פרשת וישב

פרק לז, (א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:

קשה למה הוצרך ליתן סימן בתוך סימן, "בארץ מגורי אביו בארץ כנען"? כתב בספר חמדה גנוזה להרב שלמה כהנא בשם ספר ז"ב שלעשיו היו שני יתרונות על יעקב שהיה מכבד את אביו כ"ב שנים שהיה יעקב בבית לבן, וגם שישב בא"י. לזה אמר שעתה חזר יעקב לגור בארץ מגורי אביו, ומעתה הוא מקיים מצות כבוד אב. בארץ כנען, ושהוא חזר לא"י. מאידך עשיו עשה בדיוק ההיפך כדלעיל לב, ו-ח "ויקח עשו את נשיו ואת ילדיו … וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום". לא זו בלבד שהוא עזב את הארץ, אלא גם הפסיק לקיים מצות כבוד אב.

הטעם שגר יעקב בארץ כנען כמו אביו יצחק לקיים בעצמו "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", וגם שרצה לגור בארץ הנבחרת. (הרמב"ן)

בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן – לכאורה קשה והרי נאמר "כי לך ולזרעך נתתי את כל הארצות האל", ומדוע אם כן היא נקראת ארץ מגורי אביו, מלשון פחד "כי יגורתי מפני האף והחמה"? נראה לי שזה היה חלק מההבטחה בברית בין הבתרים, שלעולם נגור בארץ לא להם, ואפי' כאשר אנחנו שולטים בארץ. והטעם כי לעולם יהיו עמים אחרים שיטענו שארץ ישראל היא ארצם. זאת ועוד, שהבטחת הארץ אינה אלא להתישב בה, בתנאי שישמרו את מצוות התורה. ונראה שכוונתי בזה למה שפירש אוה"ח בסמוך. (עוד עיין מה שכתב הרמב"ן על הפסוק בחרבי ובקשתי וברש"י שם).

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" – מה בא לחדש בזה, והרי כבר למדנו זאת בפרשה הקודמת "וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק:", ולא שמענו שיצא משם. ובעשיו נאמר שם "וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו". הרי מפורש שעשיו עזב את ארץ כנען והשאיר שם את יעקב אחיו, ומדוע א"כ צריכה היתה התורה לומר לנו שוב שישב בארץ מגורי אביו בארץ כנען?

מתרץ אוה"ח הק' להודיע שאעפ"י שהקב"ה הבטיח לעשיו את ארץ שעיר והוא הלך לשם וירש אותה, ובאותו זמן הבטיח גם ליעקב את ארץ כנען, לא ישב בה יעקב אלא בתור גר כאילו היא עדיין ארץ כנען, ולא כפי שהובטח לו שהיא תהיה ארץ ישראל לאלתר.

ולי נראה להוסיף שמעשה אבות סימן לבנים. גם בימינו ישנם יהודים רבים המתגוררים בארץ ומרגישים עצמם כגרים בארץ לא להם.

”וישב יעקב“ – פירש רש“י ”ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף“. מסביר השפת אמת על דרך המוסר אחרי שנפרד יעקב מכל כחות הרע של עשיו, לבן, ואנשי שכם ביקש לישב בשלוה ובלא מלחמות. קפץ עליו רוגזו של יוסף המסמל את ההוספה התמידית. יעקב חשב להביא את העולם הבא לכאן. אך השיבו ה‘ אין מנוחה בעולם הזה.

ולי נראה שעד כה עבד יעקב על בחינת סור מרע, עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ועתה נצטווה לבחינת ועשה טוב המסומל ביוסף. ”ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה“.

(ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:

פירש"י את בני בלהה – כלומר ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן: את דבתם רעה – כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי וכו': דבתם – כל לשון דבה … כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר: ע"כ.

הרמב"ן הקשה על רש"י "ואם כן למה לא הצילוהו בני השפחות, והוא אוהב אותם ומקרבן ומגיד לאביו על האחים בבזיונם. ואם נאמר שייראו מן האחים, והנה הם ד', וראובן עמהם, ויוסף עצמו, ותגבר ידם עליהם, ואף כי לא יבאו עמהם במלחמה. ועוד, כי נראה בכתוב כי כולם הסכימו במכירתו".

ונפלאתי על קושייתו, מי אמר לבני השפחות מה סיפר יוסף לאביו ביחס אליהם, עד שבשעה זו יבואו לעזרתו של יוסף? ועוד, שהרי כל האחים כולל בני השפחות היו מאוחדים נגד יוסף בשל קנאתם בו ובשל חלומותיו?

ובפרט לפי מה שכתב הרמב"ן שגם בני השפחות היו שותפים במכירתו, מצד זה שאביהם הפקיד אותם שישמרוהו וישרתוהו בהיותו נער, ולא פקד מלאכה זו על בני הגבירות. וגם שבהיות יוסף עם בני השפחות היה מביא את דיבתם של בני השפחות רעה אל אביהם. ותימה, איזה דיבה הוציא על בני השפחות? ועוד קשה לי על רבינו בחיי שציטט את פירוש הרמב"ן כפירוש שאין עליו עוררים. ואני הקטן תירצתי קושיא זו באריכות בדרשה א' לפרשתינו.

גם הרא"ם יישב את קושיתו בזה"ל "כי מה שטען "למה לא הצילוהו בני השפחות והוא אוהב אותן" כו' אינה טענה, כי לא היתה השנאה מפני הדבה בלבד אלא גם כן מקנאת הכתנת והחלומות, שגם בני השפחות משותפין בהן".

מעניין שהרשב"ם דייק לחלק בין המלה "אחיו" בפסוק "היה רועה את אחיו בצאן" שאינה כוללת את בני השפחות, לבין "והוא נער את בני בלהה ובני זלפה" שהכוונה לבני השפחות. שהיה קשה להרשב"ם הרי כולם בלי יוצא מן הכלל הם י"ב שבטי י-ה ואיך חלק הכתוב ביניהם לא לכלול אותם בכלל "אחיו"? ולזה פירש "בני לאה לפי דרך ארץ קורא אחיו ולא בני השפחות". ובאמת אין דבריו נהירים לי, שהרי מפורש בפסוק "וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו", המלים "נשי אביו" לכאורה מיותרים אלא מטרתם היא ללמד שלא נהג בהן כשפחות אלא כנשיו לכל דבר. ואם תאמר דאה"נ הן נשי אביו אבל הם לא אחיו של יוסף כי הם מאם אחרת, מה שונים בני לאה מבני השפחות נשי אביו?

וכן דקדק הרד"ק בפסוק "וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן – זכר בארבעה בני השפחות "ליעקב", להודיע כי הם נחשבים ליעקב כבני נשיו וכן היו בברכה ובירושה, גם היה בהם ראשים ושופטים כמו בבני הנשים".

ועוד קשה, למה אמר רק "בני לאה" והרי גם בנימין אחיו היה עמהם שהוא לא היה אלא כשנתים צעיר מיוסף. וכפי' האבן עזרא בפרשת ויצא ל, כג על הפסוק "אסף אלהים את חרפתי וגו' והנה נולדו ליעקב י"ב בנים בז' שנים, וכאשר ספרים הקדמונים מצאום בני ששה חדשים וימים במספר. וגו'": עכ"ל

וגם הכלי יקר פירש שם בפסוק כה "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו'… וכשאמרה רחל בנבואה יוסף ה' לי בן אחר ולא ביקשה בנים הרבה שמע מינה שרוח ה' דיבר בה שיצאו מן יעקב שנים עשר שבטים ולא יותר, על כן אמר יעקב שלחני נא כי אז היה בטוח שלא יוכל עשו להורגו, שהרי עדיין לא נולד בנימין, גם לא היתה מעוברת עדיין שהרי עשה בסוכות זמן רב בערך שני שנים ואחר כך נולד בנימין"… נמצא שבנימין היה צעיר מיוסף בס"ה כשנתים, אלא שיש לומר שבנימין בהיותו בן הזקונים לא יצא מהבית לרעות עם אחיו לכן אמר היה רועה את אחיו בני לאה.

וכתב הרא"ם "וכן מה שהיו קורין אותן עבדים, אינו רוצה לומר עבדים ממש וכו', אלא שהיו קורין אותם "בני השפחות",  שאמותיהן היו שפחות לאמותיהן מתחלה, אבל לא שכוונו בזה לומר שנולדו לאמותיהן בהיותן שפחות בלא שטר שחרור, דאם כן היו מבזין לאביהם שבא עליהן באיסור ואין הדבר כן שהרי הגר שפחת שרה היתה ולא בא עליה אאע"ה אלא באישות, כדדרשו רבותינו ז"ל בב"ר גבי "ותתן אותה לאברם אשהּ לו לאשה – לאשה ולא לפלגש". ויוסף היה סבור שכשהיו קורין אותן בני השפחות כאלו היו קרוין אותן עבדים שנולדו בזמן שאמותיהן שפחות, ואין הדבר כן".

ולדבריו קשה מה בין יצחק לישמעאל? והרי שניהם בני גבירות? שהרי גם הגר היתה שפחה שקבלה שטר שחרור והרי היא ממש כשרה אשת אברהם ואברם בא עליה לשם אישות, ואפילו מצד שרי נאמר "ותתן אותה לאברם אשהּ לו לאשה" ולמה נקראה שפחה? ועוד קשה איך אחרי ששרי שחררה את הגר אמר לה המלאך "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה"? ויש לומר שמצד שרי היא נשארה שפחתה אלא שהיא הרשתה לאברם לבוא עליה לשם אישות.

ונ"ל שהספורנו עמד על שאלה זו בלידתו של דן וחילק בין הגר לבין בלהה וזלפה וז"ל "ויתן לי בן וכו' כיון שנולד על ברכי. והנה הסכימו הגבירות בדבריהן אלה שתהיינה השפחות משוחררות וזה באמרן שיהיו בני השפחות להן לבנים, לא לעבדים כמו שהיה הדין אם היה אמותם שפחות כאמרו האשה וילדיה תהיה לאדוניה לפיכך לא שעבדו בהן כמו ששעבדה שרה את הגר בהסכמת אישה כאמרו הנה שפחתך בידך ובכן היו כלם בני יעקב לירשו והיו כלם רצוים לזכרון לפני ה' באפוד ובחשן שכל אחד מהם נחשב ליעקב זרעו המיוחס אחריו והפך זה היה בישמעאל כאמרו כי ביצחק יקרא לך זרע".

ראיה לדבר שיש חילוק בין בני הגבירות לבני השפחות מצינו בפרשת כי תבוא שעמדו על הברכה בהר גריזים כל בני הגבירות ואילו על הקללה עמדו כל ארבעת בני השפחות ונלוו אליהם להשלים את הששה שבטים, הראשון והאחרון שבבני לאה והם ראובן וזבולון. ועיין מש"כ שם החזקוני.

והטעם שנתוספו עליהם ראובן וזבולון כתב בס' צרור המור "ונתן לזבולון עם דן ונפתלי לפי שזבולון היה עמוד התורה ומקיים ומפרנס ליששכר. וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה ולא נאמר ללומדים בה. ואחר שהוא עץ חיים. ראוי שיהיה עם אלו השנים לצד הקללה ליתן להם חיים. ולכן לא סמך זבולון אצל ראובן, והעמיד לראובן עם גד ואשר, לפי שהיה בכור ביחס והיה בעל תורה כאומרו כחי וראשית אוני. ואמרו אין כח אלא תורה שנאמר גבורי כח עושי דברו". והביא טעם נוסף לצירופו של ראובן לצד הקללה עפ"י המדרש "לפי שהיו ישראל אומרים על ראובן שעשה אותו מעשה דכתיב וישכב את בלהה. ידע משה שלא היו הדברים אמת כד"א פחז כמים אל תותר ומסר לו יעקב אביו המעשה. לפיכך אמר משה יעמוד ראובן עם המקללים בשביל שיאמר ארור שוכב עם אשת אביו. שהרי אמרו חכמים החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. כיון שפתח פיו שבטו של ראובן ואמרו ארור שוכב עם אשת אביו. ידעו כל ישראל שהיה ראובן זכאי ונקי מאותו מעשה".

ועל אף הכל נשארה קושית הכלי יקר במקומה וז"ל: "ועוד קשה להלן נאמר וישכב את בלהה פלגש אביו, קראה פלגש, וכאן נאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, קראן הכתוב נשים ממש. אלא ודאי שכל האחים בני הגבירות, היו מזלזלים בבני השפחות לקרות אמותם פלגשים ושפחות, ואת בניהם קראו עבדים, ויוסף לבד היה מתחבר אל בני בלהה וזלפה כי אמר שהם נשי אביו ממש, ומטעם זה זלזל ראובן בבלהה בחושבו שהיא פלגש ואינה אשתו על כן בלבל יצועו, ומכאן ראיה ברורה שכל בני הגבירה הוציאו דבה על בני השפחות לקרותן עבדים, ועל זה נאמר ויבֵא יוסף את דבתם רעה". עכ"ל.

ולפלא שאין מי מהם שהזכיר את המפורש בכתוב "ותגשנה השפחות הנה וילדיהן ותשתחון". ובאמת אנחנו מוצאים סתירה זו במספר מקומות דמחד גיסא נקראו שבטי י-ה ומאידך נקראו ונחשבו כבני השפחות.

הרשב"ם פירש ששורש השנאה של האחים ליוסף היה נעוץ במספר גורמים שכולם הצטמצמו בפסוק זה. הסיבה האחת, כי אמת שהוא היה רועה עם אחיו בצאן, אבל בשמחת נערותו היה עם "אחיו" בני השפחות ולא עמהם. והסיבה השניה ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, "שאמר לאביו כך מבזים הם בני השפחות אבל אני מכבדם ואני רגיל אצלם". והסיבה השלישית וישראל אהב וגו' – "כל זה גרם הקנאה". ונראה שכוונתו במה שאמר "גרם הקנאה" קשור לסיבה השלישית בלבד, כי מה ענין קנאה יש בזה שאהב והיה מבלה זמנו עם בני השפחות. אלא שיש לומר שיוסף היה מאוד פופולרי בין האחים מכח זה שאביו אהבו ומאחר שהוא התחבר הרבה יותר עם בני השפחות יתר האחים שנאו אותו.

(ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים:

מדוע אהב יעקב את יוסף מכל בניו? מה המיוחד שמצא בו? כתב האריז"ל שכל בניו היו מושרשים במלכות כל אחד בספירה שלו, משא"כ יוסף היה מושרש במידת תפארת שהיא מידתו של יעקב. וגם הבן איש חי פירש כן והוסיף שיוסף היה היסוד שבתפארת, מדתו של יעקב. וזהו שתרגם התרגום כי בן זקונים הוא לו, בר חכים הוא ליה. "לו" דייקא, כי יוסף שהוא בבחינת יסוד, היה שייך לתפארת שהיא מדתו של יעקב.

"כי בן זקונים הוא לו"? תרגם האונקלוס "כי בר חכים הוא ליה". וק' מה הקשר בין זה שהוא בן זקונים, למסקנת האונקלוס שהוא "בר חכים"? וכי בגלל שהוא בן זקונים מקרי חכם? אלא הסיק האונקלוס בהכרח "כי בר חכים הוא ליה", שאהבתו אליו נבעה משום חכמתו.

"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" – מה הקשר בין זה שמכבדם לבין השכר של אריכות ימים? הסביר זאת הבן איש חי עפ"י מה שכתב בספר אהבת ישראל שאין זה שכר עבור כבוד אב ואם אלא זוהי תוצאה הבאה מאליה, שבכך שמכבד את אביו ואמו, לומד את כל מה שאביו ואמו למדו במשך כל ימי חייהם, ונחשב כאילו הבן בחכמתו חי לא רק את שנותיו שלו, אלא גם את השנים הרבות שאביו ואמו חיו כי הוא שואב מהם את כל חכמתם. ועל פי זה יתבאר הפסוק "כי בן זקונים הוא לו" – כי בר חכים הוא ליה, מתוך זה שהיה בן זקונים, באופן טבעי, היה אביו מקדיש לו יותר זמן, והיתה לו יותר סבלנות ללמדו, ולפיכך טבעי הוא שיוסף שאב מאביו את כל חכמתו והוה בר חכים, כתרגום האונקלוס.

על פי זה פירש הבן איש חי גם את הפסוק במשלי "יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה", יראת ה' תוסיף ימים כי הוא קולט תורה מאחרים. מאידך, שנות רשעים שמסרבים ללמוד, תקצורנה, כי אינם מאריכין את ימיהם בדעת אלה שחיו לפניהם.

וכן ביאר עוד את אימרת ראב"ע "הרי אני כבן שבעים שנה" כי הוא באמת שאב תורה מאחרים באופן שתורתו היתה בנויה מאחרים שחיו שבעים שנה ומסרו לו את כל תורתם.

ולי נראה הקשר בין כיבוד אב ואם לשכר "למען יאריכון ימיך", שהוא תשלום מידה כנגד מידה. שכאשר אתה מכבד יפה את הוריך אתה מהווה בכך דוגמה לצאצאיך שהם יכבדו אותך כפי שאתה מכבד את הוריך. ממילא תזכה להאריך ימים ולראות את צאצאיך, שיקיימו בך את אותה מצוה.

וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים – פסים בגי' ק"ץ. – רמז לגאולה העתידה. שהרי ממנו בא משיח בן יוסף.

(ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם: (ה) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ:

בשבוע שעבר חלמתי חלום שנולדה לגדעון בת והיא רמוזה בפרשת השבוע בו נולדה, פ' ויגש, וכן היה. "ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו" בגי' אריאלה מלכה בת גדעון ישראל.

הקשה המלבי"ם איך שינה יעקב אע"ה בן אחד בין הבנים לאהוב אותו יותר משאר הבנים ולעשות לו כתונת פסים? ותי' שכיון שיוסף היה בן זקונים שמשרת את אביו לעת זקנתו, שלא כשאר בניו שהיו עובדים בשדה, לפיכך עשה לו כתונת פסים שהיא לכבוד יעקב עצמו שבכך נמצא יוסף מכבד את אביו בשרתו אותו. כיו"ב מצינו בעשיו שהיה משנה את בגדיו ללבוש בגדים יפים כאשר היה בא לשרת את אביו. וכן הכהנים בעבודתם משרתים בד' בגדים וכה"ג לפני ולפנים בשמונה בגדים, וכן בכמה בתי כנסת החזן עוטה כובע מיוחד גדול על ראשו, ולשופטים מעיל ארוך שחור ובכמה מקומות גם לעורכי הדין לבוש מיוחד שהולם את תפקידם, גם לטבחים כובע לבן גבוה מיוחד, ולמלצרים בגדים מיוחדים שונים בכל מסעדה ומסעדה, וכן לעובדי בתי המלון השונים, ועוד רבים שלהם איצטלא מיוחדת ומיועדת לתפקידם. וא"כ לא היה בזה שום עוול מצידו של יעקב. ומדוע א"כ נא' ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו? אלא אומר המלבי"ם שהם לא ראו את הסיבה האמיתית מדוע עשה לו כתונת פסים, אלא הם ראו "אותו" היינו את עצמיותו של יוסף שכתונת הפסים לא היתה לו אלא כסמל לאהבתו אותו.

ולדבריו קשה מדוע לא עשה את אותו הדבר לבנימין אחיו שהיה צעיר ממנו? לפיכך לדעתי בחר התרגום לפרש את הטעם לאהבתו אותו "כי בר חכים הוא ליה", ולא כפשט הכתוב "כי בן זקונים הוא לו".

שאלו את הרב קוק איך הוא יכול לאהוב את החפשים? והשיב מוטב שאכשל באהבת חינם מאשר אכשל בשנאת חינם. (עטורי תורה) ולי נראה הטעם כי רק על ידם זכינו להקים מדינה כמו שכתב באריכות הרב טייכטל ה' ינקום דמו בספרו החשוב אם הבנים שמחה.

(ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: (ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי:

ראיתי במדרש לקח טוב על הפסוק "כי למחיה שלחני א-להים לפניכם" "למחיה" למ-חיה ל"מ בגי' ע' (נפש), חִיה. שנא' "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף". ובדברים אלה רמז להם על חלום האלומות "והוא הוא שראיתי בחלום והנה קמה אלומתי וגם נצבה". לא כפי שאתם חשבתם שכוונת החלום שאתם תשתחוו לי, אלא שאני אכלכל אתכם.

"והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי". שהמלה "תסובינה" היא מל' סובין, וכפי שפירש הבן איש חי, שהוא רמז לכך שיהיו האחים בטלים אליו כסובין, ועי"ז יהיה הוא משפיע להם או כפירוש הבן איש חי שכל מה שאצרו מזון בשנות הרעב התקלקל להיות כסובין, ורק מה שאצר יוסף היה מוכן לשבר בר.

ועל דרך זו פירש הרבי מלובביץ מסובבת הכלה את החתן, ורומזת בזה שהיא תהיה בטלה אליו והוא ישפיע לה את כל הנחוץ לה. ונפלאתי בזה על דבריו שהרי המציאות מוכיחה ממש את ההיפך הגמור שהאשה היא המפרנסת והבעל עוסק בתורה. וראיתי שבס' חמרא טבא הביא רמז למציאות של ימינו בה האשה מפרנסת והבעל לומד בכולל. מהפ' "נקבה תסובב גבר" בר"ת נת"ג שהם בגי' "סומך ה' לכל הנופלים".

ולזה תרגם האונקלוס "אעשה לו עזר כנגדו" – "סמך כקיבליה", רמז בזה לאות "סמך" שקשורה גם ל"אנא איזון ואפרנס יתיכי כאורח כל ארעא", הרמוז במלה  "סומך".

”והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי“, כיצד נפתר צד זה של החלום? פי' הבן איש חי שיוסף היה י“ב שנים בבית הסהר שהם קמ“ד חדשים. ובחדש תשרי שהוא החדש ה-קמ“ה, מלך. וז“ש ”והנה קמ“ה אלומתי“ ”וגם נצבה“ – במלכות במצרים, ”והנה תסובינה אלומותיכם“ שאחיו הסתובבו בכל שערי הכניסה למצרים, וסוף דבר "ותשתחוינה לאלומתי".

פתרון נוסף מהבן איש חי, שהרי בחשן היו שנים עשר אבנים, ואבנו של כל שבט, היתה שונה מאבני שאר השבטים, כמו שכתוב "ומלאת בו מלאת אבן ארבעה טורים אבן, לשם פטדה וברקת הטור האחד, והטור השני נופך ספיר ויהלום, והטור השלישי לשם שבו ואחלמה, והטור הרביעי תרשיש ושהם וישפה, משובצים זהב יהיו במילואותם". נמצא שיוסף, שהיה הבן האחד עשר במנין השבטים, אבנו היתה "שהם", לעומת זאת באפוד, לא היו אלא שתי אבנים ושתיהן  היו אבני "שהם" כאבנו של יוסף שנאמר בפרשת תצוה "וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם: ובזה נתקיים צד זה של החלום "ותשתחוין לאלומתי".

(ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו:

ויש לשאול מדוע אמרו האחים ”המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו“, מה ענין המלוכה והממשלה ליוסף?

פי' הבן איש חי עפ"י מאי דאיתא באותיות דר“ע, מ‘ פתוחה מלכות. ם‘ סתומה ממשלה. ולפיכך ניתנה התורה במ‘ יום ום‘ לילה. ולכך נא‘ "בי מלכים ימלוכו", "בי שרים ישורו" שהכוונה ליוסף ורמז בזה למלכות כנגד מ‘ פתוחה ולממשלה כנגד ם‘ סתומה, ויוסף היה במידת יסו“ד בגי‘ פ‘, ובגי' מ"ם, כנגד מ‘ פתוחה ום‘ סתומה. ולכך נא‘ והנה קמה אלומתי כנגד ממשלה, וגם נצבה כנגד מלוכה. ולכן אמרו האחים ”המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו“.

"ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו", הקשה הרב רוזנר בשם המשך חכמה בשלמא על חלומותיו, ידענו מה הם. אבל על דבריו מה היו אותם דברים? ותירץ שבכל פעם שהיה מספר את החלום היה מוסיף מלת "והנה", "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי:" אין "והנה" אלא לשון שמחה. לפיכך שנאו אותו על כך שהיה שמח שאחיו ישתחוו לו.

(ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: (י) וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה:

רש"י ז"ל הביא את המדרש רבה ”והלא אמך כבר מתה“. ונראה לי שדברי המדרש רמוזים בתוך הפסוק עצמו במלים ”אשר חל מת הבוא“ – ממש כסדרן המלים ”רחל מתה“ באמצען.

(יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר: (יב) וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם: (יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי: (יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה:

סיפר שליח הרבי מלובביץ בלונדון, הרב לוּ, על מעשה שהיה בעשיר מופלג מחסידי חב“ד לייבל שמו שהיו לו שני בנים, אברהם הבכור ובנימין הצעיר, והוא תרם את רוב כספו למוסדות צדקה וחסד רק נתן לכל אחד מבניו כסף בריוח ולא בצמצום במטרה שכל אחד מהם יקים עסק לעצמו ויתפרנס מיגיע כפיו. אברהם הבכור פתח עסק מצליח ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד ובנה לעצמו ארמון בשכונות העושר שבעיר ולו כרכרה עם ארבעה סוסים מהלכים לפניו, ועבדים ושפחות לרוב, טבחים וכובסים, עושי כל מלאכה ופועלי נקיון, ומרוב עשרו יצא שמו לשם ולתהילה בכל הארץ. בנימין הצעיר, לעומת זאת, כל אשר הניח את ידו עליו צנח ארצה, המפעל שפתח נסגר וכל כספו ירד לטמיון ולא נותר בידו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל, רק ביתו הצנוע שקנה לו אביו בנעוריו באיזור פשוט, נשאר עומד על תילו והיה עמל כל ימיו להשיג פת לחם. אחיו העשיר מעולם לא בא לבקרו, ולא השתדל להגיש לו עזרה ולשקמו, כי לא היה זה לפי כבודו.

באחד הימים החליט האב שגר במרחקים עצומים לבוא לבקר את הילדים והנכדים, ובמקום להתארח אצל אברהם, האח העשיר, בחר לעצמו להתארח בדוקא בביתו של בנימין העני. מששמע אברהם העשיר שאביו נמצא בעיר, רתם את סוסיו לעגלתו ודהר עמה אל בית אחיו בכדי לבקר את אביו. משהגיע לשם בא לחבק ולנשק את אביו. שלום אבא, שלום אבא, אבא, אבל האב עשה את עצמו כאילו אינו מכיר את בנו ושאל. מי אתה? ענהו הבן, מה, אינך מכיר אותי? הרי אנכי בנך בכורך, אברהם, ואתה אבי. ענהו האב יש בכאן איזו טעות, אני פשוט לא מכיר אותך, אין אתה בני, ואין לי מושג מי אתה. ענהו הבן הרי אני אחיו הבכור של הבן אצלו אתה מתארח. ענהו האב הוא איננו אחיך, אלא בזמן שאני כאן, אבל במשך כל השנים שלא הייתי פה לא דאגת לשלום אחיך ולשלום הצאן, ובכן אם הוא לא אחיך אין אתה יכול לצפות שאני הוא אביך. והנמשל ברור מאליו כי זהו מה שעונה לנו הקב“ה ביום הדין.

(טו) וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ: (טז) וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים:

שמעתי מהרב צבי הירש וו‘ינרב בשם הרב יוסף דב בער סולובייצ‘יק שתיאר את יוסף הצדיק, שהיה צדיק בתוכו אך בחיצוניותו היה מסלסל בשערו. לפיכך אחיו לא הבינו אותו. כתונת הפסים הפרידה בין חיצוניותו לבין פנימיותו. אחיו רצו להרגו בשל מה שחשבו שאין תוכו כברו – כלפי חוץ רק חיצוניות ויופיותו של יפת. ואמנם בפנימיותו של יוסף היו רק שלוש דאגות: ”את אחי אנכי מבקש“ – רמז לשלום וריעות. ”ואת אחיכם הקטון הביאו אלי“ – רמז לחינוך הילדים. ו“העוד אבי חי?“ – רמז למסורת ישראל סבא.

הַגִּידָה נָּא לִי – המלים "נא לי" הן לכאורה מיותרות. ומה טעם אומרם? שמעתי פירוש נאה מהרב שלום הלברשטאם כי הם עולים למנין צ"א שהם כמנין הוי"ה – כ"ו כשהוא מתיחד עם שם אדנות – נ"ה. ומה המיוחד בזה? נראה לי שהוא כביכול השביעם בשם ה' שיספרו לו. וכפי שפרשתי לעיל בשמו על הפסוק "הגידה נא לי איפה הם רועים" – והוספתי שהוא כביכול השביעו בשם ה' שאם הוא יודע היכן הם, שיאמר לו. ובלשוננו אומרים "בחייך". כמו בערבית "בחייתך", ובלשון התנ"ך משביעו כפי שאמר עלי לשמואל בשמואל א' פרק ג, יז "כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ".

(יז) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן: (יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ: (יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: (כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: (כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: (כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו: (כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו: (כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם:

הקשה שליח הרבי מלובביץ בלונדון, הרב לוּ, איך יכלו אחי יוסף, שבטי י-ה, שהיו כולם צדיקים, למכור את אחיהם לעבד? ולא זו בלבד, אלא היו מוכנים אפילו להרוג אותו קודם לכן? ותירץ שהם ישבו בסנהדרין ודנו אתו למיתה מדין רודף כי הם חששו שיוסף חשב עצמו לצדיק ביחס לכל האחים שהם כולם רשעים, וכמפורש ברש"י ז"ל שהעליל עליהם לאביו, והם חששו שמטרתו לנהוג בהם כאל ישמעאל ביחס ליצחק, וכעשיו ביחס ליעקב, ובכך חשבו שמטרתו לחסלם מהסתפח בנחלת ה'. ראיה לכך שבאותו היום הם התענו כפסק הרמב“ם שביום שדנים אדם למיתה חייבים הדיינים להיות בתענית עד לאחר הדיון ולכן נא' בפרק לז פסוקים כד-כה וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם: וַיֵּֽשְׁבוּ֘ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ ללמד שאחר שדנוהו למיתה פסקה תעניתם, וישבו לאכל לחם.

פירש"י "ממשמע שנאמר והבור ריק איני יודע שאין בו מים? מה תלמוד לומר אין בו מים? מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו". אבל הרמב"ן כתב להגנתם שכאשר השליכוהו לבור חשבו שהוא ריק לגמרי. ואמנם הגר"א רמז מהפסוקים כפירש"י "וישליכו אותו הברה". "הברה", בלי ו'. אבל במלים הבאות נאמר "והבור ריק אין בו מים", מלת "והבור" מלא עם ו', להורות שיש בו נחשים ועקרבים. והעונג שבת הוסיף עוד רמז נפלא שהמלים "אין בו" בראשי תיבות "אבל נחשים ועקרבים יש בו". (הובא בעיטורי תורה)

כתב הרמב"ם "אין מחשבת עריות אלא בלב פנוי מן החכמה" ועל פי עקרון זה יש לבאר שכאשר מת האדם שולטות עליו כל כחות הטומאה ולכן הוא נקרא אבי אבות הטומאה. ללמד שבהעדר האור, שולט חושך. וכן הבור אם אין בו מים שולטים עליו נחשים ועקרבים. (בש"ת)

(כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה:

הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה –  פירש הספורנו "שהיו בעלי הגמלים ולא היו הם בעלי הסחורה ולכן הורדת הסחורה שם היתה לגמר מלאכתם". זו היתה חברת ההובלה הראשונה בתורה.

(כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ:

בצע -בר"ת בוקר צהרים ערב. אם נהרוג את אחינו יתקיים בנו "גם כי תרבו תפלה אינני שומע, ידיכם דמים מלאו". ועוד, בצע רומז לג' האבות שהסוף של כל אות שניה שבשמם עולה "בצע" אב-רהם, יצ-חק, יע-קב. ואז לא תהיה לנו זכות אבות. (מכתב ידו של תורה שלמה – הובא בעיטורי תורה).

וכסינו את דמו – במקום שיש סוד יש גניבה. "סוד" בגימטריא "גניבה". (רמ"מ מקוצק בש"ת)

ואמנם גם "יין" בגימטריא "סוד" ואומרים נכנס יין יצא סוד. כי היין משכר את האדם ומוציא ממנו את הסודות שהיו טמונים בקרבו. ומאחר ש"סוד" בגימטריא "גניבה", נ"ל שאסור לגלות את מה שאמר אדם בשכרותו שזה בבחינת גניבה.

(כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו: (כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:

ולכאורה קשה מה איכפת לנו מי היו הקונים, הישמעאלים, המדנים או המדינים? לכן נראה לי דאין מדינים שם של עם, אלא מלשון סוחרים המתדיינים וכן הישמעאלים אינו עם אלא כפי שתרגם יונתן "ערבאין" שהם מעין חברת בטוח של ימינו שמבטחים את הסחורה לפי מה שמעריכים את שוויה. וזה כמו כנעני בסמוך הנקרא "תגרא" שהוא סוחר ולא שם של עם. וראה מה שפירש דעת זקנים בפרק ל"ז פסוק כ"ח ותמצא שכולם היינו הך והוא עבר מסוחר לסוחר כדרך סוחרי עבדים.

מה היתה התועלת בזה שהורידו אותו אל הבור ושוב העלו אותו מהבור ומכרוהו למצרים? מפרש הבן איש חי שהיה זה עניין סמלי לעם ישראל שירדו לבור של מצרים ויעלו משם, כשם שהוא ירד לבור ועלה. והשתמש במלת ”ויריצוהו מן הבור“ שנהפכה ה“צרה“ ל“ריצה“. ולי נראה לפרש שכשם שירידתו לבור היתה צורך עליה כך גם גלות מצרים היתה ירידה צורך עליה, שנהפכה הצרה של ירידתם לגלות, צורך עליה, לריצוי, שהיו רצויים לפניו ית' בכך שהיה חפץ לגאלם. עוד נראה לי שכוונתו בביאור “ויריצוהו מן הבור“ מלשון ריצה שזה בא לסמל את אופן יציאתם ממצרים ”כי בחפזון הוציא ה‘ את עמו בני ישראל מארץ מצרים“.

מדוע השליכו אותו אל הבור? וכשמכרוהו מדוע דרשו עשרים כסף, לא יותר ולא פחות? מפרש הבן איש חי מכיון שבשעה שנתן לבן את לאה ליעקב, חשב יעקב שהיא רחל, ממילא במחשבתו היה יוסף צריך להיות הבכור, ולו היתה מגיעה המלוכה. בכדי לבטל ממנו את הבכורה הפרידו את האות כ‘ מהמלה ”בכור“ ונשארו אותיות ”בור“. העלוהו מן הבור ונטלו עבורו כ‘ שקלים כנגד האות "כ" שהחסירו מהמלה בכור.

ונראה לי להוסיף שבכך קיבל יעקב את ענשו מדה כנגד מדה. כשם שיעקב ביטל את בכורתו של עשיו שהיה אהובו של יצחק אביו, שנאמר ”ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו“, כך גם הם רצו לבטל את בכורתו של יוסף שהיה אהובו של יעקב כדכתיב ”וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו“.

מעניין לציין מה שפירש רשב"ם "ויעברו אנשים מדיינים – בתוך שהיו יושבים לאכול לחם ורחוקים היו קצת מן הבור לבלתי אכול על הדם וממתינים היו לישמעאלים שראו, וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדיינים אחרים דרך שם וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדיינים לישמעאלים, ויש לומר שהאחים לא ידעו, ואעפ"י אשר כתב אשר מכרתם אותי מצרימה, י"ל שהגרמת מעשיהם סייעה במכירתו. זה נראה לי לפי עומק דרך פשוטו של מקרא. כי ויעברו אנשים מדיינים משמע על ידי מקרה והם מכרוהו לישמעאלים. ואף אם באתה לומר וימכרו [את] יוסף לישמעאלים כי אחיו מכרוהו, אף כן צריך לומר שהם ציוו למדייני' סוחרים למושכו מן הבור ואחר כן מכרוהו לישמעאלים". ע"כ. ומה ישיב על מה שאמר עמוס ב, ו "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם".

(כט) וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו: (ל) וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא:

פסוקים אלה אומר ר' דוד מזלטוב מלאים רמזי מוסר. וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר, כשמתקרבת שעתו של האדם ללכת אל קברו, אז הוא נוכח לראות וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר, אי אפשר להוסיף עוד מצוות ומעשים טובים. מיד הוא נזכר ואומר לנפשו הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, ימי הילדות והבחרות, הימים הטובים שהיו מסוגלים לפעול חלפו עברו, ומעתה כאשר כי הגיעו ימים אשר אין בהם חפץ אָנָה אֲנִי בָא, כיצד יכול אני לבוא לעולם הבא שכלו אמת.

(לא) וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם: (לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא:

כוונת השאלה היא, התבונן בבקשה! האין זה אתה שגרמת לנו לבצע בו מעשה אכזרי זה בגלל קנאתינו בכתונת הפסים שתפרת לו?

מאידך גיסא מפרש החיד"א הטעם שלא שאלו "הכתונת יוסף היא"? או "הכתונת אחינו היא"? מכיון שהם היו אויביו לא יכלו אפילו להזכירו בשמו. וכן "מדוע לא בא בן ישי", ולזה באה תשובת יעקב, "טרוף טורף יוסף". מעצם העובדה שהשם "יוסף" חסר בלשונכם – שלא שאלתם "הכתונת יוסף היא"? אני לומד שזוהי אשמתכם "טרוף טורף יוסף". (מעיטו"ת ובש"ת).

ונראה לי שזוהי הסיבה שכאשר נעשו אנשים קרובים זה לזה מבקשים אחד מהשני לקרוא להם בשמם הראשון ללא תארים וללא שם המשפחה, באופן בלתי רשמי. מה שאין כן בצבא כיון שצריך לשמור מרחק בין המפקדים ובעלי הדרגות לבין אלה שמתחתם קוראים להם רק בשם המשפחה. ואילו לאלה שמעליהם קוראים "המפקד", ובבית הספר "המורה", או "הרב".

(לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף: (לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים: (לה) וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו:

מדוע לא גילה ה' ליצחק על גלות מצרים? כתב באהלה ש"ת כדי שישא יעקב את רחל ולאה, ויולדו לו י"ב השבטים. ולא גילה ליעקב כדי לסבב ירידתו למצרים. וכן ענין יהודה ותמר כדי שתצא מזרעם מלכות בית דוד. ונראה לי להוסיף כדי שיקבל את הברכות בעקבה ויהיה עשיו שונא ליעקב, כדי שעם ישראל יהיה עם לבדד ישכון.

(לו) וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים:

פרק לח, (א) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: (ב) וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:

לדעת ר' נחמיה שאומר שנשא כנענית ממש ולא "תגרא" קשה איך יתכן שיהודה נשא כנענית? וגם אליבא דר' יהודה שתאומות נולדו עם השבטים איך נשאו אחיותיהם, והרי הם שמרו את כל התורה כולה? וכפי הנראה יש מצוות שלא היו בגדר איסור קודם מתן תורה.

(ג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר: (ד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן: (ה) וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ: (ו) וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר: (ז) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה‘ וַיְמִתֵהוּ ה‘: (ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ: (ט) וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו: (י) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה‘ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ: (יא) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ: (יב) וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה: (יג) וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ: (יד) וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה: (טו) וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ: (טז) וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי: (יז) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ: (יח) וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ: (יט) וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ: (כ) וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ: (כא) וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה:

לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה – זה שלידת המשיח היתה על ידי צינורות מטונפים כמו בנות לוט מאביהן, וכן מיהודה ותמר מסביר רבי מאיר מפרמישלן על דרך משל למי שמבריח סחורה יקרה מהמכס הוא מלכלך אותה, ואחרי שיוצא מנקה אותה וחוזרת לקדמותה. שאילולי כן לא היתה הסיטרא אחרא נותנת להוריד את נשמת מלך המשיח לעולם השפל. (עיטורי תורה)

(כב) וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה: (כג) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ: (כד) וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף: (כה) הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה:

תרגום יונתן "לְפוּם דְאַמָרִית לְיַעֲקֹב אַבָּא, אַכַּר כְּדוֹן פַּרְגוֹדָא דִבְרָךְ לְפוּם כֵּן צְרָכִית לְמִשְׁמַע בְּבֵי דִינָא לְמַן אִינוּן סִיטוּמְתָּא וְחוֹטְיָא וְחוֹטְרַיָא הָאִלֵין".

מאחר שיהודה היה האחד שרימה את אביו בשאלה "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא", במידה כנגד מידה נתגלגל לידו מעשהו עם תמר ששאלתו באותה הלשון "הכר נא למי החותמת והפתילים האלה".

ובתרגום ירושלמי איתא שיהודה העמיד בית דין של שלושה אנשים ואמר בפניהם קבלו ממני שבמידה שאדם מודד בה מודדין לו. על שאמרתי לאבי הכר נא העניש אותי ה' להתבייש בעולם הזה ולא בעולם הבא. עדיף לי להשרף באש שנפסקת ונכבית בעולם הזה ולא באש יוקדת שאינה נפסקת בעולם הבא. יצאה בת קול משמים ואמרה שניכם זכאין בדין. היינו יהודה ותמר.

(כו) וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ: (כז) וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ: (כח) וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה: (כט) וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ: (ל) וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח:

זרח – לשון אדמומית. ולי נראה שהוא לשון מזרח, השמש זורחת, והיפוכו מערב. אומרים העריב היום וכן "ערב". השם זרח עניינו הברקה וזוהר. על שם שעלה הזוהר מחוט השני.

פרק לט, (א) וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה:

וזה לשון אור החיים "דקדק לומר מיד (מיד איש מצרי) כי בידם היה שהורידוהו שמה ואין מציאות לקנותו פוטיפר זולת ממי שהיה בידו, וגם לא היו ישמעאלים יכולין למוכרו הם לבדם מבלי המדנים מלבד טעם שהן הבקיאין בשוויו וידעו כמה שיעורו גם לצד שיש להם חלק בריוח צריך שיסכימו הם על המכר, ולזה אמר הכתוב שהמדנים מכרו ולקחו מיד הישמעאלים, ובזה נתישב הכתובים כפתור ופרח". ע"כ ולמדנו שהמדנים היו המתווכים הראשונים בתורה.

(ב) וַיְהִי ה‘ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי: (ג) וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה‘ אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה‘ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ: (ד) וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ: (ה) וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ ה‘ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ה‘ בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה: (ו) וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה: (ז) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי:

איתא בזוהר פ' פנחס אות ט"ז שלפנחס נתווספה י' זעירא בפסוק "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" על שקינא לכבודו ית' וקידש את שמו ברבים. וליוסף נתווספה אות ה' בפסוק "עדות ביהוסף שמו", על שניצל מחילול אות ברית קודש באשת פוטיפר. ומדוע בדוקא י' לפנחס וה' ליוסף? נ"ל משום שפנחס קידש את שמו ית' בקום ועשה משום כך זכה לאות י' המסמלת את הזכר שהוא בגדר "נותן", ואילו יוסף שקידש את שמו ית' בשב ואל תעשה זכה לאות ה' המסמלת את הנקבה שהיא בגדר "מקבל".

א"נ, פנחס שקידש שם שמים ברבים נתווספה לו אות י' המסמלת את קוב"ה, ואילו יוסף שקידש שם שמים בסתר נתווספה לו אות ה' המסמלת את השכינה.

ובמילי דבדיחותא: ביהכנ"ס הגדול בעיר היה בדרך כלל עמוס במתפללים. אשה משכילה ומאוד דקדקנית ישבה לה בעזרת הנשים, והיה לה תענוג מיוחד לתקן את בעל הקורא שאף על פי שהיה גם הוא די דקדקן אבל לא הגיע למדרגתה בידיעת הדקדוק. הבעיה היתה שאשה זו היתה מתפארת בידיעותיה על חשבון בעל הקורא, שהיה נכלם בכל פעם שהיתה מחזירה אותו. והוא גזר אומר שישלם לה כפעלה. כשהגיע לפסוק זה, במתכוון "וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי" לא קרא כראוי אלא קרא "ותאמר שִׁכְבָה עִמּו", והיא מיד תיקנה אותו "שִׁכְבָה עִמִּי" והוא חזר ואמר "שִׁכְבָה עִמּו" והיא שוב תיקנה אותו בקול רם "שִׁכְבָה עִמִּי", והוא השיב לה בסדר, בסדר. והקהל התפוצץ מצחוק.

 (ח) וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי:

וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר – אומר הסבא משפולא בראשית דבר צריך למאן לדבר עבירה בלי שום טעם אלא כי התורה אסרה זאת. ורק אחר כך יוכל להסביר מדוע. (עיטורי תורה) ונראה שזהו הרעיון של נעשה ונשמע. נעשה בלי שום הסברים ורק אחר כך נבקש טעם לדבר.

(ט) אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים: (י) וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ:

איתא בזוהר פ' פנחס (אותיות י"ח-כ"ב) שפנחס ויוסף כל אחד מהם קיבל את שכרו בעוה"ז ובעוה"ב כדלהלן: יוסף שנאמר עליו "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה", קבל את שכרו בעוה"ז "וירכיבוהו במרכבת המשנה", וכנגד "וינס ויצא החוצה" זכה שלאחר מיתתו "הים ראה וינס" מי הים נסו מפניו ולא עמדו על עמדם.

פנחס קיבל את שכרו בעוה"ז "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", ולא נידון כדין כהן שהרג את הנפש שפסול לכהונה. ולא זו בלבד אלא גם זכה לברית שלום, לכהונת עולם ולאריכות ימים. ולעולם הבא, מקובלנו שפנחס הוא אליהו שעלה בסערה השמיימה ולא מת כשאר בני אדם אלא זכה לידבק באותה תשוקה עילאית ובאותה דביקות עליונה. משיח יבוא תחלה מיוסף, משיח בן יוסף. ואחריו יבוא משיח בן דוד. שפנחס, הוא אליהו, יבשר את בואו.

(יא) וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת: (יב) וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה:

ויצא – בר"ת וירא יוסף צורת אביו. יעקב בגימטריא קפ"ב בר"ת "קנאין פוגעין בו" (בדומה למה שאמר פנחס למשה בענין זמרי "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" כך כביכול אמר יעקב ליוסף בכדי להצילו מאשת פוטיפר). (ר' י. פיק עיטו"ת)

(יג) וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה: (יד) וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: (טו) וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה: (טז) וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ: (יז) וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי: (יח) וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה: (יט) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ: (כ) וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר >אסורי< אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר: (כא) וַיְהִי ה‘ אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר:

"ויתן חנו בעיני שר בית הסהר" – והרי שר בית הסהר היה איש רע בליעל, ואיך יוכל להבחין בחנו של יהודי צדיק? אומר אוה"ח הק' שנתן הקב"ה אמצעי בעיניו של שר בית הסהר שיוכל לראות את החן של יוסף. ומדבריו למדנו שהרע לא מסוגל להבחין בטוב אילולי התערבותו של מקום. כי הרע הוא רחוק בתכלית מהטוב.

(כב) וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: (כג) אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה‘ אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה‘ מַצְלִיחַ:

פרק מ, (א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם: (ב) וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִים: (ג) וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם: (ד) וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת יוֹסֵף אִתָּם וַיְשָׁרֶת אֹתָם וַיִּהְיוּ יָמִים בְּמִשְׁמָר: (ה) וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר:

"איש כפתרון חלומו" – פי' רש"י בשם המדרש שכל אחד מהם חלם את החלום של עצמו וגם את פתרון החלום של חברו ולפיכך נא' "וירא שר המשקים כי טוב פתר". שלכאורה יש לשאול מדוע צריך היה כל אחד לחלום את פתרון חברו, והרי היה יכול לחלום את פתרון חלומו שלו ולשכוח אותו? אלא בהכרח המטרה היתה בכדי שידע שר האופים שיוסף פתר נכונה את החלום של שר המשקים.

ולי נראה לפרש על דרך מה שאמרו אין אדם מציל עצמו מבית האסורים. משל לאחד מהיועצים הפיננסיים המפורסמים שיש לו עצמו בעיות כספיות עצומות ואינו יכול לפתור אותם. כיו"ב ישנם רופאים בעלי שם למחלות מסויימות ובעודם מרפאים אנשים רבים ממחלתם, הם עצמם מתים מאותה מחלה. וכן ישנם מקובלים שעושים נסים ונפלאות עם המון עם הן בריפוי והן בפרנסה, והם כשלעצמם עניים וחולים ואין מי שירפא להם. הגע עצמך ופרוס לפני חברך בעיות כספיות שיש לך ותיכף הוא ייעץ לך עצות שיוציאו אותך ממצוקתך הכספית, אעפ"י שיש גם לו בעיות דומות שאינו מסוגל לפתרן. וכן אנחנו מוצאים אנשים רבים בחברה שמיעצים לקהל רב איך להיות מליונר תוך זמן קצר, ורבים מעידים ששמעו לעצתם ועשו חיל, ונותני העצה עצמם אינם מליונרים אלא על רמה ממוצעת בלבד. ואם זה כ"כ פשוט להיות מליונר לפי עצתם מדוע הם צריכים אותי שאשקיע, הרי הם עצמם יכולים לעשות בדיוק אותו הדבר ולהיות בליונרים. על זה אמר שלמה המלך ע"ה בס' משלי יא, יד "בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ". לא שהיועץ יותר חכם ממבקש העצה אלא שהפתרונות עפ"י רוב באות מזולתו, ולא כל אחד מעצמו. ולכן כל אחד מהם חלם את פתרון החלום של חברו ולא את זה של עצמו.

(ו) וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים: (ז) וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם: (ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי: (ט) וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי: (י) וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים: (יא) וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה: (יב) וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם: (יג) בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ: (יד) כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה: (טו) כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר: (טז) וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי: (יז) וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי: (יח) וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם: (יט) בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ:

מנין ידע יוסף שפרעה יתלה את שר האופים? ראיתי פירוש נאה מכיון שבחלום נאמר וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי, הרי זו חזקה שהוא מת. שאילולי כן לא היו הצפרים מעיזים לאכול מן הסל שעל ראשו שהרי אפילו דחליל שיש לו קצת תזוזה מהרוח יכול להרתיע את כל הצפרים מלגשת קרוב אליו, וכ“ש אדם חי.

אלא שאין זה מוכרח כי יתכן שבחלום הם היו כמו זבובים המציקים לאדם בין ער בין ישן. ולכן נראה לי שיוסף דקדק בלשונו של שר האופים שאמר "מֵעַל רֹאשִׁי", ופתרונו "רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ".

(כ) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו: (כא) וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה: (כב) וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף: (כג) וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ:

מפרש אוה"ח הק' שיוסף אמר לשר המשקים, שחלק בלתי נפרד של פתרון החלום היה "וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה". והטעם לכך משום שישראל נמשלו לגפן, והוא ראה את עצמו באותו חלום כפורחת עלתה נצה – שהגיע זמנו לצאת ממחשכי בית הסוהר ולעלות במעלות המלוכה. ע"כ.

ובפירושו הנפלא פתח לי פתח לפענח את יתר פרטי החלום כדלהלן: "ובגפן שלושה שריגים" – הם פרעה, שר המשקים ושר האופים, ששלושתם חלמו חלומות שאותן פתר יוסף. "והיא כפורחת עלתה נצה" – הוא יוסף הנמשל לגפן שהיה נוצץ ביכלתו לפתור את חלומו של שר המשקים, שהתקבל על דעת שר המשקים וגם על דעת שר האופים. על דעת שר המשקים, שהרי פתר חלומו לטובה, וגם על דעת שר האופים שנוכח לדעת בבירור שפתרונו של יוסף היה מכוון לאמת, כי הוא חלם את פתרון חלומו של שר המשקים. ולפי"ז פי' "נצה" הוא מל' התנוצצות, שהאמת התנוצצה בפתרונו לשר המשקים. ו"נצה" הוא הפרי הקטן ביותר הנראה על הגפן בחנטתו, והכוונה היא שפתרון זה הניב פרי. ואחר כך "הבשילו אשכלותיה ענבים" – בקיום פתרון חלומם של שר המשקים ושר האופים, "וישב את שר המשקים על משקהו, ואת שר האופים תלה כאשר פתר להם יוסף". "וכוס פרעה בידי" – חלומו של פרעה שנותר ללא פתרון, נמצא בידי, אומר יוסף. "ואסחט את הענבים אל כוס פרעה" – הענבים הם שר המשקים ושר האופים שקרה להם בדיוק כפי שהוא פתר לכל אחד מהם, וזהו מה שסיפר שר המשקים לפרעה אודות יוסף. פתרון חלומם של שר המשקים ושר האופים היה המפתח ליוסף לדעת שה' עמו בפתרון חלומות, ובאותו הקו המשיך יוסף לפתור גם את חלומו של פרעה באופן שיהיה הולם למעמדו ולתנאי המלך והמדינה. "ואתן אותם על כף פרעה" – הם הפתרונות שבאופן טבעי קבלם פרעה כאילו היו מונחים בכף ידו זה מכבר, המורה על הסכמה מלאה שזהו הפתרון האמיתי לחלומותיו.

במדרש נאמר ”אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, זה יוסף, ולא פנה אל רהבים, ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים". יש לי קושי רב בהבנת מדרש זה ופסוק זה שהרי כל הפרשה מדברת על יוסף הצדיק המאמין הגדול בא-להים שכל מלה שניה שלו היא שם ה‘, ואיך אפשר לומר שסר מבטחו מה‘? ולכן נראה לעניות דעתי פתרונו של פסוק זה בצורה שונה והוא כי אחרי שלא זכר שר המשקים את יוסף בשנה הראשונה, לא המשיך יוסף לדחוק אותו להזכירו לפרעה אלא ”וישכחהו“ יוסף הוא ששכח את שר המשקים בשנה השניה והסיר אותו מלבו. ואז באה לו הישועה, ודוקא באמצעות שר המשקים. והטעם שביקש יוסף משר המשקים "והזכרתני אל פרעה" לא נאמרו דברים אלה לחינם כי למדנו מהם שחייב אדם לעשות השתדלות בכל כחו ואחר כך לסמוך על ה‘ שיצליחו במעשה ידיו. ובכך יתישבו דברי הפסוק ”אשרי הגבר אשר שם בה‘ מבטחו" בהשתדלותו באומרו "והזכרתני אל פרעה". "ולא פנה אל רהבים" – במה שנאמר ”וישכחהו“ ולא המשיך לבטוח בהצלתו.

דרשות

דרשה א' – מכירת יוסף – שנת תשנ"ה – אליהו שלום שלוש

פרשת שנאת האחים ליוסף עד כדי הרצון לרצחו נפש "לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו", ואף גם הצעתו של ראובן "השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו", על אף מחשבתו הטובה "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו", וגם הצעתו של יהודה הקלה שבכולן שבאה לידי ביטוי מעשי "לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא" – אומרות דרשני. איך ניתן להבין את מידת האכזריות שנמצאה בזרעם של אברהם יצחק ויעקב – זרע קודש שעליהם נאמר כל שאין בו ג' מדות אלו אינו מזרעם – רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. הלאלו יקרא רחמנים? העל אלו נאמר "שבטי י-ה עדות לישראל"?

ונלע"ד בבירור שידו של ראובן לא היתה במעל כלל אלא אדרבא ניסה בכל כחו להציל את יוסף אך בטלה דעתו ברוב, שכן מעידה עליו התורה בראשונה "וישמע ראובן ויצילהו מידם, ויאמר לא נכנו נפש. ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו", ובשובו לבור והנה אין יוסף בבור קרע את בגדיו וצעק "הילד איננו ואני אנה אני בא?"

האם היתה לראובן ידיעה על דבר מכירתו של יוסף? נראה שבענין זה הוא היה שרוי בחשיכה בדיוק כמו יעקב אביו, והדעת נותנת שכן הוא שהרי האחים לא בטחו בו שלא יספר לאביו שהרי הוא התווכח עמם בעד יוסף ואיך יספרו לו על דבר המכירה? ראיה חותכת לכך אנחנו מוצאים מאוחר יותר בפ' מקץ "ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש". הרי שבמחשבתו התמימה הוא היה בטוח שאחיו הוציאו אותו מן הבור ורצחו אותו, וכשראה את הכתונת טבולה בדם גדי העזים האמין גם הוא כמו אביו שהאחים שחטו אותו. ואילו ראובן היה יודע על דבר מכירתו היה בודאי מודיע לאביו שהיה יורד לחפשו.

והתורה מעידה על ראובן בעצתו להשליכו אל הבור שלא היה זה אלא להשיבו אל אביו, ולכן יעץ ראובן "השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר", בכדי שיוכל לשוב לאותו הבור וימצאהו שם בשובו אל הבור. והוא חשב שהבור ריק אין בו מים, שאילו היו בו מים היה טובע בתוכו ומה הועיל בעצתו? אבל שישנם בבור נחשים ועקרבים זה בודאי הוא לא ידע. מלבד זאת שזה נלמד רק דרך הדרש. וברמז נפלא כפי שהובא בעיטורי תורה מהעונג שבת שהמלים "אין בו" הן בראשי תיבות "אבל נחשים ועקרבים יש בו". אם כן ברור שידו של ראובן לא היתה במעל.

גם ברור שידו של בנימין אחי יוסף לא היתה במעל שהרי הוא לא היה עמם בשכם, וגם שהוא אהב מאוד את יוסף שהרי קרא לכל עשרת בניו על שמו של יוסף ועל הקורות אותו. וברור שאילו היה בנימין עמם בשכם היה מוסר את נפשו להצלת אחיו יחידו מאמו. נמצא שיעקב לא היה בודד בחוסר ידיעת דבר מכירתו של יוסף אלא גם ראובן ובנימין לא ידעו על כך דבר.

כל מדרשי חז"ל והכתובים עצמם מצביעים על כך שהאכזריות במלא חומרתה נבעה מצמד האחים שמעון ולוי. ועליהם נא' "ויאמרו איש אל אחיו לכו ונהרגהו", ואליהם פנה יעקב קודם מותו באומרו "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור". ולפיכך לקח יוסף את שמעון והכניס אותו לבית סוהר כי הוא ידע שהוא איש חמס ויוכל במזימתו להזיק לו אם יחבור ללוי אחיו.

האם נוכל לפתור עצמנו בכך שנאמר שרק שנים אלה הם אכזרים ולא אחד מהאחרים שהשתתפו במכירתו ובטבילת כתנתו בגדי העזים? ואף אם אכן כן הוא איך נקבל בדעתינו ששנים משבטי י-ה שהם זרע קודש שעליהם נא' "רחמנים", התנהגו באכזריות כה עצומה?

הספורנו מפרש שהאחים דנו את יוסף למיתה מדין רודף. וקשה, שהרי הכתובים לא מצביעים על כך אלא פשט הכתובים הוא שהדבר נבע מקנאתם אותו בשל אהבתו המיוחדת של האב אליו שכן מפורש "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום", ובספרו להם על חלומותיו נא' "ויוסיפו עוד שנוא אותו" ואף לאחר גערת האב ביוסף על חלומותיו לא היתה זו גערה המבטלת את דבריו אלא זו היתה מעין תמיהה, היתכן כדבר הזה? וגם עובדה זו שאביו "שמר את הדבר", הוסיפה ל"ויקנאו בו אחיו". עצמותה של שנאה זו הנובעת מאותה קנאה בדבר אותם חלומות הגיעה לשיאה בשכם בשעה שראו אותו מרחוק ואמרו "הנה בעל החלומות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו". הרי מפורש שלא קנאת כתונת הפסים ואהבת יעקב המיוחדת ליוסף היו אלה שגרמו לרצונם להרגו, אלא דוקא אותם חלומות הם הם שגרמו לשנאתם העזה. ואיך משתבצים הדברים?

ראיתי מי שפי' ששבטי י-ה ידעו שלאברהם היו שני בנים טוב ורע. יצחק, היורש הרוחני, וישמעאל נדחה מפניו. וכן ליצחק היו שני בנים, טוב ורע, יעקב, היה היורש הרוחני ועשיו נדחה מפניו. ובראות השבטים שאותו אהב אביהם מכל אחיו ובחולמו את החלומות המורים על השתלטותו עליהם חששו שהוא הבן הטוב ולכן גם הנבחר להיות יורשו הרוחני של יעקב, ואילו הם ידחו מפניו כישמעאל ועשיו, שהרי נראה היה הדבר בעליל שאביו מקרבו להיות היורש הרוחני האחד, שהרי מסר לו את כל מה שלמד משם ועבר ולא להם, וקירבו ואהבו יותר מכולם. ולכן שנאו אותו עד כדי כך שדנוהו למיתה.

אלא שקשה לי על פירוש זה. דאפי' אי נימא הכי מי נתן להם את הרשות להרגו רק משום היותו הבן הנבחר? וכי ישמעאל הרג את יצחק או שמא עשיו הרג את יעקב? והאם לא חשבו שיש דין ויש דיין שינקום את נקמתו? ובפרט שאם הרגישו שהם שוים לו להיות יורשיהם הרוחניים של אברהם יצחק ויעקב, איך התנהגו באכזריות בוטה שכזו, שאפי' ישמעאל ועשיו לא נהגו בה? ועוד שאף שלעשיו היתה סיבה מספקת להרוג את יעקב על שגנב ממנו את הברכות ואף רצה להרגו, בכל זאת נמנע מכך בחיי אביו כדי שלא לצערו, ואילו הם לא דאגו לשלום יעקב אביהם, ובחיים חיותו עלה בדעתם להרוג את בנו האהוב ביותר, זאת ועוד שלמעשה ניתקוהו מאביו הזקן על אף שראו בייסוריו ובאבלו על בנו אהובו יוסף במשך עשרים ושתים שנה עד שאמר "כי ארד אל בני אבל שאולה", ולא חסו עליו כלל. היש לך אכזריות גדולה מזו?

ויראה לי שבאמת כל האכזריות לא היתה אלא מצד שמעון ולוי ועליהם נא' "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". קנאתם בו אכלה אותם במידה כזו שרצו להתפטר ממנו בכל מחיר ובאיזה אופן שיהיה. ולכן אמרו "לכו ונהרגהו". ואז כל האחים ניסו למצוא דרך איך להציל את יוסף מידם וכל אחד בדרכו שלו. ראובן ניסה להצילו מידם באומרו "השליכו אותו אל הבור הזה". שמעון ולוי נענו להצעתו בחשבם שבהיותו שם בבור ללא מאכל ומשקה ימות מאליו מבלי שיצטרכו להורגו בידים, ולכן הסכימו לכך. יהודה שחשש לחייו של יוסף בבור ניסה להצילו ממיתה ואמר "לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו כי אחינו בשרינו הוא", ואף לזאת נענו שמעון ולוי ביודעם שלא יראו עוד את פניו לעולם ובכך ישלימו את מטרתם. רש"י בברכת יעקב פירש עוד שאין להאשים את יששכר וזבולן כי הם לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם, ובני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלימה, שהרי יוסף היה מקרבם כמו שנאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה, ומכאן הכריח רש"י שלא היו אלה האשמים והאכזרים אלא שמעון ולוי שקראם אביהם אחים.

ולפי זה מסתבר איפכא שלכל האחים מלבד שמעון ולוי היה רגש החמלה והרצון להצילו ממות בכל מאי דאפשר. ואם תשאלני מדוע א"כ לא שכנעו את שמעון ולוי להשיבו אל אביו? אשיבך ששמעון ולוי אחר מעשה שכם בן חמור, והריגת כל העיר נגד רצונו של יעקב, הוכיחו לאחים שהם רציניים ומוכנים להרוג אפי' את האחים כולם, אם לא תתמלא בקשתם, שהיתה בגדר יהרג ואל יעבור להתפטר מיוסף. וכנראה שהפילו את אימתם על האחים כולם. ולכן צריכים היו לשכנעם בדרכי נועם, מחשש לחייהם שלהם. ראיה לכך היא שאנחנו לא מוצאים את בני השפחות פוצים פיהם כנגדם כי הם היו אימתנים. וכן דן ונפתלי האחים הקטנים פחדו לפתוח פיהם כנגדם. הם היו מעין מָאפְיה של ימינו שהפילו את אימתם על כל הסובבים אותם.

וזאת נבין היטב מברכת יעקב לבניו קודם מותו. "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם". כלי חמס הם כלים של חמסנים וגזלנים המפילים את אימתם על הנשדדים וחומסים אותם. "בסודם אל תבוא נפשי", כי אין בהם מדת רחמנות שהיא אחת מג' המידות, סימנם המובהק של אברהם יצחק ויעקב. בשעה שנתגלתה בהם מדת אכזריות זו ביקש יעקב לבל תבוא נפשו בסודם.

"ובקהלם אל תחד כבודי" – תחד משורש אחד, פי' לא יהיה כבודי מתחלל על ידם בכך שיזכירו שכולם בני הם, בני איש אחד. או פירושו מלשון חד וחריף, כמו שמחדדים עפרון עד שנעשה חד חד, כך כאשר פלוני עושה מעשה שאינו כשורה הכל מדברים בו ומחדדים את כל מעשיו, להגיע לכל נקודות התורפה השליליות שבו ולקטרג עליו. ולזה אמר בקהלם אל תחד כבודי,  לבל ידברו וישמיצו את כבודי ויקטרגו עלי. א"נ מל' שמחה כמו "ויחד יתרו", שלא ישתפוני בשמחתם.

"כי באפם הרגו איש" – זה שכם בן חמור ובני עירו. "וברצונם עקרו שור" – זה יוסף שאף שלא הרגוהו בפועל אבל בזאת שמכרוהו הרי עקרוהו משרשו. "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה". לא קלל יעקב אלא את עברתם וכעסם שבכחו להחריב ערים ולרצוח נפשות תמימים.

"אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". תרופתם היא הפירוד ולא השלום, ואמנם פירוד זה צריך שיהווה תרופה עבורם ולא עונש. כי ע"י שאפיצם בישראל ילמדו מיתר השבטים את מידת הרחמים, שאין לך עניים אלא מבני שמעון, וכן שבט לוי יהיו מקבצים מכל ישראל תרומות ומעשרות, ובכך יראו איך כל יהודי מרחם עליהם ונותן להם בעין יפה ומהם ילמדו וישפרו את מידת האכזריות שבהם.

עוד נ"ל פי' "אחלקם ביעקב" – אטול י' מלוי וע' משמעון שהם חציו הראשון של השם יעקב. ואחרי שנוציא את הי' מ"לוי" ישארו אותיות ל"ו שהם פעמיים ח"י כנגד כהנים ולויים שמקבלים תרומות ומעשרות מישראל ועל ידם זוכים הנותנים לחיים ולעושר שנאמר "עשר תעשר – עשר בכדי שתתעשר" ונאמר "וצדקה תציל ממות".

ואחר הוצאת הע' מ"שמעון" ישארו אותיות "שמון" בגי' שצ"ו שהם כ"ב פעמים ח"י, והם בגי' "הישועה", שהצדקה לעניים שבאו משבט שמעון ופזרם הקב"ה בכל קהל ישראל היא ישועתם של כל ישראל. וגם בגי' "הושיעה" שכל עני ועני מתחנן לכל אחד מישראל להושיע לו ולהוציאו ממצוקתו. והטעם שאותיות "שמון" הם כ"ב פעמים ח"י בדוקא. לרמוז בזה לענשו של שמעון שיהיו העניים משבטו כנגד כ"ב שנים שגרם שמעון לנתק את יוסף מיעקב. וכנגד כ"ב אותיות התורה שמנע מיעקב להוסיף וללמד תורה ליוסף בר חכים בכ"ב השנים.

ומצד השם "יע-קב" אחר הוצאת האותיות י"ע שהשתמשו בהן שמעון ולוי, נותרו אותיות ק"ב מלשון "קבה לי", קלל! כמו שאמר עליהם ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה. אף שקלל, לא קלל חלילה את שמעון ולוי, אלא את אפם, והשאיר בלוי פעמיים ח"י, ובשמעון כ"ב פעמים ח"י, לרמז שיעקב וזרעו חיים וקיימים לעולם, ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. ובין שניהם מ' פעמים ח"י כנגד מ' סאה שבמקוה שמטהרין את האדם מטומאתו.

"ואפיצם בישראל" – גם במלה ישראל רמוזים שמעון ולוי בנפרד מיתר השבטים. שכאשר תחסיר מהמלה "יש-ראל" את שתי האותיות הראשונות הרומזות כדלעיל י' מלוי וש' משמעון, נותרו האותיות רא"ל, בנוטריקון ראה א-ל. דהיינו בהיותם מוענשים לעד ולעולם להיות מפוזרים ומפורדים, אוספי תרומות ומעשרות וקבצנים, מחובתם לראות א-ל המענישם מידה כנגד מידה בעד מכירת יוסף.

___________

דרשה ב' – מכירת יוסף – אליהו שלום שלוש – שנת תשנ"ה

שאלות רבות בפרשת מכירת יוסף מטרידות כל מעיין וכדלהלן:

באותה מידה בה נתקלנו בקשיים עצומים בהבנת האכזריות הבוטה שבמכירת יוסף, לא פחות קושי יש בהבנת התנהגותו של יוסף. בראשית דבר אותו יוסף האהוב ביותר על יעקב אביו ידע בודאי שאביו יושב ומתאבל עליו כל אותם שנים. היתכן שיוסף לא דאג במשך עשרים ושתים שנה לשלוח אגרות לאביו או אפי' לנסות באיזו שהיא דרך לפגשו, ולהודיע לו על קיומו? ובשלמא בשנים הראשונות שהיה בכלא לא היה בידו לעשות מאומה, אבל בתשע השנים האחרונות שהיה משנה למלך והיה יכול לקבל כל אשר חפץ מפרעה, מדוע לא ביקש לצאת לראות את משפחתו? והרי גם יוסף ידע שלא נגזר על החי שישתכח מן הלב, ואיך א"כ התאכזר כ"כ על אביו אוהבו ביודעו שאין לו נחמה עד כה?

יותר מזה קשה לעכל את הצער שגרם יוסף לאביו בכך שאמר לאחיו "לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם" ולא הותיר לאביו ברירה אלא להפרד גם מבנימין אחיו. והרי הוא ידע שצער זה הוא בעיקר לאביו יעקב שיצטרך להפרד מבנימין, שנותר יחידי לרחל אהובתו.

ואפשר שחשב יוסף שיעקב לא ישלח את בנימין עם האחים אלא יבוא עמו למצרים, וכך יתוודע אל אביו פנים אל פנים בו בזמן שיראה גם את אחיו בנימין, אלא שבמציאות לא כן היה הדבר. וגם נקודה זו טעונה ביאור, כיצד שלח יעקב את בנימין שהיה בן יחיד לאמו ביד האחים ולא חשש לחייו? ולמה לא ביקש רשות מגבוה לרדת למצרים ביחד עמו?

ועוד קשה "ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות", היתכן? האם זה הולם את מידותיו התרומיות של יוסף הצדיק? האם חפץ היה לנקום בהם? ואם תאמר שהוא רצה להגשים את פתרון חלומותיו, האם זהו תפקידו של חולם החלום? ועוד, מדוע לא התודע אליהם בדרכי נועם, ועדיין היו אחיו משתחוים לו בתוקף עובדת היותו מלך, כשם שנהג יעקב ביוסף כשבא לבקרו "וישתחו ישראל על ראש המטה", ואמרו ז"ל "תעלא בעידניה סגיד ליה"? ומדוע התאכזר עליהם לכנותם מרגלים ולייסרם בדברים קשים ולהתעלל בהם קודם שהתוודע אליהם?

ובשלמא בחלום פרעה אפשר לומר כפירוש הרמב"ן שכיון שבגופו של החלום הראוהו שבלעו הפרות הדקות את הבריאות, עצם החלום בא ללמד שיתפרנסו בשנות הרעב משנות השבע ולזה אמר ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו' אבל בחלומו של יוסף לא היתה הודעה המורה לעשות אי אלו הכנות לקראת העתיד, ומהי חשיבות הוצאתן לפועל?

ועוד, מדוע האשים אותם בטענת "מרגלים אתם" בדוקא? עובדה שאפילו בימינו מדינות אנטישמיות רבות כדוגמת רוסיה ואירן שולחות יהודים על לא עוול בכפם למאסר ועינויים המגיעים עד שערי מות בטענת "מרגלים אתם".

ונלענ"ד ליישב את כל הקושיות שהקשינו על יוסף. איך לא התקשר לאביו במשך כ"ב שנים שהיה במצרים, ובפרט בתשע השנים האחרונות שהיה משנה למלך, ואין לומר שהוא היה בכלל השבועה שלא לגלות ליעקב על כך שהוא בחיים, כי הוא בוודאי לא ידע ממנה. אלא הטעם נ"ל משום שיוסף היה עדיין חושש לחייו מצד האחים. שמא השנאה עדיין נעוצה עמוק בלבם לא רק עליו אלא גם על בנימין שהיה אחיו מאמו רחל. לפיכך חייב היה לעשות כל מה שעשה, אעפ"י שנראה היה לכאורה כאילו יוסף התאכזר עליהם. ובכדי לוודא מעבר לכל ספק שלא הוא ולא אחיו בנימין יסתכנו בהוודעו אליהם חייב היה להסיר מעבר לכל ספק את חששותיו הבאים:

האחד למנוע מהם לחקור ולדרוש אחריו. משום כך כאשר נכנסו בי' שערים במטרה לחפש אותו, האשים אותם בטענת ריגול כדי שייראו מפניו, ולא יוסיפו עוד לחקור ולדרוש אחרי יוסף אחיהם, כי אילו היתה להם גישה חפשית כמו לעיתונאים סוף כל סוף היו מוצאים שיוסף היה עבד עברי שפתר את חלום פרעה ונעשה משנה למלך והיו מוצאים שזהו יוסף אחיהם. ולפיכך היו נציגי יוסף עוקבים אחריהם בשבע עינים.

השני, רצה לוודה שהתחרטו על מעשה המכירה וחזרו בתשובה שלמה. שאם לא כן הרי עדיין יוכלו, כשיתאפשר להם הדבר, לבצע את זממם בהריגתו. ומשנוכח בעליל שאכן עשו תשובה, וזאת בשעה שהוחזרו בענין הגביע שקבלו עליהם את הדין בבחינת עונש על מעשה המכירה ואמרו מפורש "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת", ושוב בשמעו את ראובן באומרו "הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש". ובאמת עד רגע דרמטי זה, לא מצינו בכל הדרמה המרגשת הזו אי אלו רגשי חרטה על מכירתו, ואדרבא השתמשו בלשון ”ואחיו מת“, וכן בלשון ”האחד איננו“, כאילו אין להם עניין עם העדרו, והמתין עד הרגע שיברר שיש להם חרטה על מכירתו.

עוד אפשר לומר שהתאכזר עליהם כדי שיחושו על בשרם איך מרגיש אדם חסר אונים כלפי מי שחזק ממנו, ובכך יחזרו בתשובה ולא יבואו על עונשם בעולם שכלו טוב.

וטעם נוסף לכך שהמתין עד עתה, כי רצה לוודא שאכן אביו חי ורצה לדעת אם אביו עדיין מתאבל עליו בחשבו שהוא מת, או שמא הוא מקוה ומצפה לראותו בחיים. ולכן בכל פעם שהגיעו לשם שאל על אביו "השלום אביכם הזקן אשר אמרתם, העודנו חי"?

זאת ועוד הוא רצה לוודא שלא הרגו או מכרו גם את בנימין אחיו כדי להכרית את בניה של רחל צרת אמם. ולכן בכל מחיר היה מוכרח שיורידוהו למצרים כדי שיוכל לראותו במו עיניו. ואעפ"י שידע שיגרום צער רב לאביו, מ"מ היה זה מן ההכרח. ובזה התיישבו כל הקושיות דלעיל על מקומן.

דרשה ג'

יש להתבונן במה חטא יעקב שקבל עונש מירבי כזה להתאבל על בנו עשרים ושתים שנה? וגם בעצם העובדה שהקב"ה השביע את כל הסובבים את יעקב שלא לגלות לו שעוד יוסף חי, היא תעלומה הטעונה ביאור. שהרי לפחות תשעה מאחיו, וגם יצחק אביו ידעו על דבר מכירתו, ולמה נאסר עליהם בשבועה לגלות סוד זה ליעקב?

ישנם טוענים כפירש"י ז"ל שנענש יעקב עשרים ושתים שנה שלא לראות את בנו יוסף כנגד עשרים ושתים שנה שהוא עצמו לא קיים מצות כבוד אב ואם מדה כנגד מדה. אלא שטענה זו קשה מכמה פנים. האחד שהרי יעקב עזב את הבית במצות הוריו, זאת ועוד שהוא הלך ללמוד תורה בישיבה של שם ועבר ואיך נזקוף שנים אלה לחובה עבורו שישלם עליהם מחיר כזה יקר?

ועוד, שהרי כששלחה אתו אמו לחרן, הוסיפה בדבריה לומר "ושבתי ולקחתיך משם", נמצא מצידו, כל עוד לא באה אמו להשיבו מחרן הרי הוא עומד שם במצוות אמו. דהיינו שבכל רגע מאותן כ"ב שנים הוא נחשב עוסק במצות כבוד אב ואם, ומדוע א"כ צריך היה להענש עליהם?

ואפי' אם ת"ל שאין לנו להתחשב בתנאים שמנעו ממנו לשרת את הוריו כ"ב שנים, אלא שהוא נענש על המציאות שהוא איבד מצוה יקרה זו לשרתם כ"ב שנים, מ“מ הרי אין זו מדה כנגד מדה, שהרי כאשר יצחק שלח את יעקב לישיבת שם ועבר ולבית לבן, מעולם לא התאבל עליו כל אותם כ“ב שנה שלא היה במחיצתו, מה שאין כן יעקב נענש קשות להיות באבל כל עשרים ושתים שנה על העדרו של בנו שסבר שחיה רעה אכלתהו.

ונ"ל שאעפ"י שהתורה לא כתבה זאת במפורש, מעצם העובדה שנענש יעקב להתאבל על בנו כ"ב שנים, נלמד שגם אביו יצחק התאבל על בנו יעקב כ"ב שנים שלא ראהו. שהרי "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט א-ל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא". ומי היה הגורם לכך? בוודאי שהיה זה יעקב שהחריד את יצחק אביו חרדה גדולה בגנבת הברכות, עד שהיה מוכרח לשלוח אותו אל לבן גיסו חרנה.

ונראה לי שהמלה "חרנה" מבטאת הרבה יותר ממשמעות המלים "אל העיר חרן", אלא השימוש במלה זו מבטאת לשון של חרון אף, מכמה פנים. האחד חרון אף של יצחק על יעקב שהחריד אותו חרדה גדולה עד מאוד בעקבו את עשיו אחיו, בקנית בכורתו בעד נזיד עדשים ובגניבת ברכתו, ועל כך שגרם לעשיו אחיו להיות בחרון אף, על יצחק אביו שנתן את הברכות ליעקב, ועל רבקה אמו שהיתה שותפה מלאה בגנבת הברכות, ובכך שמעלה באמונו בנותנה  את עורות גדיי העיזים שהוא עצמו הפקידם בידה, ליעקב אחיו. וכמובן על חרון אפו של עשיו שישנא את יעקב אחיו לנצח. חרון אף זה גרם לכך שלא רק אביו אלא גם אמו יצטרכו להפרד ממנו למשך כ"ב שנים מחששם מפני עשיו שאמר "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". לפיכך שילם הקב"ה ליעקב מדה כנגד מדה שגם הוא יהיה בחרון אף, בביתו של לבן שרימהו בלאה במקום רחל ובניצולו כל ימי היותו עמו. ואותו חרון אף נמשך עליו גם מצד בנו יוסף שיתאבל עליו כ"ב שנים. את כל חרוני האף הללו ביטאה התורה בקצרה במלים "וילך חרנה".

רמז נפלא לרעיון זה שקושר את גנבת הברכות לכל הצרות שעברו על יעקב, נרמזו במלה אחת שאמר יעקב לרבקה אמו "והיתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה", והיא השיבה לו "עלי קללתך בני", שעל דרך הפשט ברור שרבקה לקחה על עצמה את האחריות אם חלילה יקלל יצחק את יעקב במזימתו, שאז הקללות יחולו עליה. אבל הגר"א פירש יפה בדרך רמז שמלת "עלי" היא בר"ת עשו, לבן, יוסף, דהיינו קללותיך מוגבלות ומותחמות דרך שלושה אנשים הנז‘ ואין לך לדאוג ולחשוש בלקיחת הברכות כי אין חששה זו שמא יסתכן גם בנימין אחת מקללותיך. ולכן כאשר נתבקש יעקב לשלוח את בנימין אמר "עלי היו כלנה" דהיינו אמי אמרה לי שעתיד אני ללקות בג' אלו אך בנימין מעולם לא היה ברשימת עונשי.

ובאמת נראה גם לפי הפשט שיעקב חטא בכבוד אמו שלא השיב לה כשאמרה לו עלי קללתך בני, אלא הוא השלים בכך שאמו תקולל. והרי צריך היה להשיבה כפי שהשיב יעקב לראובן כשאמר לו ראובן "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך" וכפירש"י "לא ירד בני עמכם – לא קבל דבריו של ראובן. אמר בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני", וגם בכאן צריך היה יעקב לסרב להצעת אמו ולומר לה וכי אשה זרה את לי שלא איכפת לי אם יחולו עליך קללותי, והלא אמי את?

ואמנם עפ"י מה שפי' הגר"א י"ל שכל הצרות העתידות לבוא על יעקב מצד עשו, לבן ויוסף, לא היו מצד זה שלא כיבד את אביו ואמו אלא דוקא בעקבות הבכורה שקנה יעקב מעשו בעד נזיד עדשים, ובעד גנבת הברכות מעשו אחיו וכעונש עבור זה שהחריד את אביו.

כלפי עשיו אחיו שגנב ממנו את הברכות היה לו מאבק עם שרו של עשיו, ועונשו היה "ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו". וכנגד זה שקנה את הבכורה בעד נזיד עדשים, שנחשב הדבר לניצול, סבל מלבן "ותחלף את משכרתי עשרת מונים". ומצד זה שרימה את אביו בנטילת הברכות, רימה לבן ליעקב בהחליפו את רחל בלאה.

ואף על פי שידע יצחק שיוסף בחיים מדוע לא הודיע זאת ליעקב?  פירש רש"י בפסוק "חיה רעה אכלתהו – נצנצה בו רוח הקדש, סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר. ולמה לא גלה לו הקב"ה, לפי שהחרימו וקללו את כל מי שיגלה, ושתפו להקב"ה עמהם, אבל יצחק היה יודע שהוא חי, אמר היאך אגלה והקב"ה אינו רוצה לגלות לו".

ולי נראה שיצחק לא היה יכול לסלוח ליעקב בשל חרדתו בפרשת גנבת הברכות, שכנראה אותה חרדה נמשכה במשך כ"ב שנים, לפיכך שילם ליעקב כגמולו להיות חרד על בנו יוסף כ"ב שנים. ולכן לא הודיע יצחק ליעקב על דבר המצאותו של יוסף במצרים ולא כפירש"י  שהחרימו את מי שיגלה. עוד יתכן שגם יצחק ראה בחזונו את אשר בלבו של עשיו "יעברו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", כפי שראתה רבקה בחזונה וחשש מנקמת עשיו ביעקב, ולכן גם יצחק התאבל על בנו יעקב ימים רבים כ"ב שנה, אף על פי שידע שיוסף חי.

ומדוע דוקא כ"ב שנים? נראה לענ“ד לחדש ברמז שמספר זה רמוז במספר קטן במלים "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד" כדלהלן: ויחרד במ“ק ג‘; יצחק במ"ק א‘; חרדה במ"ק א‘ ; גדלה במ"ק ו‘; עד במ"ק ב‘; מאד במ"ק ט‘; ובס“ה כ"ב כנגד כ"ב השנים של חרדתו.

ומעשה אבות סימן לבנים, גם אנחנו בניו של יעקב, כל הייסורים הבאים עלינו בכל תקופת גלותינו המרה אינם אלא בגלל אותה תרמית שרימה יעקב את יצחק אביו וענין זה רמוז בדברי רבקה ליעקב בשלחה אותו לחרן "ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה, וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך". בכל שנות גלותינו עד עצם ימינו אלה, יעקב עדיין מקיים את צוואת אמו ”וקום ברח לך“, אנחנו בורחים מגלות לגלות. ובדיוק כשם שאמרה לו אמו וישבת עמו ימים אחדים, נתקיים הדבר בזרעו אחריו להיותם שוהים בכל גלות רק ימים אחדים "עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו". והימים כנגד שנים.

והיה נראה לכאורה שיעקב עשה טעות חמורה, שבשלה אנחנו משלמים בכל שנות גלותינו, אבל באמת הכל נגזר מלמעלה למען נהיה עם לבדד ישכון. ומכל מקום יש ללמוד ממעשיו של יעקב לקח שאפילו את מה שנכון לעשות, צריך לעשות בדרך ישרה ולא בעקבה ובמרמה.

ועדיין נותרה בעינה הקושיא הגדולה על רבקה איך היא גרמה ליעקב אהובה סבל עצום זה? מפרשים רבים דנים בעצם הזכות על הברכות שהיתה מגיעה על פי דין ליעקב ולא לעשו משום שמכר את בכורתו ליעקב, ומכיון שיצחק לא ידע על כך, לא ראתה בזה רבקה רמאות. ראיה לדבר מצינו במדרש שכאשר צעק עשיו צעקה גדולה ומרה ואמר ”הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי“, שבזה גילה לאביו שיעקב קנה ממנו את הבכורה, בזה נחה דעתו של יצחק ואמר ”גם ברוך יהיה“.

טעם נוסף למעשיה של רבקה היה משום שחשבה שיצחק שעיניו כהו מראות לא הכיר את עשו שהיה מרמהו וצדו בפיו. ואילו רבקה הכירה את יעקב בנה שהוא איש צדיק והכירה היטב את עשיו שהוא רשע, ולכן לא יכלה לעכל את הרעיון הזה שעשיו יקבל את הברכות.

ולענ"ד חלילה לנו לחשוד ביצחק אבינו שהיה חלק מהמרכבה העליונה שלקה בחוסר ידיעה והבנה במהותם של שני בניו, אלא שאם כן חוזרת השאלה היתכן שרבקה חשבה שיצחק באמת לא תהה על קנקנם של שני בניו, ואיך א"כ עשתה מה שעשתה לבנה יעקב וליצחק בעלה?

ועוד קשה להבין את יעקב, שגם הוא היה חלק מהמרכבה העליונה, ולא זו בלבד אלא שהוא היה גם בחיר האבות, וללא ספק היה אדם הגון, שעליו נאמר "תתן אמת ליעקב", איך ניצל את עשיו אחיו בשעת רעבונו בבואו מן השדה, בשעה שהיה מוכן למכור הכל בכדי להשביע את רעבונו, ובפרט שניצול זה היה מכירת הבכורה שהיא זכותו הנצחית של עשיו?

ולענ“ד נראה שרבקה שבאה מבית לבן וירשה ממנו את מדת הרמאות וניצול הזולת בשעת הדחק, הורישה מדה זו לבנה יעקב בכח ובפעל. ובמדה זו קנה את הבכורה מעשו אחיו, שלא בעזרת אמו, אלא בכח הפוטנציאלי שהיה טמון בו מצידו של לבן. ובמדת הרמאות קבל את הברכות מיצחק אביו, ופעולה זו נעשתה בעידודה של רבקה אמו.

מפשט הכתובים נראה ברור שיעקב כמו גם רבקה אמו ידעו שגנבת דעתו של יצחק וגנבת הברכות מעשיו היו מעשה שאינו הוגן מבחינה מוסרית, שהרי רבקה מעלה באמונו של עשיו בנה בבגדי החמודות, ומעלה בבעלה לגנוב את דעתו בשעה שכהו עניו מראות. גם יעקב הרי חשש מכך באומרו אולי ימושני אבי והיתי בעיניו כמתעתע. מאידך הם גם ידעו שזהו צעד של "פקוח נפש", הכרחי לצורך עמידתו של יעקב בעוה"ז, שאילולי כן בוודאי לא היו עושים דבר כזה, מחפיר לכאורה. ועל אף שעמידתו בעוה"ז תהיה עמידה של "נרדף", לו ולזרעו אחריו, עדיין היה זה צעד נכון בדלית ברירה.

וזאת על אף המחיר הגבוה ששילם ”קום ברח לך אל לבן אחי חרנה“, לעולם היה יעקב בבחינת "קום", כמו שנאמר "וישב יעקב – ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף". הוי אומר אין לך מנוחה בעולם הזה. "ברח לך" לעולם תהיה "בורח" מפני הרודפים אותך, אנטישמיות בכל דור ודור. "אל לבן" שמרוב שנאתו חפץ בכל דור ודור לעקרך מן השורש כמו שנא' "ולבן ביקש לעקור את הכל", והם כדוגמת הנאצים והאייתולות האירנים של ימינו. ופעמים ירצה לעקרך דרך נשואי תערובת בתור "אח" ולא בתור שונא עד שלא ישאר ממך זכר ושארית של יהודי, וזה כדוגמת אמריקה ואירופה החפשית של ימינו בה ישנם למעלה מששים אחוז של יהודים שעוזבים את יהדותם ומסורת אבותם דרך נשואי תערובת, ”חרנה“, וכל זה בחרונו של עשיו אחיך וכל צאצאיו אחריו, שונאי ישראל, החפצים לראות במפלתך. זהו המחיר שישלם יעקב בעד גנבת הברכות.

מעניין לציין שרבקה באומרה "עלי קללתך בני" היתה מוכנה להקריב את עצמה לצורך גנבת הברכות ולקבל על עצמה את כל הקללות שיבואו על יעקב, במידה ויגלה יצחק את תעלולי יעקב בעוד מועד. עוד מעניין לציין שיעקב איש האמת לא ראה במעשיו מעשה תעתועים כלפי יצחק אביו אלא גם הוא ראה זאת כצעד נכון וישר שהרי תשובתו לרבקה אמו היתה "והייתי בעיניו כמתעתע" בעיניו – של יצחק, משמע לא בעינים שלי. כמתעתע – כאילו אני מתעתע בו, אבל לא באמת מתעתע.

ומצד יצחק נ"ל שאילו היתה לו ידיעה מוקדמת שבדעתו של יעקב לגנוב את הברכות מעשיו, יתכן שהיה מביא על יעקב קללה נמרצת, כחששו של יעקב "והבאתי עלי קללה ולא ברכה" והיה מוכיח אותו על חוסר נאמנות משווע. ואפילו אם היה שומע יצחק על דבר מכירת הבכורה של עשיו ליעקב, לא היה מועיד את הברכות ליעקב, שאילולי כן הרי רבקה היתה צריכה ללכת ליצחק ולספר לו על דבר המכירה ולדרוש את ברכת עשו להעבירה ליעקב מצד הדין. אלא ודאי שגם אם היה שומע על כך בעוד מועד לא זו בלבד שלא היה מברך אותו באותן ברכות שחשב לברך את עשו אחיו, אלא היה גם עושה מעשה לבטל את אותה מכירה באמתלא של מקח טעות, ולכן שמרו רבקה ויעקב את דבר מכירת הבכורה בסוד כמוס מפני יצחק. והטעם נ"ל כי יצחק הכיר היטב את עשו בנו שמדת "כבוד אב" שלו היתה לסמל, ובשל כך אהב אותו מאוד ורצה בדוקא, שדרך ברכתו, יזכה להכניס בו רוחניות בעולם הגשמי, שכל אשר לו בעוה"ז יבורך מפי עליון. ושהוא יזכה במלוכה בעוה"ז במתנת עליון. וחלילה לחשוב שלא הכיר יצחק בגדולתו של יעקב שהוא איש תם יושב אהלים, אלא אדרבא, דוקא משום כך היה חפץ שיבוא יעקב על שכרו דוקא מידי עשו אחיו, אחרי שיזכה בנחלת העוה"ז, ואז יקדיש יעקב את כל ימיו לעבודת ה'.

עוד נ"ל שיצחק נהג בדיוק כמו אברהם אביו ביחס לישמעאל, ורבקה נהגה בדיוק כמו רבקה ביחס ליעקב. אברהם הכיר היטב את ישמעאל ביחס ליצחק ובחר בדוקא בישמעאל "לו ישמעאל יהיה לפניך". כמו כן יצחק הכיר היטב את יעקב ביחס לעשיו ובחר בדוקא בעשיו לתת לו את הברכות. אבל רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום.

___________

דרשה ד' – לבת המצוה של אריאלה מלכה שלוש – אליהו שלום שלוש – שנת ה'תשע"ו

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף – קשר זה שבין אב לבנו מצינו פעמיים בתורה. בפסוק זה בין יעקב ליוסף וכמובא במדרש שהיה זיו איקונין שלו דומה לשל אביו. וכל מה שלמד משם ועבר מסר לו. וגם שהוא סבל כאביו. זה אחיו רוצה להרגו וזה אחיו רוצים להרגו. ולא עבד יעקב עם לבן אלא בשביל רחל שיוסף הוא בנה, וכמובא ברש"י ז"ל.

עוד קודם לכן מצינו קשר דומה בין אברהם ליצחק בנו "ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" ושם פירש"י הטעם "שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והיו הכל אומרים אברהם הוליד את יצחק". פירוש זה תואם לאחד המדרשים שהובאו לעיל שהיה זיו איקונין שלו דומה לשל אביו.

ולי נראה לפרש שבשני המקרים באו הכתובים ללמד את ההיפך הגמור של הבן לעומת האב. אברהם כידוע היה מאוד פעיל בראש כל חוצות לפרסם את שמו ית' בעולם. ובכ"ז אברהם הוליד את יצחק שהיה ממש ההיפך הגמור שלו באישיותו. יצחק היה מאוד פאסיבי כל ימיו. תמיד קבל את כל מה שנעשה לו באהבה. החל מהעקדה ועד גזלת הבארות בימי אבימלך, וכלה בנתינת הברכות ליעקב בבימויה של רבקה אשתו. כיו"ב אנחנו מוצאים את שני ההפכים ביעקב ויוסף. אלה תולדות יעקב שהיה גם הוא פאסיבי יחסית באופיו, הוא לא יצא לעולם לפרסם את שמו ית' אלא היה איש תם יושב אהלים, רועה את צאן לבן וחי את חייו השקטים. לעולם לא רצה להתבלט בין עמי הארץ, ותמיד היסס והגיב בפחד ממה יאמרו הגויים כמו שראינו בתגובתו לשמעון ולוי בהריגת אנשי שכם "עכרתם אותי ביושב הארץ…. ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי", ובפגישתו עם עשיו וירא יעקב מאוד ויצר לו, ויחץ את העם אשר אתו והגמלים לשני מחנות וכו', וקודם מותו אמר שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם בסודם אל תבוא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש. ובפגישתו עם פרעה אמר ימי שני חיי היו מעט ורעים, הוא שמר על פרופיל נמוך ביותר. לעומת זאת אלה תולדות יעקב יוסף. יוסף היה הפכו הגמור שבכל מקום בואו פרסם את שמו ית'. באשת פוטיפר אמר ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא-להים, ובבית הסהר אמר הלא לא-להים פתרונים ספרו נא לי. ובבואו לפרעה אמר הא-להים יענה את שלום פרעה. ובפתרון אמר את אשר הא-להים עושה הגיד לפרעה, ולאחיו ה"מרגלים" אמר "את הא-להים אני ירא".

לקשר שני מקרים אלה לחנוכה נ"ל שהיחס של יצחק לאברהם הוא בבחינת פוחת והולך כדעת  ב"ש ואילו היחס שבין יעקב ליוסף הוא בבחינת מוסיף והולך כדעת ב"ה. ומה עדיף? כידוע הלכה כב"ה לא לדעוך, אלא להוסיף נופך לחיים שכן טיפה ועוד טיפה מצטרפת למאה.

רעיון נוסף מוצא את ביטויו בכך שבכדי להפיץ את האור כלפי חוץ חייבים קודם כל להאיר את הבית פנימה. תחילה עלינו להפנים את הרעיון שיש לנו השגחה פרטית בתור עם ה', וביחוד במדינת ישראל, ורק אח"כ נוכל ונצליח להפיץ את אמונתינו בה' ובהשגחתו עלינו לעולם הרחב.

בכל ההסטוריה של עם ישראל כמו גם בכל העולם הרחב ישנן שני קצוות עם כחות שווים המנוגדים זה לזה. ימין ושמאל. סטרא דקדושה ומאידך סטרא אחרא. כבר בימי עזרא ונחמיה, ובימי המכבים בחנוכה, הפרושים לעומת הצדוקים. ובקום המדינה הציונים ביחס לחרדים. ועד עצם ימינו אלה, השמאל דוחה חלקים רבים מהארץ לטובת אויבינו, בעוד הימין מקרבת את כל חלקי הארץ מבלי לוותר על שום צעד ושעל ממנה, כי ארץ ישראל השלמה, היא לנו מתנת א-להים. השמאל דואג תמיד למה יאמרו הגויים? אמריקא, האיחוד האירופי? והימין דוגל בבטחון בה'. האמת היא שככל שאנחנו יותר נחושים בדעתינו לא לוותר, כך גם כל עמי הארץ מכבדים אותנו ומצדיקים את דרכנו. אם נהיה "בעינינו כחגבים" אז יתקיים בנו "וכן היינו בעיניהם". בעצם ימינו אלה ישנו חורבן בית ביהודה ושומרון. בשל טענת מאן דהו שזוהי אדמתו, ללא שום הוכחות קונקרטיות, אנחנו נגררים לטענות כוזבות של אנשים יחידים. ברגע שאנחנו  מוותרים לארה"ב בבקשתם שננתק את עצמנו באופן חד צדדי מגוש קטיף, זה גורר אותם לבקש מאתנו להפסיק לבנות התנחלויות באופן חד צדדי. ומאחר שאנחנו כבר מוכנים לתת להם את מבוקשם, צץ האפיפיור המנוול בקוראו לוותיקן את רה"מ בנימין נתניהו, והודיע לו חד משמעית שכל המקומות הקדושים בירושלים הם תחת שליטתו של הוו'אקף ימ"ש. ואחרי הודעה זו נשאר נתניהו בפה פעור. זאת ועוד הוא דורש מאתנו לתת לו את כל חלקת הר ציון, כנסית הדרומציון וקבר דוד המלך שיהיו תחת שליטתו. ואמנם הכל בידינו להחליט לאן פנינו פונים. אם נחליט למסור שטחים לאוייב ולהפחית ממתנת ה' לנו אז המציאות תהיה בגדר "פוחת והולך" ללא הפסק. ואם נעמיד בידינו את מה שקבלנו מאתו ית' בנצחונותינו אז נהיה בגדר "מוסיף והולך" ולא יגרע מאתנו מאומה.

רעיון זה מוצא את בטויו בשמע – ואהבת שמביע את הרעיון הנז'. ראשית חייב אדם לחזק את עצמו, להתחזק באמונתו, ורק אח"כ לפרסם את דעותיו ואמונתו לבניו ולאנשי ביתו ואח"כ בראש כל חוצות.

הסיבה שאנחנו מדליקים נרות חנוכה הוא משום פרסומי ניסא כלפי אחרים, כלפי העולם הרחב. לנו אסור להשתמש לאורה. לפיכך אנחנו מדליקים את השמש גבוה מיתר הנרות בכדי שאם יצא לנו ליהנות מאור המנורה אין זאת אלא מאורו של השמש. החנוכיה היא בבחינת אברהם שהפיץ את אורו ית' ופרסם את שמו בכל העולם. כיו"ב היה יוסף.

יש לנו שני חגי ניסים מדרבנן. בפורים כל השמחה מתבטאת בגשמיות, באכילה ובשתיה. חנוכה לעומת זאת הוא חג רוחני והוא מתבטא בהדלקת המנורה. בחנוכה הנס מסמל את הנצחון הצבאי נגד האימפריה היונית שגזרה עלינו שמד רוחני, התיוונות, נצחון זה שללא ספק היה ביד ה' רבים ביד מעטים גבורים ביד חלשים היה בבחינת איתערותא דמלעילא לתתא. וזו הסיבה שבחנוכה משחקים בסביבון אותו אוחזים מלמעלה כלפי מטה. אבל בפורים הנצחון היה נגד סכנה גשמית של כליה וכל העם צמו והתחננו לה' שיציל אותם מגזרת המן הרשע. האתערותא היתה מלתתא לעילא ולכן מרעישים ברעשן אותו אוחזים מלמטה כלפי מעלה.

ולאריאלה בת המצוה ישנו מסר חשוב מאוד עברת שתים עשרה שנים מבורכות בבית של רב הקהילה וגם את עצמך כל ימיך היית בגדר מוסיפה והולכת. קשה היה לי למצוא אותך בשעה שאת לא קורא ספר ומוסיפה לידיעותיך, את בבחינת מוסיפה והולכת. יה"ר שתזכי תמיד להוסיף בכל יום ויום וכשם שזכית למצוות תזכי להכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים באושר ובבריאות בחיי הוריך אחייך ואחיותיך בבריאות ובכל טוב אמן. ובזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.

___________

דרשה ה' – פרשת וישב – קנאה – אליהו שלום שלוש – לבת המצוה של מלכה עליזה רודוף

"הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם".

פרשת מכירתו של יוסף ע"י אחיו מטרידה את כל פרשני המקרא בכל הדורות כמו גם אותי אני הקטן שבחבורה. והשאלה היא מי אשם בתוצאות השנאה העוורת והאכזרית הזו? לכאורה הדבר ברור שיעקב היה אשם בכל מה שקרה כפי שנאמר ויעקב אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים. איזה ילד בין אחים אוהב מציאות כזו שהאבא או האמא אוהבים את אחד מהם יותר מכל אחד אחר? הרי ברור מאליו שזה גורם לשנאת האחים לילד האהוב. ראיה לדבר שהרי אחרי שמכרו את יוסף ושחטו שעיר עזים באו אל יעקב ואמרו לו הכר נא הכתנת בנך היא אם לא? כוונת השאלה היא, התבונן בבקשה! האין זה אתה שגרמת לנו לבצע בו מעשה אכזרי זה בגלל קנאתינו בכתונת הפסים שתפרת לו? הכר נא! מי עוד השתמש בלשון זו? הלא היא תמר שבצאתה לידון בשריפה אמרה ליהודה בבקשה ממך, "הכר נא" למי החותמת והפתילים והמטה האלה? גם שם הכוונה התבונן בבקשה!

האם יעקב הכיר באשמתו? מלשון הכתובים לא נראה כן. יעקב לא ראה שום עוול במעשיו. הרי מפורש בפסוק מה היתה הסיבה לאהבתו המיוחדת ליוסף יותר מכל אחיו "כי בן זקונים הוא לו". זה מאוד טבעי שהורים יאהבו את הילד הקטן שנולד באחרונה לעת זקנתם, שהרי הוא הבן שיטפל בהם לעת זיקנה, והוא הבן שמאריך כביכול את ימי בחרותם, מעין מה שאמרה שרה "אחרי בלותי היתה לי עדנה".

האחים כנראה לא קבלו טעם זה שהרי מפורש בפסוק "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". ככל שיעקב אהב אותו יותר מכל אחיו כן גברה שנאתם אליו.

אבל כפי הנראה הם לא הראו זאת כלפי חוץ. והראיה לכך היא בעצם העובדה שיעקב שלח את יוסף לשכם לראות את שלום אחיו ולא חשש מנקמתם. זאת ועוד, שנאה זו היתה כ"כ נסתרת באופן שיעקב מעולם לא הרגיש שעשה עוול באהבתו המיוחדת לבן אחד מבין שאר האחים, שהרי הוא חזר לעשות בדיוק אותו הדבר בברכו את נכדיו אפרים ומנשה בני יוסף. "שכל את ידיו כי מנשה הבכור", הוא נתן עדיפות לאפרים על פני מנשה בשומו את ימינו על ראש אפרים אעפ"י שהוא הצעיר. ואע"ג שאחרי שפגש את יוסף במצרים הוא כבר ידע שאחיו מכרו אותו לעבד נראה שיעקב מעולם לא היה מודע לכך שמעשיו גרמו למכירתו של יוסף.

האם יוסף הרגיש בשנאת האחים אליו? לא נראה כן מהכתובים, שהרי נאמר "וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ", זאת אומרת מלבד שנאתם שנבעה מקנאתם מצד אהבתו של יעקב, עכשיו שנאו אותו מצד עצמו, מצד חלומותיו. ואמנם האחים לא הראו אפי' ליוסף שהם שונאים אותו. הם רק תמהו כלפיו אחרי שסיפר להם את חלומו "וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ"? אבל שנאתם אליו בערה יותר ויותר כאש מתלקחת. כפי הנראה הם עצמם לא האמינו שיש איזו שהיא מציאות אמת בחלומותיו ולכן נא' "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו".

ואמנם אחרי חלום השמש והירח, שהוא סיפר את חלומו לא רק לאחיו, אלא גם לאביו, שם מפורשת קנאתם אליו וזה לשון הפסוק "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה: וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר". ומדוע רק אחרי חלום זה ולא קודם לכן?

נ"ל כי חלום זה המחיש את הפתרון לא ע"י האחים בלבד "המלך תמלך עלינו אם משל תמשל בנו"? אלא גם ע"י האבא, "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה"? ואעפ"י שיעקב דחה את חלומותיו של יוסף בפני האחים מ"מ בעצם העובדה שיעקב פתר את חלומו של יוסף בכך שכולם ישתחוו לו, זה הרתיח את האחים. וכפי הנראה הם הרגישו בכך ש"אביו שמר את הדבר". נמצא שמה שגרם לאחים לשנוא את יוסף עד כדי כך שרצו להורגו, לא היתה רק העובדה שיעקב אהב את יוסף מכל אחיו, אלא דוקא החלומות שסיפר יוסף בעצמו לאחים הם הם שגרמו לו את כל הצרות שעברו עליו. ראיה לדבר שהרי מיד בבואו שכמה לבקר את האחים אמרו "הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו". הרי מפורשת סיבת השנאה שהיתה ללא ספק בגלל החלומות. והגורם לשנאה זו היה יוסף עצמו.

מאידך יש לומר שיוסף לא התכוון להמליך את עצמו עליהם אלא פשוט חלם חלום וסיפר אותו לאחיו ללא שום פתרון. הרי כל אחד מאתנו שחולם חלום מעניין, מספר אותו לאוהביו וריעיו ואין מי ששונא אותו בגלל סיפורים אלה. זאת ועוד, שהרי אנחנו לא מוצאים שיוסף אמר לאחיו בלשון "זה פתרונו" אלא "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו". ראיה לדבר כי אילו היה יודע יוסף שאחיו שונאים אותו בגלל שהוא מספר להם את חלומותיו בודאי שהוא לא היה חוזר ומספר להם שוב ושוב כל חלום שבא אליו בשנתו. לא זו בלבד אלא הוא גם היה מסרב ללכת לשכם לבקר אותם במצות אביו, שהרי הוא היה יודע שהם עלולים להזיק לו משנאתם אותו. אלא בודאי שכיון שהם לא הראו לו שיש להם טינא כלפיו, וגם ליעקב לא נודע הדבר, לכן דבר אתם כדבר אח אל אחיו, והיה מוכן בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו לקיים מצות אביו ולבקרם בשכם.

מעניין לציין את הגמ' בשבת י: "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

והתוספות שם בד"ה "נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" הקשו – ואע"ג דבלאו הכי נגזר דכתיב ועבדום וענו אותם שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כ"כ, אלא ע"י זה. שהרי ארבע מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק ל' שנים". ולכאורה קשה דהא קודם שנולד יצחק לא עבדום ולא ענו אותם, וגם אחרי כן, עד שמת אחרון האחים לא התחיל השעבוד, ומאז לא עבדו אלא רד"ו שנים? ואיך אמר ל' שנה קודם שנולד יצחק התחילו הארבע מאות שנה? אלא כוונת התוס' לומר שכשם שתחילת גזרת ארבע מאות השנים היו קלים יחסית, כך רד"ו השנים האחרונות שעבדו במצרים, העינוי בהם היה צריך להיות הרבה יותר קל אילולי מכירת יוסף.

והמהרש"א שם בד"ה ה"ג נתגלגל כו' כתב "דקרא דומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות וגו' התחיל מגזרת בין הבתרים. וכתבו המפרשים כי ארבע מאות שנה החלו מיום שנולד יצחק שנאמר כי גר יהיה זרעך וגו' והשלשים הנוספים היו מיום צאת אברהם מארצו "ויהיה פי' הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים עד מלאת ת"ל שנה להיותם גרים הם ואבותיהם בארץ לא להם" עכ"ל הרמב"ן. והשתא אותן שלשים שנה קודם שנולד יצחק נמי הוו בכלל הגזרה שאז היתה גזרת בין הבתרים להתחיל מיד באברהם וזרעו להיותם גרים בארץ לא להם והשתא שפיר כתבו התוס' שהרי גזרת ארבע מאות שנה שנגזר על יצחק שיגור בארץ לא להם כבר נגזר ל' שנה קודם שנולד יצחק דהיינו בגזרת בין הבתרים על אברהם ודו"ק.

ונפלאתי על המהרש"א שלא הזכיר שהרמב"ן כתב את דבריו בשם הראב"ע, שאותן שלשים שנה היו מיום צאת אברהם מארצו קודם שנולד יצחק דהוו נמי בכלל הגזרה? ומכל מקום  הקושיא במקומה עומדת גם על הרמב"ן שכתב עד מלאת ת"ל שנה להיותם גרים הם ואבותיהם בארץ לא להם, והרי גזרת ארבע מאות שנה לא החלה אלא בלידת יצחק ומה עניין שלושים השנים הנותרים שנוספו לפתע על גזרת השעבוד?

החת"ס כתב שם ונתגלגל הדבר וכו' עיין מ"ש "ונדחקו תוס' ועיין מהרש"ל ושל"ה ולולי דבריהם הייתי אומר דעכ"פ למצרים לא הי' יורדים שהרי נגזר סתם בארץ לא להם ואפשר בארץ כנען גופא היו יושבים כגרים ומתגוררים עד שתתמלא סאה של כנענים ואמורי ואז ישמידם ד' וישכן ישראל תחתם וע"י ב' סלעים מילת ירד למצרים ערות הארץ וי"ל היינו וישב יעקב ואחז"ל ביקש לישב בשלוה רוצה לומר כי הוא דאג מאד מפריעת שטר חוב של כי גר יהיה זרעך ע"כ לא קנה שם אחוזה ולא נחלה במאה קשיטה רק התגורר בארץ מגורי אביו דייקא ומסיים בארץ כנען שלא יקרא ארץ העברים רק יקרא ארץ כנען כדי שיהי' מתגורר בארץ לא להם וזה הגירות הוא בשלוה שביקש לישב בה שיהיה שלו ושקט מדאגת גלות חו"ל ומכ"ש גלות מצרים וע"י קנאת איש מרעהו נתגלגל וקפץ עליו רוגזו של יוסף וירדו למצרים ושוב היתה ארץ מגוריהם נקרא ארץ העברים ולא ארץ כנען כמ"ש יוסף גונב גנבתי מארץ העברים". ע"כ. וכן פי' גם הריטב"א שם פי' נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. פי' כי גלות בין הבתרים לא נגזר במקום ידוע.

וק"ל דבשלמא "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" נתקיים בהם אפילו בארץ כנען אבל "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" היאך נתקיים בהם? ועוד, מה איכפת לנו אם היו עבדים במצרים או בארץ אחרת? ומלבד זה איך יעלה על הדעת שגזרת "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" החלה בין הבתרים או מלידתו של יצחק שהרי מאז ועד הזמן שהתחיל השעבוד במצרים לא היה מי ששיעבד אותם, ולא היה מי שעינה אותם. ואיך נקרא  ענוי רק לסתם המתנה בארץ כנען עד שתתמלא סאה של כנענים ואמורי?

השפת אמת הביא את קושית התוס' שם וכתב "ואע"ג דבלא"ה נגזר כו' י"ל דעכ"פ מוכח מדנתגלגל ע"י זה אין ראוי לעשות כן, כדאמרי' מגלגלין חובה ע"י חייב אך קשה למה לן האי טעמא דנתגלגל ירידת אבותינו למצרים עי"ז, תיפוק לי' שהביא הדבר הזה שנאה ביניהם וזה בלבד סגי למנוע מלעשות כן"? ע"כ.

ולי נראה ליישב שאין זו סיבה מספקת לא לשנות בין הבנים שהרי לא תמיד גורם הדבר לשנאה. והראיה מחמש חליפות שמלות שנתן יוסף לבנימין יתר על אחיו, ומברכת יעקב את אפרים ומנשה "שכל את ידיו כי מנשה הבכור" ולא מצינו ששנאו זה את זה בשל אותה העדפה. מלבד זאת שילדים ונכדים מבינים סיבות מסויימות לאהוב ילד מסויים מבין כולם בשל היותו מאוד חכם או שחקן מעולה או שהוא בעל קול נאה וכן אם הוא בן זקונים כמו יוסף, לא מתקנאים בו אלא אדרבא כולם שותפים לאהוב אותו במיוחד.

לכן נלענ"ד לבאר מה שאמר "רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים", לא שאילולי זה לא היתה מתקיימת הגזרה, אלא שזה היה הגורם לכך שירדו לעבדות בדרך בזויה זו כמרגלים את הארץ. "מרגלים אתם, לראות את ערות הארץ באתם", והצרות שעברו בהבאת בנימין, ובמאסרו של שמעון. וכוונתו בזה מודגש במלים "ונתגלגל הדבר", הגלגולים שעברו קודם ירידתם למצרים. אבל כבר אמרה הגמרא בשבת פט: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו".

_________________________________________

רעיונות מהשפת אמת ומהרב חנן פורת זצ"ל וממני העני

יוסף הצדיק – היה איש א-להים בלתי לה' לבדו, "בלעדי, הא-להים יענה את שלום פרעה". המשיח הראשון – "משיח בן יוסף" עתיד לצאת ממנו.

מטרתו של יהודה היתה להפיץ את התורה בעוה"ז כמו שכתוב "ואת יהודה שלח לפניו גושנה" –  להתקין לו בית מדרש, וממנו יצא משיח בן דוד.

יוסף קידש שם שמים בהיותו משנה למלך מעורה בחברה ובין הגויים.

יהודה היה כוללניק וראש ישיבה.

מחלוקת דומה לזו שבין יהודה ליוסף היתה בין האדמו"רים שהאמינו במיעוט חסידים יראי ה', לבין אדמורים שהיו מקבלים את כל החסידים. ונראה שזו היתה מחלוקת בית שמאי ובית הלל.