פרק יח, (א) וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: (ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:
פירש"י "והנה שלשה אנשים – אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים ויאכלו, ויאמרו אליו, ובבשורה נאמר ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר כי לא אוכל לעשות דבר, לבלתי הפכי. ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך, למדת שהאחד היה מציל".
שמעתי מבני היקר הרב גדעון ישראל שיחי'. יש שואלים בשלמא רפאל שהלך לרפא את אברהם ולהציל את סדום ניחא שהיה צריך לבקר את אברהם. וכן מיכאל שהלך לבשר את שרה גם הוא היה צריך לבקר את אברהם. אבל גבריאל שהלך להפוך את סדום מדוע הלך לבקר את אברהם?
ומיישבים על פי המדרש בראשית רבה פרשה ח "א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הה"ד חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ הה"ד ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב אמת מארץ תצמח, רבנן אמרי לה בשם ר' חנינא בר אידי ורבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון אמר, מאד, הוא אדם, הה"ד וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, והנה טוב אדם, ר' הונא רבה של צפורין אמר עד שמלאכי השרת מדיינין אלו עם אלו ומתעסקין אלו עם אלו בראו הקב"ה, אמר להן מה אתם מדיינין כבר נעשה אדם". ע"כ.
כאשר השחיתו בני האדם את דרכם על הארץ והוריד הקב"ה את המבול באו המלאכים שאמרו אל יברא לקב"ה ואמרו לו ראה שצדקנו שהרי מלאה הארץ חמס מפניהם. לפיכך שלח הקב"ה את גבריאל להיות אחד משלושה המלאכים להיות עד ולראות את אברהם איש החסד בכדי להבין מדוע אחרי הכל ברא הקב"ה את האדם.
מספר הרב יוסף ורטהיים שכאשר ר' זושא מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריץ' ואחיו של ר' אלימלך מליז'נסק שנפטר בשנת אלף שמונה מאות, ערך גלות והיה לבוש קרעים, אף אחד לא היה מוכן להזמינו לארוחת שבת מלבד שמש ביהכנ"ס. כשישבו לסעודה היה ר' זושא שמח שמחה גדולה ומנשק את ידי עצמו. תמה עליו אורחו בחשבו שאינו שפוי בדעתו. אמר לו ר' זושא אתרוג זה אין אדם שם אליו לב כל השנה ורק בסכות הכל מכבדים אותו לפי שזכה להיות מכשיר מצוה. אף עתה אני אוהב אותך זושא שזכית שיקיימו בך מצות הכנסת אורחים.
(ג) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ:
אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה. מדוע "יותר", האם לא היה די בכך אם היתה גדולה כהקבלת פני השכינה? ישנם על זה מספר תרוצים. האדמו"ר ממודז'יץ ר' ישראל טאוב מפרש על פי מה שאמר ר' ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל להקביל פני אביהם שבשמים אלא פעם אחת בחודש דיים. ואם הכנסת אורחים היתה שווה להקבלת פני השכינה היה די לקבל אורח פעם אחת בחודש בלבד.
והרמ"מ מרימנוב פירש שאפילו אם זה יגרום לאי שלום בית עם אשתו שאז לא תשרה השכינה ביניהם יכניס אורחים. (באש"ת) ברור שדבריו תמוהים, שהרי אם הקב"ה בעצמו שינה באומרו "ואדוני זקן" בשביל שלום בית, ומחה את שמו על מי הסוטה בשביל שלום בית, היתכן שיכניס אורחים אפילו במחיר להרוס שלום בית?
(ד) יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: (ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: (ו) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: (ז) וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: (ח) וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ: (ט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל:
"ויאמר אליו איה שרה אשתך". ובמסורה נקוד במלה "אליו" על אותיות "איו", מדוע?
שמעתי טעם כמוס מהרב שלום הלברשטאם. שהאותיות "איו" משמשות לצורות השונות לכתוב את האות ו' עם המילוי באחת מאותיות "איו", וכדלהלן:
ואו – בגי' י"ג – כמנין "אחד", המרמז על בורא העולם – עם האות א' של "איו" – קוב"ה
ויו – בגי' כ"ב – כמנין כ"ב אותיות שהתורה נכתבה בהן – עם האות י' של "איו" – אורייתא
וו – בגי' י"ב – כמנין י"ב שבטי י-ה, המרמז על ישראל – עם האות ו' של "איו" – ישראל
רמז למה שאומר הזהר הק' "ישראל קוב"ה ואוריתא חד הוא".
והגי' של שלושת המילויים, י"ג + י"ב + כ"ב = מ"ז – כמנין המלה "אליו". וכמנין "כי טוב",
(י) וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו: (יא) וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים:
מדוע נקראו באים בימים? פירש יפה הרמב"ן "האדם בימי בחורותיו יקרא "עומד בימים". ויקראו "ימיו" כי הם שלו, כלשון את מספר ימיך אמלא, אבל כאשר יזקין ויחיה ימים רבים יותר מרוב בני האדם בדורו יקרא "בא בימים", מפני שהוא כבא בארץ אחרת, נוסע מעיר ובא אל עיר מיום אל יום. וקשה, איך יפרש "והמלך דוד זקן בא בימים" שחי רק שבעים שנה?
ולי נראה "בא בימים" היינו בסוף ימי העוה"ז הוא בא בימים של עוה"ב, באשר הם קרובים ליום שכל ארוך.
(יב) וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: (יג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: (יד) הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:
ראיתי בשו"ת אגרות משה חלק יו"ד ד' סימן נא שהקשה מדוע הקפיד השי"ת על צחוקה של שרה שהרי המלאכים נדמו כערביים, ולכן לא היה לה לחוש כלל לברכתו. ובפרט שברך אותה במעשה נסים, דאין להתפלל על מעשה נסים. וזה שהקפיד השי"ת, משום שאברהם ושרה כבר ידעו שהיתה להם השגחה פרטית ושלא כדרך הטבע. וחשש הקב"ה לחילול שמו אפילו בקרב הגויים כדמצינו למה יאמרו מצרים לאמר וגו', ואמרו הגוים…. מבלתי יכלת וגו' ובהרבה מקומות בדברי הנביאים למה יאמרו בעמים. וגם מה שאמר השי"ת בטענתו על שרה היפלא מה' דבר, אמר השי"ת דהיה לה להבין שעושה ה' נסים. גם כדי שלא יאמר הנכרי הערבי שנפלא מהשי"ת דבר.
ולעניות דעתי ברור מהפסוקים ששרה כן האמינה לדברי המלאך אפילו שנראה לה כערבי שהרי אמרה במפורש "אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן"? שאילו לא האמינה לדבריו לא היתה צריכה להתיחס כלל לאמירתו. אלא שהיה קשה לה להאמין שזה אפשרי ועל זה הקפיד ה' שנאמר "היפלא מה' דבר"?
ואפשר לפרש עוד שאף על פי שהאמינה שזה מסר מה', אמרה למלאכים זה לא יתכן, שהרי אני ובעלי עברנו את הגיל הראוי להביא ילד לעולם. ובהכרח שהיא ידעה שהם מלאכים שהביאו לה את הבשורה, ולא חשבה אותם כערבים. שאילולי כן היתה צריכה להגיב בצורה בוטה יותר. איזה שטויות אתם מדברים? ומי אמר לכם דבר זה? וכיו"ב. אבל הצחוק היה במה שצחקה בפני עצמה, ואף על פי שלא אמרה מאומה שנאמר "ותצחק שרה בקרבה", אותו צחוק היה כזה שמביע זלזול וחוסר אמונה בכך שהיא תוכל להביא בן. ולכן הקפיד עליה ה'.
(טו) וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ:
נ"ל הטעם שנקרא שמו יצחק על דרך "נראה מי יצחק אחרון", צחוקה של שרה היה כביכול מחוסר אמונה שהיא בת תשעים שנה תביא בן לעולם, לפיכך הרך הנולד יקרא יצחק בלשון עתיד שהוא יצחק על כל חששותיה. ובעצם העובדה שהיא כחשה מחמת יראתה, אותה יראה עברה בתורשה ליצחק, ולכן "פחד יצחק" נשאר בעינו.
(טז) וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם: (יז) וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: (יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: (יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:
פירש רש"י "כי ידעתיו – לשון חיבה". ולי נראה שהוא מלשון "מודע לאשה", התחברתי לו שיכירני יותר מקרוב, והשקעתי בו יותר מאחרים במטרה שימשיך לפרסם את שמי בעולם. וגם הבטחתי לו את הארץ בתנאי שישמרו את בריתי. ואם לא אלמד אותו, איך יוכל ללמד את בניו ואת ביתו אחריו לשמור את בריתי? ולכן נאמר שוב "למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו".
(כ) וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: (כא) אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה:
מה פירוש "אדעה"? אמחל להם כאילו לא חטאו וכן בתרגום יונתן "וְאִם עַבְדִין תְּתוּבָא הֲלָא הִינוּן קֳדָמָי זַכָּאִין כְּמָא דְלָא יַדְעֵיהּ". כאילו לא ידעתי שהיה כאן חטא. מעין "התרת נדרים". אבל לקין אחרי שהרג את הבל נאמר "הלא אם תטיב, שאת", החטא לא ימחק אבל כביכול אהיה ארך אפים לשאת את חטאך ולהענישך בבוא מועד.
(כב) וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה': (כג) וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: (כד) אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ:
עיין מה שפירש הרמב"ן בהביאו את פירוש רש"י וכתב עליו "ולא ידעתי מי הכניסו לרב במה שאמר". ונראה לי שכוונתו היא בזה שלדעת רש"י היו חמש ערים כולל סדום ואברהם השתדל להציל לפחות כמה מהם שיהיו לפחות עשרה וגם בצירוף יחידו של עולם לכל אחת מהערים.
ותמיהת הרמב"ן היא שלא מצינו בכתובים רמז לחמש ערים, אלא כל הדבור הוא על סדום בלבד. והמספר חמישים הוא כנגד שערי טומאה וטהרה, ולכן לא אמר אולי ימצאון שם ארבעים וחמשה אלא אולי יחסרון חמישים הצדיקים חמשה ואח"כ אמר ארבעים, שלושים, עשרים ועשרה והכל נסמך לאולי יחסרון שקדמן.
(כה) חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: (כו) וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם: (כז) וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר:
הגמרא בסוטה יז. בשכר שאמר אברהם "ואנכי עפר ואפר" וכוונתו לומר אין לי שום חשיבות לא כעפר שיש לו תועלת מיד וגם לעתיד, שהרי יכולים לזרוע בו. וגם לא כאפר שאף על פי שהיתה לו תועלת בעבר בהיותו כלי, אבל עכשיו אין בו עוד שום תועלת. לפיכך, מסביר בית הלוי זכו בניו לאפר פרה המטהרת לעתיד ולעפר סוטה המוכיח על טהרת העבר. (אש"ת)
(כח) אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: (כט) וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים: (ל) וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים: (לא) וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים: (לב) וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה: (לג) וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ:
מדוע לא ביקש אברהם על פחות מעשרה? פירש אור החיים "אמר אברהם ואדברה אך הפעם ולא יוסיף דבר עוד בדבר הזה או לצד שיודע ה' כי לא תהיה הגנה בפחות מעשרה והגם שמצינו להרשב"י שאמר וצדיק יסוד עולם, אפשר שזה יהיה כשיהיה צדיק מופלא, ואפשר שאם היה אברהם בקרבה של סדום היה ממלט כל העיר". ואין להקשות מדוע לא עבר אברהם לגור שם ולמלט את כל העיר עבורו, משום שאין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך, ונאמר אוי לרשע ואוי לשכנו.
ונראה שידע אברהם שהשכינה לא שורה בפחות מעשרה. שנאמר "א-להים ניצב בעדת א-ל", וכן אמרו חז"ל "בי עשרה שכינתא שריא". ונאמר "עד מתי לעדה הרעה הזאת" שכללה את עשרת המרגלים שדברו סרה על הארץ הטובה. והאבות הרי ידעו ושמרו את כל התורה כולה, ואפילו עירובי תחומין כמאמר חז"ל.
פרק יט, (א) וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה:
אומר רש"י "אותו היום מינוהו שופט עליהם". למה היה צריך להיות בדיוק באותו היום שה' הפך את סדום ועמורה? ראיתי בספר שרי המאה להרה"ג מיימון זצ"ל שעד עתה כלם התנהלו לפי חוקי סדום כולל השופטים. אבל אחרי שמינו את לוט שבא מבית אברהם להיות השופט והחל לשפוט בצדק, אז אין קיום לעיר ללא שוחד שהוא הכרחי לצורך קיום מינימלי בסדום.
מדוע הכניסם לוט לביתו וקיים מצות הכנסת אורחים כתב אור החיים "טעם הדבר למצוא הכנה ללוט להכניסם ולזכות בהצלתו, והגם שאמרו כי בזכות אברהם ניצול, אבל צריך למצוא לו זכות כל שהוא, ואם היו באים ביום אפשר שלא היו מניחים אותו בני העיר להכניסם כל עיקר".
כיו"ב אף על פי שטענו מלאכי השרת מה נשתנו אלו מאלו? הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה מכל מקום הוציא הקב"ה את ישראל מעבדות לחירות בטרם עת קודם שירדו לשער החמישים של שערי הטומאה בזכות מה שהבטיח לאברהם שאחרי כן יצאו ברכוש גדול. ומכל מקום היו צריכים שיהיה גם להם אי אלו זכויות של דם פסח ודם מילה, ובזכות שלא שינו את שמם לשונם ומלבושם.
(ב) וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין: (ג) וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ: (ד) טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה: (ה) וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם: (ו) וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו: (ז) וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ: (ח) הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי: (ט) וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת: (י) וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ: (יא) וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח: (יב) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט עֹד מִי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם: (יג) כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי ה' וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ:
הקשה אור החיים "כי משחיתים וגו'. הגם שאין משחית אלא אחד, לצד שהיו שניהם יחד היו אומרים לשון רבים שלא יהיה נראה כי מה שלפניו אינו אלא שמש בעלמא. או אפשר שעל גבריאל הוא אומר הוא וצבאו, או לצד שאין גבריאל יכול עשות דבר עד שיוציא רפאל את לוט הרי שגם רפאל גורם רעה לסדום ואין בדבר זה ב' שליחיות". ע"כ.
ולי נראה שבאמת שניהם השחיתו ואף על פי כן אין אלו שתי שליחויות לרפאל. והטעם שגבריאל השחית לשם השחתה שזו היתה שליחותו. ואמנם גם רפאל הצטרף אליו להשחית אבל מטרתו היתה בכדי להציל את העולם, כי בעוד הרע מעורב בטוב מלאך המות אינו מבחין ביניהם. והצלת העולם אינה נופלת מהצלת לוט. שמטרה זו הוציאה אותו מכלל שתי שליחויות. וכן מצינו במעשה זמרי ובעכן.
ועוד, שבכילוי הרע ניצל הטוב. וכן הדין בזה שהמלאך רפאל ריפא תחילה את אברהם, ואח"כ הלך להציל את העולם דרך השחתת העיר סדום, ואח"כ הלך להציל את לוט, וכל זה מקרי שליחות אחת של "הצלה".
(יד) וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית ה' אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו: (טו) וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר: (טז) וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר:
הקשה אור החיים "ויחזיקו האנשים. הגם שאחד מהם הוא המציל את לוט אבל האחר שבא להפוך אין לו לעשות ב' שליחיות, אפשר לומר כי להיות שהמציל שהוא רפאל הוא המציל וגבריאל אינו אלא מסייע לא מקרי זה עושה ב' שליחיות. וטעם גבריאל שסייע אין זה אלא מכשירי השחתת סדום שלא יתעכב כל עוד שהיה לוט בתוכה והיה רפאל מונעו מעשות דבר עד שיצא לוט". ע"כ.
ולי נראה לפרש דלכאורה קשה לאיזה צורך נאמר "בחמלת ה' עליו"? אלא י"ל מאחר שגם גבריאל נכרך בשליחות רפאל שלא כדרך הרגיל שהרי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, ואיך א"כ היה גם הוא כרוך בשליחות של חסד? לזה נאמרה סבה מיוחדת "בחמלת ה' עליו".
(יז) וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה: (יח) וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי: (יט) הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי: (כ) הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי: (כא) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: (כב) מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר: (כג) הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה: (כד) וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם: (כה) וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה: (כו) וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח:
מדוע נהפכה אשת לוט לנציב מלח? שמעתי בש"ק פ' וירא ה' תשנ"ח מהגבאי של ביהכנ"ס לובביץ בבולטימור. שמלת "סדם" היא בגי' מאה וארבע ושם הוי-ה הוא בגי' עשרים ושש וכשתסיר את מנין שם הוי"ה מ"סדום" ישאר בה מנין אותיות "מלח" שהוא בגי' שבעים ושמונה וזוהי הסיבה מדוע נהפכה אשת לוט לנציב מלח כי ה' עזב את סדום ועמורה והיא הביטה בה.
ונ"ל להוסיף לכך שבתפלת אמת ויציב אנחנו מנשקים את הציציות כשאומרים מלת "לעד" ולעולמי עולמים. והטעם כי מלה זו היא בגי' מאה וארבע שהם ד' פעמים שם הוי"ה הרשומים בכריכות ד' כנפות הציצית. ומשמע שבסדום היו ד' שמות הוי"ה בד' רוחותיה ומשיצאו ממנה לוט ואשתו סרה מאותה רוח שם אחד של הוי"ה ונותר מאחריה "מלח".
(כז) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה': (כח) וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן: (כט) וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט: (ל) וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו: (לא) וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ: (לב) לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע: (לג) וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ: (לד) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע: (לה) וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ: (לו) וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן: (לז) וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם:
פירש הרשב"ם "עד היום – בימי משה. וכן כל עד היום עד ימי הסופר שכתב את הדבר". ע"כ. וקשה לי שהרי התורה היא נצחית ונכתבה ברוח קדשו ונבראה קודם שנברא העולם, והיא למעלה מן הזמן, ואין מטרתה להיות ספר הסטוריה. ואיך יאמר "עד ימי הסופר"? זאת ועוד שזוהי אחת הראיות שהתורה היא מן השמים שכאשר נאמר בה עד היום הזה, הוא ממש עד עצם היום הזה שכל אדם נמצא בו.
(לח) וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם:
פירש הספורנו "הוא אבי מואב… הוא אבי בני עמון. שירשו ארץ, כי מפני שהיתה כוונת הנשים רצויה היה זרעם לשני גוים יורשי אברהם בקצת, כאמרם "בכל דרכיך דעהו" אפילו לדבר עבירה ברכות סג." ע"כ. ומכאן נראה ללמוד שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. מאחר שמטרת הבכירה והצעירה היה רצוי לפניו ית' כי מטרתן היה לבנות את העולם מחדש מאחר שהן חשבו שנחרב העולם כליל בהפיכת סדום, זה היה הקשר החיובי שהיה להן עם אברהם, ולכן זכו שיהיה "זרעם לשני גוים יורשי אברהם בקצת".
פרק כ, (א) וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר: (ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה: (ג) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל: (ד) וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג: (ה) הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת: (ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ:
(ז) וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:
לכאורה קשה למה היה צריך לומר לו "וֶחְיֵה"? נראה לי לבאר שכאשר אמר לו הקב"ה "הנך מת" הרי הוא חשוב עכשיו ממש כמת, ולזה חשש אבימלך שאפילו אחרי שישיב את שרה לא ישוב לחיות, ולזה הודיעו הקב"ה יש לך תקנה בתפלתו של אברהם שרק על ידי תפלתו תזכה לשוב לחיים. וזה אומרו "וֶחְיֵה".
(ח) וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד: (ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי: (י) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: (יא) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי: (יב) וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה: (יג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי לִי אָחִי הוּא: (יד) וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ: (טו) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב: (טז) וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת: (יז) וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ:
פירש הרמב"ן "וילדו – אם הלשון כפשוטו, ושב לאשתו ואמהותיו כי עצר ה' בעד רחמם, תימה הוא, כי נראה כי גם בלילה הראשון אשר לוקחה שרה לבית אבימלך ולא קרב אליה עדיין בא אליו האלהים בחלום, ובבקר השכים וקרא לעבדיו גם לאברהם, ומתי היה להם עצר רחם. אולי היו על פרקן ואחזום חבלי יולדה ולא יכלו להמליט, ואולי אברהם איחר תפלתו ימים רבים. והנה רפואות אבימלך גם חליו לא נתפרשו". ע"כ.
ולי נראה שבדרך ניסית כל הנשים שהיו צריכות ללדת באותו לילה נעצר רחמם ממש תוך כדי חבלי לידתן.
(יח) כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם:
פרק כא, (א) וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: (ב) וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים: (ג) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק: (ד) וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים: (ה) וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ: (ו) וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי: (ז) וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו: (ח) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק: (ט) וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק:
מְצַחֵק – פירש רש“י שעניינה ע“ז, גילוי עריות ושפיכות דמים. ומה טעם פירש כן רש“י?
נ“ל שלמד כן מתוך קפידתה של שרה, שהרי הצחוק הוא פעולה פנימית שלעתים נראה גם כלפי חוץ. ואמנם אפי‘ כאשר אדם נראה צוחק יתכן שהוא בוכה ולא צוחק. עוויית הפנים אינה מביעה תמיד את אשר בפנימיותו של אדם, ורק היודע ועד מבחין בכך בבירור. אבל גם האדם שהצחוק נוגע אליו מרגיש באותה פנימיות אם היא במטרה להזיקו באורח ציני או במסירת מסר שלילי אליו או לקרובים לו, וזה מה שהרגישה שרה בצחוקו של ישמעאל, ותרגמה את צחוקו לגרוע ביותר שמצינו במלה "צחוק" כפירוש רש"י. כיוצא בזה מצינו בצחוקה של שרה שעליו הקפיד הקב“ה ”למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, היפלא מה‘ דבר“ וכי היכן ראינו שאמרה שרה דבר זה? והיכן ראינו שהיא צחקה? שהרי מפורש בפסוק ”ותצחק שרה בקרבה“, היינו בפנימיותה. והרי גם אברהם צחק שנאמר "ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" ועל צחוקו לא הקפיד ה' כנראה שצחק מתוך רעדה מתוצאות בן נוסף שיתחרה עם ישמעאל.
עוד נראה לי לפרש שהמלה ”מצחק“ היא מבנין הפעיל והכוונה שהוא עשה פעולה שגורמת לאחרים לצחוק, וכן המלה ”מצער“ ששמועתו גורמת לשומעה צער. ועל פי זה נראה שישמעאל לא עשה מאומה להזיק ליצחק אלא שהוא עשה דברים מסויימים שיצחק יחשוב שהם דברי צחוק ”כמתלהלה“. ומה היו אותם דברים? נלמד זאת מדברי שרה באומרה ”כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק“, היה ישמעאל מצחק בענייני הירושה הרוחנית של אביו, כאומר הרי זה ברור שאני הוא יורשו הרוחני וממשיך דרכו של האבא, באופן שכל מי ששומע את דבריו מבטל את יצחק בלבו מירושה זו, ולא זו בלבד, אלא שהוא גורם לאחרים להיות בטוחים ללא צל של ספק שלפחות הוא שותף בירושה זו. ולא שישמעאל אמר דברים אלה בפירוש אלא שהוא אמר דברים אחרים שנשמע מהם כדברים האלה. וזה לא כפירוש רש"י.
ואפשר שרש"י למד ממה שתרגם יונתן "מצחק" בקשר לעבודה זרה אפילו שתרגם זאת על צד החיוב מכל מקום היתה לו התיחסות כלשהיא לעבודה זרה, כי הצדיק אינו מתיחס אליה כלל. וזה לשונו: "וַחֲמַת שָׂרָה יַת בְּרָא דְהָגָר מִצְרֵיתָא דִילֵידַת לְאַבְרָהָם מְגַחֵךְ לְפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וְגָחִין לַיְיָ". ואפשר שזה הדבר שלא אהבה שרה ולכן בקשה מאברהם "גרש האמה הזאת ואת בנה".
על אף שגורש ישמעאל מביתו ביחד עם אמו לא מצינו שהוא שמר טינה ליצחק באופן שיאמר בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יצחק אחי. ולא זו בלבד, אלא שמהפסוק ”ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו“, למדנו שנתן ישמעאל את הכבוד ליצחק להיות לפניו, וחז"ל העירו על כך ”מכאן שעשה ישמעאל תשובה“. ואמנם מאוחר יותר, בימי הגלות החשוכים כאשר ביקשו ישראל את עזרתם מרוב רעב וצמא, האכילום מלוחים ונתנו להם כדים מלאי אויר במקום מים, ובכך הרגום, עד שנוכח ישראל לדעת שהם עם לבדד ישכון.
(י) וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק: (יא) וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ:
מה כאב כל כך לאברהם? אומר אור החיים שהוא דאג על ישמעאל בנו שכשיעזוב את הבית יצא לתרבות רעה (אש"ת)
(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע: (יג) וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא: (יד) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע: (טו) וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם: (טז) וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ: (יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם: (יח) קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ: (יט) וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר: (כ) וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת: (כא) וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (כב) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: (כג) וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ: (כד) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ:
פירש אור החיים "או ירצה כי הוא ישבע וישביע בניו על ג' דורות אלו, והניקוד יוכיח". פירוש שהשבועה תחול לי ולניני ולנכדי. שאם השבועה היתה חלה רק עליו היה צריך לינקד "אֶשָבַע", אבל באופן שנוקד מורה על לשון פעל "אִשָּׁבֵע" וגם על לשון הפעיל "אַשְׁבִּיעַ". שלא רק אני אשבע אלא גם אשביע את שני הדורות שמתחתי.
(כה) וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ: (כו) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם: (כז) וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית: (כח) וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן: (כט) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה: (ל) וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת: (לא) עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם: (לב) וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים: (לג) וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם:
איזה מין אשל נטע שם אברהם? הגמרא בסוטה י. אומרת "אמר ריש לקיש מלמד שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים רבי יהודה ורבי נחמיה חד אמר פרדס וחד אמר פונדק". ע"כ
פירש הרב גור אריה "חד אמר פרדס" פירוש שיסוד נטיעת החכמה נקרא "פרדס". כשם שהפרדס יש בו נטיעות, והנטיעות מוציאות פרי, כך היה אברהם נוטע נטיעות המושכלות בחזקה בארץ והם עושים פרי להוציא מושכלות שניות ממנו. שנטע אברהם סדר החכמה שרשים אמיתיים בהקדמת חזקות שהיו הכל מודים בהם וממנו היה מוציא פירות שהוא התולדה המתחייבת מן החכמות אשר נטע.
"וחד אמר פונדק" פירוש כי לא היה אברהם עיקר ללמד חכמות לבני אדם אלא היה מלמד להם המעשים הרצויים אצל השם ית' והיה מגייר אותם. לדעת הראשון לא היה מלמד רק לחכמים ולדיעה השניה היה מלמד לכל עובר ושב. ו"אשל" מלשון "שאל". מה תשאל? בשר, חמרא, שהם פרנסת וקיום הגוף ונעשים על ידי מעשה לא כמו תאנים וענבים הבאים מאליהם.
ולי נראה לדרוש את מחלוקתם דלמאן דאמר "פרדס" היינו שלימד להם את התורה בר"ת של פרדס פשט רמז דרש וסוד. והיא כמובן היתה מיועדת ליודעי חן המשכילים כזהר הרקיע. ולמאן דאמר "פונדק" לימד להם את הפשט גרידא ואת הבנתו לעומק מכל צדדיו והוא בר"ת פשט ונמוקו, דקדוקים וקושיות. והוא על דרך הסברא כפי שלמדו חכמי התלמוד.
למאן דאמר "פרדס" בתחילה נוטעים את הנטיעות שהם הבסיס בידיעת התורה ואז באות הפירות מאליהן כפי אשר יחון השי"ת את האדם בדעת ובבינה להשכיל בתורת הנסתר, ואין זה מכחו כלל אלא הוא בגדר "פרי". ולמאן דאמר "פונדק" אין צורך כלל בנטיעה אלא אדם נכנס לפונדק ומוצא בו הכל מן המוכן, והם מטה ושלחן וכסא ומנורה, ואוכל. ואין לו אלא ליהנות ממה שלפניו והוא בגדר אדם שלומד תורה על פי הפשט.
"וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם". אל תקרא "ויקרא", אלא "ויקריא" ללמד שאברהם היה מחנך את דורו להכיר את בוראו דרך מידת הכנסת אורחים. הכיצד? מדרש אחד אומר, שאחרי שאכל האורח וביקש להודות לאברהם, הודיעו שלא משלו הוא אוכל, ועליו להודות למי שאמר והיה העולם. ולפי מדרש אחר ביקש אברהם מאורחו לברך קודם האכילה. ואם היה מי שסירב להודות לה', תבע ממנו אברהם לשלם על אכילתו. וכמה היה תובע ממנו? ביחס למדת האמונה שהיתה בקרבו, ובכך פרסם אברהם את אלהותו ית'.
ומה עשה אברהם עם אלה שבשום פנים ואופן לא האמינו בה‘ וברכו את ה‘ רק מן השפה ולחוץ כדי לפתור עצמם מתשלומין? תירץ ע"כ היפה תאר בפירושו על המשניות שאברהם נתן להם לאכול כמו לכלם, ושבאמת לאנשים אלה לא היתה לאברהם הצלחה.
ולעניות דעתי נראה שהיו ראוים לאותה אכילה בחינם אפילו אם נתנו תודה מן השפה ולחוץ. ודבר זה יתבאר ע"ד מה שאמרו ז"ל "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך" שלכאורה ק' מה תעלה ומה תוריד אותה ברכה? אלא שבאמת בשעה שאדם מוציא מפיו איזו מלה בין לקללה בין לברכה. בין אם הם דברי הבאי ובין אם הוא מבטיח לעשות פעולה מסויימת. בין אם הוא אומר את הדברים ברצינות או בצחוק. אותם דברים עושים רושם למעלה. וע"ז אמרו ז"ל "ברית כרותה לשפתים", ללמד שכל מלה ומלה תבוא סוף כל סוף על קיומה, בין מדעתו בין שלא מדעתו, ולכן ראויים היו להיפטר מתשלומין.
על פי האמור יתבאר מדוע כאשר שומע אדם מלה שאינה הוגנת אומר מיד אחריה "חס ושלום" או "חס וחלילה". ללמד שעל ידי אותם מלים יש בכוחו לבטל את מה שאמר חבירו, או אפי' מה שאמר הוא עצמו קודם לכן. שהרי כל מלה עושה רושם. וכמו שהמקלל, קללתו עושה רושם, כך גם המלים המבטלות את אותם דברים עושים רושם.
(לד) וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים:
פרק כב, (א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
בפתיחת פרשת העקדה ראוי לדון בעצם רעיון זה של קרבן אדם. דיו רב נשפך בהבנת פרשה זו וכלם ניסו לשוא להסביר איך ניסה הקב"ה את אברהם נסיון כזה מפחיד, ולא מצאו לו פתח חיובי.
עוד יש לשאול היתכן שמה' יצא הדבר לבקש בקשה כזו להקריב אדם על המזבח? בטרם אפנה לרעיונות הבאים בדברי נראה לי שהקב"ה רצה ללמד את בני האדם בדיוק ההיפך הגמור ממה שהקורא חושב. שהקורא מסתכל ברצינות לדרישה זו שלהעלות קרבן אדם על המזבח היא עבודת ה' במלא עוזה. ואמנם הבורא מלמד אותנו שאין זה רצונו. סוף מעשה העקידה מלמד על תחילת הציווי. אתה חושב שזה מה שאני רוצה, לא ולא. נמצא שהנסיון היה לא בתחילת הדרך להעלות את יצחק על גבי המזבח, אלא בדוקא על סוף הדרך, "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" ולימד שרצונו של ה' הוא להקריב איל תמורתו.
ואני העני ראיתי לנכון למצוא זיק של אור בהבנת מעשה הא-להים, ובנקודה החינוכית הנלמדת מפרשה זו, שלא היתה רק ענין של נסיון לאברהם אלא היא בגדר מעשה אבות סימן לבנים וכדלהלן:
עצם העובדה שאב יהיה מוכן בכל ישותו ובכל הכחות הרוחניים והאמוציונליים רגשיים להפרד מבנו אהובו במטרה אחת ויחידה למלאת את רצון הבורא התבטאה במלא עוזה ועצמתה במעשה העקדה. עצם העקדה מסמלת את עקדת הבן על מזבח התורה והמצוות.
וכאשר נעתיק את תנאי העקדה למשך אלפי השנים שלאחר מכן בכל הדורות ובכל הגלויות ועד עצם ימינו אלה. האם אבות לא שלחו ושולחים את בניהם בגיל רך חוץ לביתם ללמוד בישיבות וללון בפנימיות במטרה אחת ויחידה, כדי שיגדלו על ברכי התורה ויהיו בני תורה? פעמים רבות שלחו הורים את ילדיהם בדרכים עקלקלות ומסוכנות, נגד רצון הילד שעזב אותם בבכי מר, ונגד רצונם הטבעי של ההורים להפרד מבנם יחידם ואהובם. ואמנם זהו צו עליון הקורא להם מגבוה לצעוד צעד דרסטי זה. זוהי עקדת יצחק שנמשכת לדורות. עקדת יצחק לתורה ולא שחיטתו, וזהו נסיון של כל הורה לדורות עולם. והאם לא שולחים אבות את בניהם לצבא הגנה לישראל להגן על המדינה ולמסור את נפשם עליה בין אם הם דתיים, מסורתיים או תינוקות שנשבו בידי הורים שעזבו אותו ית' אחרי השואה האיומה שפקדה את עמינו. הרי גם זה הוא צו עליון הקורא להם מגבוה לצעוד צעד דרסטי זה. זוהי עקדת יצחק שנמשכת לדורות.
פירש אור החיים "אחר הדברים שבזה יוצדק לומר לו את בנך את יחידך ולא קודם הדברים הנאמרים בסמוך שהרי היה לו ישמעאל, ואינו יחידו". כוונתו בזה אחרי שאמר ה' לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע, ואף על פי שהיה הדבר רע בעיניו קיבל את ציווי ה', ואחרי שקיבלם ראוי לצוותו במלה "יחידך".
ולי נראה לפרש כפשוטו. אחר שכרת אברהם ברית עם אבימלך ולא קיבל על כך רשות מלמעלה, אמר לו הקב"ה אתה כורת ברית עם אויבי אני לוקח ממך את אהובי, וזה על דרך הנאמר מרחם רשעים אכזר וכמו שאמרו בקהלת רבה ז', ט"ז ובמדרש שוחר טוב ז' כל המרחם על האכזרים בסוף נעשה אכזר על הרחמנים.
עוד נראה לי עיקר אחר הדברים האלה שביקש אברהם "לו ישמעאל יחיה לפניך", ולא נענה, ואמר לו הקב"ה "אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק" והודיעו "כי ביצחק יקרא לך זרע" וזה היה בניגוד לרצונו של אברהם, שאהב את ישמעאל והיה חפץ בו להיות ממשיך דרכו, ואחרי שבירך ה' את ישמעאל "כי לגוי גדול אשימנו", ואז נולד לו יצחק בדלית ברירה, באופן שהוא לא היה בבחינת "בנך יחידך אשר אהבת", ניסה ה' את אברהם לראות איך הוא מקבל ציווי זה לשחוט בדוקא את בנו יצחק. או שהיה חפץ הקב"ה לעורר את רחמיו של אברהם על בנו יצחק ולהגביר את אהבתו אליו.
נִסָּה אֶת אַבְרָהָם – נאמר ה' צדיק יבחן בכדי שיהווה דוגמא ומופת לבני האדם. ומאידך נאמר "למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך", שהאדם עצמו יכיר את אשר בלבבו. הרשע יכיר ברשעותו והצדיק יכירו הכל בצדקותו. (בש"ת על פי הרמב"ן)
נִסָּה אֶת אַבְרָהָם – מטרת הנסיון היא להוציא את האהבה הפנימית והחיבה שברגש בלבד מן הכח אל הפועל.
שורש המלה הוא "נס", דגל. יש לטובה ויש לרעה. לטובה בישעיהו י"ד נאמר "שורש ישי אשר עומד לנס עמים", "נס לגויים". מאידך לרעה נאמר גבי קורח "ויהיו לנס" שהיו מפורסמים וגלויים לכל לשמצה במרדם.
והאברבנאל מפרש שמטרת הנסיון היא לתועלת עצמו בכדי להוסיף זכות על זכויותיו, או לתועלת הרואים אותו כמו "נס עמים". וכמובן כמו נסיון העקדה.
(ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:
וזה לשון הרמב"ן "אבל דעת אונקלוס שאמר "ארעא פולחנא" וכו' לומר בארץ אשר יעבדו שם האלהים, ויתכוין בזה למה שדרשו בפרקי דרבי אליעזר אמרו באצבע הראה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו את המזבח, אמר לו זהו המזבח, הוא המזבח שהיה אדם הראשון מקריב בו, הוא המזבח שהקריבו בו קין והבל, הוא המזבח שהקריבו בו נח ובניו, שנאמר ויבן שם אברהם את המזבח, מזבח אין כתוב כאן, אלא "המזבח", הוא המזבח שהקריבו בו הראשונים". עד כאן.
ולכאורה קשה מה איכפת לו לאברהם שאדם הראשון קידשו להיותו הר הא-להים? נראה לי ללמוד מכאן שמעלת כל חפץ קדושה הוא כמעלת זה המקדשו. וממילא מעלת א"י, ירושלים ובית המקדש מלבד זה שהקב"ה קידשם, והרי הם עומדים בקדושתם גם לאחר חרבנם, מכל מקום יש להם קדושה מיוחדת מצד זה שעיני כל ישראל נשואות אליהם במשך אלפי שנים. ומבחינה זו יש ללמוד לכל חפץ קדושה שמעלתו כמעלת מי שמקדשו. מי למד בספר זה, או מי התפלל באותו סידור, מי הניח תפלין אלה ומי תקע בשופר זה.
”אֲשֶׁר־אָהַ֨בְתָּ֙“, מה היתה באמת מדת אהבתו של אברהם ליצחק ביחס לזו של ישמעאל? אעפ“י שבמדרש על פסוק זה שהביאם רש"י ז“ל משמע שאברהם אהב את יצחק בדיוק כאהבתו לישמעאל. לעניות דעתי מכל האמור לעיל משמע בבירור שאברהם אהב את יצחק הרבה פחות מאהבתו לישמעאל וכפי שיתבאר יותר בפסוקים דלהלן.
לעומת זאת יצחק לא הסתיר את עובדת אהבתו לעשיו שהיא יותר מאהבתו ליעקב, "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב". גם יעקב אפי' שכל בניו היו צדיקים שהקב"ה העיד עליהם "שבטי י-ה עדות לישראל", לא הסתיר עובדה זאת שהוא אהב את יוסף מכל בניו שנא‘ "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו", וגם כאן צריך היה לכאורה לומר ויאהב אברהם את ישמעאל, ושרה אוהבת את יצחק. כי כך נראים הדברים לאמיתתם, אלא שהדבר כ"כ ברור שכך הוא, כי שרה אינה אמו של ישמעאל, ובודאי שהיא אוהבת את יצחק בנה הרבה יותר מאשר את ישמעאל. ואילו מצד אברהם הרי ישמעאל היה בנו הראשון, וגדלו ארבע עשרה שנים קודם שבא יצחק לעולם שנא' "ואברהם בן מאת שנה בהמולו בשר ערלתו וישמעאל בנו בן שלוש עשרה שנה בהמולו את בשר ערלתו", ורק שנה אחרי שהוא וישמעאל נמולו נולד יצחק, ולכן טבעי הוא שאברהם יאהב את ישמעאל יותר מיצחק. ואולי דוקא משום כך שלא היתה אהבת אברהם שווה ליצחק כמו לישמעאל, ולא זו בלבד אלא גם בעצם העובדה שהשתדל אברהם למנוע את לידתו של יצחק בבקשתו ”לו ישמעאל יחיה לפניך“, ניסה הקב"ה את אברהם לעקוד בדוקא את יצחק ולא את ישמעאל. וזאת משתי סיבות, האחת כי הוא רצה להגביר אצלו את מדת הרחמים לבנו יצחק. מאידך לא רצה לנסותו בישמעאל, כי אולי היה אברהם מתנגד או לפחות מקשה כלפי מעלה כפי שעשה בתפלתו על סדום ועמורה, וכפי שהביע את מורת רוחו מציווי ה' "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" שנאמר "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם". מאידך ביצחק עבר הנסיון ממש חלק ובקלות, ללא קושיות וללא תקלות מצידו של אברהם אלא בבחינת "וישכם אברהם בבוקר". ואפי' לפי המדרש שבא השטן לעכבו ועשה עצמו כנהר, נכנס אברהם עד צוארו במים, ממש בחירוף נפש להקריב את בנו יצחק, ואפי' כאשר אמר לו הקב"ה "אל תשלח ידך אל הנער" לא היה חפץ להפסיק אלא ביקש לפחות להוציא ממנו טיפת דם כדאיתא במ"ר. ומה היתה לפי"ז חשיבותו של נסיון העקדה? לענ“ד נראה שנסיון העקדה היה דוקא בזה שהיה אברהם מוכן לשמוע אל הציווי ”אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה“. שהרי לפי המדרש אברהם התווכח עם המלאך שהפסיק אותו, במטרה למלא אחר ציווי ה' המקורי.
(ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר – מכאן שהציווי לא היה בבוקר אלא באישון לילה. ומדוע לא ציווהו בבוקר? נראה לי שמהלשון "קח נא" בלשון בקשה וריצוי, היה צריך אברהם זמן להכין את שרה שהוא יוצא לדרך, ואת יצחק לצאת לדרך. ועוד, שבכך שהיה לו זמן ושהות במשך הלילה לשקול את דברי ה' ולעשותם בהכרה מלאה, בזה היה הניסיון הרבה יותר גדול.
(ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:
פירש"י "ביום השלישי – למה איחר מלהראותו מיד, כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרד דעתו, ואילו היה לו שהות להמלך אל לבו לא היה עושה". ונראה לי שכלול בדבריו שהנסיון לא היה חד רגעי אלא היה הולך ונמשך כל ג' הימים.
שמעתי מבני היקר הרב גדעון ישראל שיחי' כאשר ראה אברהם את המקום הכוונה לקב"ה על דרך "ברוך המקום ברוך הוא", ראה אותו בפעם הראשונה, מרחוק, לא כפי שהיה רגיל לראותו במידת טובו. בכאן לא הבין אברהם איך מסתדרת כוונת הבורא בציווי זה לשחוט את בנו.
(ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:
רש"י הביא מדרש אגדה "אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום כה יהיה זרעך". "ונשובה – נתנבא שישובו שניהם". עכ"ל. לעניות דעתי מדרש זה ונבואה זו מערערים את נסיון העקידה.
(ו) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: (ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה: (ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
נשאלת השאלה מה ענין אריכות הדברים שבכאן "אבי" "בני", "הנני"? חידש לי בזה הרב וויינגרטן מחידושי האדמו"ר מלובביץ' שכשם שהשטן בא להפריע לאברהם כך הוא בא גם לערבב את יצחק, ואמר לו אברהם הוא לא אביך, אלא אבימלך. והראיה לכך היא שהוא הולך עכשיו לשחוט אותך ואיזה אב שוחט את בנו? בכדי לוודות את הדברים הלך יצחק לאברהם וקרא לו "אבי", ואברהם הבין את שאלתו והשיבו "הנני בני". פירוש הנני אביך כפי שאמרת, ואתה, אכן בני אתה. ואז שאל יצחק האם זה אמת שאתה עומד לשחוט אותי? כי הנה האש והעצים ואיה השה לעולה? השיבו אברהם אעשה מה שיצווה עלי הא-ל "א-להים יראה לו השה לעולה בני". ורק אז וילכו שניהם יחדיו זה לשחוט וזה לישחט. באותה שעה נתלבש אברהם במידת הגבורה שבחסד לשחוט את בנו, ונתלבש יצחק במידת החסד שבגבורה לפשוט את צווארו על מזבח ה'.
(ט) וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים: (י) וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ: (יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:
מכאן ראיה שאהבתו של אברהם ליצחק לא היתה כאהבתו לישמעאל, שכן לא ניסה אברהם למנוע את עקדתו, או אפילו רק להביע את מורת רוחו כפי שהביע זאת לאחר שנצטווה לגרש את ישמעאל שמפורש בפסוק "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם". ובישמעאל היה זה רק ציווי לגרשו מהבית, ואילו ביצחק הציווי היה לשוחטו. ועוד, כשצווהו הקב"ה על העקדה אמר לו הקב"ה "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק", אבל אחרי הציווי לא נאמר "אשר אהבת" אלא "אל תשלח ידך אל הנער", וכן "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני", וכן לבסוף נאמר "יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך" וכו'. בפסוקים אלה הושמטו המלים ”אשר אהבת“. מאידך, הדגיש הבורא ית' את העובדה שהוא בנו יחידו ולא ישמעאל. ואפשר שגם הקב"ה התאכזב מאברהם, וזה היה חלק מתוצאות הנסיון.
ויש להתבונן מהי א"כ מטרת הנסיון הזה, שהרי מצידו של אברהם לא היה זה לכאורה נסיון כ"כ גדול, שהרי מלכתחילה הוא לא היה חפץ בהולדת יצחק אלא היה מעדיף אילו ישמעאל היה יחידי בעולמו, כפי שביקש מהי“ת ”לו ישמעאל יחיה לפניך“? ולכן נראה לי שזו היתה כוונתו במלים "עתה ידעתי", היינו עתה, אחרי שמנעת את עצמך מלהזיקו ידעתי כי ירא א-להים אתה. ואין להוכיח מלשון הכתוב "ולא חשכת את בנך את יחידך" שהיתה כאן מסירות נפש מצד אברהם לשחוט את בנו יחידו יצחק, שהרי לא אמר לו מלים אלה אלא אחרי שהשיב את המאכלת אל כנה, שמזה מוכח שעיקר הנסיון היה בכך שהוא השתמש במדת הגבורה שבחסד שלו להתגבר על עצמו בשעה שאמר לו הי"ת "אל תשלח ידך אל הנער" ומנע עצמו מלשחוט את בנו. ועל דבר זה אמר לו הקב"ה "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה".
ונראה לעניות דעתי שנסיון העקדה היה מסיבה אחת בלבד לעורר את רחמי האב על הבן. שהרי מבחינתו ית‘, יצחק הוא בנו יחידו של אברהם שעליו התכוון באומרו ”כי אם אשר יצא ממעיך הוא ירשך“, ואילו היה אברהם שוחט את בנו לא היה לו יורש ראוי. אבל אחרי שהתגבר על עצמו גם שלא לשחוט את בנו משום ציוויו ית', עתה התברר למפרע שגם עקדתו של יצחק היתה מסיבה זו שאברהם היה ירא א-להים ולא עקד אברהם את יצחק בנו מתוך פניותיו האישיות להתפטר מיצחק אלא משום צו עליון, שציוהו הקב"ה על כך.
(יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ: (יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה: (טו) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם: (טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: (יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו:
ולכאורה קשה איך אפשר לפרש במציאות של ימינו את קיומה של הבטחה זו שישראל ימנו ככוכבי השמים לרוב וכחול אשר על שפת הים אשר אין להם מספר? שזה הרי לא היה מעולם.
ונראה לי ליישב זאת על כמה פנים: א) אין עם בהסטוריה העולמית שנשאר ביחודו משך אלפי שנים כעם ישראל. ולכשנחשוב את כל היהודים מזמן הבטחה זו לאברהם עד עצם ימינו אלה בוודאי שמנו כחול אשר על שפת הים. וכן ב) מצד נשמות בני ישראל שבכל הגלגולים שנתגלגלו אפילו בחי, צומח ודומם. והכוונה היא לנשמות ונצוצותיהם. ג) על דרך מה שאמרו אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ונאמר לבל ידח ממנו נדח. ד) זרעו של אברהם כולל גם את עשיו וישמעאל בפשוטו של מקרא.
(יח) וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי: (יט) וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע: (כ) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ: (כא) אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם:
כתב דעת זקנים בשם המדרש, עוץ הוא איוב, שנאמר איש היה בארץ עוץ איוב שמו. וקשה וכי רק איש אחד היה בארץ עוץ? והתשובה היא שאין מקשין על הדרש. ואמנם אולי נראה לפרש שלמדנו זאת מספר איוב שהודיענו את שם ארצו שלכאורה מה זה נותן לנו, אלא ללמד על קרבתו לאברהם.
(כב) וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל: (כג) וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם: (כד) וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה:
דרשות
הקשר בין פרשת השבוע להפטרה
מלבד הקשר הברור שבין הפרשה להפטרה בכך שבפרשה בשר המלאך לאברהם "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ", ובהפטרה בישר אלישע לאשה השונמית "למועד הזה כעת מחר את חובקת בן", נ"ל שיש קשר נוסף בהֶקְשר דלעיל. בפרשה למדנו איך אברהם לימד את אורחיו להזכיר את שם ה' ובכך עשה רושם על נשמתם. ובהפטרה למדנו שלא רק הדבור עושה רושם על המדבר, אלא גם פעולות החסד שאדם עושה אפי' בלי שום דבור עושות עליו רושם. והכוונה למה שעשתה האשה השונמית לאלישע לבנות עבורו עלית קיר עם מטה ושלחן וכיסא ומנורה, ובמה שעשה אלישע בהחייאת בנה של השונמית. "וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו" וגו'. בפרשה הדבור כביכול נחרט במכונת הקלטה "ויקרא שם אברם בשם ה' א-ל עולם", ואילו בהפטרה הפעולות נחרטו במצלמה. וכן במה שעשה אלישע לאחת מנשות בני הנביאים "כלים ריקים אל תמעיטי", "ויצקת על כל הכלים האלה והמלא תסיעי", "הם מגישים אליה והיא מוצקת", "לכי מכרי את השמן ושלמי את נשיכי ואת ובניך תחיי בנותר". וכי לא היה יכול להעניק לה עושר בדרך הטבע בתפלה להצלחתה בכל אשר תפנה, או להתפלל עליה שישאנה איש עשיר כאלימלך? אלא ללמד בא שפעולות האדם עושות רושם למעלה ומהוות מעין "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". על האדם להכין את הכלי, והי"ת שולח בו את ברכתו.
וכן מצינו במקומות רבים בתנ"ך שהקב"ה מדבר עם עבדיו הנביאים כמו אל גדעון, אל ישעיהו, אל יחזקאל ואל ירמיהו, וכן אל נביאים רבים אחרים כמו גם למלכים ומבקש מהם לעשות פעולה מעשית מסויימת שעל ידה תתגשם פעולה גדולה ועצומה מעין אותה פעולה. דוגמאות לכך מצינו בשמואל א‘ טו כז-כח ויסב שמואל ללכת ויחזק בכנף מעילו ויקרע: ויאמר אליו שמואל קרע ה‘ את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך: ובמלכים א' יא, לא "ויאמר לירבעם קח לך עשרה קרעים" וגו' ובישעיהו ח, א "ויאמר ה' אלי קח לך גליון גדול" וגו' ובירמיהו לו, ב "קח לך גליון ספר וגו' ושם פסוק כ"ח "שוב קח לך מגילה אחרת" וגו' וביחזקאל ד, א "ואתה בן אדם קח לך לבנה" וגו' ושם פסוק ג' "ואתה קח לך מחבת ברזל" וגו' ושם פסוק ט' "ואתה קח לך חטין ושעורים" וגו' ושם ה, א "ואתה בן אדם קח לך חרב חדה" וגו' ושם לז, טז "ואתה בן אדם קח לך קח לך עץ אחד" וגו'. ובהושע א, ב "קח לך אשת זנונים" וגו' ועוד רבים.
בפרשה למדנו על דבור שעושה רושם, מאברהם. ובהפטרה על מעשים שעושים רושם, מאלישע. כ"כ למדנו על שתי נשים זו בתורה וזו בהפטרה שעשו רושם עמוק למעלה. בשרה נאמר "ותצחק שרה בקרבה לאמר“, בלי דבורים ובלי מעשים, הצחוק כמו גם המלים לא היו אלא במחשבת הלב, ועשו רושם חזק למעלה עד כדי כך שהקב“ה הקפיד על צחוקה של שרה, וזקפו לחובתה כפגם באמונתה בכחו ית'. רושם זה היה כ“כ עמוק באופן שנחרט בשם בנה "יצחק". ובהפטרה צעקתה של האשה האלמנה עשתה רושם עמוק ביותר עד שהיה בכחו לשנות מעשה בראשית ברצף ניסי.
בהשוואה זו מעניין לציין את שני הביטויים הדומים. בפרשה אנחנו מוצאים את הביטוי "צחקה שרה", ובהפטרה האשה האלמנה "צעקה אל אלישע". כל אחת מהן נענתה, זו צחקה ונענתה, וזו צעקה ונענתה. אלו הן שתי שיטות אופייניות בעבודת ה'. האחת ע"ד "עבדו את ה' בשמחה", כשיטת החסידים, והשניה ע"ד "עבדו את ה' ביראה" בדרך של צעקות ובכיות, סגופים ותעניות כשיטת המתנגדים.
עוד מענין לציין שמהצחוק נולד פחד וגבורה שהיא מדתו של יצחק, ומהצעקה נולדה הישועה שעל ידה יכלה לשלם את כל חובותיה ולחיות בנותר. ”אלו ואלו דברי א-להים חיים“. ”אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים“.
יש להוסיף בכאן את המעשה המובא על ידי הסופר הדגול י. ל. פרץ בשם הבעש“ט. היה זה בערב יוה“כ, והשעה שעת כל נדרי, בעוד כל הקהל מתפללים באימה וביראה, היה שם ילד אחד שהיה לומד א-ב ב"חדר" וכל מעיינו היה באותן אותיות. ולפיכך היה מצטט את כל מה שידע ברוב שמחה וצהלה. אלא שהקהל הנטרד גער בו וניסה להשתיק אותו בכל דרך אפשרית, בכדי שלא יפריע לכוונותיהם וביותר הם דאגו שלא יפריע לכוונותיו העמוקות של הרבי. משסיים הבעש"ט את תפלתו נכנס גם הוא לתמונה, אבל רוח אחרת היתה עמו. הבעש“ט השתיק את כל הקהל ואמר להם רואה אנכי בשעה קדושה זו את כל מערכות השמים, רואה אני איך התפלות של כל עם ישראל מנסות לבקוע שחקים ולחדור בעד שערי שמים, אך משהו מעכב בעדן, הן אינן מצליחות להכנס, ולפתע אני חש בצווחותיו של ילד תמים זה שמילותיו חודרות ישירות ובוקעות שערי שמים. אכן יש כח מיוחד גם לאותיות גרידא בלי מלים כאשר הן יוצאות ממעמקי הנפש ונבכיו.
להמחיש את כחו של דבור אביא בכאן מעשה שהיה בדידי. בהיותי חייל בגדוד הנח"ל יצאנו בכל ערב לארוב למחבלים, שהיו חוצים את גדר הגבול מעקבה שבירדן. זו היתה משימתינו כמעט כל לילה, מצאת הכוכבים עד עלות השחר במשך כחמשה חדשים,, המיקום היה משתנה בכל לילה בהתאם להודעות מודיעיניות שקבלנו מהמטכ“ל. באחת הלילות קבלנו הודעה מהמטכ"ל על חדירת מחבלים באזור מסויים, שהיה כמעט ברור שפנינו מועדות למלחמה פנים אל פנים עם האויב. בעודנו יושבים על ספסלי המשאית המובילה אותנו לאזור המיועד. ישב לידי חייל בשם ”רמי“, חבר אחד הקבוצים של השומר הצעיר, שבכה כתינוק וכל גופו רעד. שאלתי אותו מדוע אתה בוכה? השיבני כי הוא פוחד שמא ימות. יעצתי לו לקרוא ק"ש. השיבני כי הוא לא מאמין בא-להים. אמרתי לו, תקרא קריאת שמע, והוא השיבני שאינו מאמין בא-להים. אמרתי לו אתה תקרא את השמע ואין לך מה להפסיד. אם יש א-להים הרי הוא שומע לקולך, ואם אין א-להים מה יש לך להפסיד? השיבני, כי אינו יודע איך, כי הוא מעולם לא קרא את ה"שמע". שאלתי אותו האם אתה מוכן שאני אעזור לך, ונענה לי בחיוב. התחלתי לומר אתו מלה במלה עד שסיימנו את קריאתה וכל גופו שקט, לא עוד בכי ורעדה. הדבור שהוציא מפיו השפיע על רוחו ועל כל גופו עד שהיה לאיש אחר, ומי יודע עד היכן הגיעו הדברים. באותו רגע חשבתי שקריאת השמע שיצאה מעמקי נפשו הצילה את כולנו באותה משימה.
הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם“. (ישעיהו נ“א, א‘-ב‘)
ראוי לדקדק בלשון הכתוב מדוע נזכר אברהם בתור אב ולא בתור מחולל, ומדוע נזכרה שרה בתור מחוללת ולא בתור אם? מדקדוק הלשון ניתן ללמוד שאברהם האב לא היה מחוללו של יצחק, אלא אביו הפאסיבי בלבד, ואילו שרה עשתה משהו בפעל עם בנה יצחק בכך שחוללתו.
מעניין שגם בתלמוד ישנו הבדל משמעותי בדקדוק הלשון שבין אב לאם. (סנהדרין סו.) איתא "כל מקום שנא‘ דמיו בו, בסקילה. ובנין אב לכלם, באבן ירגמו אותם, דמיהם בם". מאידך גבי בנין הסכה, (סכה ו:) אי סגי בשתי דפנות כהלכתם, ושלישית אפי‘ טפח, או בעי ג' דפנות כהלכתם, ורביעית אפי‘ טפח. לרבנן "יש אם למסורת" – וכיון שכתוב פעמיים בסכת בסכת בל' יחיד, ופעם שלישית בסכות בל' רבים, ומאחר שמיעוט רבים שנים, הרי‘ ד‘. דל חד לגופיה, הרי שצריך מהתורה ג' דפנות. והלכה למשה מסיני שאחת מהדפנות דיה בטפח. ואילו ר“ש סובר "יש אם למקרא" – היינו כל אחת מהמלים בסכת בסכת בסכות נהגית בל' רבים, כאילו כתוב בסכות בסכות בסכות, ומיעוט רבים שנים, הרי ו‘, דל חד "בסוכות" לגופיה, נשארו ד‘, ואתא חד בטפח הלכה למשה מסיני, ולכן בעינן ג' דפנות כהלכתם, ורביעית אפי‘ טפח. וגם בכאן יש לשאול מדוע אומרים "בנין אב" ולא אומרים "בנין אם"? מאידך מדוע אומרים "יש אם למקרא" ו"יש אם למסורת" ולא אומרים "יש אב למקרא" ו"יש אב למסורת"? (א)
ונראה שהאב מתיחס לקוב“ה, שהוא מלשון אבן היסוד, יסוד כל היסודות, ונא' בנים אתם לה' א-להיכם. בן מל' בנין, והקב"ה, האב, הוא ית' יסוד הבנין. והיסוד נקרא "אבן פינה" שבגוף המלה "אבן" מושרשות שתי המלים כאחת אב-בן, והטעם כי ברא כרעא דאבוה, הבן הוא חלק בלתי נפרד מהאב, והאב מאביו, ואביו מאביו, עד אדם הראשון ועד לקוב"ה שבראו עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים.
וראיתי בשו"ת מראה יחזקאל שהיה תלמידו של רבינו מנחם מנדל מרומנוב וחברו להלכה של בעל החת"ס שכתב שם בסי' ק"ד בשם בעל התניא פ"ב ויפח באפיו נשמת חיים מאן דנפח מתוכיה נפח, פי' שהנשמה היא מתוכיותו ומפנימיותו ית', והאדם הנברא הוא עולם קטן שנברא בעשרה מאמרות דאתגליפן בהו כ"ב אתוון שהם שלש אִמות (א, ה, י,) ושבע כפולות (בּ-ב; כּ-כ-ך; מ-ם; נ-ן; פּ-פ-ף; צ-ץ; שׁ-שׂ) וי"ב פשוטות (ג, ד, ו, ז, ח, ט, ל, ס, ע, ק, ר, ת) ולפי שהקב"ה נקרא אב, ונא' "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם", לפיכך ראוי למתקרי "בנין אב", ולא "בנין אם". האב הוא בבחינת תורה שבכתב הכוללת את כל ההלכות שנאמרו למשה מסיני, שאין להם שינוי ולא מחלוקת, ועליהם אומרת הגמ' "אם קבלה נקבל". וכיון שהאבות הם הם המרכבה, נאמר "הביטו אל אברהם אביכם" – שהוא בבחינת תורה שבכתב.
האם, לעומת זאת, היא בבחינת תורה שבעל פה, וכוללת את כל המחלוקות שבמשנה ושבתלמוד ושל כל הפוסקים שבכל דור ודור שהם כלם חלק ממנה. האם מתיחסת לשכינה שהיא כנסת ישראל, שבה מכונסים כל הדיעות וכל הסברות למיניהם. ייחודה של האם היא המסורת שהיא מעבירה מדור לדור והיא הנקראת בלשוננו "מסורת ישראל סבא", דהיינו מסורת ישראל ישנה, מדורי דורות. תפקידה של האם הוא לטפח את האהבה והחום ליהדות ולדאוג לכך שהמסורת של כל בית אב תישמר כפי שנתקבלה מדור לדור.
בכל התלמוד מצינו שלושים פעמים כיצד הבן מזכיר את מה שמסרה לו אמו במסורת במלים "אמרה לי אם". וכפי שמסורת זו נתקבלה להלכה. אביי השתמש עשרים ושבע פעמים בביטוי זה המביע את מה שקבל מאמו והטעם כי אביי היה יתום מאביו וזה רמוז בשמו "אביי" בראשי תיבות "אשר בך ירוחם יתום". פעמיים נוספות מצינו לרבינא שהעביר את מסריו מאמו שהיתה תלמידה חכמה במלים "אמרה לי אם". דוגמה למה שמסרה לו אמו למדנו במס' ברכות לט: "אמר רבינא, אמרה לי אם, אבוך עביד כרבי חייא, דאמר רבי חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבנן עבדי כרבא. והלכתא כרבא, דאמר מברך ואחר כך בוצע", אמו של רבינא מסרה לבנה כיצד לנהוג על פי ההלכה כפי שנפסק בבית המדרש אף על פי שבעלה נהג שלא כפי שנפסקה ההלכה. חשיבותה של מסירה זו מפי האם מובעת בחולין כד: "אמר רבי חנינא חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי". שוב מצינו לאמו של שמואל שמסרה לשמואל מה שהיא עצמה קבלה מאמה. "יש אם למקרא", ו"יש אם למסורת", ברוך וחמימות מצליחה האם לטפח את האהבה ולהמשיך את המסורת לדורות הבאים ועליהן דרש רבי עקיבא בילקוט שמעוני תהילים "בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים".
ומה הן השלכותיה של מחלוקת זו, בין אם יש אם למקרא או אם יש אם למסורת? אם נפסק להלכה "יש אם למקרא" פי' ישנו שורש ואמיתיות לאופן שבו כתובה המלה בתורה, ושבאופן כתיבתה היא מתורגמת לשפת המעשה. מאידך, אם נפסק להלכה "יש אם למסורת", אזי לא די באופן הכתוב בתורה אלא יש לאחד ולקשר אותו עם אופן קריאתו כפי שנמסר לנו במסורת מדור לדור, ואת המסורת הזו יש לתרגם לדור ההמשך. בעצם העובדה שהמחלוקת היא אם "יש אם למקרא" או אם "יש אם למסורת", ולא אם יש אב למקרא או אם יש אב למסורת, מלמד שאי אפשר שיהיה "אב" במקום "אם", כי אב מהווה אבן פינה ויסוד, שם אין מקום למחלוקות.
וזהו לעניות דעתי פי' הפסוק "תורה צוה לנו משה" שהוא בבחינת אב, תורה שאין עליה עוררין ולא מחלוקות. "מורשה קהלת יעקב" – "אל תקרי מורשה אלא מאורסה", זה רומז לכנסת ישראל שהיא מאורסה לקוב"ה ולתורת ישראל בתורה שבע"פ דרך המשנה והתלמוד ושאר פוסקים. והמלה "מורשה" היא מל' ירושה מדורות קודמים שהיא המסורת. ואמר "קהלת יעקב" ולא "קהלת ישראל" כי זה מרמז על הנשים כפי שנא' "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים, ותגד לבני ישראל אלו האנשים". ובתורה שבע"פ יש מקום למחלוקות.
"הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם", אברהם הוא אב המון גויים, המסמל את יסודות הבניין של הבאים אחריו, בבחינת בנין אב. וזה כפי ששבחו הקב"ה במלים "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו". האבות הם הם המרכבה, שהרי יראת ה' היא אוצרו והיא קודמת לאהבתו. וכן היא הנהגת האב שהיא בבחינת יראה הקודמת לאהבה, משא"כ האם אהבתה קודמת ליראתה ולכן נא' כבד את אביך ואת אמך, האב קודם לאם לעומת הפסוק איש אמו ואביו תראו, שבו האם קודמת לאב. ודו“ק.
יחס זה של האב לבניו בהשוואה ליחסה של האם לבניה הוא זה שנותן לאם כח ועדיפות יתירה על האב, בכך שביכולתה לחולל ולהשפיע על בניה, שתהיה להם אהבת תורה ושיקיימו את מצוותיה מתוך אהבה, יותר מאשר מתוך יראה. הביטו אל אברהם אביכם, באופן הנהגותיו, והשתדלו ללכת בדרכיו. ואל שרה תחוללכם, היו פתוחים לשנות את ישותכם ואת מידותיכם על ידיה כי היא זו הדואגת לשלומכם הרוחני והיחודי השייך לעם ישראל ביחס לכל העמים.
הגנתה הבלעדית של שרה על יצחק שלא יהיה נחשב כבן בין הבנים אלא כבן יחיד לאברהם, היא זו שגרמה לה לנהוג לכאורה במידת האכזריות כלפי הגר ובנה. "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". בביטוי זה חוללה שרה את דור ההמשך להבין "כי עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". ואפי' אם הפרדה זו נראית אכזרית לא להתחשב ב"מה יאמרו הגויים". שרה לימדה אותנו שיש למדוד בקנה מידה אמיתי על מי צריך לרחם ועל מי אסור לרחם כמו שאמר שהמע"ה במשלי יב, י "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִִי". וכ' בספר חסידים סימן קנ"ה "וכל המרחם על האכזר אינו מרחם על רחמנים". בשל צעד בלתי פופולרי זה זכתה שרה לתואר "מחוללת", "ואל שרה תחוללכם". והטעם כי אברהם לא היה יכול לחולל הפרדה זו שהרי "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו".
ובמציאות של ימינו יש לומר שאברהם היה ליברלי ושמאלני שדואג לזכויות כל בני האדם בשווה ואילו שרה היתה ימנית שכל דאגתה במדינת ישראל היתה אך ורק לבניה, ויקוב הדין את ההר. אברהם היה דוגל במדינת כל אזרחיה ואילו שרה היתה דוגלת במדינת היהודים.
לפי זה יתבאר הקשר שבין פרשת חיי שרה לבין ההפטרה ”והמלך דוד זקן“. בפרשה היתה זו שרה המחוללת שהחליטה את דור ההמשך של אברהם לבנה יצחק, ובהפטרה היתה זו בת שבע המחוללת שהחליטה את דור ההמשך של דוד לבנה שלמה. התערבותה של בת שבע כמו גם התערבותה של שרה חוללו מהפך בדורות ההמשך של אברהם, האב הראשון שבשבעת האושפיזין כמו גם בדורות ההמשך של האב האחרון שבשבעת האושפיזין, דוד. בעוד אנחנו עורכים השוואה בין שרה לבת שבע, ראוי לציין שלא כאברהם שהשתמש במידתו מידת החסד ללא מעצור וללא הבחנה בין יצחק לישמעאל. דוד המלך השתמש במידתו מידת ה”מלכות“ שהתבטאה בכך שאפי' בשעותיו האחרונות תפס את ההגה בשתי ידיו והכריז קבל עם ועדה ששלמה יהיה ממשיך המלוכה, ואף על פי שאדוניה בן חגית כבר הכריז על עצמו כמלך, הסירו ממלכותו.
מעניין לציין שלמלה "מחולל" ישנם ארבעה פירושים שונים בפסוקים שונים בתנ"ך וכדלהלן:
במשלי כו, י – "רַב מְחוֹלֵל כֹּל וְשֹׂכֵר כְּסִיל וְשֹׂכֵר עֹבְרִים": פי' המצודת ציון והרלב"ג מחולל – מל' חלל והרג: רב, מל‘ ריב, בעל קטטה ומחלוקת ממית הכל. וכן פי' המצודת דוד – רב – איש ריב ירבה חללים.
ובתהלים כט, ט "קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד": פי' המצודת ציון שהוא מל' חיל וחלחלה וכן פירשו מפרשים רבים. האבן עזרא פי' קול ה' יחולל אילות – "והזכיר אילות כי לידתו קשה והנה הרעם מחוללם. והטעם יביא להם החיל מהרה, ותלדנה בהפתח הרחם האיילה, גם בעבור הפחד. וטעם ויחשף יערות יגלה בנפול האילנות". ורש"י פי' "יפחיד ויחיל לעתיד את הרשעים שהם עומדות עכשיו בחוזק כאילות". עוד פי' שם ל"א "יחולל קריא"ה בלעז, כמו לפני גבעות חוללתי".
ובמשלי ח, כד-כח "בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם: בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי": פי' רש"י חוללתי – נבראתי: וכן פי' הראב"ע חוללתי – עניינו עושתי וטעמו ענין התחלה וקרוב מלשון ואל שרה תחוללכם: וגם הרלב"ג פי' קודם היות תהומות, נבראתי. כי השמים קודמים במעלה ובמציאות על התהומות קודם שיהיו שם מעינות ונהרות רבות מהמים: וכן פי' המצודת ציון חוללתי – ענין בריאה כמו ותחולל ארץ. והמצודת דוד פירש באין תהומות – בעוד לא היו תהומות נבראתי אני: בטרם – עד לא נטבעו ונקבעו ההרים בארץ ולפני הגבעות נבראתי אני:
ולי נראה לאחד את כל הפירושים השונים שהם מל' חלל והרג, ומל' חיל ורעדה, ומל' בריאה, ומל' התחלה. ואימא דכולא חדא היא. שהמלה חלל היא משורש מחול שהוא ריקוד במעגל, והמחולל הוא המסובב את המעגל מימין לשמאל או משמאל לימין. ומבחינה רוחנית כיון שיצר לב האדם רע מנעוריו, יצר הטוב משפיע עליו לסובב אותו ולשנות את ישותו לטובה. ולא מצינו ביטוי זה לרעה, שזה לא נקרא מחולל. אבל לרעה ראוי לו השם מחלל, כי הוא מחלל את כל הטוב של העבר ומנצלו לרעה. כל שינוי מהותי, הן מבחינה פיזית גשמית והן מבחינה רוחנית, אינו בא בקלות אלא בבחינת חיל ורעדה. ואחרי שמשתנה במהותו הרי הוא כבריאה חדשה, וכל יום ויום מהווה התחלה חדשה עבורו כי הוא כאיש שנולד מחדש. והחלל המת שב אל עפרו שהרי גלגל הוא שחוזר בעולם. ומיתתו היא בבחינת התחלה ובריאה חדשה כביכול שנכנסת לעולם הנשמות, אחרי עבודה קשה בעוה“ז, ובתקוה שבמיתת האדם נשמתו שבה אל בוראה יותר מתוקנת מהשעה שנכנסה אל גופו ביום הוולדו. וגם אם חלילה שבה אל עולם הנשמות יותר מקולקלת, גם אז היא חוזרת לעולם הנשמות כבריאה חדשה אם כי יותר מקולקלת. ונראה שגם ענין חילול הקדשים וחילול שבת וכיו"ב הוא מסובב את הקודש שהיה למעלה בראש הגלגל מאה ושמונים מעלות לתחתיתו, ועושהו חול. והריהו כבריאה חדשה שהיא התחלה מצד עצמה, מצד החולין, כביכול זה לעומת זה עשה הא-להים.
אברהם ביחס ליצחק ולישמעאל
אחרי שלמדנו ששרה היתה המחוללת של העם היהודי ולא אברהם, ואחרי שלמדנו שלא שש אברהם לשמע הבשורה ששרה אשתו יולדת לו בן, וביקש מאתו ית' ”לו ישמעאל יחיה לפניך“, יש להבין מדוע נהג אברהם כפי שנהג? נראה לכאורה בפשטות כי אברהם קשר קשר נפשי חזק ביותר עם ישמעאל במשך ארבע עשרה שנים קודם הוולד לו את יצחק, ובמחשבה שהוא בנו יחידו וממשיך דרכו. לפיכך חינך אותו למצוות, וראה בו את כל הסממנים הראויים להיות ממשיך דרכו בהפצת ידיעת שמו ית' בעולם, בן נוסף היה עלול רק להפריע את מנוחתו, בהיותו מתחרה לישמעאל בחירו אשר אהב. ומי צריך להתמודד עם הבעיה הזו? ולכן ביקש לוותר על המתנה של יצחק ולהתמקד בישמעאל שיהיה הוא בנו האחד והיחיד. מעניין שגם אחרי לידת יצחק במשך ל"ז שנים עד זמן העקידה, לא מצינו במקרא שום קשר מיוחד שהיה בין אברהם ליצחק, שבשל כך יהיה ראוי יצחק להקרא בנו יחידו אשר אהב. ראיה מוצקה לכך היתה שכאשר צווהו הי"ת "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת", אברהם לא הבין מהמלה "בנך" שהכוונה ליצחק, אלא השיב עפ"י המדרש "יש לי שני בנים". גם כשאמר לו "את יחידך" לא היה ברור לאברהם שהכוונה ליצחק אלא השיב "זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו". ואפי' כשהוסיף לומר "אשר אהבת" לא היה ברור לו שהכוונה ליצחק, כי הוא השיב אני אוהב את שניהם, עד שהיה מוכרח לפרש "את יצחק". מאידך היחס של אברהם לישמעאל היה כל כך חזק עד שכאשר היה נראה איזה שהוא פוטנציאל של נזק לישמעאל, בהולדת יצחק בנה של שרה, מיד התפלל "לו ישמעאל יחיה לפניך". ומאידך גיסא, כאשר היה ברור לו שהולך לשחוט את יצחק, לא ניסה אפילו למנוע ציווי זה בתפלה "לו יצחק יחיה לפניך", אלא אדרבא "וישכם אברהם בבוקר" הלך בשמחה לעשות רצון קונו. בואו של יצחק לעולם היה צו עליון, והוא היה עבורו כורח המציאות וכן גם בציווי העקדה צאתו מן העולם כשיעלהו עולה הרי גם הוא צו עליון.
אלא שיש להקשות אם המטרה היתה לנסות את אברהם, וכידוע נסיון העקידה היה הקשה מכל עשרת הנסיונות שבסופו נאמר "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני", מדוע א"כ ציווהו הקב"ה לעקוד את יצחק ולא ציווהו לעקוד את ישמעאל? והרי אילו היה מצווהו לעקוד את ישמעאל היה זה לכאורה נסיון גדול בהרבה מזה של יצחק?
ועוד קשה שהרי ידע הקב"ה שאהבתו של אברהם לישמעאל היא עזה בהרבה מאהבתו ליצחק, ומדוע א"כ דיבר עמו הקב"ה במלים אלה "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת" שמלים אלו היו לכאורה מיותרות מאחר שלא היה משתמע מהם מאומה לאברהם שכוונתו ית' ליצחק, עד שאמר לו במפורש "את יצחק"?
ונראה לעניות דעתי לפרש שדוקא משום שידע הקב"ה שיחסו של אברהם ליצחק היה אדיש וקלוש, דוקא משום כך, רצה הקב"ה לחזק את הקשר והאהבה ביניהם בצוותו בדוקא בלשון זו: "קח נא את בנך" – האינך יודע שרק יצחק הוא בנך ולא ישמעאל? והמשיך לצוותו "את יחידך" – האינך מודע לכך שיצחק הוא בנך יחידך "כי ביצחק יקרא לך זרע"? והוסיף לצוותו "אשר אהבת" – הלא ידעת שזהו האחד שאותו אתה צריך לאהוב? ומי הוא? "את יצחק".
ועדיין היה אברהם מצפה להמשך הציווי, ומשנצטוה להעלותו לעולה, רק אז החלו רחמי האב להיכמר על יצחק בנו ועל אף הנא' "וישכם אברהם בבקר", שנשמע כביכול כאילו אברהם רץ לשחוט את בנו, עכ"ז סוף כל סוף אברהם התרכך מעט והחל לדבר עם יצחק בנו מספר פעמים בחיבה יתירה בל' "בני". ובהדגשה יתירה שהמדובר לא סתם ביצחק אלא "ואת יצחק בנו", "ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי, ויאמר הנני בני", "א-להים יראה לו השה לעולה בני", "ויעקד את יצחק בנו", "לשחוט את בנו", "ויעלהו לעולה תחת בנו". ואחרי שנא' לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", מזכיר לו השי"ת פעמיים את הציווי שנא' לו בציווי העקידה, זכור שיצחק הוא בנך יחידך, ואין שני לו. "ולא חשכת את בנך את יחידך ממני", "ולא חשכת את בנך את יחידך", והטעם "כי ביצחק יקרא לך זרע",
בנין אב
שמונה כללים נלמדו בבנין אב כדלהלן: בסנהדרין סו. למדנו בבנין אב אזהרת מקלל אביו ואמו שהוא חייב בסקילה מהצד השוה שבנשיא ודיין וחרש שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתם, אף אביו ואמו שהם מעמך אתה מוזהר על קללתם.
עוד שם מהמלים באבן ירגמו אותם דמיהם בם למדנו בבנין אב שכל מקום שנא‘ דמיו בו הוא בסקילה.
ובסוטה מד: למדנו מהמלים ”וענו הלוים“ בבנין אב שכל עניה היא בל‘ הקדש.
ובמדרש רות רבה פרשה ב‘ למד ר‘ לוי מהמלים ”הנה יד ה‘ הויה“ בבנין אב שכל יד ה‘ היא מכת דבר.
ובמנחות צג: למדנו בבנין אב מהמלים ”וסמך אהרן את שתי ידיו“, שכל סמיכה היא בשתי ידים.
ובספרי במדבר פיסקה ב‘ למדנו בבנין אב מהמלים ”ואשמה הנפש ההיא והתודו“, שכל המתים יטענו וידוי.
והרמב“ן בויקרא טז, ד כתב שלמדנו בבנין אב מהמלים ”בגדי קדש הם“ שכל בגדי כהונה יהיו משל קדש.
ובמס' ר“ה לב. למדנו בבנין אב מהמלים ”אני ה‘ א-להיכם" שכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך להם מלכיות.
אם – יש אם למקרא ויש אם למסורת
מצינו מחלוקת בין ר‘ יהודה ור‘ שמעון במלים ”על הבתים אשר יאכלו אותו בהם“, שר“י סובר הפסח נאכל בשתי חבורות כי יש אם למסורת, ור“ש סובר הפסח נאכל בשני מקומות כי יש אם למקרא. פסחים פו:
ישנה מחלוקת בין רבנן לר“ש אם צריך שתי דפנות כהלכתם ושלישית אפי‘ טפח או צריך ג“ד כהלכתם ורביעית אפי‘ טפח. רבנן לומדים יש אם למסורת דכתיב בסכת בסכת בסכות הרי‘ ד‘, דל חד לגופיה, וחד בטפח למדנו הלמ“מ. ור“ש לומד יש אם למקרא בסכות בסכות בסכות הרי ו‘ דל חד לגופיה נשארו ד‘, ואתא חד בטפח הלמ“מ. סכה ו:
מצינו מחלוקת משולשת לר“א יש אם למסורת, לר“ע יש אם למקרא ולר“ש יש אם למקרא ולמסורת. קדושין יח: מסקנת הגמ‘ שלכו“ע יש אם למקרא ולמדו זאת מלא תבשל גדי בחלב אמו שאם תאמר אין אם למקרא לא היינו יודעים איסור לחלב ובשר מדאורייתא כי היינו יכולים לקרוא את זה כאילו כתוב בחֵלב אמו אבל בחַלב אמו מותר. סנהדרין ד:
”ארדה נא ואראה“
בשנה זו, שנת ה'תש"ס, בשבוע זה ובשבת זו ישנה מחלוקת עצומה שעודנה באיבה בין מועמד הדמוקרטים לנשיאות ארה"ב אל גור ובין עמיתו מועמד הרפובליקנים ג'ורג' בוש. מוקד המחלוקת הוא במדינת פלורידה, שבה רבים מן הבוחרים עולים חדשים מדרום אמריקה וממרכזה, שרובם דוברי ספרדית ורק מעט מאוד מבינים אנגלית, ולפיכך אינם מתמחים בחוקי נקיבת החורים של כרטיס ההצבעה. כך קרה שאלפי בוחרים שנקבו את הכרטיס למועמד הדמוקרטים נפסלו קולותיהם משום שהנקב לא חדר מספיק עמוק כפי הצורך. הדמוקרטים התלוננו על כך וטענו שיש כאן ודאות שרצון הבוחר היתה בעד המועמד הדמוקרטי. ואילו הרפובליקנים טענו לא מסתכלים על מה היה רצון הבוחר אלא מה הבוחר עשה בפועל. נו, ומה הקשר לפרשת השבוע מנושא הבחירות בארה"ב?
ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, בפסוק "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, ואם לא אדעה". רש"י ז"ל פי' פסוק זה שנא' קודם הפיכת סדום ועמורה "למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה וגו' ד"א ארדה נא לסוף מעשיהם". ואכן שתי דיעות אלו משקפים את שני צדדי המחלוקת. הרפובליקנים טוענים שלא יפסקו אלא בראיה של מה שמונח לפנינו. ואילו הדמוקרטים טוענים אין די בזה אלא צריכים לרדת לסוף דעתם של הבוחרים ולבדוק מה היתה כוונתם.