פרק מז, כח וַיְחִ֤י יַֽעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵי־יַֽעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה:
פרשת ויחי יעקב ופרשת חיי שרה קרויות בשם חיים ומדברות על מיתה של יעקב ושרה. להורות שצדיקים במיתתם קרויים חיים. (בש"ת)
נראה לי שיש רמז לכך בפסוק יקריבו "שי" למורא בר"ת שרה, יעקב. בשרה נאמר "לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י ׀ יָרֵ֑אָה" וביעקב נאמר "וַיִּירָ֧א יַֽעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ".
פירש"י "פרשה זו סתומה שביקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו".
פירש זאת רבינו בחיי ראה יעקב שהאותיות ח' וט' לא נמצאות בשמות השבטים, אמר יעקב מכיון שאין בהם חטא ראוי לגלות להם את הקץ. אך מכיון שראה שאין בהם גם אותיות ק' וצ' סתם ולא גילה. (בש"ת)
וַיְחִ֤י יַֽעֲקֹב֙ – יעקב כידוע חי חיים קשים החל מרדיפתו על ידי עשיו אחיו, מלבן הרשע שהיה חפץ להרגו ולבסוף מיוסף בר"ת "עלי" (עשיו, לבן, יוסף) ואמנם מאז נולד יוסף בן הזקונים ראה יעקב חיים של תוכן רוחני ואהבה עזה לבנו יוסף. הטרגדיה החלה בהיות יוסף בן שבע עשרה שנה שנקטף מאביו על ידי אחיו שמכרו אותו למצרים. מאז ועד שראה יעקב שוב את בנו יוסף עברו עשרים ושתים שנה. שהרי יוסף החל למלוך במצרים בהיותו בן שלושים שנה ורק כעבור עוד שבע שני שבע ושנתים שני רעב היה יוסף כבר בן שלושים ותשע שנים, ורק אז התודע יוסף לאחיו ובית אביו ורק אז ירד יעקב למצרים ועמד לפני פרעה לראשונה בהיותו בן מאה ושלושים שנה. וכידוע מת יעקב בן מאה ארבעים ושבע שנים. נמצא שיעקב ראה את יוסף בחייו שבע עשרה שנים במצרים, בנוסף על השבע עשרה השנים הראשונות שהיו בארץ כנען, ובסך הכל שלושים וארבע שנים כמנין "ויחי". (רבינו בחיי ובעל הטורים)
עוד כתב רבינו בחיי שכשם שיעקב כלכל את יוסף שבע עשרה שנה בראשית חייו כך כלכל יוסף את יעקב אביו שבע עשרה שנה באחרית ימיו.
כיוצא בזה "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה". חייה של שרה עם יצחק בנה היו רק ל"ז שנים, שהרי היא היתה בת תשעים כשנולד יצחק והיא מתה כשהיתה בת מאה עשרים ושבע – שלושים ושבע שנים אחרי הלידה כמנין "ויהיו".
"ויהי ימי יעקב שני חייו“. פי‘ הבן איש חי ע“ד הנא‘ "יראת ה‘ תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה“, דהיינו הצדיק גם לילותיו נחשבות כימים כי הוא ישן רק מעט בהם ועוסק כל הזמן בתורה, וגם כשישן נשמתו עולה למעלה ולומדת תורה עם הצדיקים, ולכן יראת ה‘ תוסיף ימים. אבל הרשעים גם ימיהם שמאבדים אותם, נחשבים כלילות ולכן שנות רשעים תקצורנה. וזהו שאמר ”ימי יעקב שני חייו“ ללמד שכל שנות חייו נחשבים כימים.
"ויהי ימי יעקב שני חייו“ – כל יום ויום היה מלא תוכן ולא הלך לבטלה ועליו נאמר "את מספר ימיך אמלא".
כט וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵי־יִשְׂרָאֵל֘ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א ׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִׂים־נָ֥א יָֽדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶֽאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם:
מדוע צוה יעקב שלא להקבר במצרים אלא במערת המכפלה? יש מתרצים שחשש יעקב שמא יעשוהו אלוה במצרים ולכן בקש לא להקבר בה. ואמנם מדוע לא הסתפק בהבטחת בנו יוסף והזקיקו לשבועה?
פי' חז"ל ששבועה זו היתה כ"כ חשובה עד כדי כך שאילולי נשבע יוסף לאביו יתכן שלא היה פרעה מרשה ליוסף להוציאו ממצרים. ונ"ל להוכיח זאת מלשון הכתוב שאמר פרעה ליוסף "עלה וקבור את אביך כאשר השביעך". משמע שזו הסיבה היחידה שבשלה הותרה יציאתו ממצרים.
אלא שתירוץ זה קשה ביותר היתכן שלא היה פרעה מרשה ליוסף לקיים צוואת אביו, והרי היה יוסף משנה למלך ונכבד בעיני העם? ועוד הרי גם יעקב היה נכבד מאוד בעיני פרעה ובעיני העם ללא קשר ליוסף, שהרי בבואו למצרים נפסק הרעב, וממילא הסברא נותנת שהיה פרעה חפץ לקיים צוואתו. ואם תאמר שפרעה לא היה שם לב לכבודו של יעקב וגם לא לזה של יוסף, מהיכא תיתי שהיה שומר את השבועה אשר נשבע יוסף לאביו? וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מה היה כחה של השבועה שהשביע יעקב את יוסף ומדוע לא היה די לו בהבטחה גרידא?
וראיתי פירוש נחמד להרה"ג מ"מ שנאורסון בליקוטי שיחות חלק כ"ה פ' ויחי א' שמסביר את ההבדל שבין שבועה להבטחה. שהמבטיח משתדל למלא את הבטחתו בבוא הזמן, אבל עד לאותו הזמן אינו חושב על אותה הבטחה. משא"כ הנשבע מרגע שנשבע הוא מוטרד ואינו שקט עד שיקיים שבועתו. ולכן השביע יעקב את יוסף כדי שלא ינוח ולא ישקוט עד שיקיים את שבועתו.
ועפי"ז נלענ“ד להסביר גם את הפ' "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי" שהוא לשון שבועה, שאילו היתה זו הבטחה, לא היינו זוכרים את ירושלים בזמן היותינו יושבים בהשקט ובבטחה, בשלום ובשלוה בארצות גלותינו. אבל כשהוא בלשון שבועה לא נוכל להסיר מחשבתינו מירושלים, ואע"פ שנוח לו לאדם בגלות מבחינה גשמית, ולפעמים גם מבחינה רוחנית, עליו לזכור שאין זה מקומו, וכל רגע מחייו הוא חייב להזכיר לעצמו שבועה זו להשתדל לעלות לירושלים ולארץ הקודש. וכדי ששבועה זו לא תשכח מפיו ומפי זרעו ממשיך הפסוק "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", שבכל שמחת נשואין חייב הוא לזכור את ירושלים בשבירת כוס תחת החופה, ובכל פעם שמסייד ומשפץ את ביתו חייב הוא להשאיר מקום שאינו מסוייד ואינו מכוייר כראוי, זכר לחורבן.
וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶֽאֱמֶ֔ת – ונאמר "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" המשיל זאת המגיד מדובנא לאחד שרצה לתת מתנה לאחד וחשש שאשתו תמנע זאת ממנו לכן הוא כתב לו שטר חוב וממילא היא היתה חייבת לפרוע את חובו. נמצא בנמשל הבטחת הקב"ח לאברהם בברית בין הבתרים היתה בתור חסד, אבל הפרעון ליעקב שהוא קיום ההבטחה הוא על פי דין.
חֶ֣סֶד וֶֽאֱמֶ֔ת – הוא חסד שעושים עם המתים. רמז לכך כתב בעל הטורים. אמת בר"ת ארון מטה תכריכין. (בש"ת)
——————-
”ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים“. ישעיהו גורלין דרש באקדמיה העברית באטלנטה בשנת תש“נ ואמר כי במלים אלה שהודיע יעקב למצרים כי עם ישראל שונה מהם בתכלית התחילו אותות האנטישמיות שאילולי כן איך אפשר למלך פרעה שיתחדשו גזרותיו מקצה אל קצה. ואמנם זה לא גרם למשבר כ“כ חריף באשר יש שטענו בצדק שיעקב רצה להקבר עם אבותיו עמם חי את מרבית חייו עד לשבע עשרה השנים האחרונות, אבל כאשר השביע יוסף את אחיו ”והעליתם את עצמותי מזה אתכם“ שהוא חי את מרבית חייו במצרים מלבד שבע עשרה שנה שחי בא“י פה לית מאן דפליג שגופו של יוסף היה במצרים אבל ראשו היה בא“י ולכן נתחדשו גזרותיו. ולכן מיד אחרי ”ויחנטו אותו וישם בארון במצרים“, נאמר ”ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף“.
ל וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֨נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻֽרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָֽנֹכִ֖י אֶעְשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ:
ראיתי להוכיח מפרשה זו על חשיבות הקבורה בארץ הקדש אפי' לאלה החיים בגולה, שהרי יעקב נפטר בארץ מצרים ובקש שיעלו את עצמותיו לארץ הקדש לקבורה. וכן יוסף אף על פי שחי את מרבית חייו בארץ מצרים ביקש שיעלו את עצמותיו לארץ הקדש. ומעולם לא שמענו מי שיתרעם על כך שעשו שלא כהוגן.
לא וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה:
"ויאמר אנכי אעשה כדבריך. ויאמר השבעה לי וישבע לו“. הקשה הבן איש חי ,מאחר שאמר לו שיעשה כדבריו מדוע השביעו? אלא שבתחילה השיב יוסף אנכי אעשה כדבריך לצוות את אחי להעלות את עצמותי. אם כך השיבו יעקב השבעה לי כי אח“כ גם אתה תוכל להשביע את אחיך להעלות את עצמותיך. ויש להקשות מה איכפת ליעקב שגם יוסף ישביע את אחיו להעלות את עצמותיו ארצה? נראה לי הטעם כי אהבתו של יעקב ליוסף היתה כל כך חזקה לא רק בחייו אלא גם במותו.
וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה – פירש"י וישתחו ישראל – תעלא בעידניה סגיד ליה:
על ראש המטה – הפך עצמו לצד השכינה, מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה. עכ"ל.
נ"ל שהיה קשה לרש"י איך יכול היה יעקב להשתחוות על ראש המיטה? וכי הוא קם ממיטתו והפך עצמו לראש המיטה והשתחווה? לכן פירש "הפך עצמו לצד השכינה". אלא שקשה איך הפך את עצמו והשתחווה בהיותו שוכב על ערש דווי? ולכן נראה לי שכוונתו בזה שאין פירושה של המלה "וישתחו" השתחוויה, אלא אם כן כתוב אחריה המלה "ארצה" כמו במפגש יעקב ועשיו "וישתחו ארצה שבע פעמים" וכן לקמן, אלא שהוא קד קידה. הניע את ראשו כלפי השכינה ובאותו הזמן גם כלפי יוסף כאומר תודה על שנשבע לו, וגם משום היותו מלך "תעלא בעידניה סגיד ליה", ואין לומר שהוא הפך את עצמו ממש בהיותו חולה, אלא נ"ל שעשה זאת בכוונתו בלבד כלפי השכינה שהרי לא היתה לו האפשרות לקום מהמיטה ולהפוך את עצמו לצד השכינה. וכן להלכה אם אדם עומד באמצע תפלת שמונה עשרה ועמידתו אינה לצד מזרח או לצד ארץ ישראל, צריך לעמוד על עמדו ולכוון לכיוון הראוי.
מה פירוש המלה "תעלא"? פירש השפתי חכמים שהוא שועל, ויש חודש אחד בשנה שהשועל הוא מלך על כל החיות ובאותו חודש ראוי להשתחוות לו. וכמו הנאמר "אין לך אדם שאין לו שעה" וכאשר שעתו צלחה עבורו אפילו אם זה לזמן קצר, השתחווה לו!
פרק מח, א וַיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם:
מנין שהמבקר את החולה נוטל אחד משישים בחוליו? מצאתי רמז יפה מהגר"א. ”ויאמר ליוסף הנה אביך חולה”. הנה בגימטריה ס‘. ומיד כשבא יוסף נאמר ”ויתחזק ישראל וישב על המטה“. המטה בגימטריה נ“ט. מכאן שנטל יוסף אחד מס‘ בחוליו.
ב וַיַּגֵּ֣ד לְיַֽעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יוֹסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הַמִּטָּֽה:
מדוע התחזק? הביא הבן איש חי את מה שכתב בקה“י בשם האריז“ל כי שם מה“ש שהוא החמישי בשם ע“ב מסוגל לרפואה ואבנו של יוסף היא "שהם“ אותיות מה“ש.
ומזה ניתן ללמוד שהשם של האדם יש בו כחות וסגולה מיוחדת ליחודיות שבו. ולפי זה שמי הוא ”אליהו שלום“ שהוא בגי‘ חת“ך ס“ת של המלים ”פותח את ידך“, וכן הוא בגי‘ ”ומשביע“ וגם שם המלאך הממונה על הפרנסה ”דיקרנו-סא“, הוא בגי‘ חת“ך עם הכולל. נמצא ששמי כשם המלאך הממונה על הפרנסה. ואמנם לבל נחשוב שאנחנו מתפללים לאותו מלאך עבור הפרנסה בלתי לה' לבדו. ואכן הר"ת של ”פותח את ידך“ הם אותיות פא"י שהגי' שלהם היא צ"א המייצגת את שם ה' ככתבו וכקריאתו להורות שאותיות חת"ך ניזונות מאותיות פא"י, שהם שמו ית'.
ג וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה־אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי: ד וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם: ה וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶ֩יךָ֩ הַנּֽוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֨יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי:
מהו "ועתה“? ואיך אמר "לי הם“, מאחר שאינם בניו? פי‘ הבן איש חי עפ“י מ“ש בס‘ הלקוטים בפ‘ וישב בשעה שבלבל ראובן יצועי אביו ראויה היתה בלהה להוליד תאומים ושמותיהם נתלבשו באוצר ידוע ששמו "גוף“ שהוא קרוב לעוה“ז וא“א להחזירם, וב“ד של מעלה הורידו אותם לאשת יוסף והם מנשה ואפרים. נמצא שאפרים ומנשה היו זה מכבר צריכים להיות בני יעקב ובלהה. אלא שע“י שבלבל ראובן יצועי אביו הלכו אצל יוסף. ולכן אמר "ועתה“ ו“לי הם“. וע“כ בדין הוא שאפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.
ובס‘ בני יששכר הסביר את הכתוב ”אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי“ מבחינה מספרית של שמם. שהמלים ”אפרים מנשה“ עולים תשכ“ו. ו”ראובן שמעון“ עולים תשכ“ה ועם הכולל יהיו בדיוק תשכ“ו. מס‘ טעמי המנהגים ענייני ר“ה.
ו וּמֽוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר־הוֹלַ֥דְתָּ אַֽחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִֽהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּֽרְא֖וּ בְּנַֽחֲלָתָֽם: ז וַֽאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֨עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָֽאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם:
פירש"י "ואקברה שם – ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת], אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה".
והקשה הרב ליסבון בשם הרבי מלובביץ בשנת ה'תשנ"ח והרי מפורש בפסוק הטעם מדוע לא קברה במערת המכפלה ומעולם לא מצינו שום תרעומת על זה מצד יוסף. ומדוע א"כ עתה בשעה שיעקב מבקש מיוסף לקחת את עצמותיו לקבורה במערת המכפלה אומר לו "וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת]"?
ולענ"ד אין כאן קושיא. דבשלמא כאשר עושה האבא מה שעושה לטובת הילדים, מה שעשה עשוי ואין למי מהילדים הזכות להתלונן כנגדו. אבל כשהוא מבקש שאחרי מותו יקברוהו בצד אשה אחרת, שאינה אמו, בודאי לא ירצה לזלזל בכבוד אמו, ולא ימלא את רצון אביו.
אבל הרבי בשיחותיו פירש שמבחינה שכלית עשה מה שהיה צריך לעשות באותה שעה אלא שתרעומת זו אינה מנקודה שכלית אלא מנקודה לבבית "וידעתי שיש בלבך עלי". שהרי רחל היתה אם הבנים עקרת הבית. היתכן שדוקא היא לא תקבר מאיזו סיבה שהיא כעקרת הבית בת זוגו של יעקב בין ארבעת הזוגות הקבורים במערה?
ובאמת מדוע לא קברה במערה? עפ"י הדבור. פי' שתפקידו של האיש היהודי הוא להפיץ יהדות מחוץ לחומות הבית. במסחר, בעבודה, בביהכנ"ס, וכיו"ב. וכן יחוסו של אדם אם הוא כהן, לוי או ישראל תלוי באביו כי זה תלוי במעמדות העם שנתחלק לג' מעמדות בעבודת ה'. משא"כ האשה תפקידה הוא להעצים את היהדות בתוך הבית. היא זו האחראית ללבא את לבבות בני ביתה לעבודת ה'.
וזהו שענה יעקב ליוסף. רחל אמך היתה אם ועקרת הבית לכל הבנים לא רק לך ולבנימין אחיך. וזהו הטעם שיצאה להיות קבורה על אם הדרך דוקא משום דאגתה לכל הבנים בצאתם לגלות כדי שתוכל לבכות ולהתפלל עליהם.
ח וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה:
פירש"י ביקש לברכם ונסתלקה הימנו שכינה לפי שעתיד ירבעם לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה. ונתן רמז לכך בס' ילקוט הגרשוני שהמלה "בני" בראשי תיבות "ירבעם בן נבט" וכן "יהוא בן נמשי". (בש"ת)
יש להקשות מהיכן ידע יעקב מה שפירש רש"י? נראה לי שמיד כשבאו אליו להתברך על ידו סרה ממנו השכינה, ומזה ידע שיש בהם פסול. ומכאן יש ללמוד על חשיבות היחוס. שכיון שיוסף נשא לאשה את אסנת בת פוטיפרע כהן און מאותו שורש של האם היה הפסול במנשה ואפרים. ולכן שאל מי אלה. ומאותה סיבה אמר יעקב לבניו כפירש"י שם, שרק הם ישאו את ארונו ולא אחד מנכדיו.
ט וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱלֹהִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַֽאֲבָֽרֲכֵֽם:
ולכאורה קשה איך קבל יעקב את תשובתו של יוסף במה שאמר בני הם? האם אחרי שהשיבו שבה אליו השכינה, ולכן אמר קחם נא אלי ואברכם? ונראה שיוסף השיבו, אמנם הם בני אסנת אשתי שדוחה את השכינה, אך לפחות ברך אותם מצידי. לזה השיבו יעקב קחם נא אלי ואברכם. אם תקח אותם אלי, היינו אם תדאג לכך שימשיכו את מסורת ישראל סבא, ולא את המסורת של אמם אז אני אברכם.
י וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּֽבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם:
פירש הספורנו לא יכול לראות. היטב כדי שתחול עליהם ברכתו בראותו אותם. וקשה מיניה וביה, שבפסוק י"ד כתב "שכל את ידיו. השכיל והבין במשוש ידיו בלא ראות". אלא שבאופן שהיו ידיו כסדרן לא היתה הברכה יכולה לחול עליהם כלל.
יא וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף רְאֹ֥ה פָנֶ֖יךָ לֹ֣א פִלָּ֑לְתִּי וְהִנֵּ֨ה הֶרְאָ֥ה אֹתִ֛י אֱלֹהִ֖ים גַּ֥ם אֶת־זַרְעֶֽךָ:
פירש הרשב"ם לא פיללתי – לא דנתי בלבי. כל פילול לשון דין. וכן ויעמוד פנחס ויפלל. ע"כ. ומכאן המלה "בפלילים" בדיינים. ולפלא הוא שהרשב"ם שהוא בדרך כלל מפרש לפי הפשט פירש מלה זו רחוק מהפשט. ולענ"ד נראה לא פיללתי פי' לא עלה על דעתי, לא חלמתי על כך. כמו מי פילל ומי מילל. גם ראייתו מהנאמר "ויעמוד פנחס ויפלל" אין לה ענין של דין אלא של תפלה. כמו ויעמוד פנחס ויתפלל. ואפשר לפרש גם "לא פיללתי", מלשון תפלה. לא התפללתי מכיון שהדבר היה כל כך רחוק המציאות, לא חלמתי שאוכל אי פעם לראותך, וחשבתי שהיא תפלת שווא.
יב וַיּוֹצֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֹתָ֖ם מֵעִ֣ם בִּרְכָּ֑יו וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְאַפָּ֖יו אָֽרְצָה: יג וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֘ אֶת־שְׁנֵיהֶם֒ אֶת־אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו: יד וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֨יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאל֖וֹ עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר: טו וַיְבָ֥רֶךְ אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָֽרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵֽעוֹדִ֖י עַד־הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: טז הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֘ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ:
וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק – שיגדלו ויהיו לתפארת כל המשפחה הנכבדה. ולא חלילה שאבותיהם יתביישו בהם, על דרך הנאמר ביעקב בעדת קרח "בקהלם אל תחד כבודי".
יז וַיַּ֣רְא יוֹסֵ֗ף כִּֽי־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד־יְמִינ֛וֹ עַל־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ־אֶפְרַ֖יִם עַל־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה: יח וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִֽינְךָ֖ עַל־רֹאשֽׁוֹ: יט וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֨אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם: כ וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֘ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֞ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה: כא וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָֽנֹכִ֖י מֵ֑ת וְהָיָ֤ה אֱלֹהִים֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־אֶ֖רֶץ אֲבֹֽתֵיכֶֽם: כב וַֽאֲנִ֗י נָתַ֧תִּי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֨חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי:
פירש הספורנו "וַֽאֲנִ֗י נָתַ֧תִּי לְךָ֛ – ואני הנה אמנם לא עברתי נחלה כלל כשנתתי לך שכם אחד על אחיך בארץ אף על פי שהיא ארץ אבותיכם בלעדי כי נתתי לך מה שלקחתי מיד מי שהוא אמורי במעשיו הרעים ובעל אמירה שאומר הרבה ואפילו מעט אינו עושה להיטיב וזה הוא עשו כשקניתי הבכורה ממנו כי לולא זה לא היה לאחיך בירושת האבות כ"כ חלק בארץ" ע"כ.
וקשה לי, שמדבריו משמע שהיה לעשיו חלק פשוט בנחלת הארץ ויעקב לא קנה ממנו אלא את חלק הבכורה וזה נוגד למה שאמרו רבותינו שנחלת הארץ עברה מהאבות ישר לבני ישראל וכלל לא לבני עשיו.
פירש"י שכם ממש – היינו העיר שכם. ונ"ל הטעם כי משם נמכר לעבד.
בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי – ראיתי בעיטורי תורה בשם המשך חכמה שההבדל בין חרב לקשת הוא שהחרב ממית כשלעצמו שהוא עשוי מברזל וחד. אבל הקשת אינה ממיתה מעצמה אלא מכח המושך בה. והוא מדמה את החרב לתפלה שתקנו כנסת הגדולה שגם בלי כוונה מיוחדת היא מתקבלת למעלה. מה שאין כן מה שמוסיף המתפלל מעצמו במעין כל ברכה הוא צריך למשוך בקשת בכוונותיו המיוחדות.
פרק מט, א וַיִּקְרָ֥א יַֽעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים:
הֵאָֽסְפוּ֙ – מפרש רבי יהונתן אייבשיץ מאחר והגלות הראשונה היתה בגלל שנאת האחים ליוסף, והגלות השניה בחרבן הבית השני בגלל שנאת חינם, אמר להם יעקב הֵאָֽסְפוּ֙! האחדות היא שתקבע את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. (בש"ת)
וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם – פירש"י "בקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים". מדוע נסתלקה ממנו שכינה? נראה לי שהוא רצה לגלות להם שהם לא יצליחו להשלים את ארבע מאות השנים שנגזר עליהם בשעבוד מצרים, ויצטרכו להשלים את "קץ" השנים הנותרות בגלות ארוכה שתמשך אלפי שנים. ואילו היה יעקב מגלה להם את זה, היו מתיאשים, ולא מצפים עוד לגאולה. ולכן נסתלקה ממנו השכינה.
יִקְרָא אֶתְכֶ֖ם – דקדק הבעש"ט שהגאולה תבוא בדרך מקרה, בהיסח הדעת. שהרי אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת. (בש"ת) וכן מפורש בסנהדרין צז. "תנו רבנן כי ידין ה' עמו… כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב אין בן דוד בא עד וכו' דבר אחר עד שיתייאשו מן הגאולה, שנאמר ואפס עצור ועזוב כביכול אין סומך ועוזר לישראל כי הא דרבי זירא כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה אמר להו במטותא בעינא מנייכו לא תרחקוה דתנינא שלשה באין בהיסח הדעת אלו הן משיח מציאה ועקרב". לפיכך לא ראוי לבקש בפומבי "אנחנו רוצים את המשיח עכשיו", אבל כמובן חייב אדם לצפות לבואו בכל עת שיבוא ואף על פי שיתמהמה.
בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים – המצרים אמרו "פן ירבה“ והי“ת אמר "כן ירבה וכן יפרץ“. פי‘ הבן איש חי שזה רמוז באחרית כל אחת מהאותיות "ימים". "ימ-ים“ – "כן-כן". ובזה תופר עצת פרעה.
פירוש אחר, "הימים“ – ה‘ ימים שכן כל יום מסמל אלף שנה ככתוב "אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור“ ואחרית ה‘ ימים הכוונה לאלף הששי.
ב הִקָּֽבְצ֥וּ וְשִׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יַֽעֲקֹ֑ב וְשִׁמְע֖וּ אֶל־יִשְׂרָאֵ֥ל אֲבִיכֶֽם: ג רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣רִי אַ֔תָּה כֹּחִ֖י וְרֵאשִׁ֣ית אוֹנִ֑י יֶ֥תֶר שְׂאֵ֖ת וְיֶ֥תֶר עָֽז: ד פַּ֤חַז כַּמַּ֨יִם֙ אַל־תּוֹתַ֔ר כִּ֥י עָלִ֖יתָ מִשְׁכְּבֵ֣י אָבִ֑יךָ אָ֥ז חִלַּ֖לְתָּ יְצוּעִ֥י עָלָֽה: ה שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹֽתֵיהֶֽם:
כְּלֵ֥י חָמָ֖ס – רמז ש. בובר שהר"ת של המלה "חמס" הם חזנים, מלמדים, סופרים שנתברך בהם שבט שמעון. (עטו"ת)
ו בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר: ז אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַֽעֲקֹ֔ב וַֽאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל: ח יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ יָֽדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹֽיְבֶ֑יךָ יִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֥י אָבִֽיךָ:
יָֽדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹֽיְבֶ֑יךָ פי‘ הבן איש חי האויב של ישראל הוא הנחש. “ידך“, יד בגי‘ "דוד“ שבא מיהודה, ע“י זמירות התהלים שכתב, יכניעו את הנחש. קודם אותיות "נחש“ הן אותיות "זמר“, שמלת "עורף" רומזת למלה “קודם“.
יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ – אומר המדרש רבא שזה מתבטא בשם "יהודי".
ט גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה מִטֶּ֖רֶף בְּנִ֣י עָלִ֑יתָ כָּרַ֨ע רָבַ֧ץ כְּאַרְיֵ֛ה וּכְלָבִ֖יא מִ֥י יְקִימֶֽנּוּ:
"כָּרַ֨ע רָבַ֧ץ כְּאַרְיֵ֛ה וּכְלָבִ֖יא מִ֥י יְקִימֶֽנּוּ“ פי‘ הבן איש חי שזה רומז לחרבן שני המקדשות ולבנין בית שלישי. שבית ראשון היה דוגמת ארי ובית שני היה דוגמת כלב. בית ראשון כרע כארי ובית שני רבץ ככלב. מי יקימנו רמז לבית שלישי שיבנה במהרה בימינו אמן.
י לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֨בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א שִׁילֹ֔ה וְל֖וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים:
והטעם כי מלכותו תשוב אליו באחרית הימים. עוד נראה לי לפרש שגם כאשר נחלקה המלכות בין ישראל ליהודה היו מלכי ישראל משבטים שונים זה מזה, אבל מלכות יהודה לעולם לא סר ממלוך עליה אלא אחד משבט יהודה.
ראיתי שאלה ותשובה מליצית נפלאה בשם האבן עזרא ששאלו אותו בזה הלשון: "אבי אל חי שמך למה מלך משיח לא יבא"? וזה נקרא ישר והפוך. ומדוע אם כן לא בא המשיח? השיבם "דעו מאביכם כי לא בוש אבוש שוב אשוב אליכם כי בא מועד" וגם זה נקרא ישר והפוך. (עטו"ת)
יא אֹֽסְרִ֤י לַגֶּ֨פֶן֙ עִירֹ֔ה [עִיר֔וֹ] וְלַשּֽׂרֵקָ֖ה בְּנִ֣י אֲתֹנ֑וֹ כִּבֵּ֤ס בַּיַּ֨יִן֙ לְבֻשׁ֔וֹ וּבְדַם־עֲנָבִ֖ים סוּתֹֽה [סוּתֽוֹ] :
"ובדם ענבים סותה" – עי' בסוף פירש"י בביאור מלת "סותה" וז"ל: "לשון מין בגד הוא ואין לו דמיון במקרא" ואמנם יש לו דמיון באנגלית שהמלה "סוט" היא חליפה העשויה מבגד. ואחר כך כתב "ואף רבותינו פירשו בגמ' ל' הסתת שכרות במס' כתובות קי"ד ועל היין, שמא תאמר אינו מרוה? ת"ל סותה". ולפירוש זה ביאור מלת "סותה" הוא "מרוה". וכן הוא באנגלית ”סוטינג“ שפירושו מרוה דהיינו שהאכילה או השתיה היו "די ספוקו".
יב חַכְלִילִ֥י עֵינַ֖יִם מִיָּ֑יִן וּֽלְבֶן־שִׁנַּ֖יִם מֵֽחָלָֽב:
חַכְלִילִ֥י עֵינַ֖יִם מִיָּ֑יִן – פי‘ הבן איש חי באופן נפלא כדרכו בקדש. שההיתר שניתן לדוד שבא מרות המואביה ולרחבעם שבא מנעמה העמונית רמוזים בשני יודין שנכתבו בפ‘ "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה‘“. שאילו היה כתוב עמון ומואב היו רות ונעמה בכלל האסורים בקהל ה'. ובשל הוספת האות י‘ בלבד דרשו ז“ל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. וזה רמוז במלה "מיין“ – מן י“י. וכידוע דוד ורחבעם היו מלכי ב“ד ונקראו עיני ישראל.
עוד נא‘ "יולד בן לנעמי“ ומנין ידעו זאת? אלא שכתוב "ותקח נעמי את הילד ותשיתיהו בחיקה ותהי לו לאומנת ותקראן לו השכנות לאמר יולד בן לנעמי“ ופי‘ האלשיך ז“ל שעשה לה הקב“ה נס ולא רק החזיקה אותו בחיקה אלא השפיע לה הקב“ה חלב בדדיה והניקה אותו אעפ“י שהיתה זקנה. ואז אמרו השכנות לא על חינם נהיה כדבר הזה אלא להודיע כי יולד בן לנעמי שהוא עצמו בנה מחלון, ששב עתה בגלגול מרות ובועז בדרך ייבום. וזוהי הראיה שהיתה רות ראויה לבוא בקהל, כי לא עביד רחמנא ניסא לשקרי.
יג זְבוּלֻ֕ן לְח֥וֹף יַמִּ֖ים יִשְׁכֹּ֑ן וְהוּא֙ לְח֣וֹף אֳנִיֹּ֔ת וְיַרְכָת֖וֹ עַל־צִידֹֽן: יד יִשָּׂשׂכָ֖ר חֲמֹ֣ר גָּ֑רֶם רֹבֵ֖ץ בֵּ֥ין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם: טו וַיַּ֤רְא מְנֻחָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב וְאֶת־הָאָ֖רֶץ כִּ֣י נָעֵ֑מָה וַיֵּ֤ט שִׁכְמוֹ֙ לִסְבֹּ֔ל וַיְהִ֖י לְמַס־עֹבֵֽד: טז דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
ראיתי רמז מר' שלמה זלמן אחיו של ר' חיים מוולוז'ין בענין המנהג לקרוא מראש חדש ניסן את י"ב הנשיאים, שהיום בשבוע שבו קוראים מתנת דן יחול גם ראש השנה והוא רמז שביום זה ידין ה' עמו. (עטו"ת)
יז יְהִי־דָן֙ נָחָ֣שׁ עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ שְׁפִיפֹ֖ן עֲלֵי־אֹ֑רַח הַנּשֵׁךְ֙ עִקְּבֵי־ס֔וּס וַיִּפֹּ֥ל רֹֽכְב֖וֹ אָחֽוֹר: יח לִֽישׁוּעָֽתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְהוָֹֽה: יט גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ וְה֖וּא יָגֻ֥ד עָקֵֽב: כ מֵֽאָשֵׁ֖ר שְׁמֵנָ֣ה לַחְמ֑וֹ וְה֥וּא יִתֵּ֖ן מַֽעֲדַנֵּי־מֶֽלֶךְ:
פי' הבן איש חי כמין חומר "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר“. בד‘ סעודות של שבת אוכלים ח‘ ככרות הרמוזות במלים "שמנה לחמו“. (שמונה לחמים) שאם ישלים סעודותיו כראוי אז הוא יזכה ל"והוא יתן מעדני מלך“ לכבד את שלחנו במעדני שבת.
כא נַפְתָּלִ֖י אַיָּלָ֣ה שְׁלֻחָ֑ה הַנֹּתֵ֖ן אִמְרֵי־שָֽׁפֶר:
"נפתלי אילה שלוחה", אילה אותיות "אליה“ הנביא זכור לטוב. "שלוחה“ – רמז לכך שהוא שלוח לכל בית ישראל בכל מוצאי שבת. "הנותן אמרי שפר“ – לכתוב זכויותיהם של ישראל מצד השבת.
כב בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי־עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָֽעֲדָ֖ה עֲלֵי־שֽׁוּר:
ארז“ל "יוסף משלו נתנו לו“ שזכה להיות פותר. וזכה למלכות משום שלא חטא בעריות. ומה הקשר בין זה שזכה להיות פותר לזה שלא חטא בעריות? הכי פירושו הסר את האותיות ע' וי' שבמלה "עריות" שהן בגי' פ' והחלף אותן באות פ' תמצא מלת "פרות" ובשינוי האותיות תקבל "פותר“.
ולי נראה לפרש "בן "פורת יוסף" בחילוף האותיות הוא "בן פותר יוסף" "בן פותר עלי עין" – המלה "פותר" נכתבה פעמיים לרמז על שני חלומותיו שסיפר לאחיו. ולרמז על שני החלומות שפתר בבית הסהר אחד לשר המשקים ואחד לשר האופים. ולרמז על פתרון שני החלומות של פרעה, של הפרות ושל השבלים. והאותיות הנמצאות למעלה מהאותיות "עין" (עלי עין) הן אותיות "כסף" – שבפתרונו הוא רוקן את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים "כי אפס כסף".
כג וַֽיְמָֽרֲרֻ֖הוּ וָרֹ֑בּוּ וַֽיִּשְׂטְמֻ֖הוּ בַּֽעֲלֵ֥י חִצִּֽים: כד וַתֵּ֤שֶׁב בְּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ וַיָּפֹ֖זּוּ זְרֹעֵ֣י יָדָ֑יו מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַֽעֲקֹ֔ב מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל:
פירש הרשב"ם "אבן לשון אב ומשפחה. נו"ן יתירה כמו נו"ן של שגעון ועורון".
מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל – לי נראה שהמלה "אבן" היא בלשון ערב תואר כבוד במקום "אב" – "בן". ומכאן שמות כל גדולי הספרדים אבן עזרא, אבן גבירול, אבן שפרוט, ועוד, וכן במשפחתינו אבן שלוש.
עוד נראה לי שמלה זו כוללת בתוכה אב ובן. אב לאחיו "כי שלחני א-להים לפניכם …. ולהחיות לכם לפליטה גדולה", ובן לאביו ישראל.
כה מֵאֵ֨ל אָבִ֜יךָ וְיַעְזְרֶ֗ךָּ וְאֵ֤ת שַׁדַּי֙ וִֽיבָ֣רֲכֶ֔ךָּ בִּרְכֹ֤ת שָׁמַ֨יִם֙ מֵעָ֔ל בִּרְכֹ֥ת תְּה֖וֹם רֹבֶ֣צֶת תָּ֑חַת בִּרְכֹ֥ת שָׁדַ֖יִם וָרָֽחַם: כו בִּרְכֹ֣ת אָבִ֗יךָ גָּֽבְרוּ֙ עַל־בִּרְכֹ֣ת הוֹרַ֔י עַֽד־תַּֽאֲוַ֖ת גִּבְעֹ֣ת עוֹלָ֑ם תִּֽהְיֶ֨יןָ֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו: כז בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל: כח כָּל־אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר וְ֠זֹ֠את אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם:
וְ֠זֹ֠את אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם – דקדק בס' באר יצחק שיעקב דבר להם דבור קשה בלשון תוכחה, ויברך אותם שגם התוכחה תהיה ברכה. (בש"ת)
"כברכתו", נלע"ד שהברכה היא שהכוחות האצורים בכל אחד מהם בכח, ושלא יצאו עדיין אל הפועל, יצאו אל הפועל באופן כזה שלא יזיקו לבעליהם, מכח עיני אנשים זרים, שכאשר יצאו בברכתו של הצדיק לא יוזקו.
כט וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אֲנִי֙ נֶֽאֱסָ֣ף אֶל־עַמִּ֔י קִבְר֥וּ אֹתִ֖י אֶל־אֲבֹתָ֑י אֶ֨ל־הַמְּעָרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׂדֵ֖ה עֶפְר֥וֹן הַֽחִתִּֽי: ל בַּמְּעָרָ֞ה אֲשֶׁ֨ר בִּשְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה אֲשֶׁר־עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵ֖א בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֲשֶׁר֩ קָנָ֨ה אַבְרָהָ֜ם אֶת־הַשָּׂדֶ֗ה מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַֽחִתִּ֖י לַֽאֲחֻזַּת־קָֽבֶר: לא שָׁ֣מָּה קָּֽבְר֞וּ אֶת־אַבְרָהָ֗ם וְאֵת֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ שָׁ֚מָּה קָֽבְר֣וּ אֶת־יִצְחָ֔ק וְאֵ֖ת רִבְקָ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וְשָׁ֥מָּה קָבַ֖רְתִּי אֶת־לֵאָֽה: לב מִקְנֵ֧ה הַשָּׂדֶ֛ה וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ מֵאֵ֥ת בְּנֵי־חֵֽת: לג וַיְכַ֤ל יַֽעֲקֹב֙ לְצַוֹּ֣ת אֶת־בָּנָ֔יו וַיֶּֽאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל־הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל־עַמָּֽיו:
פי' הריקאנטי כשם שכאשר מגיע הפרי לסוף בישולו הוא נופל מהאילן כי אינו זקוק עוד לחיבורו. כך הנפש כשהיא משיגה את כל מה שביכולתה להשיג תפשיט את לבוש העפר מעליה. תינתק ממקומה ותדבק בשכינה וזוהי מיתת נשיקה. (עטו"ת)
דקדק ר' צבי מפמוטיץ אחד מתלמידי הגר"א שבכל פרשת הצוואה לא תמצא אותיות ג' וט' שצירופן מורה על פירוד כמו גט שבו מגרש איש את אשתו. שאינם מתאחדות לעולם. ואמנם בסוף כאשר נאמר "ויאסוף רגליו אל המטה" שם תמצא את שתי האותיות ג' וט'. להורות שכל עוד אבי המשפחה קיים אין חשש לפירוד גמור, אבל אחרי מותו קיים חשש זה. (בש"ת)
פרק נ. א וַיִּפֹּ֥ל יוֹסֵ֖ף עַל־פְּנֵ֣י אָבִ֑יו וַיֵּ֥בְךְּ עָלָ֖יו וַיִּשַּׁק־לֽוֹ: ב וַיְצַ֨ו יוֹסֵ֤ף אֶת־עֲבָדָיו֙ אֶת־הָרֹ֣פְאִ֔ים לַֽחֲנֹ֖ט אֶת־אָבִ֑יו וַיַּֽחַנְט֥וּ הָרֹֽפְאִ֖ים אֶת־יִשְׂרָאֵֽל: ג וַיִּמְלְאוּ־לוֹ֙ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י הַֽחֲנֻטִ֑ים וַיִּבְכּ֥וּ אֹת֛וֹ מִצְרַ֖יִם שִׁבְעִ֥ים יֽוֹם:ד וַיַּֽעַבְרוּ֙ יְמֵ֣י בְכִית֔וֹ וַיְדַבֵּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֶל־בֵּ֥ית פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם דַּבְּרוּ־נָ֕א בְּאָזְנֵ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹֽר: ה אָבִ֞י הִשְׁבִּיעַ֣נִי לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֣ה אָֽנֹכִי֘ מֵת֒ בְּקִבְרִ֗י אֲשֶׁ֨ר כָּרִ֤יתִי לִי֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן שָׁ֖מָּה תִּקְבְּרֵ֑נִי וְעַתָּ֗ה אֶֽעֱלֶה־נָּ֛א וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־אָבִ֖י וְאָשֽׁוּבָה: ו וַיֹּ֖אמֶר פַּרְעֹ֑ה עֲלֵ֛ה וּקְבֹ֥ר אֶת־אָבִ֖יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר הִשְׁבִּיעֶֽךָ: ז וַיַּ֥עַל יוֹסֵ֖ף לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו וַיַּֽעֲל֨וּ אִתּ֜וֹ כָּל־עַבְדֵ֤י פַרְעֹה֙ זִקְנֵ֣י בֵית֔וֹ וְכֹ֖ל זִקְנֵ֥י אֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם: ח וְכֹל֙ בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף וְאֶחָ֖יו וּבֵ֣ית אָבִ֑יו רַ֗ק טַפָּם֙ וְצֹאנָ֣ם וּבְקָרָ֔ם עָֽזְב֖וּ בְּאֶ֥רֶץ גּֽשֶׁן: ט וַיַּ֣עַל עִמּ֔וֹ גַּם־רֶ֖כֶב גַּם־פָּֽרָשִׁ֑ים וַיְהִ֥י הַֽמַּֽחֲנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד: י וַיָּבֹ֜אוּ עַד־גֹּ֣רֶן הָֽאָטָ֗ד אֲשֶׁר֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּד֥וֹל וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד וַיַּ֧עַשׂ לְאָבִ֛יו אֵ֖בֶל שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: יא וַיַּ֡רְא יוֹשֵׁב֩ הָאָ֨רֶץ הַֽכְּנַֽעֲנִ֜י אֶת־הָאֵ֗בֶל בְּגֹ֨רֶן֙ הָֽאָטָ֔ד וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵֽבֶל־כָּבֵ֥ד זֶ֖ה לְמִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ אָבֵ֣ל מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּֽן: יב וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בָנָ֖יו ל֑וֹ כֵּ֖ן כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽם: יג וַיִּשְׂא֨וּ אֹת֤וֹ בָנָיו֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ בִּמְעָרַ֖ת שְׂדֵ֣ה הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר קָנָה֩ אַבְרָהָ֨ם אֶת־הַשָּׂדֶ֜ה לַֽאֲחֻזַּת־קֶ֗בֶר מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַֽחִתִּ֖י עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא: יד וַיָּ֨שָׁב יוֹסֵ֤ף מִצְרַ֨יְמָה֙ ה֣וּא וְאֶחָ֔יו וְכָל־הָֽעֹלִ֥ים אִתּ֖וֹ לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו אַֽחֲרֵ֖י קָבְר֥וֹ אֶת־אָבִֽיו: טו וַיִּרְא֤וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵף֙ כִּי־מֵ֣ת אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יוֹסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר גָּמַ֖לְנוּ אֹתֽוֹ:
מפרש המלבי"ם הלואי וישטמנו יוסף. יותר קל לשאת את החרפה והבוז על מה שעשינו לו מאשר המציאות שהוא גומל אתנו טובה תחת רעה. שהנקמה הגדולה ביותר היא "אם רעב שונאך, האכילהו לחם". (עטו"ת)
טז וַיְצַוּ֕וּ אֶל־יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֣יךָ צִוָּ֔ה לִפְנֵ֥י מוֹת֖וֹ לֵאמֹֽר: יז כֹּה־תֹֽאמְר֣וּ לְיוֹסֵ֗ף אָ֣נָּ֡א שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ כִּֽי־רָעָ֣ה גְמָל֔וּךָ וְעַתָּה֙ שָׂ֣א נָ֔א לְפֶ֥שַׁע עַבְדֵ֖י אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ וַיֵּ֥בְךְּ יוֹסֵ֖ף בְּדַבְּרָ֥ם אֵלָֽיו: יח וַיֵּֽלְכוּ֙ גַּם־אֶחָ֔יו וַֽיִּפְּל֖וּ לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ הִנֶּ֥נּוּ לְךָ֖ לַֽעֲבָדִֽים: יט וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף אַל־תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱלֹהִ֖ים אָֽנִי:
מפרש ר' משה סופר ז"ל על יוסף אפשר לומר איזהו גבור הכובש את יצרו. ויותר ממנו הוא זה שעושה את שונאו, אוהבו.
כ וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹ֔בָה לְמַ֗עַן עֲשׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַֽחֲיֹ֥ת עַם־רָֽב: כא וְעַתָּה֙ אַל־תִּירָ֔אוּ אָֽנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם וַיְנַחֵ֣ם אוֹתָ֔ם וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לִבָּֽם: כב וַיֵּ֤שֶׁב יוֹסֵף֙ בְּמִצְרַ֔יִם ה֖וּא וּבֵ֣ית אָבִ֑יו וַיְחִ֣י יוֹסֵ֔ף מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִֽים: כג וַיַּ֤רְא יוֹסֵף֙ לְאֶפְרַ֔יִם בְּנֵ֖י שִׁלֵּשִׁ֑ים גַּ֗ם בְּנֵ֤י מָכִיר֙ בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה יֻלְּד֖וּ עַל־בִּרְכֵּ֥י יוֹסֵֽף: כד וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אֶחָ֔יו אָֽנֹכִ֖י מֵ֑ת וֵֽאלֹהִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם וְהֶֽעֱלָ֤ה אֶתְכֶם֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛ע לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַֽעֲקֹֽב:
כתב בעל הטורים שבכאן רמוז הקץ שחיסרו בשעבוד מצרים. "פקוד" בגימטריא ק"ץ יפקד פירושו יחסיר מחשבון ת' שנות השעבוד שנגזרו בגזרת ברית בין הבתרים.
פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד – מה הטעם לכפל המלים? פירש הרב מאיר שפירא מלובלין שגאולה אמיתית אינה אלא אם כן היא גאולה כפולה, שלא רק משחררת אותם מעבדות פיזית לחירות, אלא גאולה שיש בה בנוסף גם גאולה רוחנית. עליה לארץ אינה אלא עליה פיזית בלבד, אלא היא חייבת להשתלב גם מבחינה רוחנית.
כה וַיַּשְׁבַּ֣ע יוֹסֵ֔ף אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַֽעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה: כו וַיָּ֣מָת יוֹסֵ֔ף בֶּן־מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים וַיַּֽחַנְט֣וּ אֹת֔וֹ וַיִּ֥ישֶׂם בָּֽאָר֖וֹן בְּמִצְרָֽיִם:
שמעתי מהרב מנחם פלדמן בשנת תשמ“ז ענין נפלא זה שבברכת כהנים.
אברהם נפטר בן 571 שהם (5 כפול 5 ֹ= 52) כפול 7 = 571 ישא ה‘ פניו אליך וישם לך שלום
יצחק נפטר בן 081 שהם (6 כפול 6 = 63) כפול 5 = 081 יאר ה‘ פניו אליך ויחנך
יעקב נפטר בן 741 שהם (7 כפול 7 = 94) כפול 3 = 741 יברכך ה‘ וישמרך
יוסף נפטר בן 011 שהם 52 + 63 + 94 = 011
ומה הקשר ליוסף? ומדוע הסדר הפוך במנין המלים של ברכת כהנים? נ"ל שהוא על דרך הנאמר "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור". נמצא יעקב נוטל את הפסוק הראשון ואילו אברהם את האחרון. ובזכות יוסף שהיה מחבב את א"י נאמר "והארץ אזכור". ומדוע דוקא כפל המספרים 5, ,6 ו7? נ"ל מאחר שלא תמצא ג' מספרים עוקבים שסכום שלושתם "חי", מלבד שלושה מספרים אלה, וכאמור לעיל צדיקים במיתתם קרויים חיים.
מפטירין במלכים א‘ פרק ב‘ “ וַיִּקְרְב֥וּ יְמֵֽי־דָוִ֖ד לָמ֑וּת… וְהִנֵּ֣ה עִ֠מְּךָ֠ שִׁמְעִ֨י בֶן־גֵּרָ֥א… וְעַתָּה֙ אַל־תְּנַקֵּ֔הוּ… וְהֽוֹרַדְתָּ֧ אֶת־שֵֽׂיבָת֛וֹ בְּדָ֖ם שְׁאֽוֹל“. והסיבה לכך בשמואל ב‘ פרק ט“ז ”וּבָ֛א הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד עַד־בַּֽחוּרִ֑ים וְהִנֵּ֣ה מִשָּׁם֩ אִ֨ישׁ יוֹצֵ֜א מִמִּשְׁפַּ֣חַת בֵּֽית־שָׁא֗וּל וּשְׁמוֹ֙ שִׁמְעִ֣י בֶן־גֵּרָ֔א יֹצֵ֥א יָצ֖וֹא וּמְקַלֵּֽל: ו וַיְסַקֵּ֤ל בָּֽאֲבָנִים֙ אֶת־דָּוִ֔ד… צֵ֥א צֵ֛א אִ֥ישׁ הַדָּמִ֖ים וְאִ֥ישׁ הַבְּלִיָּֽעַל.. כִּ֛י אִ֥ישׁ דָּמִ֖ים אָֽתָּה.. וַיֹּ֨אמֶר אֲבִישַׁ֤י בֶּן־צְרוּיָה֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ לָ֣מָּה יְקַלֵּ֞ל הַכֶּ֤לֶב הַמֵּת֙ הַזֶּ֔ה אֶת־אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֑לֶךְ אֶעְבְּרָה־נָּ֖א וְאָסִ֥ירָה אֶת־רֹאשֽׁוֹ… וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לִּ֥י וְלָכֶ֖ם בְּנֵ֣י צְרֻיָ֑ה כֹּ֣י [כֹּ֣ה] יְקַלֵּ֗ל וכִּ֤י [כִּ֤י] יְיָ֙ אָ֤מַר לוֹ֙ קַלֵּ֣ל אֶת־דָּוִ֔ד וּמִ֣י יֹאמַ֔ר מַדּ֖וּעַ עָשִׂ֥יתָה כֵּֽן…
והשאלה עולה מאליה אם ה‘ אמר לו קלל מדוע הענישו דוד בצוואתו? ונראה לי שדוד לא היה בטוח אם ה‘ אמר לו קלל, ושהיתה מגיעה לו הקללה וששמעי פטור ממיתה. לפיכך מחמת הספק דוד נשבע לו לבל ימיתהו בשמואל ב‘ פרק י“ט. מאידך יתכן שלא אמר לו ה‘ לקלל, והוא היה מורד במלכות וחייב מיתה. בין כה וכה מאחר ששמעי ביזה את דוד גלגל עליו דוד מציאות שיתחייב במיתה מדין מורד במלכות על ידי שלמה בנו. שלמה בחכמתו ידע ששמעי לא יצייט למלכות שהרי הוא כבר עבר על אותה עבירה של מרידה במלכות של דוד אביו, והיא נעשית לו כהיתר. לפיכך הענישו בחכמתו באותו עוון של מרידה במלכות, ובאופן שהיה בטוח שימרוד, וכן היה כמבואר במלכים א‘ פרק ב‘. נמצא כבר היה חייב מיתה למפרע. ומדוע דוד נקם בשמעי לצוות את שלמה בנו על הריגתו? נראה לי משום ששמעי היה רבו של דוד, והיה תלמיד חכם, ומתוך דאגתו של דוד לשמעי, לבל יענש בעולם האמת, דאג לכך שיבוא על עונשו בעולם הזה, ויכנס זכאי לעולם הבא.
עוד נראה לפרש מאחר והיה ספק בדבר אם הוא קלל מעצמו וחייב מיתה או שה' אמר לו קלל ואז לא מגיע לו עונש מיתה, עשה שלמה בחכמתו לא לחייבו מיד במיתה אלא יראה אם יעבור על פקודתו סימן שהוא קלל מעצמו וחייב מיתה, ואם לא יעבור על פקודתו סימן הוא שה' אמר לו קלל ופטור ממיתה.
דרשות
דרש הרב אלחנן ליסבון בשם הרבי זצ"ל
"וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארן במצרים“? הקשה הרב ליסבון הא קיי"ל לעולם יפתח אדם בכי טוב ויסיים בכי טוב. ולפי"ז מדוע אנחנו מסיימים את ספר בראשית בפסוק זה "וישם בארן במצרים" שאינו בכי טוב? והאם ראוי לומר עליו "חזק חזק ונתחזק“? ועוד, כשמסיימים ”וזאת הברכה“ תיכף מתחילים ”בראשית ברא“. מדוע כשמסיימים את ספר בראשית לא מתחילים מיד בספר שמות? ותירץ בשם הרבי שכשאומרים "חזק“ בסיום התורה אינו על הפרשה האחרונה בלבד אלא על כל הספר ובהכרח שתחילת הספר מתקשר אל סופו. וא“כ יש לשאול מה הקשר בין המלים בראשית ברא לבין וימת יוסף וגו‘?
ידוע המדרש שהובא ברש"י בפסוק ראשון של ספר בראשית "אמר ר‘ יצחק וגו‘ כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים שאם יאמרו אומות העולם ליסטים אתם שכבשתם ארץ ז‘ אומות יש לכם להשיב כל הארץ של הקב“ה. הוא נתנה להם והוא נטלה מהם ונתנה לנו". ויש לשאול מה ענין "אומות העולם" לא“י, והרי היה צריך לומר "יושבי הארץ“? ומכאן יש ללמוד שכל העולם קשורים בא“י ובעם ישראל ומהו פשר הדבר?
לענ"ד יש ממלים אלה רמז עצום למוצאות אותנו בימינו במדינת ישראל מאז שבו בנים לגבולם איך כל אומות העולם כולל האיחוד האירופאי ואפילו אמריקה ועוד מדינות רבות היושבות בבנין האו"ם, כולם מתנכלים לנו ורוצים להוציאה מידינו, בטענת "ליסטים אתם שכבשתם ארץ ז‘ אומות" ולא רק תושבי הארץ שהיו כמעט ולא היו. ולא מצאנו כדבר הזה בתולדות האנושות של שום עם ולשון, שלכובש אין כח כיבוש אלא שכל העולם דוחק בו להחזיר לאויבו את השטח הנכבש.
עוד נ"ל ללמוד מכאן שאם ישנם "יהודים" הנחשבים להיות אחינו בנ"י הטוענים כלפינו "לסטים אתם", סימן מובהק הוא, שאינם אחינו אלא מאומות העולם הם.
ואמנם הרבי פירש יפה שכל אומות העולם נקראים על שם נחלתם בשל קנינם הגשמי כגון צרפתי משום שגר בצרפת ויש לו רכוש באותה מדינה וכן הלאה. אבל יהודי נקרא כן לא בשל שייכותו הפיזית לאדמה מסויימת אלא בשל רכושו הרוחני, ולפיכך כל אומות העולם יבואו בתלונה מה לכם ולאדמה הרי בכל העולם אתם יכולים להיות יהודים וא“כ אין זו תלונה של יושבי הארץ בלבד.
וסיפר על הצמח צדק שאחד מעמודי התוך שבקהילתו רצה מאוד לעלות לארץ אבל הצ“צ היה זקוק לו ולפעולותיו באירופה להשיב יהודים לחיק היהדות והשיב לו עשה את המקום הזה א“י.
וכן סיפר על חותנו שבימי נשואיו פגש עם הרבי ואמר לו אם ישאלך אדם מדוע לא נסעתי מאירופה ישר לארץ ובאתי לאמריקה תשיב לו כי יש לי עבודה רבה באמריקה ואני עושה באמריקה את א“י. וכן היה אחרי שנים רבות שהלך לאיזה נדיב לקבל ממנו תרומה לישיבה ונתן לו סכום זעום. בצאתו שאל אותו בדרך אגב, מדוע הרבי שלכם לא נסע ישירות לארץ ובא לאמריקה? והשיב לו כאמור ואז הוסיף לו תרומה ביד רחבה. נמצא הקשר בין מיתת יוסף במצרים לתחילת ספר בראשית הוא שכל העולם של הקב“ה והוא נטלה מהם ונתנה לנו והמקום של היהודי הוא בכל העולם. ברור כשמש שמחשבה זו שגויה מיסודה, שלפיה אין מקום להבטחת הארץ ולקדושת א"י על פני כל הארצות, ואין מצוה לעלות לארץ, ואין טעם למצוות התלויות בארץ.
ולענ“ד נראה לתרץ את קושייתו דמעיקרא, הטעם שמסיימים בפסוק זה את ספר בראשית כי יוסף היה זה שתקע יתד בגלות במלכות ובא ללמד שאין זו מלכות קבע אלא סופה "ויישם בארון במצרים“, והתקוה היא "פקד יפקד א-להים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם“, ובשל אמירה זו שכולה תקוה לעלות לארץ הקדש אומרים חזק חזק ונתחזק. ובזה נקשר קשר אמיץ לתחילת ספר בראשית להורות כי שם הוא מקומינו הטבעי שהובטח לנו על ידי הקב“ה. ואעפ“י שבתור יהודים רכושינו הרוחני היא התורה, אבל את התורה בשלמותה אי אפשר לקיים אלא בארצנו הקדושה שבה נוכל לקיים גם את כל המצוות התלויות בארץ ונאמר "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". ואם אמנם אין אנחנו מאמינים שהארץ כולה של הקב“ה, והוא נטלה מהם ונתנה לנו, צודקים א“כ אומות העולם ובכללם כל שמאלני א“י באומרם ליסטים אתם שכבשתם את ארצם של הפלסטינים.
דרשתי בנצח ישראל
בלבו של כל קורא את סיום הדרמה בפרשת הוודעו של יוסף לאחיו, עולות מספר שאלות נוקבות. מדוע לא עלה יוסף בכבודו ובעצמו ביחד עם האחים לכנען לקבל את פני אביו? ומדוע לא השביע יוסף את אחיו לקברו בארץ כנען מיד אחרי מותו, כפי שאביו השביעו?
ונראה לענ“ד שאעפ“י שיוסף היה משנה לפרעה, מ“מ גם הוא היה שבוי בידי פרעה כעבד בבית האסורים היא מצרים, ואפילו ליוסף לא ניתנה הרשות לא בחייו ולא במותו לעזוב את מצרים. מצרים היתה סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא, ולא היה יכול להכניס את אביו ואת אחיו למצרים אילו לא היה זה בציווי ורשות מיוחדת מאת פרעה ”ואתה צוותה זאת עשו“, הוי אומר שהברירה לא היתה בידו, אלא הוא היה חייב בציווי המלך לעשות זאת. כי אפשר שמצרים של אותם ימים היתה אפילו יותר גרועה מרוסיה הקומוניסטית של ימינו, שממנה אין מי שמורשה לצאת, אבל מצרים דאז היה בכוחה גם להכריח כל אדם בעולם להכנס אליה, ואחרי שנכנס, היה בכחה למנוע את יציאתו. ובזאת יתבאר מדוע צריך היה יוסף לתכנן עם האחים לומר ”רועה צאן עבדיך“, כי אילולי זה בדלית ברירה היה לוקח אותם פרעה למלאכת המלך.
ולכן צריך היה יעקב להשביע את יוסף לקברו בארץ, שאילולי השבועה, בשום פנים ואופן לא היה יכול יוסף להעלותו ארצה. זאת ועוד, שלא הרשה פרעה ליוסף ולמשפחתו ללכת לבד לקבור את אביהם ולשוב, ולכן ”ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים“, ”ויעל עמו גם רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאוד“, כפי הנראה צבא עצום ורב עד כדי כך שכל עמי הארץ מסביב חשו בכניסתם לארץ ואמרו ”אבל כבד זה למצרים“. ומדוע? אם כי היתה זו מחוה מיוחדת וכבוד גדול שעשה פרעה ליעקב, עיקר הסיבה היתה כי חשש פרעה מבריחתם של בני יעקב. והראיה לכך שאפי‘ יוסף עצמו לא יכול היה לצוות בשבועה את אחיו להעלותו ולקברו בארץ כפי שעשה לאביו ולכן לא השביעם, אלא בל‘ ”פקד יפקד א-להים אתכם והעליתם את עצמותי מזה“, דהיינו אחרי שיגאלו מעבדות מצרים, רק אז יוכלו לקיים את השבועה ולהעלות את עצמותיו לארץ. והטעם שנתגלגלו עצמותיו עמהם עד עת פקודתם, משום שהוא היה הגורם לגלגל את כל משפחתו למצרים.
חלק מדרשתי בשנת ה'תשנ"ד בביהכנ“ס ”נצח ישראל“
”וַיִּקְרָ֥א יַֽעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים“. בגמ‘ פסחים נו. ”אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשיו? אמרו לו בניו שמע ישראל ה‘ א-להינו ה‘ אחד. כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד“. ע"כ. מעניין שבמדרש רבה הלשון שונה בהרבה מובנים שיש לדקדק בהם, אך אין זה מקומם.
ולכאורה קשה, מה תשובה היא זו שנתנו לו בניו ”כשם שאין בלבך … אלא אחד“… והרי גם עשיו וישמעאל האמינו בה‘ אחד. ועד עצם היום הזה בני ישמעאל מאמינים בה‘ אחד ומה החידוש בבני ישראל? ואם תאמר שאז היו עובדי אלילים הרי כשם שאלו היו עובדי עבודה זרה כך גם אלו היו עובדי עבודה זרה ומה ההבדל ביניהם?
לפיכך נראה לי שחשש יעקב אבינו שמא אמונתם בה‘ אינה אלא כאשר החיים טובים ומאירים להם פנים, אבל כאשר רע להם אומרים שלא מאתו יתברך באה להם הרעה. ולזה השיבו לו בניו אין בלבנו אלא אחד שמה שנראה בעינינו טוב או רע הכל מאתו יתברך, כי הכל לטובה. ולזה אמר יעקב ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. מלכות היא מדת הדין, ואת אותה מדה בירך יעקב. ולכן אנחנו אומרים אותה בשקט שלא תהא מדת הדין מתוחה עלינו. וזוהי הכוונה שצריך שתהיה לנו בקריאת שמע… ה‘ א-להינו, הן מדת הרחמים והן מדת הדין הכל רשות אחת. וזוהי עדותינו בכל יום תמיד ה' א-להינו ה‘ אחד.
דרשתי בשנת ה'תשנ"ה בביהכנ“ס ”נצח ישראל“
פרשת ויחי היא האחרונה בספר בראשית, בה אנחנו קוראים על סיום הדרמה של יעקב ובניו במעגל המשפחה רבת התלאות עקב מכירתו של יוסף, ושמיד עם סיומה החל שעבוד מצרים.
יעקב מבקש מבנו יוסף לקברו עם אבותיו במערת המכפלה, והוא מתנצל על כך שהוא קבר את רחל אמו בדרך בבית לחם. מעניין לציין את טעמו של החזקוני מדוע לא נקברה רחל במערת המכפלה, כי ראה יעקב בחזונו שמערת המכפלה תהיה בחלקו של יהודה בן לאה ולא היה מתאים לקבור שם את רחל צרתה. ולכן קברה בדרך בית לחם שתהיה בחלקו של בנימין בן רחל.
בפרשה זו נמצא גם המקור למנהגנו לברך את הבנים בכל ערב שבת בברכה המפורסמת שבירך יעקב את בני יוסף "ישימך א-ל-הים כאפרים וכמנשה". ואמנם יש בפרשיות אלו מספר שאלות נוקבות על אבינו יעקב.
א) מדוע ברך יעקב את מנשה ואפרים בברכה זו "בך יברך ישראל לאמר ישימך א-להים כאפרים וכמנשה"? מה המיוחד באפרים ומנשה שאין ביתר השבטים? וכי שום אחד מהשבטים לא היה ראוי לברכה זו שבני ישראל יבורכו להיותם כאחד מהם? והרי ראוי היה יותר שיברך במכלול את כל האחים "בך יברך ישראל לאמר ישימך א-להים כי"ב שבטי י-ה"? ואם תאמר שלא רצה לכלול בתוכם את שמעון ולוי משום שכלי חמס מכרותיהם, ומשום שלא רצה לגרום קנאה בין בניו לא בירך אף אחד מהם, הרי אדרבא לא היה ראוי לברך את בני יוסף בכדי שלא לגרום קנאה לאחים על אהבתו המיוחדת לבניו של יוסף, והיה עדיף שלא יברך אף אחד באותה ברכה, ואז היו מברכים את הבנים בברכת "ישימך א-ל-הים כאברהם יצחק ויעקב" כמו שמברכים את הבנות בברכת "ישימך א-ל-הים כשרה רבקה רחל ולאה"?
ב) וביותר קשה איך חזר יעקב על אותו משגה "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", כאשר בפעולה זו שלל את הבכורה מראובן ונתן אותה לאפרים ומנשה בניו של יוסף, והרי בברכה זו גרם שוב לקנאת כל האחים ביוסף?
ג) ועוד קשה איך שת את ידו הימנית על אפרים הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה – "שכל את ידיו כי מנשה הבכור". והרי גרם בזה לקנאה בין שני האחים?
ד) ועוד קשה שנראה מהכתובים ששכול ידים זה לא היה נוח ליוסף כי הוא חש על בשרו את תוצאות הקנאה בין אחים ולפיכך התנגד נמרצות לפעולה זו של האב באומרו לאביו "לא כן אבי, כי זה הבכור, שים ימינך על ראשו", ומשלא נענה לו השתדל יוסף לשנות בפועל את שכול הידים כפי שמפורש בכתוב "ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה". ועם כל זאת סירב יעקב להענות לו כמו שכתוב "וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי וגו'". מדוע נלחם יעקב מלחמת חרמה זו שגרמה כאב ליוסף וגם לקנאה בין שני האחים?
ה) ועוד קשה במה שכתוב "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה? ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי א-להים בזה. ויאמר קחם נא אלי ואברכם". האם לא הכיר יעקב את מנשה ואפרים עד ששאל את יוסף "מי אלה"? והרי לפי חז"ל מנשה היה תלמידו? ואיך נחה דעתו של יעקב במה שהשיב לו יוסף "בני הם" ושרק אז הסכים לברכם?
ו) ועוד קשה במה שכתוב "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" – למה דוקא כראובן ושמעון ולא כשאר שני שבטים אחרים? ושמא צריך היה לומר "במנין בני יהיו לי"?
ז) כאשר בירך יעקב את כל אחד מן האחים ברכו באופן ישיר כמו שבירך לראובן "פחז כמים אל תותר", "יהודה אתה יודוך אחיך", וכו' ואילו למנשה ואפרים לא נאמר "למנשה אמר" או "לאפרים אמר", אלא אחרי שקרא להם לעמוד לפניו ושכל את ידיו עליהם, בירך את יוסף ולא את בניו שנאמר "ויברך את יוסף ויאמר וגו'". וגם אחרי דין ודברים בינו לבין יוסף בענין שכול הידים נאמר "ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך א-להים כאפרים וכמנשה". ”בך“ הכוונה ליוסף. מדוע ברכתם לא ניתנה אלא דרך יוסף ולא באופן ישיר "בכם"?
ח) כיון שמכרו האחים את יוסף למצרים ולמעשה דנו אותו למיתה מדין רודף, איך נשתנה דין זה עתה, אחרי שנודע להם שיוסף הוא השליט על הארץ?
ט) עוד יש להתבונן איך מלכתחילה אהב יעקב את יוסף מכל בניו על אף שראה שדבר זה יגרום לקנאה ושנאה של כל האחים בצורתה החמורה ביותר עד כדי הרצון להרגו או להשליכו לבור מלא נחשים ועקרבים או למציאות העגומה שמכרוהו לעבד?
ושמעתי בשם הרה"ג חיד"א זצ"ל אור יקרות שהגימטריא של "אפרים (ו)מנשה" – (תשכ“ו) שוה לגימטריא של "(כ)ראובן (ו)שמעון" – (תשכ“ה) ואין מדקדקין בחסרון מספר אחד. וכמובן שכל אור יקרות מעין זה שלא יודעים מי אמרו מעבירים אותו באופן ישיר להגר"א, ולכן פסק הרה"ג עובדיה יוסף שהיום אין לומר דבר בשם אומרו אלא אם כן ברור לך מי אמרו, כי נתינתו לזרים מהווה קטרוג עליהם.
עוד שמעתי מר' משה בן הרב גרשון וו'ילנר, פי' נחמד שהטעם שמברכים את הבנים "כאפרים ומנשה" בדוקא, כי כידוע הדורות הולכים ומתמעטים משא"כ אפרים ומנשה זכו למדרגה של ראובן ושמעון בכחות עצמם, ולכן יאה הוא לברך את הבנים שיזכו להיות זוכים בכחות עצמם למדרגת אבותם כאפרים ומנשה. ויש בפירוש זה ליישב קימעא את השאלה הראשונה.
ולי נראה שלא הזכיר שני שבטים אלה באקראי בעלמא, אלא התכוון בדוקא לראובן ושמעון. והטעם כי חטא המכירה היה מוטל על שכמו של כל אחד מהם יותר מאשר על כל אחד אחר מהאחים. ראובן נענש על מכירת יוסף משום היותו הבכור, בשני עניינים נפרדים. האחד, בשמעו את אחיו שמעון ולוי באמרם "ועתה לכו ונהרגהו", והיה בכחו לשנות את דעתם, שהרי שמעו לעצתו באמרו "השליכו אותו אל הבור הזה", וכנראה שאילו היה נלחם נגדם היה מונע מהם לבצע את זממם. זאת ועוד, שכאשר עזב את אחיו ואת יוסף בבור ללכת לשרת את אביו היתה עליו האחריות להודיע לאביו שיוסף נמצא בבור, ולהודיע לו על המציאות המרה של שנאת האחים אליו עד כדי הרצון להרגו. ואילו היה מודיעו בעוד מועד, אולי היה בכחו של יעקב למנוע מהם להרגו בכח פיו, או שגם אחרי מכירתו היה יכול לצוות עליהם לרוץ אחרי הקונים ולפדותו בכל ממון שבעולם.
ונראה שראובן ידע שהאשמה תהיה מוטלת עליו שהרי כאשר חזר ראובן אל הבור וראה ש"אין יוסף בבור" "ויקרע את בגדיו. וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא?" במלים דומות השתמש יהודה שהיה ערב לחזרתו של בנימין ממצרים באומרו "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי?" יהודה נטל ערבות מרצונו הטוב ואילו ראובן היה ערב מכח היותו בכור. ראובן ידע שהאחריות והאשמה תלויים אך ורק בו, ושבגלל אותה אחריות מקבל הבכור מנה אחת אפים בירושת אביו. כעונש על כך ניטלה ממנו הבכורה מדה כנגד מדה, וניתנה ליוסף כי בכך נכשל ראובן.
שמעון לעומת ראובן היה שונאו הראשי של יוסף, שהרי הוא היה האחד שאמר "ועתה לכו ונהרגהו", והוא היה התקיף שאותו היו צריכים לפייס בהשלכתו אל הבור ובמכירתו. זאת ועוד, ששמעון היה גבור חיל שהרי שמעון ולוי הרגו את כל אנשי שכם, ואם האחים לא היו נשמעים לו, היה בכחו להרוג גם אותם. ולכן בברכת אפרים ומנשה הדגיש במיוחד את ראובן ושמעון להודיע קבל עם ועדה שאפרים ומנשה נוטלים את ברכתם. ואף על גב שגם לוי היה קשור עם שמעון כפי שנזכר בברכת יעקב "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם", הרי לוי היה היחידי שלא קיבל נחלה בישראל, וכנראה זה היה עונשו, ולכן לא היה שייך להזכירו. ובזה נתישבה השאלה החמישית מדוע הזכיר בדוקא "כראובן ושמעון יהיו לי" ולא כשאר שבטים.
וכיון שכל האחים הרגישו בצורך להעניש את עצמם על מכירתו לא היה במעשה זה של יעקב "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" קנאה לאחים על יוסף אלא בדוקא היתה להם תחושה שנעשה בכך צדק לפייס אותו בשם כל האחים על העוול שנגרם לו ולהעניש את האחראים במעשה זה ולנקוב בשמם. ובזה נתישבה השאלה השניה.
וראיתי בספר נטפי המים להרב משה מלכה שפירש יפה, שיעקב חשב שכשם שיצחק היה ממשיך השושלת של אברהם, וישמעאל נדחה מפניו, כמו שאמר הקב"ה לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע". ויעקב היה ממשיך השושלת של יצחק, ועשיו נדחה מפניו, כך גם יוסף בן הזקונים יהיה ממשיך השושלת של יעקב ושכל האחים יהיו נדחים מפניו. ולשם ביצוע תכניתו ראה לנכון לברכו קודם מותו ולמנותו ליורשו הרוחני כממשיך השושלת. אבל כאשר בא לברך את בני יוסף, וראה שסרה ממנו השכינה, הרגיש שאינם ראויים לברכה, ולפיכך שאל את יוסף "מי אלה" פירוש מי הם הללו שגרמו לשכינה שתסתלק ממני? אז ידע יעקב שאין זה רצון הבורא לדחות את י"א השבטים מפני יוסף, אלא רצונו יתברך שכל י"ב שבטי י-ה יהיו עדות לישראל שכולם צדיקים, וכולם ראויים להמשך עבודתם של אברהם יצחק ויעקב, ולא רק יוסף לבדו. ואולי משום כך כאשר בירך יעקב את מנשה ואפרים אמר רק "כראובן ושמעון יהיו לי" ולא אמר כמו י"ב בני יהיו לי. תירוץ זה מיישב את השאלה השמינית.
והרב מלכה פירש הטעם שסרה ממנו השכינה, כי אסנת אשת יוסף היתה בת פוטיפרע כהן און שהיה כהן לע"ז במצרים, ואת תוצאות אותו זווג ראה יעקב ברוחו. וברגע שבא ליתן ברכה לאותו זרע סרה ממנו השכינה, ולכן שאל "מי אלה?" יעקב תמה על יוסף בנו שנשא את אסנת שהרי אברהם הזהיר את אליעזר "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני", ויצחק הזהיר את יעקב "לא תקח אשה מבנות כנען". ואיך נשא יוסף בנו אהובו אשה מצרית מאותן נשים שהוא ואבותיו הוזהרו שלא להתחתן בם?
יוסף השיב לו "בני הם", לא אמר "בנינו הם" – להורות שאין הם מתיחסים לאמם אלא אלי. "אשר נתן לי א-ל-הים בזה", שכך גלגל המקום שאמכר למקום מדבר זה ואצטרך לישא אשה זו בדוקא. וכשראה יעקב שיוסף מיחס אותם אליו ולא לאמם שבה אליו השכינה ואמר "קחם נא אלי ואברכם".
ומפירוש רש"י שהביא את המדרש על הפסוק "וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה". "וישאו אתו בניו – ולא בני בניו, שכך צוום. אל ישאו מטתי, לא איש מצרי, ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען, אלא אתם, וקבע להם מקום, שלשה למזרח וכן לארבע רוחות, וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן". משמע שכל נכדיו של יעקב היו בני כנעניות ולא רק מנשה ואפרים.
ומכאן שעיקרו של זווג, הם הצאצאים כי אין התפוח נופל רחוק מהעץ. שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל, העיקר הוא איכות המידות של בן ובת הזוג. וכשם שחשובה מאוד תנובת בני הזוג כך גם חשובה התנובה ממנה הם נזונים. התורה מצוה עלינו לא לאכול מבעלי חיים טמאים, כי אם נאכלם הם יהפכו להיות חלק מעצמיותינו. כך למשל האוכל חזיר, הופך החזיר להיות חלבו ודמו של זה שאכל אותו, ברוחניותו כמו גם במידותיו, והופך החזיר להיות חלק מעצמיותו ומהדי אן איי שלו שממשיך לצאצאיו אחריו מבחינה תורשתית. ונמצא כל גופו ממשיך לחיות ולתפקד נגד רצון הבורא ית' שאסר לאכלו, וכן הוא בכל בעלי החיים הטמאים.
ולכאורה מה התועלת בכך ששכל יעקב את ידיו? נ"ל אולי משום שהבן הראשון יורש באופיו ובתכונותיו מתכונות האם יותר מאשר אחיו הבא אחריו, ועשיו יוכיח, לפיכך רצה יעקב לבכר את הבן הצעיר על פני הבן הבכור בכך ששם עליו את ידו הימנית המורה על הכח והגבורה, הקדושה והשלמות הבאים ממקור הקדושה והטהרה שבאבות.
יוסף שסבל ונרדף עד צוואר מקנאת האחים הגיב באופן חד משמעי "לא כן אבי", כי לא רצה שבניו יעברו את אותו הסבל שעבר עליו. אך יעקב השיב לו "ידעתי בני ידעתי", אתה מסתכל על ההווה אבל אני מסתכל על העתיד, ולפיכך ברצוני לברך את הטוב יותר בידי הימנית, אבל למעשה בירך אותם בשווה. ונתחכם יעקב שבתחילה בירך את יוסף ורק דרך יוסף שבא ממקור הקדושה, בירך את הילדים ”בך יברך ישראל“, אבל לא בירך ישירות את מנשה ואפרים מפני שהם גם בני אסנת, והטעם בכדי שתחול עליו הברכה במלואה. ובזה נתישבה השאלה הרביעית.
וכה היתה ברכתו. "המלאך הגואל אותי מכל רע", היינו המלאך הממונה על ההריון שגאל אותי מכל הרע שהיה עומד לבוא עלי בירושה מצד רבקה אמי – מבתואל ולבן. וגאל אותי בכך שקדמני עשיו אחי, אשר ספג את כל הטומאה והזוהמה, שהיו בתורשתה של רבקה, ובכך נשארתי זך ונקי מבטן ומלידה. "הוא יברך את הנערים", הוא יציל גם את מנשה ואפרים מצד אסנת אמם, שלא יקרא שמה עליהם כלל אלא "ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק", ובכך יהיו ראויים להמשיך את שושלת הקדושה.
תפלתו זו של יעקב עשתה רושם עמוק על בני יעקב שנזהרו כל ימי שבתם במצרים שלא להטמע בגויים כדברי חז"ל "שבטי י-ה עדות לישראל". הטיל בהם י' בסופם וה' בתחילתם "החנוכי", "הפלואי" וכיו"ב וזו עדות לישראל שלא נתערבו בגוים. בשכר זאת נגאלו ישראל ממצרים, כפי שאמרו חז“ל בזכות שלושה דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם ושלא שינו את מלבושם. ג‘ שמירות אלו הגנו עליהם לבל יטמעו בין המצרים.
בני היקר הרב גדעון ישראל שיח' נתן טעם לשבח לכך שאומרים ישימך א-להים כאפרים וכמנשה כי עד אז כל צימדי האחים שקראנו עליהם בתורה לא חיו בשלום זה עם זה אלא בקטטה. קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, וכן יוסף ואחיו. האחים הראשונים שחיו באחוה, ושאפילו כאשר שכל יעקב את ידו עליהם, לא קנאו זה בזה, היו מנשה ואפרים. גדול השלום והאחוה שבזה מברך כל אב את בניו ”ישימך א-להים כאפרים וכמנשה“.
ועל השאלה איך לא הכיר יעקב את בניו של יוסף ושאל "מי אלה"? השיב שבודאי הכיר אותם בתור ילדים אבל לא כאשר הם הופכים להיות חלק מי"ב השבטים.
תפלה שלמה
הרב מנחם פלדמן דרש בפרשת ויחי שנת ה‘תשמ“ח על הגמ‘ במסכת ראש השנה יח. ”דתניא היה רבי מאיר אומר שנים שעלו למיטה וחוליין שווה. וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שווה. זה ירד וזה לא ירד. זה ניצל וזה לא ניצל. זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה. מפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה התפלל תפלה שלמה ונענה וזה לא התפלל תפלה שלמה ולא נענה“. מה היא תפלה שלמה? פירש רש“י תפלה שלמה היינו תפלה בכוונה. וקשה וכי יש עולה לגרדום או אחד נוטה למות שמתפלל על הצלתו שאינו מתפלל בכוונה? משם המריא הרב פלדמן לרחל אמנו שכידוע נקברה בדרך אפרתה בכדי שתתפלל על בניה. הוא ציטט את רש“י מהפסוק ”ואקברה שם“ שהביא את המדרש על הפסוק בירמיהו פרק ל“א ”קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה"…. והקב“ה השיב לה "יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם“. מדרש זה מופיע בפתיחתא דאיכה רבה אות כ“ד דף ז‘ ופותח במלים ”באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב“ה ואמרה…. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי, ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה. ואתה מלך חי וקים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב“ה ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. הדא הוא דכתיב קול ברמה נשמע"… ובכאן הוא הסביר שיש חשיבות למי הוא האדם המתפלל, ולכן רחל שסבלה כל כך הרבה בחיים וויתרה לאחותה וכן גם יוסף בנה ויתר לאחיו. בגלל אותה תכונה נקראת תפלתה תפלה שלמה. ובכדי שגם אנחנו נזכה לתפלה שלמה צריכים אנחנו להתבונן בתורה ובמצוות ולהגיע דרכם לשלמות כי רק האדם השלם יזכה לתפלה שלמה.
וקשה לי, שמדבריו משמע שהחוטא והאיש הפשוט שלא הגיע למדרגתה של רחל לא יוכל להתפלל תפלה שלמה שתשמע ותקובל במרום? אתמהה! היתכן שתפלתו של החוטא לא יכולה להיות שלמה? ועוד, וכי רק על ידי מידה זו של ויתור זוכה האדם שתהיה תפלתו שלמה? בודאי שלא. שהרי כתב רש"י במפורש שתפלה שלמה היינו תפלה בכוונה ולא בענין ויתור, וגם קשה לומר כדלעיל שהכוונה בתפלה היא הגורם לתפלה שלמה שהרי ברור שהשנים שעלו למיטה וחוליין שווה. וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שווה ששניהם התפללו בכוונה, ובכל זאת זה ירד וזה לא ירד. זה ניצל וזה לא ניצל.
אלא נראה לי כוונת רש“י היא שנתכוון שאותה בקשה שהוא מבקש מהקב“ה תהיה הולמת את מעשיו שלו. וזה על דרך מה שאמרו מה הוא חנון אף אתה חנון…. פירוש אם האדם מבקש מאתו יתברך שיחון אותו צריך הוא להוכיח שגם הוא עצמו חונן דלים ואביונים. אך אם הוא עוצם עיניו מהם איך יתפלל להקב“ה שיחון אותו, והרי אין זו תפלה שלמה, שהרי חסרה בה השלמות מצידו. לפיכך תפלתה של רחל נענתה והתקבלה כי היא הוכיחה שמה שהיא מבקשת מהקב“ה תואם את מעשיה שלה. ולא רק בעניין הויתור, אלא בכל מדה ומדה שמבקש האדם מהקב“ה הוא צריך להוכיח שהוא עצמו נוהג כראוי באותה מדה. ובזה פירשתי במקום אחר מדוע נאמר הוי דן את כל האדם לכף זכות, כי באותה מדה שתדון את חברך בה עצמה ידונו אותך לעתיד לבוא וכן גם בגלגול אחר.
דרשתי באבלו של ידידינו היקר ג'ורג' קפלן ז"ל
שתי פרשיות בתורה נושאות את השם חיים כשנושאם הוא פטירת אותו צדיק מן העולם. פרשת חיי שרה ופרשת ויחי יעקב. ומכאן למדו חז"ל שצדיקים במיתתם קרויים חיים.
ויש לחקור מה הסיבה שהם קרויים חיים? אפשר לומר שמקורה באמונה בהשארות הנפש וחיי עד, שנוחלין לעולם הבא, אבל באמת נ"ל שיש כאן רעיון יותר מקורי, והוא שמכיון שהצדיק מניח אחריו בעולם הזה יד ושם טוב בתורה ומעשים טובים, בכתבי יד וחידושים, במפעלים שעשה בחייו, ובעיקר בבנים צדיקים נשאר שמו אחריו והוא קרוי חי. ראיה לדבר שהרי תיכף אחרי פרשת ויחי באה פרשת שמות שהם תולדותיו של יעקב שכולם צדיקים. כמו כן אין זה פלא שתיכף אחרי פרשת חיי שרה באה פרשת תולדות המדברת על יצחק הצדיק בן אברהם ושרה, ולכן נקראת שרה, חיה. ומה המיוחד ביעקב ושרה שנקשרו בתואר "חיים"?
נ"ל שחוט השני המקשר ביניהם הוא התמודדותם בחיים כנגד שני אויבי ישראל שבכל הדורות, הרי הם הנוצרים והמוסלמים. בני עשיו ובני ישמעאל. שרה כנגד בני ישמעאל ויעקב כנגד בני עשיו. והתערבותו המיוחדת של הבורא ית' בשני המקרים. "חיי שרה" כנגד התערבותו של הקב"ה באומרו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע". לפיכך לא נקראה הפרשה חיי אברהם אלא חיי שרה כי אברהם היה גם וביותר אבי ישמעאל ויצחק. זאת ועוד, אין זה פלא שמיד אחרי פרשת חיי שרה באה פרשת תולדות שמדברת על יצחק בן אברהם, שעליו הגנה שרה נגד ישמעאל. "ויחי יעקב" – שכן הבטיחו הי"ת לבל ירא מפני עשיו אחיו "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך". ולפיכך אמרו אמרו ז"ל "יעקב אבינו לא מת" והוא חקוק על כסא הכבוד.
נמצא שיעקב ושרה קשורים עדי עד לעם ישראל ולרעיון של "עם ישראל חי" כי גם הם עודם בחיים להמשיך את מלחמותינו שבכל דור ודור עם אויבינו המושבעים.