פרשת נשא היא כידוע הפרשה הארוכה ביותר בתורה ומנין פסוקיה מאה שבעים וששה פסוקים. גם תהלים פרק קי“ט הוא הפרק הארוך ביותר בכתובים – אשרי תמימי דרך, והוא כולל שמונה פסוקים מכל אחת מעשרים ושתים אותיות הא"ב, שסכומם הוא מאה שבעים וששה פסוקים. וגם התורה שבע"פ לא ישבה לה בחיבוק ידיים. שכן המסכת הארוכה ביותר בתלמוד, בבא בתרא, מונה גם היא מאה שבעים וששה דפים.
פרק ד, כא וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כב נָשׂ֗א אֶת־רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵֽרְשׁ֖וֹן גַּם־הֵ֑ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם: כג מִבֶּן֩ שְׁלֹשִׁ֨ים שָׁנָ֜ה וָמַ֗עְלָה עַ֛ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּפְקֹ֣ד אוֹתָ֑ם כָּל־הַבָּא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א לַֽעֲבֹ֥ד עֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: כד זֹ֣את עֲבֹדַ֔ת מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֑י לַֽעֲבֹ֖ד וּלְמַשָּֽׂא: כה וְנָ֨שְׂא֜וּ אֶת־יְרִיעֹ֤ת הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד מִכְסֵ֕הוּ וּמִכְסֵ֛ה הַתַּ֥חַשׁ אֲשֶׁר־עָלָ֖יו מִלְמָ֑עְלָה וְאֶ֨ת־מָסַ֔ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: כו וְאֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶֽחָצֵ֜ר וְאֶת־מָסַ֣ךְ ׀ פֶּ֣תַח ׀ שַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֤ן וְעַל־הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ סָבִ֔יב וְאֵת֙ מֵֽיתְרֵיהֶ֔ם וְאֶֽת־כָּל־כְּלֵ֖י עֲבֹֽדָתָ֑ם וְאֵ֨ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר יֵֽעָשֶׂ֛ה לָהֶ֖ם וְעָבָֽדוּ: כז עַל־פִּ֩י אַֽהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו תִּֽהְיֶ֗ה כָּל־עֲבֹדַת֙ בְּנֵ֣י הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֔י לְכָ֨ל־מַשָּׂאָ֔ם וּלְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתָ֑ם וּפְקַדְתֶּ֤ם עֲלֵהֶם֙ בְּמִשְׁמֶ֔רֶת אֵ֖ת כָּל־מַשָּׂאָֽם: כח זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹ֛ת בְּנֵ֥י הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּמִ֨שְׁמַרְתָּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן: כט בְּנֵ֖י מְרָרִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֥ם לְבֵית־אֲבֹתָ֖ם תִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם: ל מִבֶּן֩ שְׁלֹשִׁ֨ים שָׁנָ֜ה וָמַ֗עְלָה וְעַ֛ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּפְקְדֵ֑ם כָּל־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: לא וְזֹאת֙ מִשְׁמֶ֣רֶת מַשָּׂאָ֔ם לְכָל־עֲבֹֽדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמּוּדָ֥יו וַֽאֲדָנָֽיו: לב וְעַמּוּדֵי֩ הֶֽחָצֵ֨ר סָבִ֜יב וְאַדְנֵיהֶ֗ם וִיתֵֽדֹתָם֙ וּמֵ֣יתְרֵיהֶ֔ם לְכָ֨ל־כְּלֵיהֶ֔ם וּלְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתָ֑ם וּבְשֵׁמֹ֣ת תִּפְקְד֔וּ אֶת־כְּלֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת מַשָּׂאָֽם: לג זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י מְרָרִ֔י לְכָל־עֲבֹֽדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן: לד וַיִּפְקֹ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן וּנְשִׂיאֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה אֶת־בְּנֵ֣י הַקְּהָתִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: לה מִבֶּ֨ן שְׁלשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: לו וַיִּֽהְי֥וּ פְקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם אַלְפַּ֕יִם שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים: לז אֵ֤לֶּה פְקוּדֵי֙ מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֔י כָּל־הָֽעֹבֵ֖ד בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן עַל־פִּ֥י יְהוָֹ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה: לח וּפְקוּדֵ֖י בְּנֵ֣י גֵֽרְשׁ֑וֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: לט מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: מ וַיִּֽהְיוּ֙ פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם אַלְפַּ֕יִם וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים: מא אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֗י מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י גֵֽרְשׁ֔וֹן כָּל־הָֽעֹבֵ֖ד בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֥ד מֹשֶׁ֛ה וְאַֽהֲרֹ֖ן עַל־פִּ֥י יְהוָֹֽה: מב וּפְקוּדֵ֕י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: מג מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: מד וַיִּהְי֥וּ פְקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם שְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם: מה אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֔י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן עַל־פִּ֥י יְהוָֹ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה: מו כָּל־הַפְּקֻדִ֡ים אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן וּנְשִׂיאֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַֽלְוִיִּ֑ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: מז מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־הַבָּ֗א לַֽעֲבֹ֨ד עֲבֹדַ֧ת עֲבֹדָ֛ה וַֽעֲבֹדַ֥ת מַשָּׂ֖א בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: מח וַיִּֽהְי֖וּ פְּקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁמֹנַ֣ת אֲלָפִ֔ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁמֹנִֽים: מט עַל־פִּ֨י יְהֹוָ֜ה פָּקַ֤ד אוֹתָם֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל־עֲבֹֽדָת֖וֹ וְעַל־מַשָּׂא֑וֹ וּפְקֻדָ֕יו אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה:
פרק ה, א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּֽחֲנֶ֔ה כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ: ג מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם: ד וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ה וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ו דַּבֵּר֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַֽעֲשׂוּ֙ מִכָּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּֽיהוָֹ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא: ז וְהִתְוַדּ֗וּ אֶת־חַטָּאתָם֘ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַֽחֲמִֽישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַֽאֲשֶׁ֥ר אָשַׁ֖ם לֽוֹ: ח וְאִם־אֵ֨ין לָאִ֜ישׁ גֹּאֵ֗ל לְהָשִׁ֤יב הָֽאָשָׁם֙ אֵלָ֔יו הָֽאָשָׁ֛ם הַמּוּשָׁ֥ב לַֽיהוָֹ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִלְּבַ֗ד אֵ֚יל הַכִּפֻּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ עָלָֽיו: ט וְכָל־תְּרוּמָ֞ה לְכָל־קָדְשֵׁ֧י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֲשֶׁר־יַקְרִ֥יבוּ לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה: י וְאִ֥ישׁ אֶת־קֳדָשָׁ֖יו ל֣וֹ יִֽהְי֑וּ אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּ֥ן לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה: יא וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: יב דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָֽעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל: יג וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֘ שִׁכְבַת־זֶ֒רַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵֽעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה: יד וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אֽוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה: טו וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֘ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת־קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָֽאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא־יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא־יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי־מִנְחַ֤ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֹֽן: טז וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: יז וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדֹשִׁ֖ים בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ וּמִן־הֶֽעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל־הַמָּֽיִם: יח וְהֶֽעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֘ לִפְנֵ֣י יְהוָֹה֒ וּפָרַע֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל־כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִּכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִֽהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַֽמְאָֽרְרִֽים: יט וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל־הָֽאִשָּׁה֙ אִם־לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם־לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵּ֛י הַמָּרִ֥ים הַֽמְאָֽרְרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: כ וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת־שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ: כא וְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֘ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָֽאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן יְהוָֹ֥ה אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ בְּתֵ֨ת יְהוָֹ֤ה אֶת־יְרֵכֵךְ֙ נֹפֶ֔לֶת וְאֶת־בִּטְנֵ֖ךְ צָבָֽה: כב וּ֠בָ֠אוּ הַמַּ֨יִם הַֽמְאָֽרְרִ֤ים הָאֵ֨לֶּה֙ בְּֽמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָֽמְרָ֥ה הָֽאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן ׀ אָמֵֽן: כג וְ֠כָתַ֠ב אֶת־הָֽאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל־מֵ֥י הַמָּרִֽים: כד וְהִשְׁקָה֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה אֶת־מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַֽמְאָֽרְרִ֑ים וּבָ֥אוּ בָ֛הּ הַמַּ֥יִם הַֽמְאָֽרֲרִ֖ים לְמָרִֽים: כה וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֔ה אֵ֖ת מִנְחַ֣ת הַקְּנָאֹ֑ת וְהֵנִ֤יף אֶת־הַמִּנְחָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ: כו וְקָמַ֨ץ הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְאַחַ֛ר יַשְׁקֶ֥ה אֶת־הָֽאִשָּׁ֖ה אֶת־הַמָּֽיִם: כז וְהִשְׁקָ֣הּ אֶת־הַמַּ֗יִם וְהָֽיְתָ֣ה אִֽם־נִטְמְאָה֘ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַֽמְאָֽרְרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָֽבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָֽפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָֽיְתָ֧ה הָֽאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ: כח וְאִם־לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרְעָ֥ה זָֽרַע: כט זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַקְּנָאֹ֑ת אֲשֶׁ֨ר תִּשְׂטֶ֥ה אִשָּׁ֛ה תַּ֥חַת אִישָׁ֖הּ וְנִטְמָֽאָה: ל א֣וֹ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר תַּֽעֲבֹ֥ר עָלָ֛יו ר֥וּחַ קִנְאָ֖ה וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֑וֹ וְהֶֽעֱמִ֤יד אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְעָ֤שָׂה לָהּ֙ הַכֹּהֵ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַתּוֹרָ֖ה הַזֹּֽאת: לא וְנִקָּ֥ה הָאִ֖ישׁ מֵֽעָוֹ֑ן וְהָֽאִשָּׁ֣ה הַהִ֔וא תִּשָּׂ֖א אֶת־עֲוֹנָֽהּ:
התורה פתחה בפרשת סוטה ורק אחריה באה פ' נזיר, ע"ד סור מרע ועשה טוב. וקשה לפי זה מדוע בתלמוד סדרו את מסכת נזיר קודם מסכת סוטה? שמשמע מזה שלכאורה עשה טוב קודם לסור מרע. הכיצד?
מיישבים זאת על דרך מה שאמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ללמד שלימוד תורה שהוא בבחינת ועשה טוב וכן שמירת המצוות והמעשים הטובים מזככים את האדם, ושומרים עליו שלא יעשה רע. וע"ז אמרו דורשי רשומות אף אתה הקהה את שיניו, החלש את השינים שלו בבחינת "קהת", ואמרו ז"ל מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך, ואפי' בלא הבנה זוכים להקהות את שיניו. ואם לא הצלחת והוא כבר נכנס אל תוך ביתך, גרש אותו מהבית בבחינת "גרשון". ואם לא הצלחת במשימתך אז תבוא לידי חטא ותגיע למדרגת "מררי" אז רע ומר יהיה גורלך.
ובזה יתבאר מדוע במנין בני קהת נא' "נשא את ראש בני קהת למשפחותם" ואצל גרשון נא' "נשא את ראש בני גרשון גם הם", בתור נספח, ואילו גבי מררי נא' "בני מררי למשפחותם", שאין שם נשיאות ראש כלל.
"טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל" – יצה"ר כונה ע"י שהמע"ה "מלך זקן וכסיל" ואילו את יצה"ט הוא כינה "ילד מסכן וחכם". יצה"ר נכנס באדם מקטנותו שנא' "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" ואילו יצה"ט נכנס בקרבו רק בהגיעו למצוות. וצריך להבין מדוע? והרי יצה"ר מושך את האדם בכל עת לעשות רק רע?
בדומה לזה אמר דהמע"ה "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" – עשה שלום בין הרע והטוב באופן שלא ילחמו זה בזה, ובכך יהיה באפשרותך להעלות את הרע למדרגת טוב. ובזה יתבארו דברי חז"ל "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש", ולמה יכניס אותו פנימה? אלא שהמנוול הרע הזה כשתכניס אותו בפנים תצליח להפוך אותו לטוב.
ובאמת ישנו קושי עצום על מה שאמרו שיצה"ט נכנס באדם רק בהגיעו למצוות. שהרי במציאות אנחנו רואים את בני הנעורים שעסוקים בתורה ויראת שמים קודם הגיעם למצוות שהם חזקים מאוד אפילו יותר מהתקופה שאחרי הגיעם למצוות, ואיך יש לומר שכל זה היא עבודתו של יצה"ר?
נראה לי שבהסתמך על מציאות זו שיצה"ר נכנס באדם מנעוריו ואילו יצה"ט נכנס בו רק אחרי הגיעו למצוות חובת חינוכו היא על אביו שילעיטהו בתורה ויראת שמים בקטנותו באופן שלא תהיה שהות ליצה"ר לפעול ולהחטיאהו. ובתקופה זו של ימי הנעורים היא זו שבשלה קדמה מסכת נזיר למסכת סוטה ובגון זה נאמר אם פגע בך יצה"ר מושכהו לבית המדרש. ועל תקופה זו של ימי הנעורים נאמר חוסך שבטו שונא בנו הן במטהו או בשבט פיו. אבל אחרי הגיעו למצוות מצוותו בסור מרע ועשה טוב, כי יש לו כבר גם את יצה"ט שעליו מוטלת המלאכה לסור מרע.
עוד נראה שדוד המע"ה התחבט בשאלה זו מה עדיף האם סור מרע תחילה בדוקא או שבמידה שלא תוכל לקיים תחילה סור מרע, עשה טוב תחילה ובתקוה שיתקיים סור מרע על ידו. והכוונה בזה לעשות שלום ביניהם, באופן שתעשה תנאי עם הרע שתוכל לתת לו את מבוקשו בתנאי שגם הטוב יקבל אחריו את מבוקשו. ואם אמנם יאמר לך הרע או הטוב שאינם מעוניינים לעשות טוב אחרי הרע כי העושה כן נקרא היפוקרט, "ורדפהו" תסביר לו כמה זה חשוב לא לאבד את הטוב בידים אלא להמשיך ולעשות טוב אפי' כשהוא עושה דברים רעים. משל לאדם שאוכל נבלות שעדיין צריך להניח תפלין ולשמור שבת וכו'. זה שמפטפט בביהכנ"ס צריך להזהר לא לדבר בשעת קדיש וקדושה וקרה"ת וכיו"ב. המתפלל בשיא המהירות יקבע לכוין בקריאת שמע ושמונ"ע והמשלים רבים מני ים.
פרק ו, א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽיהוָֹֽה: ג מִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֥מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכָל־מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַֽעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִֽיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל: ד כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ מִכֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יֵֽעָשֶׂ֜ה מִגֶּ֣פֶן הַיַּ֗יִן מֵֽחַרְצַנִּ֛ים וְעַד־זָ֖ג לֹ֥א יֹאכֵֽל: ה כָּל־יְמֵי֙ נֶ֣דֶר נִזְר֔וֹ תַּ֖עַר לֹא־יַֽעֲבֹ֣ר עַל־רֹאשׁ֑וֹ עַד־מְלֹ֨את הַיָּמִ֜ם אֲשֶׁר־יַזִּ֤יר לַֽיהוָֹה֙ קָדֹ֣שׁ יִֽהְיֶ֔ה גַּדֵּ֥ל פֶּ֖רַע שְׂעַ֥ר רֹאשֽׁוֹ: ו כָּל־יְמֵ֥י הַזִּיר֖וֹ לַֽיהוָֹ֑ה עַל־נֶ֥פֶשׁ מֵ֖ת לֹ֥א יָבֹֽא: ז לְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֗וֹ לְאָחִיו֙ וּלְאַ֣חֹת֔וֹ לֹֽא־יִטַּמָּ֥א לָהֶ֖ם בְּמֹתָ֑ם כִּ֛י נֵ֥זֶר אֱלֹהָ֖יו עַל־רֹאשֽׁוֹ: ח כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ קָד֥שׁ ה֖וּא לַֽיהוָֹֽה: ט וְכִֽי־יָמ֨וּת מֵ֤ת עָלָיו֙ בְּפֶ֣תַע פִּתְאֹ֔ם וְטִמֵּ֖א רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְגִלַּ֤ח רֹאשׁוֹ֙ בְּי֣וֹם טָֽהֳרָת֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יְגַלְּחֶֽנּוּ: י וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יָבִא֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה אֶ֨ל־הַכֹּהֵ֔ן אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: יא וְעָשָׂ֣ה הַכֹּהֵ֗ן אֶחָ֤ד לְחַטָּאת֙ וְאֶחָ֣ד לְעֹלָ֔ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֔יו מֵֽאֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עַל־הַנָּ֑פֶשׁ וְקִדַּ֥שׁ אֶת־רֹאשׁ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: יב וְהִזִּ֤יר לַֽיהוָֹה֙ אֶת־יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ וְהֵבִ֛יא כֶּ֥בֶשׂ בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְאָשָׁ֑ם וְהַיָּמִ֤ים הָרִֽאשֹׁנִים֙ יִפְּל֔וּ כִּ֥י טָמֵ֖א נִזְרֽוֹ: יג וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַנָּזִ֑יר בְּי֗וֹם מְלֹאת֙ יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ יָבִ֣יא אֹת֔וֹ אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: יד וְהִקְרִ֣יב אֶת־קָרְבָּנ֣וֹ לַֽיהֹוָ֡ה כֶּ֩בֶשׂ֩ בֶּן־שְׁנָת֨וֹ תָמִ֤ים אֶחָד֙ לְעֹלָ֔ה וְכַבְשָׂ֨ה אַחַ֧ת בַּת־שְׁנָתָ֛הּ תְּמִימָ֖ה לְחַטָּ֑את וְאַֽיִל־אֶחָ֥ד תָּמִ֖ים לִשְׁלָמִֽים: טו וְסַ֣ל מַצּ֗וֹת סֹ֤לֶת חַלֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וּמִנְחָתָ֖ם וְנִסְכֵּיהֶֽם: טז וְהִקְרִ֥יב הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְעָשָׂ֥ה אֶת־חַטָּאת֖וֹ וְאֶת־עֹֽלָתֽוֹ: יז וְאֶת־הָאַ֜יִל יַֽעֲשֶׂ֨ה זֶ֤בַח שְׁלָמִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה עַ֖ל סַ֣ל הַמַּצּ֑וֹת וְעָשָׂה֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶת־מִנְחָת֖וֹ וְאֶת־נִסְכּֽוֹ: יח וְגִלַּ֣ח הַנָּזִ֗יר פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶת־רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְלָקַ֗ח אֶת־שְׂעַר֙ רֹ֣אשׁ נִזְר֔וֹ וְנָתַן֙ עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁר־תַּ֖חַת זֶ֥בַֽח הַשְּׁלָמִֽים: יט וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַזְּרֹ֣עַ בְּשֵׁלָה֘ מִן־הָאַ֒יִל֒ וְֽחַלַּ֨ת מַצָּ֤ה אַחַת֙ מִן־הַסַּ֔ל וּרְקִ֥יק מַצָּ֖ה אֶחָ֑ד וְנָתַן֙ עַל־כַּפֵּ֣י הַנָּזִ֔יר אַחַ֖ר הִתְגַּלְּח֥וֹ אֶת־נִזְרֽוֹ: כ וְהֵנִיף֩ אוֹתָ֨ם הַכֹּהֵ֥ן ׀ תְּנוּפָה֘ לִפְנֵ֣י יְהוָֹה֒ קֹ֤דֶשׁ הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן עַ֚ל חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֔ה וְעַ֖ל שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֑ה וְאַחַ֛ר יִשְׁתֶּ֥ה הַנָּזִ֖יר יָֽיִן: כא זֹ֣את תּוֹרַ֣ת הַנָּזִיר֘ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּר֒ קָרְבָּנ֤וֹ לַֽיהוָֹה֙ עַל־נִזְר֔וֹ מִלְּבַ֖ד אֲשֶׁר־תַּשִּׂ֣יג יָד֑וֹ כְּפִ֤י נִדְרוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּ֔ר כֵּ֣ן יַֽעֲשֶׂ֔ה עַ֖ל תּוֹרַ֥ת נִזְרֽוֹ: כב וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
כג דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַֽהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָֽרֲכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם: כד יְבָֽרֶכְךָ֥ יְהוָֹ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ: כה יָאֵ֨ר יְהוָֹ֧ה ׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ: כו יִשָּׂ֨א יְהוָֹ֤ה ׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם: כז וְשָׂמ֥וּ אֶת־שְׁמִ֖י עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽאֲנִ֖י אֲבָֽרֲכֵֽם:
”כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה‘ וישמרך“. יש לשאול מדוע נצטוו ”כה תברכו“ בלשון זו, ולמה שלא יברכו בלשון של עצמם? ונראה הטעם כי רק ה‘ יודע איזה ברכה מועילה לכל אדם, ומהי מידת הברכה, ואיזו ברכה לא תצמח ממנה רעה ולכן תלה את הברכה בו ית' ואמר "כה תברכו", "ואני אברכם", לא אתם. וזה מדוקדק גם בלשון הברכה ”יברכך ה‘ וישמרך“. דהיינו אפילו אם יש בכחו של אדם לברך את חברו במידה הנכונה, איך יוכל לשמור את מה שנתברך בו? לכן אמר שהי“ת יצוה להם את ברכתו במידה הצריכה להם ובו בזמן גם ישמור עליהם שלא תאבד מהם אותה ברכה ולא יגרם להם נזק על ידה.
ומכאן יש ללמוד ולהשיב לשואלים מדוע צריכים להתפלל בנוסח שתיקנו לנו רבותינו אנשי כנסת הגדולה והחכמים שבאו אחריהם, ולמה לא יתפלל כל אחד בלשונו הוא? אלא שחכמינו דקדקו בלשונם באופן שהתפלה תתאים לכל איש ישראל. ראיה לדבר שמאז אלפיים שנות גלות ועד עצם ימינו אלה ממשיכים כל עם ישראל די בכל אתר ואתר להשתמש באותה הלשון.
קודם ברכת כהנים נא' "כה תברכו" וברכת כהנים עצמה פותחת ב”יברכך“ ומסיימת ב“שלום“. פי' בעל הטורים ”כה“ בגי‘ כ“ה. כנגד כ"ה פעמים שנזכרה מלת "ברכה" בתורה, וכנגד כ"ה פעמים שנזכרה מלת ”שלום“ בתורה. וגם מניין האותיות של ”שמע ישראל“ כ"ה. וכרמוז בענין חנוכה, המלה הכ"ה בתורה היא "אור" המסמל את השלום בית בהדלקת נרות של שבת והאור הוא ברכת הבית.
ונ"ל לחדש שהמלה "וישמרך" בתוספת האות "ר" היא בגי' "שלום"; "ויחנך" בתוספת האות "ח" היא בגי' "א-להים" שעניינו דין; האותיות שנוספו "רח" הן בגי' "חסד יסובבנו"; ללמד ששני הפסוקים הראשונים של ברכת כהנים הן בחסדו ית', בדין. דהיינו שהוא חסד מצד הדין וללמד שאינם סותרים זה לזה אלא יש "שלום" ביניהם. הפסוק השלישי של ברכת כהנים מסיים במלה "שלום" בלא גי'. ואמנם הגי' של הר"ת של פסוק זה "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", "י-יי-פ-א-ו-ל-ש" הם בסך הכל תמ"ז בגי' של המלה "ואמת" ע"ד הנא' בפסוק "חסד ואמת יקדמו פניך".
———-
יברכך ה' וישמרך – בגשמיות. ולא שייכת הברכה אלא בדברים גשמיים. כאשר ישנו דבר מוחשי יכולה לחול עליו הברכה להתרבות, ואפי' אם עין האדם לא תוכל לראותו בהתגלמותו כמו זרע על פני השדה או זרעו של האדם, גם זה נקרא מוחש לענין זה של הברכה. הברכה בגשמיות צריכה שמירה מפני המזיקין, שהרי יכול האדם להגיע למצב של כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ואז הברכה מביאה לידי קללה והיא לובשת צורות רבות עד אין סוף כפי שאנחנו רואים בעולם, שהמבורך מתחיל לבעוט באדון הברכות, ומפסיק לשמור תורה ומצוות, ולעתים מאוהב באשה אחרת ומשפחתו מתפרקת, ולרוב ילדיו יוצאים לתרבות רעה, כי אין להם עניין להצליח בלימודיהם כי ממונם מספיק למחייתם, ולפעמים באים לידי שכרות וסמים, ולפעמים קנאת הגנבים פוקדת אותם יום יום בביתם ולעתים באים לידי חטיפת בניהם ובנותיהם ומקרי רצח, ועוד ועוד קללות עד אין סוף שעלולים לבוא על האדם אך ורק משום שקבל ברכה בממונו עד שלכן ביקש דהמע"ה "ריש ועושר אל תתן לי". נמצא שהעושר זקוק מאוד לשמירה – "וישמרך".
יאר ה' פניו אליך ויחנך – ברוחניות. הארת פנים היא השפעת האור הרוחני על האדם והגברת הכחות הרוחניים שטמונים בקרבו. וכשם שהברכה על דברים גשמיים חלה על הנמצא, כך בדיוק מבחינה רוחנית צריך האדם להכין ולטהר את עצמו מבחינה רוחנית בכדי שיוכל לקבל את השפע הרוחני. ואמנם כשסוף כל סוף הוא מקבל אותו הוא יכול גם להשתמש בו לרעה כמו ישו הנוצרי, שבתאי צבי ודוד הראובני ונתן העזתי ושאר משיחי השקר, ולזה האדם זקוק לרחמים רבים – ויחנך, יחון ויחוס וירחם עליך.
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום – ישם לך שלום בין הגשמיות והרוחניות, באופן שיוכל האדם להתנהג בכל דרכיו בדרך הממוצעת. דהיינו שלא תפריע הגשמיות לרוחניות בעבודת הבורא ית', ואפילו מבחינה רוחנית לא ילך אל הקצה באופן שלא יוכל להעלות את משאבי העוה"ז למדרגתם הרוחנית האפשרית להם.
"וישם לך שלום" – מותר לשנות מפני השלום כיו"ב "ואדוני זקן", "אביך צוה".
ובסוטה שמו של הקב"ה נמחה על פני המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו.
הכהנים מברכים את העם בברכת השלום "וישם לך שלום". אהרן אוהב שלום ורודף שלום. גם מלך המשיח יפתח בשלום. "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום". והיא היתה ברכת ה' לפנחס "הנני נותן לו את בריתי שלום".
———–
”יברכך ה‘ וישמרך“ – ר“ת כ“ו כנגד שם הוי“ה וס“ת כה“כ כנגד שם מ“ה. ועל זה נא‘ ”ה‘ ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם“.
———–
מניין התיבות בברכת כהנים ט“ו כנגד ט“ו שנים שראו האבות זה את זה.
———–
על פי הסוד ראוי להחזיק את הכוס של ברכה בכל האצבעות ולא בשתים או שלוש אצבעות בלבד? הטעם לכך הביא הבן איש חי את תירוצם של רבני אשכנז עפ"י מאי דאיתא במס' עוקצין ג', י"ב "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". איזהו "כלי מחזיק ברכה"? כמובן כוס של ברכה, שהוא מחזיק את השלום. הכיצד? ביד יש ה' אצבעות, ובכל אצבע ג' פרקים אך באגודל יש רק ב' פרקים. נמצא שבין כולם ישנן י"ד פרקים, ומלת "שלום" משלימתן לט"ו תיבות של ברכת כהנים, שהאחרונה שבהם היא "שלום", שאין לה פרק ביד.
———–
ומכאן נלמד את החשיבות שבאמירת "שלום" בהושטת היד, כי המלה "שלום" משלימה את ט"ו המלים של ברכת כהנים.
———–
על פי הנז' ביאר הבן איש חי את מה שאמרו חז"ל "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" כי הם תיקנו הרבה כוסות של ברכה. בקידוש של שבת ויו"ט, בהבדלה ובברהמ"ז, באירוסין ובנשואין, בברית מילה ובליל פסח, בכולם השלימו את מלת "שלום החסרה". ובכך הם "מרבים שלום בעולם"
———–
עוד פירש יפה הבן איש חי על פי המשנה במס' פאה ח', ז'. נותנין לעני שתי סעודות בכל יום, וג' סעודות בשבת. נמצא בס"ה מקבל העני בשבוע אחד ט"ו סעודות כנגד ברכת כהנים. וכיון שהסעודה השלישית משלימה את הסעודה הט"ו של השבוע, נמצא שהיא כנגד המלה "שלום" שבברכת כהנים. שאילולא השבת לא היו אלא ב' סעודות.
———–
ועל פי זה נראה לי שיש טעם נוסף מדוע ראוי לומר שבת שלום, כי השבת גרמה להשלים את הסעודה השלישית שהיא כנגד תיבת שלום.
———–
ראיתי רמזים נפלאים מספר תולדות יצחק לר' יצחק קארו אביו של מרן הבית יוסף מברכת כהנים למספר העולים בשני וחמישי בשבת ובמועדים כדלהלן:
בפסוק ראשון יש ג' מלים כנגד ג' עולים בשני וחמישי ובמנחה של שבת.
בפסוק השני ישנם חמש מלים כנגד העולים בחגים.
בפסוק השלישי שבע מלים כנגד העולים בשבת.
———–
מה ענין הסיום "וישם לך שלום" בברכת כהנים? יש בזה רמז לשבט לוי שלא יריבו עם ישראל כשיראו שיש להם כל שבת ה' עולים ולהם רק ב' עולים שהם כהן ולוי. תשובתם של ישראל היא שלכן תקנו שמנין העולים משבט לוי יהיו שווים למנין העולים מישראל. הכיצד? משבט לוי עולים ח' בשבוע: ב' בשבת, ב' במנחה של שבת, ב' בשני וב' בחמישי, וכנגדם עולים ח' מישראל. ה' בשבת בבוקר, אחד במנחה של שבת, אחד בשני ואחד בחמישי.
———–
ובמניין האותיות כתב בספר תולדות יצחק שבפסוק הראשון יש ט"ו אותיות המרמזות ל"יה" שהוא שם הוי"ה בהווה. בפסוק השני ישנן כ' אותיות כנגד "היה", ובפסוק השלישי יש כ"ה אותיות כנגד "יהי". וממילא ברכת כהנים מהווה מעין חותמת של הקב"ה שהוא היה, הווה ויהיה.
———–
ישנן ס' אותיות בברכת כהנים כנגד מה שאמר שהמע"ה "הנה מטתו שלשלמה שישים גבורים סביב לה מגבורי ישראל". ללמד שברכת כהנים היתה חרוטה סביב למטתו של שלמה, והאותיות כגבורים, אחוזי חרב להצילו מכל צרה שלא תבוא.
———–
וראיתי להוסיף את מה שכתבתי בתיקית אותיות ותנועות בזה"ל: "שואלים דורשי רשומות למה נקראו אותיות אלו "מנצפך", שלא כסדרן? שהרי כסדרן צריך היה לקוראן "כמנפץ"? ותירצו שהשם "מנצפך" בדוקא בא להורות על כתר המלוכה העליון המולך על התחתונים. על דרך אמירתינו ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלך לעולם ועד. דוק ומצא כי "מלך" – בגי' מ"נ (מאותיות מנצפ"ך). "מלך" – בגי' צ' (מאותיות מנצפ"ך). "ימלך" בגי' פ"ך (מאותיות מנצפ"ך). וצירופן כסדר זה הוא אותיות מנצפ"ך.
———–
יש מפרשים הטעם להטבת חלום "רבונו של עולם אני שלך" וכו' בברכת כהנים מכיון שיש בה שישים אותיות כלם אחוזי חרב ושמו של הקב"ה בתוך כל פסוק ופסוק במטרה להגן עליו מחלומות רעים, שאז אפילו חרב נתונה על צווארו אל יתיאש מן הפורענות. (אנציקלופדיה תלמודית).
———–
וראיתי למה שפירש הגר"א בספרו קול אליהו במאי דאיתא בספרי "הכהנים מברכים במקדש וגו'. בגבולין מנין? ת"ל בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" עכ"ל. וקשה, שהרי אינה דומה הזכרת השם במקדש שהיו מזכירים את שם הוי"ה ית' ככתבו מה שאין כן בגבולין שאין מזכירים אותו אלא בכינויו בשם אדנות, כמו שכתוב "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור"? לזה תירץ שעניין זה גופו מדוקדק בתירוץ הגמרא "זה שמי לעולם" בבית המקדש. "בגבולין מנין? ת"ל בכל המקום אשר אזכיר וגו'". שבגבולין אינו אלא בהזכרת שם אדנות על דרך "וזה זכרי לדור דור".
פרק ז, א וַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּמְשַׁ֨ח אֹת֜וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וַיִּמְשָׁחֵ֖ם וַיְקַדֵּ֥שׁ אֹתָֽם: ב וַיַּקְרִ֨יבוּ֙ נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רָאשֵׁ֖י בֵּ֣ית אֲבֹתָ֑ם הֵ֚ם נְשִׂיאֵ֣י הַמַּטֹּ֔ת הֵ֥ם הָעֹֽמְדִ֖ים עַל־הַפְּקֻדִֽים: ג וַיָּבִ֨יאוּ אֶת־קָרְבָּנָ֜ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה שֵׁשׁ־עֶגְלֹ֥ת צָב֙ וּשְׁנֵֽי־עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר עֲגָלָ֛ה עַל־שְׁנֵ֥י הַנְּשִׂאִ֖ים וְשׁ֣וֹר לְאֶחָ֑ד וַיַּקְרִ֥יבוּ אוֹתָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן: ד וַיֹּ֥אמֶר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ה קַ֚ח מֵֽאִתָּ֔ם וְהָי֕וּ לַֽעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְנָֽתַתָּ֤ה אוֹתָם֙ אֶל־הַֽלְוִיִּ֔ם אִ֖ישׁ כְּפִ֥י עֲבֹֽדָתֽוֹ: ו וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֶת־הָֽעֲגָלֹ֖ת וְאֶת־הַבָּקָ֑ר וַיִּתֵּ֥ן אוֹתָ֖ם אֶל־הַֽלְוִיִּֽם: ז אֵ֣ת ׀ שְׁתֵּ֣י הָֽעֲגָל֗וֹת וְאֵת֙ אַרְבַּ֣עַת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י גֵֽרְשׁ֑וֹן כְּפִ֖י עֲבֹֽדָתָֽם: ח וְאֵ֣ת ׀ אַרְבַּ֣ע הָֽעֲגָלֹ֗ת וְאֵת֙ שְׁמֹנַ֣ת הַבָּקָ֔ר נָתַ֖ן לִבְנֵ֣י מְרָרִ֑י כְּפִי֙ עֲבֹ֣דָתָ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן: ט וְלִבְנֵ֥י קְהָ֖ת לֹ֣א נָתָ֑ן כִּֽי־עֲבֹדַ֤ת הַקֹּ֨דֶשׁ֙ עֲלֵהֶ֔ם בַּכָּתֵ֖ף יִשָּֽׂאוּ: י וַיַּקְרִ֣יבוּ הַנְּשִׂאִ֗ים אֵ֚ת חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּי֖וֹם הִמָּשַׁ֣ח אֹת֑וֹ וַיַּקְרִ֧יבוּ הַנְּשִׂיאִ֛ם אֶת־קָרְבָּנָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ: יא וַיֹּ֥אמֶר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד לַיּ֗וֹם נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לַיּ֔וֹם יַקְרִ֨יבוּ֙ אֶת־קָרְבָּנָ֔ם לַֽחֲנֻכַּ֖ת הַמִּזְבֵּֽחַ: יב וַיְהִ֗י הַמַּקְרִ֛יב בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן אֶת־קָרְבָּנ֑וֹ נַחְשׁ֥וֹן בֶּן־עַמִּֽינָדָ֖ב לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה: יג וְקָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: יד כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: טו פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: טז שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: יז וּלְזֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתּוּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּֽינָדָֽב: יח בַּיּוֹם֙ הַשֵּׁנִ֔י הִקְרִ֖יב נְתַנְאֵ֣ל בֶּן־צוּעָ֑ר נְשִׂ֖יא יִשָּׂשׂכָֽר: יט הִקְרִ֨ב אֶת־קָרְבָּנ֜וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: כ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: כא פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: כב שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: כג וּלְזֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן נְתַנְאֵ֖ל בֶּן־צוּעָֽר:
כמה נאים דברי רש"י ז"ל שפירש נפלא על פי מה שדרש ר' משה הדרשן:
פירש"י יפה "קערת כסף" – מנין אותיותיו בגימטריא תתק"ל כנגד שנותיו של אדם הראשון: "שלשים ומאה משקלה" – על שם שכשהעמיד תולדות לקיום העולם בן מאה ושלשים שנה היה, שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו וגו': "מזרק אחד כסף" – בגימטריה תק"כ, על שם נח שהעמיד תולדות בן ת"ק שנה, ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזירת המבול קודם תולדותיו, כמו שפירשתי אצל והיו ימיו מאה ועשרים שנה, לפיכך נאמר מזרק אחד כסף ולא נאמר מזרק כסף אחד, כמו שנאמר בקערה, לומר שאף אותיות של אחד מצטרפות למנין: "שבעים שקל" – כנגד שבעים אומות שיצאו מבניו:
"כף אחת" – כנגד התורה שנתנה מידו של הקב"ה: "עשרה זהב" – כנגד עשרת הדברות:
"מלאה קטרת" – גימטריה של קטרת תרי"ג מצות, ובלבד שתחליף קו"ף בדל"ת על ידי א"ת ב"ש ג"ר ד"ק:
"פר אחד" – כנגד אברהם, שנאמר בו ויקח בן בקר: "איל אחד" – כנגד יצחק ויקח את האיל וגו': "כבש אחד" – כנגד יעקב והכשבים הפריד יעקב:
"שעיר עזים" – לכפר על מכירת יוסף, שנאמר בו וישחטו שעיר עזים:
"ולזבח השלמים בקר שנים" – כנגד משה ואהרן, שנתנו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים: "אילם" "עתדים" "כבשים" – שלשה מינים כנגד כהנים ולוים וישראלים, וכנגד תורה נביאים וכתובים. "שלש חמשיות" כנגד חמשה חומשין, וחמשת הדברות הכתובין על לוח אחד, וחמשה הכתובין על השני. עד כאן מיסודו של ר' משה הדרשן:
כד בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֹֽן: כה קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: כו כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: כז פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: כח שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: כט וּלְזֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֹֽן: ל בַּיּוֹם֙ הָֽרְבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר: לא קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: לב כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: לג פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: לד שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: לה וּלְזֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר: לו בַּיּוֹם֙ הַֽחֲמִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽישַׁדָּֽי: לז קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: לח כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: לט פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: מ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: מא וּלְזֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽישַׁדָּֽי: מב בַּיּוֹם֙ הַשִּׁשִּׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל: מג קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: מד כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: מה פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: מו שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: מז וּלְזֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל: מח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אֶפְרָ֑יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד: מט קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: נ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: נא פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: נב שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: נג וּלְזֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד: נד בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָהצֽוּר: נה קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: נו כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: נז פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: נח שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: נט וּלְזֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָהצֽוּר: ס בַּיּוֹם֙ הַתְּשִׁיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעֹנִֽי: סא קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: סב כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: סג פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: סד שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: סה וּלְזֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעֹנִֽי: סו בַּיּוֹם֙ הָֽעֲשִׂירִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י דָ֑ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּֽישַׁדָּֽי: סז קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: סח כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: סט פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: ע שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: עא וּלְזֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּֽישַׁדָּֽי: עב בְּיוֹם֙ עַשְׁתֵּ֣י עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן: עג קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: עד כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: עה פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: עו שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: עז וּלְזֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן: עח בְּיוֹם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן: עט קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֘ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה: פ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת: פא פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה: פב שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת: פג וּלְזֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִים֘ בָּקָ֣ר שְׁנַ֒יִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן: פד זֹ֣את ׀ חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ מֵאֵ֖ת נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל קַֽעֲרֹ֨ת כֶּ֜סֶף שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֗ה מִֽזְרְקֵי־כֶ֨סֶף֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֔ר כַּפּ֥וֹת זָהָ֖ב שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵֽה: פה שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָ֗ה הַקְּעָרָ֤ה הָֽאַחַת֙ כֶּ֔סֶף וְשִׁבְעִ֖ים הַמִּזְרָ֣ק הָֽאֶחָ֑ד כֹּ֚ל כֶּ֣סֶף הַכֵּלִ֔ים אַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּֽע־מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ: פו כַּפּ֨וֹת זָהָ֤ב שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה֙ מְלֵאֹ֣ת קְטֹ֔רֶת עֲשָׂרָ֧ה עֲשָׂרָ֛ה הַכַּ֖ף בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ כָּל־זְהַ֥ב הַכַּפּ֖וֹת עֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָֽה: פז כָּל־הַבָּקָ֨ר לָֽעֹלָ֜ה שְׁנֵ֧ים עָשָׂ֣ר פָּרִ֗ים אֵילִ֤ם שְׁנֵים־עָשָׂר֙ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר וּמִנְחָתָ֑ם וּשְׂעִירֵ֥י עִזִּ֛ים שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר לְחַטָּֽאת: פח וְכֹ֞ל בְּקַ֣ר ׀ זֶ֣בַֽח הַשְּׁלָמִ֗ים עֶשְׂרִ֣ים וְאַרְבָּעָה֘ פָּרִים֒ אֵילִ֤ם שִׁשִּׁים֙ עַתֻּדִ֣ים שִׁשִּׁ֔ים כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה שִׁשִּׁ֑ים זֹ֚את חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ אַֽחֲרֵ֖י הִמָּשַׁ֥ח אֹתֽוֹ:
יש להתבונן מדוע חזרה התורה על מתנת כל נשיא ונשיא מאחר שכמעט כל אחד מהם נתן מתנה שווה בשיא הדיוק לזו של חבירו, והרי צריכה היתה התורה לכלול את כולם ביחד? ועוד, מדוע צריכה היתה התורה לסכם את מה שנתנו כל הנשיאים ביחד? והרי זה חשבון מתימטי פשוט?
יש מיישבים שהתורה באה ללמד שכל אחד מהם נתן את מתנתו במחשבה שונה מזו של חבירו. ומנין לנו שאכן כן הוא הדבר? תשובתם שענין זה מוכרח מסברא, שבוודאי לכל שבט היתה מחשבה שונה ותואמת לדמותו המיוחדת. ועדיין קשה, שהרי גם אם היתה התורה כוללת את כולם ביחד היינו יודעים בהכרח שכל אחד נתן את מתנתו במחשבה תואמת לאישיותו, מכח אותה סברא? ועוד, שעל ידי זה שהתורה מסכמת את נתינת כל השבטים ביחד משמע לכאורה שאין שוני ביניהם?
ולכן נלענ“ד ליישב שבאה התורה ללמד שכל אחד מהם נתן את מתנתו מבלי ידיעה מה נתן חבירו ורק לאחר הנתינה נמצא שהושוו מתנותיהם. וענין זה הוא על דרך הנאמר בפסוק ”ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה“ ופירש“י שדנה לאה דין בעצמה וכו‘ עיין שם. ומינה נלמד לנידון דידן שכל נשיא ונשיא דן דין בעצמו. שהרי כל המתנות כולם היתה להם מטרה מסויימת והסיכום הכללי של כל המתנות מכוון היה לאותה מטרה. נמצא כי אם אחד מהם היה נותן קצת יותר מתוך נדיבותו או קצת פחות מתוך כילותו היה הדבר משפיע על כל יתר הנשיאים שהיו צריכים להשוות את אותו סיכום כללי. ורק משום שכל אחד מהם דן דין לעצמו בכך שדאג שחבירו לא יצטרך לתת פחות מכדי הצורך ויהיה כמו קין שלא שעה ה‘ אל מנחתו, לכן מנתה התורה את נתינת כל אחד מהם בנפרד, ללמד שכל אחד מהם חשב בדיוק כמו חברו. ובכך נבין גם את הסיבה שכתבה התורה את הסך הכללי כי הוא הוא הגורם לכך שכל אחד מהם נתן את אותו הסכום למתנה. ודבר זה בא ללמד גם על אחדות דעים של עם ישראל ועל השלום שהיה שורר בניהם. ולכן ראוי היה לפתוח את הפרשה במלים ”נשא את ראש“ כי זהו נושאה של הפרשה שראשיה אוהבי שלום ורודפי שלום וראויים להיות הראשים וראויים להיות נשיאים. והטעם לכך הוא משום שכל שבט ושבט הקריב את קרבנו לא לכבוד עצמו אלא לכבודו ית‘, וזוהי הסיבה שהושוו דעותיהם.
עוד נ“ל ליישב את גוף השאלה בעניין הנשיאים, שכמובן כל נשיא כאשר הקריב את קרבנו עשה זאת בקהל עם ועדה בתופים ובמחולות ובהזמנת כל שבטו להשתתף בטקס מיוחד זה שהוא כמו אדם שעושה מסיבת כלולות לבנו שעושהו בכל עוז והדר. היתכן לכלול בתורה את כל השמחות כאחד? הרי כל שמחה היה בה את הנופך המיוחד שלה וכל נשיא שבט הקריב את מלא מרצו לעשותה ברוב פאר והדר. ולכן הקדישה התורה לכל נשיא את הכבוד הראוי לו ביום שמחת לבו. ואעפ“י שכל אחד מהם הזמין את אותו הצלם, ואת אותה התזמורת, ואת אותו הרב מסדר הקידושין ואת אותם הזמרים מ“מ ראוי היה לכל אחד מהנשיאים להיותו נכבד ביום שמחת לבו ללא קשר לשמחות האחרות.
פט וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֨רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל־אֲרֹ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו:
דרשות
דרשתי בבית הכנסת הספרדי "נצח ישראל" בבולטימור בשנת ה'תשנ"ה
בשבוע שעבר קראנו את פרשת במדבר המדברת על מצות הי"ת למנות את בנ"י ועל חנייתם "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל". מטרת אותו מנין היתה לידע את מנין החיילים, ומשום כך נצטוו לימנות מבן עשרים שנה ומעלה.
מאידך, הלויים נמנו פעמיים בנפרד, בפעם הראשונה מבן חדש ומעלה, ומטרת אותו מנין היתה כדי שיפדו את בכורות בני ישראל. והטעם שלא נמנו משעת לידתם, אעפ"י שחלה עליהם קדושה מהבטן, מכיון שרק מבן חדש יצאו מכלל נפלים. מניינם היה שנים ועשרים אלף, כנגד אותיות התורה שאותה הם מייצגים ע"ד הנא' "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". ובפעם השניה נמנו הלויים שהיו ראויים לשירות בבית המקדש מבן ל' שנה ועד בן נ' שנה.
לכל אחד משלושת בני לוי, גרשון קהת ומררי, היה תפקיד שונה בתכלית משאר אחיו, ובהתאם לכך התיחסה התורה לכל אחד משלושת הבנים באופן שונה.
בני מררי שהיו נושאים את הקרשים והבריחים, העמודים והאדנים וכל חומרי הבנין הקשים והכבדים ששימשו בבנית המשכן, קיבלו ארבע עגלות ושמונה בקר. בני גרשון שהיו נושאים את המשכן והאהל, מכסהו, מסך פתח אהל מועד ומסך פתח החצר, קלעי החצר, המיתרים והיריעות למיניהם שהיו יותר קלים ממשא בני מררי לא קיבלו אלא שתי עגלות וארבעה בקר שהוא מחצית סכום העגלות של מררי. לעומתם על בני קהת שהיו נושאים את כלי הקדש וקדש הקדשים והמסך המבדיל ביניהם, נאמר "ולבני קהת לא נתן כי בכתף ישאו". הם לא קיבלו שום עגלה ושום עזרה בנשיאת כלי הקודש.
גם בגוף הציווי למנותם אנחנו מוצאים שוני רב, שבציווי למנות את קהת, החשוב מכלם, נאמר "נשא את ראש בני קהת", ובציווי למנות את בני גרשון נאמר "נשא את ראש בני גרשון גם הם", ואילו בבני מררי לא נזכרה כלל נשיאות ראש.
רבותינו בעלי התוס' התלבטו בשאלה מדוע במנין הראשון של הלויים מבן חדש ומעלה, נמנו בניו של גרשון הבכור תחילה, ואילו כאשר נמנו שוב מבן ל' שנה, נמנו בני קהת תחילה? ופירשו הטעם מפני חשיבותם בנשיאת כלי הקודש. מעובדה זו נלמד שמשאם של בני גרשון היתה יותר חשובה מזו של בני מררי כיון שנמנו בהתאם לחשיבותם, והם נמנו אחרי בני קהת.
שמותם של כל אחד מבני לוי כמו גם סיבת השוני שבנשיאות ראשם אומרת דרשני. דרשני הבלשנים דרשו בשם "קהת" שהוא מל' "ואף אתה הקהה את שיניו", שמשמעו "עקשנות", הקהה את שיניו של יצה"ר ואל תתן לו להכנס לביתך. "גרשון" הוא מלשון גרושין, ללמד שאם כבר הצליח להכנס לביתך, גרשהו. ואילו בשם "מררי", דרשו שהוא מלשון מרירות, וזה בשעה שנכנס ולא הצלחת לגרשו.
ונראה לי שלפירוש זה יש אח בתהלים א, א "אַֽשְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּֽעֲצַ֢ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמ֘וֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב". מדבר באדם שהולך ורואה שיש בדרכו מעשה תועבה שהוא עלול להמשך אחריו, אשרי זה שלוקח דרך אחרת ולא הולך באותו שביל. והטעם שאם כבר הלך שמה בדיעבד, עלול הוא לעמוד ולהסתכל. ואז הוא נהנה ממה שהוא רואה כי זהו דרכו של יצה"ר למשוך את האדם לתענוגי העוה"ז. וממילא הוא כבר יושב וזוהי נפילתו.
כיוצא בזה נאמר "כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹֽיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְהוָֹ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ", אם המלחמה לא תהיה בתוך ביתך אלא תצא לשדה האויב ושם תערוך עמו מלחמה אז "ונתנו ה' א-להיך בידך". אבל "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות", אם המלחמה היא בתוך הבית, כשהאויב כבר חדר לרשותך, הרבה יותר קשה לנצח אותו. מלחמה זו אומר רש"י "כנגד היצר הכתוב מדבר".
(לחתונה) החכמה בבנית משפחה בישראל היא לדאוג לבנות בית נאמן מושתת על יסודות התורה והמצוות. ואיך תצליחו לעשות כן, והרי היצה"ר עומד בפתחכם ומצפה לצוד אתכם בחכתו. אך העצה היעוצה היא "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין". החכמה היא להיות בבחינת קהת, בבחינה זו של עקשנות מתמדת בעבודת ה' ועליה מחיל אל חיל, וזוהי נשיאות ראש הראויה לשמה. היסוד של בית נאמן בישראל הוא כאשר כל אחד מבני הזוג מכיר באחריותו כלפי עצמו וכלפי בן/בת זוגו ועוזרים אחד לשני לקראת מעלה נכספה זו להיות בבחינת קהת. יה"ר שיעלה זווגכם יפה יפה, אמן.
גם הדרשנים לא טמנו ידם בצלחת ודרשו בהם דברי טעם, כל אחד מנקודת ראות אחרת. בהקשר ל"נשיאות ראש", ראיתי בס' "אהלה של תורה" בשם הרב ש"י זוין ששמותם של שלושת בני לוי מרמזים על שלוש תקופות שונות בהסטוריה של עם ישראל. קהת מרמז על תקופת הזוהר של עם ישראל בזמן ששכן לבטח על אדמתו, ולכן נא' עליו "נשא את ראש בני קהת". גרשון מרמז על אלה שעלו לארץ לאחר שגורשו מאדמתם וכיון שלא הלכו לשכון במדינות זרות אחרות אלא עלו לשכון בארץ הקודש נאמר עליהם "נשא את ראש בני גרשון גם הם". מררי, לעומת זאת, מרמז על אלה שנשארו בגלות לסבול את עולה המר ולכן לא נאמר בהם נשיאות ראש כלל.
מעניין לציין שאותה קדושה ששורה על הכהנים ועל הלויים, שרתה בכח על כל ישראל, אלא שבחטא העגל פגמו בעצמם, ולכן הוכרחו בכורותיהם להעביר את קדושתם לכהנים.
———–
דרשתי בפרשת נשא בחתונתו של סמי עם-נשקי ולאה מבית הכנסת הספרדי בבולטימור ”נצח ישראל“ שנת ה'תשנ"ה
"ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא". שואלת הגמ' בנדרים י: "ר' אלעזר הקפר אומר וכי באיזו נפש חטא זה? אלא מפני שציער עצמו מן היין נקרא חוטא. והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר אחר על אחת כמה וכמה? מכאן, כל היושב בתענית נקרא חוטא".
שואל הכלי יקר אם תאמר שכל החטא הוא על כך שציער עצמו מן היין, היה צריך כל נזיר להביא את אותו קרבן אפילו אם לא טימא את עצמו למת ומדוע לא נתחייב הנזיר להביאו אלא דוקא לאחר שטימא את עצמו למת? ועוד, הרי התורה עצמה קראה לו קדוש, ואיך קורא לו ר' אלעזר "חוטא"? והשיב שכיון שנטמא למת קודם שסיים את ימי נזרו ואמרה התורה "והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו", נמצא כי ציער עצמו מן היין על חינם ועל כך נקרא חוטא וצריך כפרה.
אלא שעדיין קשה דמחד גיסא נצטוינו לבחול בתענוגי העוה"ז, ומאידך, המסגף עצמו מן היין נקרא חוטא? אתמהא! ועוד, שהרי הקב"ה העניק לנו את יצר הרע ואת כל תענוגי העוה"ז במטרה שנלחם נגדם, וכאשר נתגבר עליהם נעלה במעלות עליונות ונזכה לחיי העוה"ב, ומשמע שהם חיוביים והכרחיים ובלעדיהם לא נזכה לחיי עוה"ב, ומדוע א"כ המסגף עצמו מן היין נקרא חוטא?
ונ"ל ליישב שהקב"ה ברא את כל תענוגי העוה"ז לא במטרה שהאדם יבחל בהם, אלא אדרבא במטרה שיהנה מהם, ואמנם לא להנאתו החומרית אלא שכוונתו תהיה לשם שמים, לצורך עבודת ה', ודבר בעתו מה טוב. לפיכך רעיון הנזירות הוא חטא באשר הנזיר בורח מהתאוות, הוא אינו שייך לצבא הלוחמים אלא דוקא לאלה הבורחים משדה הקרב. הנזיר הוא מעין מלאך האומר קדוש אני, אבל בכך הוא מפר את מחשבת הבורא ית' בבריאת העולם, שברא את כל התאוות במטרה שבני האדם יתמודדו אתם, שילמדו ליהנות מהן בהיתר ולא באיסור בכוונה הראויה, ולא הנאה חמרית כבהמות השדה. שהרי בכך זוכה האדם לצרף את מעשיו בכח מחשבתו, ונעשה הוא המנהיג לתאוותיו החומריות. ולא איפכא, שהתאוות החמריות תהיינה מנהיגות אותו ומעבירות אותו על דעת קונו. במלים אחרות מטרת התאוות למשוך את האדם לחומריותו, ומטרת האדם להנהיג אותם לצורך עבודת ה'.
כיוצא בזה ברא הקב"ה את האדם עפר מן האדמה כל כלו חומרי, ונפח באפיו נשמת חיים, חלק אלו-ה ממעל, במטרה שישליט את רוחו ונשמתו על גופו וחומריותו. וכאשר חטא בעטיו של נחש, ובסיוע האשה, שהיתה צריכה להיות לו לעזר. תמורת זאת היא עצמה הפכה להיות מקור התאווה החומרית, תאות העריות. והיכן הוא ה"עזר"? אלא שהיא האחת שצריכה להשליט בבעלה את הכח למנוע עצמה ממנו בזמנים ידועים, להתגבר על תאוותיו, ובכך להביאו ולהביא את עצמה לחיי עולם.
ומכאן שככל שמצער האדם את עצמו על ידי זה שהוא בורח מן התאוות, ולא מצרף את עצמו על ידם, נקרא חוטא, ולכן הנזיר שנטמא למת והימים הראשונים של נזירותו לא נחשבו כלל שהרי הוא צריך להתחיל שוב מהתחלה, הרי לא הרויח כלום מימי נזירותו הראשונים, ונמצא שציער עצמו מן היין על חינם. וכן כאשר הוא בורח מהתאוות ואינו מתמודד עמם, אינו זוכה למדרגה להיות הוא השליט עליהם.
עפי"ז יש לנו אפיק חדש דרכו אפשר להבין את האימרה הידועה "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", כי הצדיק הגמור אינו זה שהתגבר על כל המכשולים אלא דוקא זה שברח מהם. לעומת זאת "בעל תשובה" זכה למדרגה שהיא גבוהה בהרבה ממנו שכן הוא זכה להשליט את נשמתו ורוחניותו על מעשיו, בכך שהתגבר על כל אותן מכשולים ובחל בהם, ודוקא על ידם זכה לצרף את מעשיו.
ביום חתונתכם וביום שמחת לבכם עליכם להודות לה' על כך שהיום נמחלו לכם כל עוונות העבר. והטעם לכך, כי עד עתה כל אחד יכול היה להצדיק את מעשיו וחטאיו ביום הדין בטענה שלא היה שפוי בדעתו באשר הוא רק חצי גוף. אבל ביום זה מתחילה תקופה חדשה של נסיון בבחינת גוף שלם נקי מחטאים.
עם ישראל אינו מאמין בנזירות כמו עמים אחרים אלא דוקא בהכוונת המעשים בכח המחשבה תחת שלטון ורסן, וזו היא מטרת הנשואין להקים בית נאמן בישראל. ובנקודת מפתח זו ברצוני לאחל לכם שתזכו יחדיו להקים בית נאמן בישראל מושתת על יסודות התורה ויראת ה' טהורה, אמן.
————
מצד אחד נאמר על הנזיר "קדוש יהיה", ומאידך צריך הנזיר להביא קרבן על "אשר חטא על הנפש". היתכן? ועוד, מה היה חטאו? פירש"י על שהזיר עצמו מן היין. מכל מקום קשה, האם הנזיר נקרא קדוש או חוטא?
איתא בנדרים ט: "אמר רבי שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים. מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר איש… כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'".
מגמ' זו ישנה ראיה ברורה שהנזיר נקרא קדוש. ולפי"ז קשה איך קראו לו חוטא על "שהזיר עצמו מן היין"?
הסביר הרב משה הוואר בשנת ה'תשס"ו שהנזיר הנקרא חוטא הוא זה שמקבל על עצמו להיות נזיר כפירש"י "למה נסמכה פ' נזיר לפ' סוטה? לומר לך הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". דהיינו שאותו נזיר נקרא חוטא משום שהוא לא הזיר עצמו לה' מחמת עצמו אלא מחמת זה שראה סוטה בקלקולה. כיו"ב איתא במס' נדרים אמר אחד הריני נזיר והוא אומר ואני כמותו, יש גם עליו דין נזיר. כיו"ב בחיים אדם רואה את חבירו שמחמיר על עצמו בכל מיני חומרות ושם את הטלית על ראשו וגודר על עצמו גדרי חומרות, ואומר אני רוצה להיות בדיוק כמוהו, זה נקרא חוטא. ומדוע? משום שברבות הימים בא לתהות על עצמו ולומר איך עשיתי כדבר הזה? והרי זה לא מתאים לאישיות שלי, לא להשקפות שלי, ולא לדיעות שלי? איך יצאתי לרעות בשדות זרים? זה נקרא חוטא. כי אעפ"י שאותן הנהגות טובות נאות הן לאותו חבר או לאותו רב שאותו הוא מחקה, מ"מ אין זאת אומרת שהן תואמות ונאות גם אליו.
אבל אדם שהזיר עצמו מן היין כמעשה של רבי שמעון הצדיק שנסתכל בבבואה שלו עצמו במים, ונדר משום כך נזירותו לשמים, הוא לא גדר גדרים והסתייגויות מחיי העולם שהיו שייכים לגורם זר אלא דוקא לו עצמו, לזה יקרא קדוש, ולפיכך נשקו רבי שמעון הצדיק על מצחו ואמר לו ירבו כמותך בישראל.
אם כי דרש נאה הוא, ודבריו דברי אמת, מכל מקום יש להקשות על פירושו שהרי כל נזיר ואפי' במעשה דרבי שמעון אם בתוך ימי נזירותו נגע במת או שהיה באהל המת מקרי חוטא, וסותר נזירותו וצריך לחזור מתחילה לספור את ימי נזירותו. ומאידך כל שלא סתר את ימי נזירותו גם זה שראה סוטה בקלקולה וגם זה ששמע מאחר שאמר הריני נזיר ואמר ואני כמותו נקראים קדושים ללא ספק ולא צריכים להביא קרבן חוטא.
ואף על פי שיש להשיב ”אין מקשים על הדרש“, מכל מקום יש ללמוד מדבריו מוסר עצום לדורנו. דור של חוזרי בתשובה שמלבישים עליהם שלוש מסכות: כובע שחור, זקן, וציצית בחוץ. יושבים בישיבה ולא דואגים לפרנסת ביתם, ולא איכפת להם שמאן דהוא יאסוף עבורם כספים למחייתם. ובעלייתם לתורה יכונו בשם "רֶבּ", וכעבור קומץ שנים יקראו רבי, חשים בעצמם כאילו מעולם לא שהו חוץ מכתלי הישיבה, והם כקטן שנולד שללא שום עמל וליאות זכו לכך שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד במחיצתן.
ויש לשאול בכנות. מדוע כל יהודי צריך להיראות כרבי? היעלה על הדעת להלביש על כל חוזר בתשובה בגדי רופא, או בגדי גנרל בצבא? מדוע גזלת הרב בדוקא בביתו? מדוע חליפתו הרשמית של בן הישיבה כמו זו של בעל תשובה תהיה בדוקא כדוגמת חליפתו המסורתית של הרב? האין בזה זלזול עצום לכל אלה שישבו שנים רבות בחצר הישיבה, בשעה שזה בא מקרוב ומתיימר לשבת על אותו כסא רם ונשא בכותל מזרח, והטלית מכסה את כל ראשו ואפילו את פניו, והוא מרשה לעצמו להעיז פניו כלפי איזה רב באיזו הלכה פשוטה שלמד מקרוב מבלי לדעת ולהבין את שרשה? מי נותן לו את הכח הזה? אין זה אלא צורת לבושו, שאין הוא שונה במראהו מרבו. ונשאלת השאלה האם לכל אדם מותר ללבוש איצטלא דרבנן? היעלה על הדעת שכל רב צעיר יתפור לעצמו מעיל ארוך הנקרא "פראק" שהוא מלבושם של חשובי הרבנים ושל ראשי הישיבות? ואכן כבר ראיתי עם הארץ חצוף אחד שתפר לו חליפת פראק לשבת, וגם חובש לראשו כובע צילינדר רחב שהולם את הנדיבים. עליו התנבא הנביא ישעיהו באומרו "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד", זקן זה שקנה חכמה, ונכבד שהכל מכבדים אותו מחמת עשרו, וכפי שאמר איוב "ולא נכּר שוע לפני דל". והנראה לענ"ד כתבתי. אליהו שלום שלוש