות. ובכאן שבעל הברכות עצמו מצווה למנותם במיוחד בלי שקלים, בכדי שתשרה הברכה על כל אחד מהם בנפרד ישירות ממנו ית', בשל קיום מצותו, הרי זו תוספת ברכה מאתו ית'.

ויש בכאן מסר חשוב מבחינה אידאולוגית והוא, שכל מצוות התורה מלמדות את האדם לתת רסן לפעולותיו ולהנאותיו. והרסן הוא בעת ובמידה שהורונו חז"ל. עד כאן מותר ומעבר לכך אסור. כך למשל מותר לאכול בשר שנשחט כהוגן ברוב סימנים ואם חיסר כלשהוא הבשר נקרא טריפה. מותר לאכול כל יום אך בימי תענית צריך לצום. צריך לעבוד ששת ימים ובשביעי חייב לשבות ממלאכה. וכן בחיי הנשואין יש ימים שהאדם אסור באשתו ובאחרים חייב לקיים מצות עונה וכן הלאה, בכל מצוות התורה. ונראה שעל אותה הדרך הוא המנין שבכל מקום נאסר למנות אלא בשקלים ורק במנין זה היתה מצוה למנותם דוקא ישירות בצורה חפשית ללא מחצית השקל או טלאים.

מאידך אפשר לומר שבודאי הם נמנו על ידי מחצית השקל אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ואף על פי שהעיקר חסר מן הספר, יש לומר שעיקר המצוה למנות במחצית השקל היה דוקא במנין זה, שהרי לא רק פרשה אחת דנה בציווי המנין על ידי השקלים – פרשת "כי תשא… ונתנו איש כופר נפשו" אלא כל הספר נקרא על שם המנין – חומש הפקודים.

לג וְהַ֨לְוִיִּ֔ם לֹ֣א הָתְפָּֽקְד֔וּ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: לד וַֽיַּֽעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה יְהֹוָ֜ה אֶת־מֹשֶׁ֗ה כֵּן־חָנ֤וּ לְדִגְלֵיהֶם֙ וְכֵ֣ן נָסָ֔עוּ אִ֥ישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָ֖יו עַל־בֵּ֥ית אֲבֹתָֽיו:

פרק ג, א וְאֵ֛לֶּה תּֽוֹלְדֹ֥ת אַֽהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֧ר יְהוָֹ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֥ר סִינָֽי: ב וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּנֵי־אַֽהֲרֹ֖ן הַבְּכֹ֣ר ׀ נָדָ֑ב וַֽאֲבִיה֕וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִֽיתָמָֽר: ג אֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֔ן הַכֹּֽהֲנִ֖ים הַמְּשֻׁחִ֑ים אֲשֶׁר־מִלֵּ֥א יָדָ֖ם לְכַהֵֽן: ד וַיָּ֣מָת נָדָ֣ב וַֽאֲבִיה֣וּא לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֡ה בְּֽהַקְרִבָם֩ אֵ֨שׁ זָרָ֜ה לִפְנֵ֤י יְהוָֹה֙ בְּמִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וּבָנִ֖ים לֹֽא־הָי֣וּ לָהֶ֑ם וַיְכַהֵ֤ן אֶלְעָזָר֙ וְאִ֣יתָמָ֔ר עַל־פְּנֵ֖י אַֽהֲרֹ֥ן אֲבִיהֶֽם: ה וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ו הַקְרֵב֙ אֶת־מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵֽׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ: ז וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְאֶת־מִשְׁמֶ֨רֶת֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן: ח וְשָֽׁמְר֗וּ אֶֽת־כָּל־כְּלֵי֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן: ט וְנָֽתַתָּה֙ אֶת־הַֽלְוִיִּ֔ם לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו נְתוּנִ֨ם נְתוּנִ֥ם הֵ֨מָּה֙ ל֔וֹ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: י וְאֶת־אַֽהֲרֹ֤ן וְאֶת־בָּנָיו֙ תִּפְקֹ֔ד וְשָֽׁמְר֖וּ אֶת־כְּהֻנָּתָ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: יא וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: יב וַֽאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת־הַֽלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל־בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַֽלְוִיִּֽם: יג כִּ֣י לִי֘ כָּל־בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵֽאָדָ֖ם עַד־בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִֽהְי֖וּ אֲנִ֥י יְהוָֹֽה:  יד וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר: טו פְּקֹד֙ אֶת־בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל־זָכָ֛ר מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם:

מדוע נפקדו ישראל מבן עשרים שנה ומעלה ואילו בני לוי מבן חודש ומעלה? בפשט הדברים הלויים קדושים מבטן ומלידה ואמנם בכדי שיהיו בכלל המנויים צריך להמתין להם עד שיצאו מכלל נפלים. אבל ישראל לא נחשבים בקדושתם אלא מבן עשרים שנה כי רק אז הם אחראים כלפי שמיא על מעשיהם ולא נענשים על מעשיהם שחטאו קודם גיל עשרים. ראיה לכך ממתי מדבר.

טז וַיִּפְקֹ֥ד אֹתָ֛ם מֹשֶׁ֖ה עַל־פִּ֣י יְהוָֹ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צֻוָּֽה: יז וַיִּֽהְיוּ־אֵ֥לֶּה בְנֵֽי־לֵוִ֖י בִּשְׁמֹתָ֑ם גֵּֽרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִֽי: יח וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּנֵי־גֵֽרְשׁ֖וֹן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם לִבְנִ֖י וְשִׁמְעִֽי: יט וּבְנֵ֥י קְהָ֖ת לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר חֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵֽל: כ וּבְנֵ֧י מְרָרִ֛י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֛ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: כא לְגֵ֣רְשׁ֔וֹן מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַלִּבְנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְעִ֑י אֵ֣לֶּה הֵ֔ם מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּֽרְשֻׁנִּֽי: כב פְּקֻֽדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל־זָכָ֔ר מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: כג מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֑י אַֽחֲרֵ֧י הַמִּשְׁכָּ֛ן יַֽחֲנ֖וּ יָֽמָּה: כד וּנְשִׂ֥יא בֵית־אָ֖ב לַגֵּֽרְשֻׁנִּ֑י אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־לָאֵֽל: כה וּמִשְׁמֶ֤רֶת בְּנֵי־גֵֽרְשׁוֹן֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַמִּשְׁכָּ֖ן וְהָאֹ֑הֶל מִכְסֵ֕הוּ וּמָסַ֕ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: כו וְקַלְעֵ֣י הֶֽחָצֵ֗ר וְאֶת־מָסַךְ֙ פֶּ֣תַֽח הֶֽחָצֵ֔ר אֲשֶׁ֧ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֛ן וְעַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִ֑יב וְאֵת֙ מֵֽיתָרָ֔יו לְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתֽוֹ:   כז וְלִקְהָ֗ת מִשְׁפַּ֤חַת הָֽעַמְרָמִי֙ וּמִשְׁפַּ֣חַת הַיִּצְהָרִ֔י וּמִשְׁפַּ֨חַת֙ הַֽחֶבְרֹנִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הָֽעָזִּֽיאֵלִ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקְּהָתִֽי: כח בְּמִסְפַּר֙ כָּל־זָכָ֔ר מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שְׁמֹנַ֤ת אֲלָפִים֙ וְשֵׁ֣שׁ מֵא֔וֹת שֹֽׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ: כט מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵֽי־קְהָ֖ת יַֽחֲנ֑וּ עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן תֵּימָֽנָה: ל וּנְשִׂ֥יא בֵית־אָ֖ב לְמִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י אֱלִֽיצָפָ֖ן בֶּן־עֻזִּיאֵֽל: לא וּמִשְׁמַרְתָּ֗ם הָֽאָרֹ֤ן וְהַשֻּׁלְחָן֙ וְהַמְּנֹרָ֣ה וְהַֽמִּזְבְּחֹ֔ת וּכְלֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ אֲשֶׁ֥ר יְשָֽׁרְת֖וּ בָּהֶ֑ם וְהַ֨מָּסָ֔ךְ וְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתֽוֹ: לב וּנְשִׂיא֙ נְשִׂיאֵ֣י הַלֵּוִ֔י אֶלְעָזָ֖ר בֶּן־אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן פְּקֻדַּ֕ת שֹֽׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ: לג לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֨חַת֙ הַמַּחְלִ֔י וּמִשְׁפַּ֖חַת הַמּוּשִׁ֑י אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מִשְׁפְּחֹ֥ת מְרָרִֽי: לד וּפְקֻֽדֵיהֶם֙ בְּמִסְפַּ֣ר כָּל־זָכָ֔ר מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה שֵׁ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם: לה וּנְשִׂ֤יא בֵית־אָב֙ לְמִשְׁפְּחֹ֣ת מְרָרִ֔י צֽוּרִיאֵ֖ל בֶּן־אֲבִיחָ֑יִל עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֛ן יַֽחֲנ֖וּ צָפֹֽנָה: לו וּפְקֻדַּ֣ת מִשְׁמֶ֘רֶת֘ בְּנֵ֣י מְרָרִי֒ קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמֻּדָ֣יו וַֽאֲדָנָ֑יו וְכָ֨ל־כֵּלָ֔יו וְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתֽוֹ: לז וְעַמֻּדֵ֧י הֶֽחָצֵ֛ר סָבִ֖יב וְאַדְנֵיהֶ֑ם וִיתֵֽדֹתָ֖ם וּמֵֽיתְרֵיהֶֽם: לח וְהַֽחֹנִ֣ים לִפְנֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֡ן קֵ֣דְמָה לִפְנֵי֩ אֹֽהֶל־מוֹעֵ֨ד ׀ מִזְרָ֜חָה מֹשֶׁ֣ה ׀ וְאַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו שֹֽׁמְרִים֙ מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּקְדָּ֔שׁ לְמִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: לט כָּל־פְּקוּדֵ֨י הַֽלְוִיִּ֜ם אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן עַל־פִּ֥י יְהוָֹ֖ה לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל־זָכָר֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ וָמַ֔עְלָה שְׁנַ֥יִם וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף: מ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה פְּקֹ֨ד כָּל־בְּכֹ֤ר זָכָר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה וְשָׂ֕א אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר שְׁמֹתָֽם: מא וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת־הַֽלְוִיִּ֥ם לִי֙ אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה תַּ֥חַת כָּל־בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֵת֙ בֶּֽהֱמַ֣ת הַֽלְוִיִּ֔ם תַּ֣חַת כָּל־בְּכ֔וֹר בְּבֶֽהֱמַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: מב וַיִּפְקֹ֣ד מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֹת֑וֹ אֶֽת־כָּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: מג וַיְהִי֩ כָל־בְּכ֨וֹר זָכָ֜ר בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֹ֛ת מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֤יִם וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף שְׁלשָׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים וּמָאתָֽיִם: מד וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: מה קַ֣ח אֶת־הַֽלְוִיִּ֗ם תַּ֤חַת כָּל־בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־בֶּֽהֱמַ֥ת הַֽלְוִיִּ֖ם תַּ֣חַת בְּהֶמְתָּ֑ם וְהָֽיוּ־לִ֥י הַֽלְוִיִּ֖ם אֲנִ֥י יְהוָֹֽה: מו וְאֵת֙ פְּדוּיֵ֣י הַשְּׁלֹשָׁ֔ה וְהַשִּׁבְעִ֖ים וְהַמָּאתָ֑יִם הָעֹֽדְפִים֙ עַל־הַֽלְוִיִּ֔ם מִבְּכ֖וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: מז וְלָֽקַחְתָּ֗ חֲמֵ֧שֶׁת חֲמֵ֛שֶׁת שְׁקָלִ֖ים לַגֻּלְגֹּ֑לֶת בְּשֶׁ֤קֶל הַקֹּ֨דֶשׁ֙ תִּקָּ֔ח עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הַשָּֽׁקֶל: מח וְנָֽתַתָּ֣ה הַכֶּ֔סֶף לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו פְּדוּיֵ֕י הָעֹֽדְפִ֖ים בָּהֶֽם: מט וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֵ֖ת כֶּ֣סֶף הַפִּדְי֑וֹם מֵאֵת֙ הָעֹ֣דְפִ֔ים עַ֖ל פְּדוּיֵ֥י הַֽלְוִיִּֽם: נ מֵאֵ֗ת בְּכ֛וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לָקַ֣ח אֶת־הַכָּ֑סֶף חֲמִשָּׁ֨ה וְשִׁשִּׁ֜ים וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֛וֹת וָאֶ֖לֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ: נא וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֜ה אֶת־כֶּ֧סֶף הַפְּדֻיִ֛ם לְאַֽהֲ֥רֹן וּלְבָנָי֖ו עַל־פִ֣י יְהוָֹ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה:

פרק ד, א וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: ב נָשׂ֗א אֶת־רֹאשׁ֙ בְּנֵ֣י קְהָ֔ת מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י לֵוִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: ג מִבֶּ֨ן שְׁלשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־בָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲשׂ֥וֹת מְלָאכָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: ד זֹ֛את עֲבֹדַ֥ת בְּנֵֽי־קְהָ֖ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קֹ֖דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים: ה וּבָ֨א אַֽהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְהוֹרִ֕דוּ אֵ֖ת פָּרֹ֣כֶת הַמָּסָ֑ךְ וְכִ֨סּוּ־בָ֔הּ אֵ֖ת אֲרֹ֥ן הָֽעֵדֻֽת: ו וְנָֽתְנ֣וּ עָלָ֗יו כְּסוּי֙ ע֣וֹר תַּ֔חַשׁ וּפָֽרְשׂ֧וּ בֶֽגֶד־כְּלִ֛יל תְּכֵ֖לֶת מִלְמָ֑עְלָה וְשָׂמ֖וּ בַּדָּֽיו: ז וְעַ֣ל ׀ שֻׁלְחַ֣ן הַפָּנִ֗ים יִפְרְשׂוּ֘ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֒לֶת֒ וְנָֽתְנ֣וּ עָ֠לָ֠יו אֶת־הַקְּעָרֹ֤ת וְאֶת־הַכַּפֹּת֙ וְאֶת־הַמְּנַקִּיֹּ֔ת וְאֵ֖ת קְשׂ֣וֹת הַנָּ֑סֶךְ וְלֶ֥חֶם הַתָּמִ֖יד עָלָ֥יו יִֽהְיֶֽה: ח וּפָֽרְשׂ֣וּ עֲלֵיהֶ֗ם בֶּ֚גֶד תּוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י וְכִסּ֣וּ אֹת֔וֹ בְּמִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת־בַּדָּֽיו: ט וְלָֽקְח֣וּ ׀ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֗לֶת וְכִסּ֞וּ אֶת־מְנֹרַ֤ת הַמָּאוֹר֙ וְאֶת־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְאֶת־מַלְקָחֶ֖יהָ וְאֶת־מַחְתֹּתֶ֑יהָ וְאֵת֙ כָּל־כְּלֵ֣י שַׁמְנָ֔הּ אֲשֶׁ֥ר יְשָֽׁרְתוּ־לָ֖הּ בָּהֶֽם: י וְנָֽתְנ֤וּ אֹתָהּ֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלֶ֔יהָ אֶל־מִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְנָֽתְנ֖וּ עַל־הַמּֽוֹט: יא וְעַ֣ל ׀ מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֗ב יִפְרְשׂוּ֙ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אֹת֔וֹ בְּמִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת־בַּדָּֽיו: יב וְלָֽקְחוּ֩ אֶת־כָּל־כְּלֵ֨י הַשָּׁרֵ֜ת אֲשֶׁ֧ר יְשָֽׁרֲתוּ־בָ֣ם בַּקֹּ֗דֶשׁ וְנָֽתְנוּ֙ אֶל־בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אוֹתָ֔ם בְּמִכְסֵ֖ה ע֣וֹר תָּ֑חַשׁ וְנָֽתְנ֖וּ עַל־הַמּֽוֹט: יג וְדִשְּׁנ֖וּ אֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָֽרְשׂ֣וּ עָלָ֔יו בֶּ֖גֶד אַרְגָּמָֽן: יד וְנָֽתְנ֣וּ עָ֠לָ֠יו אֶת־כָּל־כֵּלָ֞יו אֲשֶׁ֣ר יְֽשָֽׁרְת֧וּ עָלָ֣יו בָּהֶ֗ם אֶת־הַמַּחְתֹּ֤ת אֶת־הַמִּזְלָגֹת֙ וְאֶת־הַיָּעִ֣ים וְאֶת־הַמִּזְרָקֹ֔ת כֹּ֖ל כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָֽרְשׂ֣וּ עָלָ֗יו כְּס֛וּי ע֥וֹר תַּ֖חַשׁ וְשָׂמ֥וּ בַדָּֽיו: טו וְכִלָּ֣ה אַֽהֲרֹן־וּ֠בָנָ֠יו לְכַסֹּ֨ת אֶת־הַקֹּ֜דֶשׁ וְאֶת־כָּל־כְּלֵ֣י הַקֹּ֘דֶשׁ֘ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּֽחֲנֶה֒ וְאַֽחֲרֵי־כֵ֗ן יָבֹ֤אוּ בְנֵֽי־קְהָת֙ לָשֵׂ֔את וְלֹֽא־יִגְּע֥וּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵ֑תוּ אֵ֛לֶּה מַשָּׂ֥א בְנֵֽי־קְהָ֖ת בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: טז וּפְקֻדַּ֞ת אֶלְעָזָ֣ר ׀ בֶּן־אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן שֶׁ֤מֶן הַמָּאוֹר֙ וּקְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֔ים וּמִנְחַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה פְּקֻדַּ֗ת כָּל־הַמִּשְׁכָּן֙ וְכָל־אֲשֶׁר־בּ֔וֹ בְּקֹ֖דֶשׁ וּבְכֵלָֽיו: יז וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: יח אַל־תַּכְרִ֕יתוּ אֶת־שֵׁ֖בֶט מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י מִתּ֖וֹךְ הַֽלְוִיִּֽם: יט וְזֹ֣את ׀ עֲשׂ֣וּ לָהֶ֗ם וְחָיוּ֙ וְלֹ֣א יָמֻ֔תוּ בְּגִשְׁתָּ֖ם אֶת־קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אַֽהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ יָבֹ֔אוּ וְשָׂמ֣וּ אוֹתָ֗ם אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל־עֲבֹֽדָת֖וֹ וְאֶל־מַשָּׂאֽוֹ: כ וְלֹֽא־יָבֹ֧אוּ לִרְא֛וֹת כְּבַלַּ֥ע אֶת־הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵֽתוּ:

דרשות

פרשת במדבר "נצח ישראל" שנת ה'תשנ"ה

מסורת היא בישראל לקרוא פרשת במדבר בכל שנה פשוטה בשבת שלפני שבועות. וכבר סמכו לזה  רמז "פקוד ופסח, מנה ועצור, צום וצלי, קום ותקע". פי‘ "פקוד ופסח" – קרא פ' צו שעניינו ציווי ופקודה קודם פסח; "מנה ועצור" – קרא פ' הפקודים (במדבר) קודם חג השבועות הנקרא עצרת; "צום וצלי" – צום של תשעה באב קודם לפרשת ואתחנן, תפלתו של משה להכנס לארץ. "קום ותקע" – עמוד והתיצב, קרא פרשת נצבים בשבת שקודם ראש השנה.

ויש לשאול מה הקשר בין פ' במדבר לבין חג השבועות? השפת אמת הסביר שהרעיון הטמון בפרשתינו הוא ענין חניית השבטים "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל". לכאורה היה נראה כי התורה מאריכה בחניית כל שבט ושבט, במקום שהיתה צריכה לקצר, ואמנם לא כן הוא. התורה באה ללמד אותנו מוסר השכל שבכדי לקבל את התורה, חובה היא שתהיה אחדות מלאה בין כל שכבות העם. ולעולם לא יכולה להיות אחדות אלא כאשר כל אחד ואחד מכיר את מקומו. לכל שבט ושבט היה דגל משלו וצבע המיוחד לו. אותו הצבע ייצג אותו גם באורים ותומים על חשן המשפט. אותו צבע היה מתאים לאופיו של השבט. ואמרו ז"ל באבות בפרק ו' הנקרא קנין תורה משנה ו' שהתורה נקנית במ"ח דברים ומהם "המכיר את מקומו והשמח בחלקו". שנים אלה נכתבו בד בבד והראשון שבהם הוא המכיר את מקומו, ללמד שאם האדם לא מכיר את מקומו אז ממילא אינו שמח בחלקו. וטעם הדבר כי כאשר האדם מכיר את יתרונותיו וגם מכיר בחסרונותיו ומגבלותיו, הרי כאשר הוא מנצל את יתרונותיו שהם מקומו לגדול ולתרום לחברה שאותה הוא משרת, הכל מעריכים את עמלו ושמחים בו וממילא גם הוא שמח בחלקו. מאידך בהכירו את מגבלותיו וחסרונותיו, אם הוא ינסה לקבל על עצמו אחריות במקום שהוא מכיר שאין זה מקומו, ושאין לו שייכות אליו, הרי הוא בוודאי יכשל ויוציא על עצמו שם רע וממילא לא יהיה שמח בחלקו.

הגורם המרכזי לשבירת האחדות, לפילוג ולפירוד הוא כאשר אנשים פרטיים בחברה שואפים לחתור למדרגות שהם למעלה מיכלתם וממדרגתם, ולרוב הם מקבלים ממון ועידוד מחברים וקרובים לשאת על שכמם תפקידים שאין הם מוכשרים וראויים להם. שאיפה זו לדחוק את רגלי אדם אחר שזהו מקומו, במטרה לשבת על כסאו ולא במטרה לדאוג לטובת הכלל ולשלמות החברה, גורם לנזק לכללות החברה, כי אם הוא לא שמח בחלקו, ממילא לא די בזה שהוא גורם לפירוד ולפילוג החברה, אלא גם מה שיש לו נוטלים ממנו, שהרי הוא עצמו אינו עובד בכל כחותיו לתרום את כל יכולותיו לחברה שאותה הוא מייצג.

מציאות זו ניתן למצוא בכל שלב בחיים. החל מהזמן שהתלמיד רוצה לקפוץ כיתה בבי"ס יסודי ואינו מתאים לכיתה אליה הוא רוצה לקפוץ, כמו גם כאשר הוא עוזב את ביה"ס התיכון ומבקש להתקבל לאחת מהאוניברסיטאות המעולות, אלא שאין הוא תלמיד מצטיין. גם אם יש לו את כל הקשרים להתקבל כתלמיד מן המנין באותה אוניברסיטה, הוא לא יחזיק שם מעמד זמן רב מחמת עומס הלימודים. והתוצאות העגומות הן כשלון ועצבות במקום נצחון ושמחה.

משל למה"ד לתמונה שכל צבע וצבע בתמונה יש לו מקום בתמונה הכללית. ואם יבוא מישהו להחליף את הצבעים, יהיה אותו צבע שהוא נפלא ביופיו במקומו, שיא הכיעור במקום אחר. לעומת זאת יחסר אותו צבע במקום המיועד לו.

וכן לימד סוקרטס לבני הנעורים מוסר השכל, שהפרופסורים הגדולים ביותר למקצוע מסויים, אינם כשרים להביע דעתם בנושא אחר שאינו תחום התמחותם. ומי שמתיימר לחשוב שמשום מומחיותו בשדה אחד, יכול הוא להביע את דעתו בשדות אחרים רק משום שיש לו תואר "מומחה" אינו אלא שוטה. וע"ז אמרו ז"ל "כל המוסיף גורע". כל מי שחושב שהוא יודע הכל גם בשטחים שאינם בתחומו, אינו אלא טיפש כי הוא לא מכיר את מקומו ותחומו.

היום הוא היום האחרון שבשלושת ימי הגבלה. והתורה אמרה במעמד הר סיני "והגבלת את ההר סביב". לכל אחד ואחד היה גבול מסויים שעד שם היה מותר לו להתקרב ותו לא. ואפילו  משה רבינו היה מוגבל שנא' "וראית את אחורי ופני לא יראו". הגבלה זו היא שאחראית לאחדות בעם ולכן נאמר שם "ויחן שם ישראל נגד ההר" ופירשו ז"ל כאיש אחד בלב אחד. והטעם לכך משום שהגיעו למדרגה הנעלה של "איש על דגלו באותות לבית אבותם". במדרגה זו שכל אחד הכיר את מקומו והיה שמח בו, ובאותו מעמד זכה לתרום לתמונה הכללית של כלל ישראל בבחינת "ויחן" כאיש אחד. וזהו מה שראה בלעם באומרו "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". ראה שכל אחד הכיר את מקומו. וע"ז אמר התנא באבות "איזהו חכם המכיר את מקומו".

לכן האריכה התורה במקומו של כל אחד ואחד כי הם היו הגורמים העיקריים לאותה אחדות שבלעדיה לא היו חלילה ישראל ראויים לקבל את התורה. וזוהי הסיבה שאנחנו קוראים את פרשת במדבר קודם שבועות חג מתן תורתינו.

בחג השבועות כל נשמות ישראל שבכל הדורות עמדו במעמד הר סיני לקבלת התורה המאחדת את כל העם על כל שכבותיו באשר הם שם. וזוהי חשיבות הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל, כי הם מקור כל הנשמות שעמדו בהר סיני והמליכו עליהם את ה' ית' למלך. וזהו השבוע השביעי שבספירת העומר שהוא בבחינת מלכות. וזהו שאמרו מנה ועצור. פי' "מנה" – הכוונה לכללות נשמות עם ישראל שבכל הדורות, ו"עצור" – ל' עצירה ותחום. עוד נראה לי "מנה" ואם תקשי הרי אין אנחנו כחול הים ולא ככוכבי השמים לרוב? "ועצור" ממחשבתך זו כי לא מנית את כל נשמות עם ישראל שהיו במעמד הר סיני מאז ועד היום. 

————

איתא במסכת שבת פח. ”דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי, על ידי תליתאי, ביום תליתאי, בירחא תליתאי. כמאן? כרבנן“.

פירש רש"י "אוריאן תליתאי – תורה נביאים וכתובים. ונראה לי שזהו מקור המושג "בר אוריין" שהוא כינוי לחכם הבקי בכל חדרי התורה. לעם תליתאי – כהנים לוים וישראלים. על יד תליתאי – משה תליתאי לבטן אחרי מרים ואהרן. ביום תליתאי – לפרישה.

הריטב"א בחידושיו הביא את רש"י הנזכר לעיל והוסיף שיש מפרשים שאוריין תליתאי הם תורה שבכתב, ותורה שבעל פה, וסתרי תורה במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, וטעמי המצוות, ויש מפרשים כי סיפורי התורה מהווים חלק אחד, ותורת המצוות חלק שני, וסתרי תורה חלק שלישי, ונכון הוא. והטעם משום שבתוך התורה כלולים גם הנביאים והכתובים.

ובאמת רש“י לא פירש את כוונת הגמרא במה שאמרה ”בירחא תליתאי“ כי לכאורה נראה שהוא חדש סיון בו ניתנה התורה. אלא שנראה שסיון אינו ענין של מספר סדורי בלבד אלא שסיון כולל בתוכו את ניסן ואייר. ומסביר הרבי מלובביץ הטעם כי ניסן הוא בבחינת חסד, ואייר הוא בבחינת גבורה (וזה יסביר לנו מדוע כל מלחמותינו לעצמאות ישראל הם בחדש אייר) אבל חדש סיון הוא בבחינת תפארת שהוא משלב את שניהם גם יחד. ובמלים אחרות בניסן היו הנסים מלעילא לתתא, ובאייר הם בבחינת מלתתא לעילא ואילו בסיון נוצר קשר ישיר בין העליונים והתחתונים.

————

איתא במדבר רבה "בשלושה דברים ניתנה תורה באש במים ובמדבר. מה אלו חינם לכל באי עולם כך דברי תורה חינם לכל באי עולם". נראה לי לפרש שהאדם צריך לעמול קשה בעצם לימוד התורה להשגת האמת כאש. ואמנם צריך הוא להיות פתוח ונוח לקבל את האמת ממי שאמרה כמים ולא להתעקש על דעתו. ולעשות את עצמו כמדבר מבחינת ענוותנותו לשמוע דברי תורה מפי אחרים שנאמר מכל מלמדי השכלתי.

————

פתח הרב ישראל מאיר לאו בדרשתו לפרשתינו. הספר פותח במנינם של בני ישראל שבכדי להודיע חיבתן מונה אותם בכל שעה. בפרשה זו מופיע גם סדר המסעות של עם ישראל במדבר וסדר חנייתן סביב לאהל מועד.

דגל מחנה יהודה ראשונה יסעו, הוא מורה הדרך לכל עם ישראל ונלוו אליו יששכר וזבולון. לכל שבט היה דגל עם צבע משלו כפי הצבע של אבנו בחשן המשפט. צבעו של יהודה כחול, וסמלו אריה. טעם הדבר כי ממנו יצא דוד מלך ישראל, וממנו יופיע מלך המשיח – ללמד שמלחמתו היא כעצם השמים לטוהר, והוא אוחז בסיף. ומאחר ו"הסיף והספר ירדו יחדו מן השמים", נלוה אליו יששכר ששואב את כחו מהתורה. מאתים וחמשים ראשי סנהדראות יצאו ממנו ולכן לא פלא שסמלו חמור חמורתים שעול כבד על כתפו, וצבעו שחור לרמז שגם בימים אפלים התורה מאירה את עיניו. זבולון שהיה תומך ביששכר שהיה עוסק בתורה, סמלו אניה ודגלו צבע לבן, ללמד ששכרו שלם וזכה לו בנקיון כפים. – מי יעלה בהר ה' נקי כפים ובר לבב.

ונ"ל להוסיף שכידוע סמלו של יהודה היה אריה, וטעם הדבר כי ממנו יצא דוד מלך ישראל, וממנו יופיע מלך המשיח – ללמד שמלחמתו היא כעצם השמים לטוהר, ועיר דוד היא ירושלים עיה"ק עד עצם היום הזה נושאת את הסמל של האריה. בהיותי כבן שבע – שמונה, חלמתי את מלך המשיח בא והיה רוכב על האריה שעל בנין גנרלי, הוא בנין הדאר המרכזי  בפינת רחוב יפו ושלומציון המלכה. הוא ירד מהאריה וכל ישראל נהרו אחריו לקבל את פניו. בראותי זאת קמתי באמצע הלילה להעיר את הורי שהיו בחדר הסמוך לחדרינו ברחוב אריאל להצטרף לקהל מקבלי פניו של מלך המשיח. אבא כביכול ניחם אותי באומרו "חלום טוב חלום שלום". אבל אני מאוד התאכזבתי שאין זה רק חלום טוב. ואמנם הייתי בטוח שנתקיים בי "אשרי מי שראה פניו בחלום" ונתקיים במור אבי זצ"ל הפסוק "ואביו שמר את הדבר".