פרק כג וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה:
חַיֵּי שָׂרָה – הטעם ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים“ מכיון שהשפעתם נמשכת גם אחרי מותם. דמותם המוסרית מוסיפה לעשות נפשות. (המחנך הדגול ר‘ משה סופר זצ“ל בספרו ”באהלה של תורה“). לפי"ז גם זקני עם הארץ כדוגמת אלברט איינשטיין נקראים חיים מבחינה מדעית.
”שני חיי שרה“ – אצל הגדולים מיחסים את השנים לאנשים. פלוני חי בשנים בהם חיה שרה, בהם חי שלמה, או דוד ולא איפכא. אבל בשאר בנ"א מייחסים את האנשים לשנים. (שמעתי)
פירש“י שני חיי שרה – כלן שוין לטובה. אברהם חי קע“ה שנים. והוא בן מ“ח שנה הכיר את בוראו. כשתחסר מ“ח מקע“ה תקבל קכ“ז, שהם שני חיי שרה, שכולן היו בשנים שאברהם הכיר כבר את בוראו ולכן היו כולן לטובה. (שמעתי) ואם אמת נכון הדבר, נמצא שאברהם הכיר את שרה כשהיה בן מ"ח שנים.
שרה חיה שלושים ושבע שנים כמנין "ויהיו" כמנין השנים מלידת יצחק לשרה שהיתה בת תשעים עד שמתה בת מאה עשרים ושבע, שהרי מי שאין לו בנים חשוב כמת. (רבינו בחיי)
(ב) וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ:
”קִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן“ מל‘ חיבור. הטעם לכך מפרש אוה“ח הק‘ וכ“כ הרמב“ם ז“ל כי משם ד‘ יסודות אש רוח מים עפר. פי‘ שמהפכים את בחינת החומר שביסודות מגשמיות לרוחניות. ”שישנה היסוד ליסוד חברו הקרוב אליו מעפר למים, ממים לרוח, מרוח לאש. ויסוד האש ליסוד הנשמה".
מספרים על הפני יהושע מקוטנא שבקש בצוואתו שלא להספידו. אבל הנודע ביהודה הספיד אותו נגד צוואתו כי הוא היה רבן של כל בני הגולה. ולכאורה קשה הרי מצוה לקיים דברי המת? אלא נ"ל הטעם מאחר שהיה רבן של כל בני הגולה הוא לא נחשב מת שמצוה לקיים דבריו לענין זה שמוסיף לחיותו. ועוד, בכדי שיבואו רבים לשמוע את הספדו ובכך יקחו מוסר ויהיה זה לעילוי נשמתו. וזהו הטעם של "כל המתעצל בהספדו של ת"ח ראוי לקברו בחייו".
וְלִבְכֹּתָהּ – נכתב בכ' זעירא כי אברהם קיבל את הבשורה באהבה בכדי שלא יחשדוהו שהוא מתחרט על זה שעמד בנסיון. שהרי מפרש רש"י מדוע מתה שרה בפרק זמן זה "נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה". זהו שאנחנו מבקשים בתפלתינו "והסר שטן מלפנינו ומלאחרינו". משלא הצליח השטן למנוע מאברהם לעשות רצון בוראו בעקדת יצחק, ושמועה זו ששמעה שרה מהשטן גרמה למותה בכדי שיתחרט אברהם. לכן כתובה כ' זעירא.
עוד נראה לי הטעם שנכתבה כ' זעירא מאחר שהבכי של אברהם לא היה מושלם. שהרי שרה גרשה את הגר וישמעאל נגד רצונו של אברהם שאותם הוא אהב. ואפילו שהקב"ה אמר לו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע" בכל זאת נאמר "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו". זאת ועוד, אחרי מותה של שרה נאמר "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה", ואמרו חז"ל היא הגר.
(ג) וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר:
מה משמעות המלה "לאמר"? פירש אור החיים "עוד ירצה לתת טעם למה הוצרך אברהם לדבר אל בני חת, גם להאריך כל האמור בענין, וכי מי שהיה צריך לקנות אחוזת קבר או שדה אחד לחורשו או לנוטעו יהיה צריך להרעים תבל ויושביה, לזה גמר אומר "לאמר" פי' לא לצורך ד' אמות קרקע לקבור שרה הוצרך לדבר ליושבי ארץ אלא לאמר האמור בענין שקנה מערת המכפלה אשר אין ערוך אליה, ולזה הוצרך לדבר לכולן ולכל ההמצאות כדי שיועיל קנייתה כפי הדין". ע"כ
ולי נראה פירוש המלה "לאמר" כפי שאפרש אני עצמי לקמן בארוכה. ובמלים אחרות, תנו לי להסביר את עצמי. עוד נראה לי "לאמר" לאחרים, לפרסם את הקניה הזו לאותו הדור ולכל הדורות הבאים שאברהם קנה את השדה בכסף מלא. והוא הוא פירושו של אוה"ח הקדוש.
(ד) גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי:
”גר ותושב“ – מפרש המגיד, אמר להם אברהם אני גר בעוה“ז ואתם תושבים. יש לנו שתי השקפות עולם מנוגדות זו לזו. ולכן תנו לי אחוזת קבר שאקבר בה אני ואשתי, ולא ביחד עם קברותיכם. ולי נראה ההיפך מפירושו היפה. שהרי בפשט הכתוב אמר להם אברהם "תנו לי אחוזת קבר עמכם", במשמע יחד אתכם.
(ה) וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: (ו) שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ:
פירש אור החיים "שמענו וגו'. פירוש קבל דברינו שאנו אומרים לך לעשות, והוא שאתה תבחר הקבר המובחר שבקברים וקבור מתך, ואינך צריך לשאול רשות לומר מקום פלוני אני חפץ ולא לתת שויו, והטעם הוא איש ממנו את קברו לא יכלה וגו' והרי נתינת רשות מעתה נתונה לך, וטעמם כדי שלא יתעכב מתו לפניו כמו שבא בטענתו".
ולפי זה קשה מדוע דרש עפרון מאברהם ארבע מאות שקל כסף על קבר שהיה מוכן לתת לו במתנה? אבל באמת נ"ל שעל פי פירושו הנפלא של אוה"ח יתבאר יפה. מאחר שהציעו לו לקבור את מתו תיכף ומיד ללא תשלום, והוא עדיין מתעקש לקנות את השדה, ממילא ברור שיש לו סיבה אחרת מאשר לקבור את שרה, ואם כך אז תשלם תבין ותקילין.
בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ – מדוע סרב אברהם לקבל מהם את המתנה ועמד על כך לשלם מחיר מלא? נראה לי מאחר שהיה אברהם נשיא א-להים בתוכם היה נחשב להם לכבוד גדול להקבר לידו וליד אשתו, ולכן רצו שיקבור אותה במקום הנכבד ביותר בין קברותיהם, אבל הוא רצה להיות מובדל ומופרש מהם ולכן התעקש לקנות את כל האחוזה מעפרון בכל מחיר. ומעשה אבות סימן לבנים שלא יקברו ליד הגויים.
עוד נראה לי שמבחינה רווחית הם היו מוכנים לתת לו מקום חינם שבכך יוכלו למכור את כל חלקות האדמה שלידו במחיר גבוה, בהיותו נשיא א-להים בתוכם. לכן רצה אברהם לקנות את כל השדה, ולכן גם היה מוכן לשלם על זה כל מחיר שיבקשו.
עוד נראה לי שאברהם ידע שאדם וחוה היו קבורים שם והם כנראה לא היו מודעים לכך והוא רצה לקנות את כל חלקת אותה שדה בדוקא, באופן שזה יהיה בית קברות פרטי עבורו ועבור משפחתו, ולכן הם דרשו ממנו מחיר עתק.
(ז) וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת: (ח) וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר: (ט) וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר: (י) וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר: (יא) לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ: (יב) וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ: (יג) וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה: (יד) וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: (טו) אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר:
בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא – האות האמצעית של השם ”עפרון“ כמו גם האות האמצעית של השם ”אברהם“ היא ר‘ ושתי האותיות ר' שביני ובינך הם בגי‘ ארבע מאות. (באהלה של תורה).
מלבד טעמו של רש“י אשתי היקרה הוסיפה לי טעם מדוע נחסרה מעפרון האות ו‘ בדוקא? מאחר שהוא אמר הרבה ועשה מעט, “עפרן“ בלי ו‘ הוא בגי‘ ארבע מאות.
בג‘ מקומות בתנ"ך נזכרו המלים ”מה היא“. המרמזים למשנתו של עקביא בן מהללאל
”הודיעני ה‘ קצי ומדת ימי מה היא“ – "דע מאין באת".
”וראיתם את הארץ מה היא“ – "ולאן אתה הולך".
”בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא“ – "ולפני מי אתה עתיד ליתן די וחשבון".
תרגם יונתן בן עוזיאל "רִבּוֹנִי קַבֵּל מִנִי אֲרַע דְטִימִין דִילֵהּ אַרְבַּע מְאָה סַלְעִין דִכְסַף בֵּינָא וּבֵינָךְ מַה הוּא וְיַת מִיתָךְ קְבַר". ובפירוש יונתן פירש "טימין לשון שווי".
ולי נראה לפרש "טימי" שתרגומן הוא עצמות, ואמר לו ארץ שמיועדת לקבור בה עצמות, דהיינו לצורך בית קברות מחירה הוא ארבע מאות שקל כסף. ללמד על כל שטח אדמה ששוויו תלוי בתשמיש שהוא מיועד אליו. למשל אם היא אדמה מסחרית שונה מחירה ממחיר אדמה חקלאית וכדומה.
(טז) וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר: (יז) וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב: (יח) לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ:
ג‘ מקומות בא“י מפורשים בתורה שרכשנו בכסף מלא. ועל אף הכל אויבינו הישמעאלים נלחמים עליהם עד עצם היום הזה לומר שהם שייכים להם:
מערת המכפלה שקנה אברהם בארבע מאות שקל כסף כפי שנז‘ בפסוקים אלה.
הר גריזים והר עיבל שקנה יעקב במאה קשיטה דכתיב ”ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר: ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה". (בראשית לג, יח-יט)
ומקום המקדש ע“י דוד בחמישים שקל כסף כדכתיב ”ויאמר המלך אל ארונה לא כי קנו אקנה מאותך במחיר ולא אעלה לה‘ אלהי עלות חנם ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים“. (שמואל ב‘ כד, כא-כה).
ג‘ מקומות אלה מסמלים את ג‘ הדברים שעליהם העולם עומד. על התורה – שכרתו ברית על הר גריזים ועל הר עיבל בברוך וארור לשמור את דברי התורה; על העבודה – קנית השדה שעליו נבנה ביהמ“ק ע“י דוד מארונה; ועל גמילות חסדים – קנית מערת המכפלה ע“י אברהם איש החסד מעפרון (מרבינו בחיי)
(יט) וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: (כ) וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת:
פרק כד – וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה‘ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל:
”בכל“ – ר“ת של הפסוקים ”בסכת תשבו שבעת ימים“; ”כל האזרח בישראל ישבו בסכות“; ”למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל“. בשביל אברהם נחשבה הידיעה שהוא בעוה“ז בבחינת ”סוכת עראי“, כי כל כלו היה דבוק בהי“ת. ”האבות הן הן המרכבה“.
”בכל“, בכל סגולות עבד ה‘ שהם ”בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך“.
(ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי: (ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ:
תרגם יונתן בן עוזיאל "וְאוֹמִינָךְ בְּשׁוּם מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהָא". נ"ל לפרש "וְאוֹמִינָךְ" מלשון אמן כמו בסוטה והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמרה האשה אמן אמן.
(ד) כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק:
תרגם יונתן בן עוזיאל "אֱלָהֵין לְאַרְעִי וּלְבֵית גְנִיסָתִי תֵּיזֵיל וְתִסַב אִתְּתָא לִבְרִי יִצְחָק". נראה לפרש "וּלְבֵית גְנִיסָתִי" מלשון יום גנוסיא שהוא יום הולדת.
(ה) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם: (ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה: (ז) ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם:
פירש הספורנו "אלהי השמים ישלח מלאכו. יהי רצון שישלח מלאכו ממעון קדשו השמים בהיות שהוא לקחני משם ולו נתכנו עלילות לעשות באופן שלא יצטרך בני ללכת שם".
מדבריו למדנו שהאשה הולכת אחרי החתן ולא ההיפך.
(ח) וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה: (ט) וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה: (י) וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר:
וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ – מכאן שבשביל כלה נאה וחשובה אין מוהר נחשב מאומה.
(יא) וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת: (יב) וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם: (יג) הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם: (יד) וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי:
”והיה הנערה וגו‘ אותה הוכחת“ פירש“י – ”ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאית ליכנס לביתו של אברהם“. ויש להבין מדוע בדק אותה דוקא בגמ“ח?
ראיתי מי שפי‘ בלשון מליצית ואמיתית ע“ד מה שאמרו חז“ל ”כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה“, היינו במי שנוהגת עם הבריות בעין יפה.
ז“ל הגמ‘ סוכה מט: ”תנו רבנן: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה,
צדקה – בממונו, גמילות חסדים – בין בגופו בין בממונו.
צדקה – לעניים, גמילות חסדים – בין לעניים בין לעשירים.
צדקה – לחיים, גמילות חסדים – בין לחיים בין למתים“.
מספרים על צדיק אחד שהיו לו חמש בנות שהגיעו לפרקן, והתדפק על דלתי ביתו של רוטשילד שיסייע בידו להשיאן. נתן לו הלה סכום כסף נכבד ושאל למקום שבתו בעודו מתארח בעיר זו. לאחר מספר שעות טרח מר רוטשילד אל ביתו של האורח ונתן לו עוד סכום כפול ומכופל על מה שנתן לו בראשונה, וליוה אותו עד ביתו. משנשאל העשיר מדוע לא נתן לו סכום זה בראשונה, השיב שהוא הוסיף לו סכום זה כי זיכהו במצות גמילות חסדים בגופו.
"וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי" – פירש"י – לשון תחנה, הודע לי בה: כי עשית חסד – אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו, אדע כי עשית חסד. ע"כ.
הקשה בס' חובות הלבבות כיון שנא' באיוב יא, ז החקר א-לוה תמצא? אם עד תכלית שדי תמצא? והלכה שאין דורשין במעשה מרכבה וכו', איך א"כ נא' "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד? ותי' שהקב"ה ניכר אך ורק ע"י פעולותיו. והוא מסביר שכל בעל חי בבריאה מלמד אותנו ענין אחר בידיעת ה', ומצות התורה היא להתבונן בכל מעשיו ומהם לדעת ולהכיר את מציאותו ית‘. ובזה יתבארו דברי רש"י ז"ל ביקש אליעזר מהי“ת: עשה פעולה שעל ידה אני אדע שעשית חסד עם אדוני. כיו"ב עשה גדעון לוודא שהקב"ה אכן שולח אותו להושיע את ישראל.
(טו) וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ: (טז) וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל: (יז) וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ: (יח) וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ: (יט) וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת:
מדוע היא המתינה עד שהוא כלה לשתות ורק אז אמרה לו גם לגמליך אשאב? יש מפרשים שהיא לא רצתה בתחילה לומר לו מאומה בענין הגמלים שמא ידאג על הטורח הרב שיגרם לה מהשקותם, וממילא הוא עצמו ישתה פחות מכדי צרכו כדי להשאיר מים לגמלים. ואמנם נ"ל שבהיותו עיף מטורח הדרך אעפ“י שהוא רצה להוסיף ולשתות, היא הפסיקה אותו מלשתות, שלא יזיק לעצמו, וזה מדוקדק בלשון "ותכל להשקותו", כאשר היא שיערה ששתה די צרכו. וכדי שלא יחשוב שהפסיקתו משום טרחתה, אמרה לו עתה, גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות. אני לא אפסיק אותם מלשתות כפי שהפסקתי אותך.
(כ) וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו:
תרגם יונתן בן עוזיאל "וְאוֹחִיאַת וְרוֹקִינַת לְגִינְתָא לְמוֹרְבִּיוֹת בֵּית שִׁקְתֵי וּרְהָטַת תּוּב לְבֵירָא לְמִימְלֵי וּמְלַת לְכָל גַמְלוֹי". "לְמוֹרְבִּיוֹת" לפירושו נראה שהוא כלי ששותים ממנו מים. ונ"ל שזה גם הפירוש "מורביות של ערבה" שהם כלים מלאים מים ובתוכם ערבות שלא יכמושו.
(כא) וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא: (כב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם:
רמז לג‘ דברים שעליהם העולם עומד. על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים.
”בקע משקלו“ רומז לקרבנות שנקנו במחצית השקל, והיא ה“עבודה“.
”עשרה זהב“ רומז לעשרת הדברות שעל שני לחות הברית. והיא ה“תורה“.
ורבקה עצמה במדותיה התרומיות רומזת ל“גמילות חסדים“.
ראיתי בס‘ מעם לועז במדבר דף ע“ט שנתן רמז למלים ”נזם קטן“ שהם בר“ת ששה סדרי משנה וכדלהלן:
נשים – כנגד ”תורת ה‘ תמימה משיבת נפש“ – שמצילתו מן הזנות ומהמות.
זרעים – כנגד ”עדות ה‘ נאמנה מחכימת פתי“ – כי משליך על ה‘ יהבו ואמונתו בו ית‘ כשזורע.
מועד – כנגד ”פקודי ה‘ ישרים משמחי לב“ – כי לבו של אדם שמח במועדים.
קדשים – כנגד ”מצות ה‘ ברה מאירת עינים“ – המבחין בין חולין לקדשים מאירים את עיניו.
טהרות – כנגד ”יראת ה‘ טהורה עומדת לעד“ – הוא המבחין בין טומאה לטהרה.
נזיקין – כנגד ”משפטי ה‘ אמת צדקו יחדיו“ – בו תמצא את רוב הדינים והמשפטים.
בכל אחד מהפסוקים דלעיל חמש תיבות, כנגד חמשה חומשי תורה.
בכל אחד מהפסוקים שם ה' במלה השניה. להורות שתורה שבכתב ושבעל פה ניתנו מסיני.
מתורת ה‘ עד צדקו יחדיו בס“ה ג‘ פסוקים כנגד ג‘ מיני קרבנות שהביאו הנשיאים. אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה.
(כג) וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין: (כד) וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר: (כה) וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן: (כו) וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה‘: (כז) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה‘ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה‘ בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי: (כח) וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה: (כט) וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן:
הקשה אור החיים ולרבקה אח ושמו לבן וגו'. "לדבריהם ז"ל שאמרו כי הצדיקים שמם קודם להם דכתיב ושמו בועז, ושם האיש אלימלך, אבל הרשעים הם קודמים לשמם דכתיב נבל שמו וגו' אם כן למה לקח הכתוב סדר הצדיקים בלבן הרשע. וגו' אכן הכוונה היא כי זה האיש לבן חרד לקראת האיש ביודעו מה שעבר בינו ובין רבקה מהדברים ומקרוב הדעת והוא איש נכרי הרי זה מגיד כי דברים בגו ולזה לבש קנאה ורץ לקראתו לפגוע בו בקנאתו את קנאת אחותו ולצד בחינת מעשה זה ייחס ה' אותו ייחוסין של צדיקים ואמר ושמו לבן כי מעשה צדיקים עשה בזה ואין הקב"ה מקפח שכר בריה".
(ל) וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן: (לא) וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה‘ לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים: (לב) וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ: (לג) וַיּוּשַׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּר:
מדוע הקפיד אליעזר שלא לאכול קודם שיודיע על מטרת שליחותו? הרי היה יכול להנפש קמעא מהדרך, לרחוץ פניו ידיו ורגליו ולאכול משהוא, ואח“כ יוכל בשלות נפש ובראש רגוע לפרוס את מטרת בואו? יש מיישבים את הדבר כיון שבזמנם האירוסין היו קניין גמור, ממילא אם היה אליעזר אוכל היתה קונה רבקה את כל התכשיטים שנתן לה בקניין חליפין, ולפיכך אמר ”לא אוכל עד אם דברתי דברי“.
עוד נ"ל שהמתין להיות בטוח שיתנו לו את בתם קודם שיאכל, שאם לא יתנוה לו ירגיש חייב להם מתוך נימוס.
(לד) וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי: (לה) וַה‘ בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים: (לו) וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּתֶּן לּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ: (לז) וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ: (לח) אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי: (לט) וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי:
”אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי“ – מפרש רש“י ”אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך“. עכ“ל. ויש מקשים שהיה צריך לומר "ואין ברוך מתדבק בארור", ומהו הלשון "ואין ארור מתדבק בברוך", הרי אדרבא ראינו שאליעזר הארור חפץ היה לידבק באברהם הברוך? ותירצו בהראותם את חוצפתו של הארור, שאחרי שהברוך סוף כל סוף נכנע לארור ומוכן לתת לו את בתו, עכשיו נתעלה הארור למדרגת ”מחותן“ של הברוך ויש לו דרישות מהברוך ומעמיד לפניו תנאים בכדי שיהיה מוכן לתת לו את בתו.
(מ) וַיֹּאמֶר אֵלָי ה‘ אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי: (מא) אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְאִם לֹא יִתְּנוּ לָךְ וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי: (מב) וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן וָאֹמַר ה‘ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ: (מג) הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ: (מד) וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ ה‘ לְבֶן אֲדֹנִי: (מה) אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא: (מו) וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה: (מז) וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ: (מח) וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה‘ וָאֲבָרֵךְ אֶת ה‘ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ: (מט) וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל: (נ) וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה‘ יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב: (נא) הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה‘: (נב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַה‘: (נג) וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ: (נד) וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי: (נה) וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ:
"וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ" – שואל רש"י, ובתואל היכן היה? ומתרץ, בא מלאך והמיתו. ואיתא במדרש שכל טוב עה"פ "ויושם לפניו לאכול. וישם כתיב, מלמד שנתנו לפניו סם המות, ועד שמדברין בא מלאך והפך הקערה לפני בתואל ואכל ומת בלילה ההוא. תדע שהרי בפסוק דלקמן כתיב ויאמר אחיה ואמה, ובתואל היכן היה, אלא כדדרשנו, שמת באותו סם המות".
שואל הרה"ג חיד"א מדוע רצה בתואל להרוג את אליעזר? ותי' כי בתואל ידע שהשולח שליח לקדש את האשה ומת אסור המשלח בכל הנשים שבעולם שמא קידש איזה אשה וכל אשה אחרת היא ספק קרובתה, וממילא לא יהיה ליצחק יורש אלא הוא. ואליעזר הכיר זאת מיד במרוצתו של לבן והזכיר שם המפורש והעמיד הגמלים על העין והוא עומד עליהם. וכשראה זאת לבן אמר לו בא ברוך ה' והשיבו לא אוכל עד אם דברתי דברי ויהיו קדושין גמורים ואז תהיה זו סעודת מצוה ושומר מצוה לא ידע דבר רע. בין כה וכה בא מלאך והפך את הקערה לפני בתואל, אכל ממנה ומת. לוקט מס' חמדה גנוזה להרב שלום כהנא.
פירוש זה קשה לי מסיבות שונות. האחת והיתכן שאברהם ישלח את אליעזר שקראו "ארור" לקדש אשה ליצחק? ועוד, מי אמר שהיא תמצא חן בעיני יצחק? ועוד, עיקר קדושיה חסרים מן הספר. ועוד שאם היא היתה מקודשת איך יכלה להתייחד בדרך ארוכה כזו על הגמל עם אליעזר? ועוד, מדוע יאסר יצחק בכל הנשים שבעולם, והרי הוא יכול לשאת גיורת?
(נו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַה‘ הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי: (נז) וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ: (נח) וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ:
”וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ“ פירש“י "מעצמי ואף אם אינכם רוצים“. ונ“ל שהעם היהודי ירש מהאבות והאמהות מאופיים ומתכונותיהם. האמהות סמלו את האופי החזק של עם ישראל, לעומת האבות שהיה להם אופי חלש שנבע מרחמים על מי שלא צריך לרחם, שכן אמר שהמע“ה ”מרחם רשעים אכזר“.
יעקב אינו מתחשב ברחל שהיא עקרה "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן“. ואילו רחל מתכוונת לשם שמים ”הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי“. יעקב מקלל את מי שגנב את התרפים מלבן ולא מברר תחילה את מי הוא מקלל ”עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה“. שהרי רחל התכוונה לשם שמים ”ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה“.
אברהם מרחם על ישמעאל ”וירע הדבר מאוד על אודות בנו“. שרה, לעומת זאת מגינה על יצחק, ”כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק“.
יצחק מרחם על עשיו ”הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואכלה ואברככה לפני ה‘ לפני מותי“. רבקה מגינה על יעקב ”לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב: והבאת לאביך ואכל בעבור אשר יברכך לפני מותו“.
(נט) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָׁיו: (ס) וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו: (סא) וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה וַיֵּלַךְ: (סב) וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב: (סג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים: (סד) וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל:
(סה) וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס:
”צעיף“ בר“ת ”עמך ישראל צריכים פרנסה“.
(סו וַיְסַפֵּ֥ר הָעֶ֖בֶד לְיִצְחָ֑ק אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה: סז וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֨הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּֽאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַֽחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ:
פירש"י האהלה שרה אמו – "ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו".
נר דלוק מע"ש לע"ש – נר מצוה ותורה אור – תורה ומצוות
ברכה שורה על העיסה – עשר בכדי שתתעשר – צדקה וגמ"ח – אוכל קימעא ומתברך במעיו.
ענן קשור על האהל – שויתי ה' לנגדי תמיד – הקשר התמידי עם ה'.
על שלושה דברים העולם עומד:
על התורה – כנגד הנר
ועל העבודה – כנגד הענן הקשור על האהל מעין האש שיורדת מן השמים על הקרבנות. בענן מסמל את עבודת ה'.
ועל גמילות חסדים – כנגד הברכה השורה על העיסה.
שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה:
עשרתן? – עשר תעשר – צדקה וגמ"ח.
ערבתן? – ענן קשור על האהל – שויתי ה' לנגדי תמיד – הקשר התמידי עם ה'.
הדליקו את הנר – נר מצוה ותורה אור – תורה ומצוות.
על שלושה דברים נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות:
בנדה – כנגד הענן הקשור על האהל שמסתלק מחמת הטומאה.
ובחלה – כנגד הברכה השורה על העיסה.
ובהדלקת הנר – כנגד נר דלוק מע"ש לע"ש.
וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור.
יעקב – אמר עשר אעשרנו לך, עשר בכדי שתתעשר, כנגד הברכה השורה על העיסה.
יצחק – כנגד הענן הקשור על האהל, שהיה עליו בשעת העקידה.
אברהם – כנגד הדליקו את הנר שהיה אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים.
לה וַֽיהֹוָ֞ה בֵּרַ֧ךְ אֶת־אֲדֹנִ֛י מְאֹ֖ד וַיִּגְדָּ֑ל וַיִּֽתֶּן־ל֞וֹ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב וַֽעֲבָדִם֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וּגְמַלִּ֖ים וַֽחֲמֹרִֽים: לו וַתֵּ֡לֶד שָׂרָה֩ אֵ֨שֶׁת אֲדֹנִ֥י בֵן֙ לַֽאדֹנִ֔י אַֽחֲרֵ֖י זִקְנָתָ֑הּ וַיִּֽתֶּן־ל֖וֹ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ: לז וַיַּשְׁבִּעֵ֥נִי אֲדֹנִ֖י לֵאמֹ֑ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַֽעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י ישֵׁ֥ב בְּאַרְצֽוֹ: לח אִם־לֹ֧א אֶל־בֵּית־אָבִ֛י תֵּלֵ֖ךְ וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְלָֽקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִֽי:
פרק כה, (א) וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה:
תרגם יונתן ב"ע "וְאוֹסִיף אַבְרָהָם וּנְסַב אִיתָא וּשְׁמָהּ קְטוּרָה הִיא הָגָר דִקְטִירָא לֵיהּ מִן שֵׁרוּיָא".
"דִקְטִירָא לֵיהּ מִן שֵׁרוּיָא" פירושו שהיא היתה קשורה אליו מהתחלה, מאז ילדה לו את ישמעאל. או אפשר לומר שהיא היתה בת זוגו מן השמים ואילו את שרה לא נשא אלא משום שהיתה בת הרן אחיו. שהם היו משפחה מצומצמת שלהרן נולדו שתי בנות, מלכה אשת נחור אחיו, ויסכה היא שרי אשתו, ובן אחד הוא לוט גיסו.
עוד נראה לי לפרש "דִקְטִירָא לֵיהּ" שהכינה לו תבשילים שהרי היא היתה האמה של שרה. "קטורה" מלשון קטורת הוא עשן העולה מהבישולים, ו"שרויא" הוא כמו שרותא שהיא סעודה.
הקשה דעת זקנים והרי ישראל אסור במצרית ותירץ שאברהם היה גר וגר מותר במצרית. "ובמדרש איתא על פי הדיבור עשה".
ולי נראה שמאחר שזה היה קודם השעבוד לא חל איסור זה עדיין ואעפ"י שהאבות קיימו את כל התורה כולה, נראה לי שלא קיימו מצוות שנאסרו עקב ניסים או מאורעות שקרו בחלוף הזמן כמו קריאת המגילה והדלקת נרות חנוכה וכן האיסור לשאת מצרית עד שיעברו ג' דורות.
(ב) וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ: (ג) וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים: (ד) וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה: (ה) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק: (ו) וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם: (ז) וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים: (ח) וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: (ט) וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא: (י) הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ: (יא) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי:
"אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם" – מדוע צריך היה הקב"ה להמתין עד לאחר מותו של אברהם בכדי לברך את יצחק בנו? רש"י ז"ל פי' שאברהם לא רצה לברך את יצחק מפני שידע שיצא ממנו עשיו. ולכן אמר יבוא בעל הברכות ויברך לאשר חפץ. ואין זה מיישב את הקושיא. מדוע לא בירך הקב"ה את יצחק בעוד אברהם בחיים? ולי הקטן נראה לפרש לפי המבואר בפרשה הקודמת שהקב"ה לא היה חפץ לברך את יצחק בפני אברהם, כי אז היה צריך לברך באותה העת גם את ישמעאל אהובו של אברהם. לפיכך המתין הקב"ה מלברכו עד לאחר מות אברהם.
ואמנם שאלת השאלות היא מאחר שפירש רש"י בריש פרשת לך לך "והיה ברכה – הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי את אדם ואת נח ואותך, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ". מדוע א"כ לא בירך אברהם את יצחק בנו? ונ"ל שזוהי ראיה נוספת לאהבתו המועדפת של אברהם לישמעאל. ובשל קנאתו לישמעאל, לא בירך את יצחק.
(יב) וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם: (יג) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם: (יד) וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא: (טו) חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה: (טז) אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם: (יז) וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: (יח) וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל:
כתב בעל הטורים "וסמיך ליה ואלה תולדות יצחק, לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים אזי יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק". והוא כמו "ולאום מלאום יאמץ" ביחס של יעקב לעשיו. אלא שהדמיון ביניהם קלוש שהרי ישמעאל עשה תשובה, ולא נאמרה עליו הציפיה שכאשר הוא יפול יקום ישראל.
דרשות
דרשתי בסעודה שלישית בביהכנ“ס ”בית יעקב באטלנטא ג‘אורג‘יה בשנת תשנ“א
”ויביאה יצחק האהלה שרה אמו“ – רש“י ז“ל הביא את המ“ר בזה“ל ”ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו“.
יש להתבונן בג‘ הדברים שהיו ברבקה שבשלהם היתה נחמה ליצחק אחרי מותה של שרה אמו. הראשון ש“היה נר דלוק מע“ש לע“ש“. וכי יש מצוה בנר שיהא דולק כל השבוע מע“ש לע“ש? ומהי חשיבותה של הברכה שהיתה מצויה בעיסה? גם זה שהיה הענן קשור על האהל בבוא רבקה אל ביתה של שרה טעון ביאור.
נ“ל לפרש ע“ד האמור במשלי ו, כג ”כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר“. מבחינה רוחנית, התורה מאירה את הבית דרך לימוד התורה ושמירת מצוותיה. כשאש התורה בוער בבית אפשר לחוש את חומו בכל פנות הבית. הבית מלא אורה של תורה כי מתגוררים בו בני תורה שכל מעיינם הוא לימוד תורה. ואמנם הנר מסמל את כל מצוה ומצוה באופן נפרד. לנר יש חשיבות מיוחדת בכך שהוא מתמקד בפרטי המצוה ובאופן קיומה על הצד היותר טוב. הדרך להאיר את הבית היא לא רק דרך לימוד תורה, אלא בעיקר דרך שמירת המצוות כל אחת בנפרד, בכל היבטיה. הזמן להתמקד יומם ולילה בלימוד תורה ובשמירת המצוות קשה יותר בששת ימי המעשה, בעוד האדם עסוק לספק מזון למחייתו, אבל בש“ק החל מע“ש עד מוצ“ש, הוא הזמן הראוי ביותר לכל אדם למלאת ולהשביע את נפשו ברוחניות התורה ובקיום מצוותיה, באופן שאותו שפע יהיה בכחו להשפיע על כל ששת ימי המעשה, עד לע“ש הבא, שאז חוזר חלילה ידליק שוב את הנר. לשבת סגולה מיוחדת הן מחמת קדושת היום, והן מחמת הנשמה היתרה שאנחנו זוכים לה ביום קדוש זה. ואולי זוהי כוונת המדרש ”שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת“, והיה הבית מלא אורה ורוחניות מהשבת שעברה.
הברכה השורה על העיסה תבואר ע“ד הנא‘ ”עשר תעשר – עשר בכדי שתתעשר“. כאשר האדם נותן צדקה ועושה חסד עם הזולת, גורם שתשרה הברכה במעשה ידיו ובממונו. וכידוע גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, שהצדקה אינה אלא בממונו וגמילות חסדים בגופו. רבקה היתה הסמל לגמילות חסדים שבגין היותה בעלת חסד, הוכיח אותה הי“ת ליצחק. ונ“ל שהעיסה אינה אלא דוגמה וסמל למידת החסד שהגומל חסדים עושה עם זולתו יותר מהמגיע לו, ובשל כך ראוי הוא שיעשו עמו באותה מדה, והיא הברכה שבעיסה.
ומהי הברכה שבעיסה? מכניס קמעא לתנור ומוציא מדה מרובה מזו שהכניס. זהו ענין הברכה שאדם מקבל יותר מהקרן שהשקיע, וזאת בעקבות ”עשר“, צדקה וגמ“ח שגורמים לו להתעשר. והראיה לכך שהרי המצה נקראת ”לחם עוני“, כי את אותה מדה שהכניס לתנור, זה מה שהוא מוציא ממנו. משא“כ עיסה של חמץ,
וענן קשור על האהל – יובן עפ“י הפסוק ”שויתי ה‘ לנגדי תמיד“, שהוא הקשר התמידי שבין אדם לבוראו, כאשר האדם מזמין את הי“ת לחייו היומיומיים, לביתו למקום עבודתו ולמשפחתו.
ונ“ל שרעיון זה מובע נפלא במה שאמרו אנשי כנסת הגדולה באבות א, א ”על שלושה דברים העולם עומד. על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים“.
על התורה – כנגד הנר שהיה דלוק מע“ש לע“ש.
ועל העבודה – וענן קשור על האהל – היא עבודת ה‘, תפלה וקרבנות. הענן מסמל את האש שהיתה יורדת מלמעלה ומתחברת עם האש שמלמטה ואוכלת את הקרבן בביהמ"ק. בביתו של אברהם הענן היה קשור באורח תמידי על האהל של אברהם ושרה, ומאוחר יותר גם על האהל של יצחק ורבקה. והוא היה הסממן שאימת את הקשר בל ינתק שהיה בינם להי“ת.
ועל גמילות חסדים – כנגד ברכה מצויה בעיסה, שהצדקה וגמ"ח הם הגורם לברכה שתשרה על העיסה.
כל אדם הוא עולם בפני עצמו ועל ג‘ דברים אלה עומד עולמו. זאת למדנו מהבית היהודי של שרה, ובזה המשיכה רבקה אשתו ”ויביאה יצחק האהלה שרה אמו“, באוירה של שרה אמו.
ולסיום נ“ל שלזה התכוון גם התנא במשנה המפורסמת של “במה מדליקין“ שבפ“ב דשבת, מ“ז ”שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר! והכי פירושו:
עשרתם? מל‘ ”עשר תעשר“ האם הברכה שורה במעשה ידיכם עקב הפרשת תרומות ומעשרות ונתינת צדקה לעניים? כנגד הברכה המצויה בעיסה.
ערבתם? רמז לענן הקשור על האהל. האם ערבתם את הקב“ה במעשה ידיכם? והאם הזמנתם אותו לבתיכם תוך כדי אכילה בקדושת השלחן והמאכלים?
הדליקו את הנר! כנגד כנגד הנר שהיה דלוק מע“ש לע“ש שהרי מדובר בע“ש עם חשכה, שזהו הזמן להקדיש את כלכם לתורה ומצוות, לתפלה ולאכילה בקדושת השבת. זהו הזמן להטעין ולמלא את המטען הרוחני שבנשמתכם.
וכשם שלכל איש יש עולם משלו, גם לאשה יש את עולמה המיוחד לה שעל ג‘ דברים הוא עומד, והנשים הנכשלות בהן מתות בשעת לידתן. והם בנדה ובחלה ובהדלקת הנר.
בנדה – כנגד הענן שמסלקת אותו בטומאתה.
בחלה – שאם אינה מפרשת את החלה אין הברכה שורה בעיסתה והיא מכשילה את בני ביתה.
ובהדלקת הנר – אם אינה מחנכת את בניה הקטנים למצוות שהרי נר מצוה ותורה אור. כנגד הנר שהיה דלוק מע“ש לע“ש.
ולסיום דברי נ“ל לקשר ענין זה גם לג‘ אבות האומה בסדר ההפוך ככתוב ”וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק. ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר“.
אברהם – ”הדליקו את הנר“ שהיה הוא ושרה אשתו מדליקים את נר הי“ת בכל מקום בואם.
יצחק – בבחינת ”ערבתן“ שהיה ענן שחור כרוך עליו בשעת העקדה.
יעקב – בבחינת ”עשרתן“ כמו שאמר ”וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך“.
דרשתי בשנת ה'תשנ"ח
לכאורה קשה, מה ההבדל בין משפחתו של אברהם לבין הכנעני שישב אברהם בקרבו? בעיון בפרשני המקרא אנחנו מוצאים שסיבת הדבר היתה מפני שהם היו עובדי אלילים. ושאל הרה"ג משה מלכה בספרו נטפי המים והרי גם משפחתו של אברהם היו עובדי אלילים, שנאמר "ואנכי פניתי הבית" ופירש"י "פניתי מע"ז"?
ותירץ שמתוך דבריהם שאמרו "בוא ברוך ה'" וכן מזה שאמרו "מה' יצא הדבר" וכיו"ב משמע שהאמינו בתורתו של אברהם בא-ל אחד. והוכיח דבריו מזה שלבן פינה את הע"ז מהבית וזלזל בה לעיני אורחו, וכתב שזוהי הוכחה ברורה שאינו מאמין בה. "ואולי החזיק את זה בבית לעיני הרואים… שלא ינדו אותו מפני כפירתו ביראתם". ע"כ.
ואמנם פירוש זה אינו מניח את דעתי העניה, וכי יעלה על לב בר דעת שאדם יחזיק בביתו ע"ז שאינו מאמין בה אך ורק לעיני הרואים? ועוד קשה הרי היה יכול לסלקה מהדרך מבלי לפרסם שהיתה בידו? ועוד קשה שהרי מפורש בפסוק שלבן היה עובד ע"ז, שהרי רחל בתו גנבה ממנו את התרפים?
על קושיא זו האחרונה עמדו הרמב"ן, הראב"ע והרד"ק באומרם שהתרפים לא היה בהם עניין של ע"ז. והוסיף שם הרד"ק כי "לא יתכן להעלות על הדעת שכל כ"ב שנה שישב יעקב בביתו של לבן לא הספיק לעקור ממנו ע"ז".
ואני הקטן נפלאתי על דבריו שהרי מפורש אנחנו אומרים בהגדה "ולבן בקש לעקור את הכל", וזה היה כעבור כ"ב שנה ששהה בבית לבן ואילו לא התרה בו הי"ת "השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע", הרי היה רוצח את כולם. ומכאן שלבן לא היה מושפע מסגולותיו הרוחניות וממדותיו התרומיות של יעקב. זאת ועוד שבפשט הדברים תרפים הם ע"ז, שאילולי כן מדוע רחל גנבתם? ועוד, שהרי לבן עצמו קראם "אלהים" באומרו "למה גנבת את אלהי"?
ולכן נראה ברור מפשט הכתובים שלבן ובתואל היו עובדי ע"ז, וכפירש"י "ואנכי פניתי הבית – מע"ז". וכן משמע מהכתובים שקודם בואו של אליעזר היה הבית מלא ע"ז ולא פינה אותה אלא כדי להכניס שם את אליעזר, שבא מביתו של אברהם, ומסתמא היו כלם עובדי ע"ז ולא רק מחזיקים אותה בבית. וכן מפורש בהגדה "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו במצרים". וזה היה בודאי שנים רבות אחרי אברהם, ומיירי בבני ישראל עצמם. וכן במדבר עשו את עגל הזהב ואמרו עליו "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", וכן במלכים ירבעם בן נבט והבאים אחריו עבדו לאלהי עשתורת ולאלהי צידון ולבעל ולעוד רבים. ומה התימה הגדול על לבן ובתואל שעבדו ע"ז בזמן שהאמונה בא-ל אחד היתה עדיין די חדשה, ולא כבשה לבבות רבים? וא“כ הדרא קושיא לדוכתה, במה היתה שונה משפחת אברהם מהכנענים בארץ?
ונראה לעניות דעתי לבאר שההבדל בין הכנעני לבין משפחתו של יעקב היתה נעוצה בכך שכנען היה בנו של חם שנתקלל ע"י נח אביו באומרו "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו", וכפי שמצינו בענין אליעזר שהיתה לו בת ו"בכל" שמה, והיה חפץ להשיאה ליצחק. ומפשט לשון הגמ' משמע שהוא הציע אותה לאברהם עבור יצחק בנו ואברהם דחהו במלים "אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך". וזו היתה הסיבה האמיתית שלא רצה אברהם להשיא את יצחק בנו לאחת מבנות הכנעני כי קללת עבד היתה דבוקה בחם ובכל זרעו אחריו עד עולם, ולא משום היותם עובדי ע"ז, שהרי גם משפחתו היתה עובדת ע"ז כמותם.
עוד נראה לפרש את ההבדל שבין ברוך לארור, שאעפ"י שאלו ואלו עובדי ע"ז מ"מ הרע מושרש בקרבו של הארור, והוא חלק מעצמיותו, כמו הנאמר בישמעאל "והוא יהיה פרא אדם" וקללה זו היא במהותו של ישמעאל עד עצם ימינו אלה. וכן הוא הדבר בכנען שקללת נח דבקה בו ובזרעו אחריו "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו". אבל יתר עמי הארץ אעפ"י שגם הם היו עוע"ז, לא עבדוה אלא מחוסר ידיעה ובאמונה שלמה, שהיא הממצעת בינם לבין הבורא ית'. והם בבחינת תינוק שנשבה שמשתדל בידיעה שרכש לעבוד את ה' בדרכו שלו. וכן יהודי רפורמי שמשתדל בכל כחו לעבוד את ה' לפי מה שהשכיל מנעוריו מהוריו ומוריו, ונוסע בשבת לביהכנ"ס. אין זה בכלל מחלל שבת, אלא הוא דין תינוק שנשבה. וכן עובד אלילים ומכוין דעתו בהם שיהיו מעין ממצעים בינו לבין ה' והוא רואה בעליל את ממשיות הכח של הסט"א הטמון בהם, זה אינו דומה לעובד אלילים האומר לעץ אלי אתה. וכן גם הנוצרי מכוין להתפלל לקב“ה דרך אותו האיש. ההבדל התכליתי שביניהם הוא שה"ברוך" שורשו טוב ויש לצפות ממנו שייטיב דרכיו, משא"כ ה"ארור", ארור הוא לעד ולעולמי עד, ואי אפשר להיישירו לדרך האמת כי זה היפך טבעו. ועליהם אנחנו מצווים "לעולם בהם תעבודו", ו"כל המשחרר עבדו עובר בעשה".