פרשת לך לך

יאהדונהי; יאהלויההו ישהלווהם; אאדלנייהו אשדלנוים; יאאלהידהוונשהליום
פרק יב, (א)
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:
לֶךְ לְךָ
ראיתי רמז נחמד מבעל הטורים שהמלים "לך לך" הם בגימטריא "מאה", ורמז לו בזה כשתהיה בן מאה אעשך לגוי גדול כי אז נולד יצחק.
לֶךְ לְךָ
פירש״י להנאתך ולטובתך. אבל אברם לא הלך להנאתו אלא "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'", לקיים מצות בוראו.

זה היה הנסיון הראשון של אברם. ומדוע ניסהו?
פירש אור החיים הקדוש "או אפשר, כי להיותו אדם ראשון בקדושה, אשר בעשרה דורות שקדמוהו לא היה אדם שהכיר אלהותו ודבר אתו אלהים, לזה נהג ה' עמו בסדר זה שלא הראה שכינתו אליו עד שבחן אותו אם מקיים גזרותיו, ולאחר שקיים דבריו והלך לו מארצו וכו' אז נגלה אליו דכתיב וירא ה' אל אברם, מה שאין כן שאר הנבראים שכבר קדמה ונשתקעה האמונה בלבם מאברהם והושרשו בקדושה היה נגלה להם תחלה". נראה לי ביאור מה שכתב "והושרשו בקדושה" שכשם שאדה"ר השריש בעולם את חטאו לדורי דורות, כך השריש אברהם את קדושתו ואמונתו לדורי דורות.

ומה היו עשרה הנסיונות?
א) לך לך
ב) ויהי רעב בארץ
ג) לקיחת שרה לבית פרעה
ד) שבי לוט ומלחמת אברהם עם המלכים
ה)לקיחת הגר לאשה
ו) מצות המילה
ז) לקיחת שרה לבית אבימלך
ח) גירוש הגר
ט) גירוש ישמעאל
י) עקדת יצחק.

אל הארץ אשר אראך – זוהי גישת היהדות שהכל בידי שמים, אין המקום מקודש בפני עצמו אלא מחמת רצונו של הקב"ה. הארץ נתקדשה משום שאותה הראה הקב"ה לאברהם. ואותה הוא בחרלהשכין את שמו שם. אל הארץ אשר אראך – "אראך", בגי‘ ”ארץ ישראל“
כדלהלן: "אראך" במילוי כל אות ואות, אל“ף – בגי‘ מאה ואחד עשרה, רי“ש – בגי‘ חמש מאות ועשר, אל“ף – בגי‘ מאה ואחד עשרה, כ“ף – בגי‘ מאה. ובס“ה שמונה מאות שלושים ושתים כמנין ”ארץ ישראל“.
כתב הרמב"ן "ויתכן לומר כי אברהם מבראשונה ידע כי ארץ כנען היא נחלת ה' ובה יתן ה' חלקו, והאמין כי "אל הארץ אשר אראך" ירמוז לו על ארץ כנען, או על כולה, או על אחת מכל הארצות האל,
ושם פניו אל כלל ארץ כנען, כי שם הארץ אשר יראנו באמת". ומהיכן ידע זאת? נראה לי משום שאדה"ר ונח כבר הקריבו שם על המזבח.
וכתב אור החיים "לצד שהיה חושב מחשבות להפרידו כדבר ה' לזה תכף במוצאו סיבה דחפו בב' ידים. וראיתי לחזק פירוש זה גם ממה שאמר הכתוב וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא
נא עיניך מאמר זה יוכיח כי ה' היה יושב ומצפה מתי יפרד לוט מעמו, בכדי להראותו את הארץ". עכ"ל
"מארצך וממולדתך ומבית אביך" – ע"ד מה שאמר עקביא בן מהללאל באבות ג, א "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת – (ממולדתך); ולאן אתה הולך – (מארצך);
ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – (ומבית אביך). (אש"ת בשם ספר חשבה לטובה).

מדוע לא הודיע הקב“ה לאברהם לאיזה ארץ הוא שולח אותו?
המדרש רבה הביא שני תירוצים. האחד, כדי לחבבה עליו. והוא כאחד שאומר לבנו סע מזרחה עד למקום שאפסיק אותך ותמצא שם מתנה חשובה ויקרה מאוד שהשארתי עבורך. סקרנות הבן לדעת מהי אותה מתנה מתגברת והולכת והוא נושא את רגליו להגיע שם מהר ככל האפשר לראות את המתנה.

והתירוץ השני – ליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה. בפשט הדברים מכיון שכל נקודה ונקודה בציווי היא בבחינת חידה, והוא מקיים אותה אך ורק משום שהבורא ציוהו הריהו מקבל שכר על כל פסיעה שהיא עבורו בבחינת חידה. וק“ל על התירוץ הראשון "בכדי לחבבה עליו" והרי כבר נא‘ בסוף פ‘ נח ”ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם“. וא“כ הרי כבר עלתה במחשבה לפניו ללכת ארצה כנען ורק במקרה הוא נעצר בחרן ולא המשיך את דרכו, ואיך תהיה הארץ חביבה עליו יותר משום שאמר לו ה' אל הארץ אשר אראך?

והרבי ממודזי'ץ הוסיף להקשות גם על תירוצו השני של המדרש רבה, ובמקום מה שתירץ שם "ליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה" פי' רש"י "על כל דבור ודבור" והקשה שהרי המלים ”אל הארץ אשר אראך“ אינם מיותרים אלא נחוצים לגופם, והמיותר הוא מה שאמר לו ”אשר אראך“, שהיה לו לומר אל ארץ ”כנען“? ותירץ שכאשר בני דורו של אברהם ראו אותו אורז את כל חפצי ביתו להעתיק את דירתו ושאלוהו לאן פניך מועדות? השיב להם אינני יודע? והוסיפו מה הפירוש אינני יודע, איך אדם מעתיק דירתו למקום שאינו ידוע? ואז היה משיבם שהבורא ית‘ ציווהו על כך ואז החלו לשאול שאלות שהציקו לו ביחס למהותו של הבורא ית‘. מה ההגיון לקיים מצוות של הבורא שאי אפשר לראות אותו,
ומצוות כאלה שאין להם שום הבנה? אז התאמץ אברהם להסביר את עצמו, ומשום שרצה הקב“ה לתת לו שכר על כל דיבור והסבר שנתן אברהם לכל קהל השואלים, לפיכך לא הודיעו את מקום היעד.

תירוץ נאה הוא אלא שאינו בפשט דברי רש“י. וקשה לי שהרי כאשר אברם נצטווה "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", הוא כבר יצא משם עוד קודם שנצטווה כפי שנז‘ בפסוק דלעיל, ולא היה צריך לצוותו אלא ”לך לך מבית אביך“? ועוד קשה לי שהרי ארץ ישראל נקראת ”ארץ האבות“ והיא "ארצך" האמיתית של אברהם. וכאשר יוצא מפיו של הקב“ה ”לך לך מארצך“ הרי זה ביטוי נצחי שנותן פתחון פה לשטן לגלות מהארץ הקדושה?

ולכן נראה לעניות דעתי ליישב שכאשר דבר ה‘ אל אברם, באותו זמן דבר אל כל יהודי ויהודי, בניו של אברהם העברי, בו נרמזה הגלות הארוכה מארצנו הקדושה בפסוק "והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו“, וכשצווהו בעוד מועד "לך לך מארצך“, כבר נגזרה עליו גזרת הגלות מארץ ישראל, שהרי בודאי לא חרן היא ארצו, וגם לא אור כשדים שאותה כבר עזב לפני הציווי. ובהכרח שלא ”מפני חטאינו גלינו מארצנו“, שאילו היה כך מדוע א“כ הפיץ אותנו בכל העולם והרי היה צריך להגלות את כלנו ביחד לאיזה שהוא מקום אחר בעולם, אלא ודאי שגם אברהם עצמו כאשר קבל ציווי זה תמה על כך שלא נודע לו מקום היעד והסיק מזה מסקנה כי מטרת נסיעתו היא להפיץ את ידיעת הבורא ית‘ בעולם האלילי.

ומסע זה הוא מסע אינסופי שאין לו יעד מסויים אלא הוא בכל העולם כלו, ולא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה ומעשה אבות סימן לבנים. וזוהי המצוה שמצוה הקב“ה את כל יהודי בצאתו מארץ הקדש ”לך לך מארצך“, ”אל הארץ אשר אראך“. אולי מבחינת האדם, גולה הוא מרצונו ומדעתו להגיע למקום מסויים בשביל סיבה זו או אחרת, אבל באמת הקב“ה מגלגל אותו לאותו מקום בכדי לפעול שם את פעולתו הרוחנית, הן ביחס לעצמו ולמשפחתו, והן בכדי לפעול על זולתו הזקוק לעזרתו.

והכל במטרה ”לתקן עולם במלכות ש-די“, ו”מה‘ מצעדי גבר כוננוודרכו יחפץ“ תהלים לז, כג. מבחינת  האדם דרכו של עצמו יחפץ, אבל הסיבה האמיתית היא מה‘ מצעדי גבר כוננו.
וענין זה דומה לתינוק שנולד, שלנשמתו יש כבר שם ידוע, אלא שהאב והאם זוכים להינבא ולקרוא אותו בשם נשמתו. וכבר ראינו שהרבי מלובביץ‘ נהג לשלוח את אלפי שלוחיו לכל חור ופינה בעולם מבלי שהיתה להם ידיעה מתכלית אותה שליחות ורק בסופו של דבר הבינו עד כמה היתה חשובה שליחות זו שמטרתה היתה להציל אי אלו נשמות יקרות שהיו עזובות שם. ואמנם הרבי בחזונו ראה שיש מה לעשות בכל מקום ומקום. ויש להסביר זאת עפ“י הנאמר במשה ”וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול“ ופירש“י ”וירא כי אין איש“ ראה שאין שום נשמה יקרה שעתידה לצאת מזרעו ורק אז הרגו. ונראה שדרך אותה ראיה חזונית ראה גם הרבי זצ“ל.
ועל השאלה הראשונה מדוע לא הודיע הקב“ה לאברהם לאיזה ארץ הוא שולח אותו? תירץ המגיד מדובנא שלא לכל ההולך ממקום למקום יש מטרה שווה. יש שמטרתו להגיע למחוז חפצו,

ויש שעיקר מטרתו לברוח ממקומו ולא משנה להיכן להגיע. הראשון אינו ממלא את יעודו עד שיגיע למחוז חפצו. ואילו הבורח ממקומו, בכל פסיעה שהוא מתרחק הוא ממלא יותר את יעודו. לכן לא רצה הקב"ה להגיד לו את היעד בכדי שיקבל שכר על כל פסיעה ופסיעה.

(ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל – זה שאומרים א-להי אברהם. לכאורה מהי הגדולה בזה? מסביר זאת המגיד מדובנא. אנשים מתפעלים כאשר סתם בן אדם מגיע בעושרו לעשרת אלפים דולר. ולמיליונר כשמגיע למליוני דולרים. ולקב"ה שמלא כל הארץ כבודו ממה יש להתפעל? שתהיה חשיבותו של אברהם כל כך רבה שכאשר ירצו לשבח את הקב"ה יאמרו שהוא א-להי אברהם.

על פי זה כאשר נתבקשתי לשאת את דברי בועידה חינוכית של מנהלים באחד המלונות בהרי הקטסקל והרי אין מי שמכיר אותי אלא בזכות אשתי שתחי' שהיתה מנהלת של ישיבת רמב"ם בבולטימור, פתחתי את דברי ב"מי אנכי"? כאשר אני בטבריה אני מתכבד בזה שאני נכדו של הרה"ג מאיר ועקנין זצוק"ל, שהיה רב העיר וראב"ד של טבריה. וכאשר אני בנתניה אני מתכבד בזה שאני בנו של הרב שלוש שהוא רב העיר נתניה, וכאשר אני בניו יורק אני מתכבד בזה שאני אביו של הרב גדעון, רב קהילת אדרת-אל במנהטן. ועכשיו אני מתכבד בזה שאני בעלה של ד"ר רבקה שלוש כי אם אני אינני אני אז מי אני בכלל. אלא שלפי דברי השל"ה דלעיל כך יהיו משבחים אותי. אלה היו דברי הפתיחה.

אף על פי שכתב הרמב"ן ש"להבטיחו בעד יציאת הארץ אין בו טעם", מכל מקום אמרו חז"ל שהוא אחד מעשרה נסיונות. ומדוע? נראה לי משום שכל אדם שמשתקע במקום מסוים לא נוח לו לעזוב את מקומו למקום אחר, והוא בבחינת "אשרי יושבי ביתך" ומדוע? כי אז "עוד יהללוך סלה" אנשים מתחילים להכיר מי אתה ומדברים עליך טוב. שכן "טוב שם משמן טוב" ולכן היה צריך להבטיחו על השם "ואגדלה שמך".

וֶהְיֵה בְּרָכָה – אומרת הגמ' "בך יהיו חותמים – מגן אברהם". שאל הרב מנחם פלדמן בדרשתו בשנת תש"מ, מה הגדולה הזו הרי עדיף היה אילו היו חותמין בכל שלושת האבות שהם מסמלים את ג' הדברים שהעולם עומד עליהם על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים? ותירץ שכוונת הדברים "בך יהיו חותמין" שגם התורה והעבודה וגמילות חסדים יהיו בתורת חסד.

וקשה לי איך יהיו התורה והעבודה בתורת חסד? נראה לי לבאר שהתורה לא תהיה עליו כמעמסה אלא ישקוד להבין כל סוגיא על בוריה לשמה. וכן התפלה שלא יעשה תפלתו קבע אלא תחנונים לפני המקום ושלא ימלמל את מלותיה כמצות אנשים מלומדה אלא בבחינת "יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך" וזוהי תורת חסד, ותפלת חסד. וכן גמילות חסדים עצמה יתן בעין יפה, ולא כאחד שכפאו שד.

"בך יהיו חותמים" פירש יפה בספר שרי המאה שמאחר שעל שלושה דברים העולם עומד, בראשונה עד שנבנה בית המקדש העולם עמד בזכות התורה, ובזמן בתי המקדש העולם עמד בזכות העבודה, ובדורות האחרונים שלפני ביאת המשיח נתמעטו התורה והעבודה והעולם עומד בזכות צדקה ומעשים טובים שהם סמל לאברהם איש החסד שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, וזוהי כוונת הדברים "בך יהיו חותמים".

וזהו גם הפירוש לפסוק שמונה את האבות לא כסדר לידתם "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור". מוסיף על כך בספר שרי המאה להרב מיימון שגם אם אין לאדם שום אחת מג' הזכויות הנז' אלא שמסר נפשו בעד קדושת ארץ ישראל זוכה בעבורה לחיי עולם.

ונ"ל שזה פירוש נוסף למלים "בך יהיו חותמים" שהכוונה לדור של ימינו שבו תהיה הגאולה בזכות אברהם איש החסד.

(ג) וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה: (ד) וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן: (ה) וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:

"ואת הנפש אשר עשו בחרן" – פירש"י אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. במשמע שעד התגלותו של אברם בעולם היו כלם עוע"ז. וגם הרבה לאחר מכן כמו שאומר בעל ההגדה "מתחילה עוע"ז היו אבותינו במצרים". ועוד זמן רב לאחר מכן, ואפילו בזמן השופטים והנביאים והמלכים, עבודה זרה היתה נפוצה בכל העולם.

וראוי להתבונן במציאות עכורה זו, שכביכול דוחקת את רגלי השכינה, היתכן שעובדי ע"ז היו כ"כ טפשים לעבוד ולהתפלל לעצים ולאבנים לכוכבים ולמזלות? הרמב"ם פי‘ שעוע"ז לא היו טפשים כלל, אלא שהם ידעו איך להשתמש בכחות הטומאה לצרכם האישי בחיי היום-יום. הם ידעו את שמות המלאכים ומה כחו של כל אחד מהם. וע"י אותם כחות הטומאה שהיו ידועים להם, היה בכחם להגשים את חלומותיהם מבחינה כלכלית, לרפאות את חוליהם, להוריד מטר כשהם מבקשים וכו', ויתכן שבדור הפלגה הם בנו בעזרתם את העיר והמגדל שראשו בשמים. הם הזריקו כביכול חיים ע“י כחות הטומאה לאותם אלילים דוממים כמו שנתנו חיים לעגל הזהב. ולכן גם השתחוו להם בחשבם שהמה א-להים. ומשהופיעו אברם ושרה בטלו את האלילים ועשו נפשות לבורא העולם.

אלא שדבר זה קשה לעיכול, שהרי עוד הרבה לפני הולדתו של אברם היו ישיבות גדולות ומפורסמות כישיבתם של שם ועבר, שם למד יעקב אבינו י“ד שנה, ולפיכך לא נענש על אותם שנים שלא קיים מצות כבוד אב ואם, ובהכרח שלמדו שם את תורת ה' שאילולי כן מדוע לא נענש יעקב על זמן זה? ונאמר באבות "עשרה דורות מנח ועד אברהם", משמע ששם בן נח חי תשעה דורות קודם אברם, ומדוע א"כ התפרסם אברם על כך שבגיל ג' שנים הכיר את בוראו, ונקרא אברם העברי להורות שכל העולם היו מעבר אחד והוא היה מהעבר השני? ומה היה החידוש בכך שאברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, והרי שם ועבר שחיו הרבה לפניהם חנכו תלמידים רבים להכיר את בוראם ולעסוק בתורתו בישיבתם? זאת ועוד יש להבין, מאחר ותורה עדיין לא ניתנה, איזה חומר לימוד למדו בבית מדרשם של שם ועבר? ומה למד יעקב אבינו במשך י"ד שנה ששהה שם?

ועוד יש להקשות על מאי דאיתא באבות דר' נתן פל"ג "עשרה דורות מנח ועד אברהם וכי מה צורך לבאי עולם בכך אלא ללמד שכל אותן הדורות היו מכעיסין לפניו ולא היה אחד מהם שיהלך בדרכי הקב"ה, עד שבא אברהם אבינו והלך בדרכי הקב"ה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי". היתכן שכל אותם בחורי ישיבות של שם ועבר היו מכעיסין לפניו מלבד אברהם שהיה יחיד ויחידי? ומה היו דרכי הקב"ה, שלא היה אחד מהם שהלך בדרכיו?

אפשר לפרש שקודם שהכיר אברם את בוראו כל מה שלמדו בישיבת שם ועבר היתה תורתו של נח, שבה כל אחד דאג רק לעצמו ולמשפחתו בבחינת "צדיק בפרוה" ואילו אברם לימד תורה חדשה לחנך את העולם כלו להכיר להם שיש בורא לעולם, וחינך אותם ללכת בדרכי ה‘ ובמידותיו, בבחינת "מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'", שכל אחד מהם ידאג לא רק לעצמו, אלא גם לזולתו.

עוד אפשר לפרש שבישיבת שם ועבר לא עסקו כלל בידיעת ה' ולא התבוננו בהשגחתו ית‘ אלא כל עסקם היה רק במלאכים. שם למדו את סודות הקבלה המעשית, שהם שמות המלאכים, תפקידם וכוחותיהם, כמו גם את שמות כחות הטומאה והסטרא אחרא כי זה לעומת זה עשה הא-להים, ובעיקר למדו בישיבה את הדרך להשתמש במלאכים למטרותיהם הגשמיות בעוה"ז. כגון להרוג את שונאיהם בהבל פיהם כשם שמשה הרג את המצרי בשם המפורש, להמציא יש מאין, להוריד גשמים בעת הצורך, לרפא חוליהם, לעזור להם בשעת מלחמה, לבנות מגדל וראשו בשמים במטרה להלחם בהי"ת, ולעשות עוד דברים שהם נגד רצונו ית', וכיו"ב. וכשם שלא עסקו בידיעת הי"ת שהמציא את כל הכחות הנז' כך גם לא עסקו במצוות שבין אדם לחברו ובתיקון מדותם, וכל אחד דאג רק לעצמו.

ולפי"ז יש להניח שמה שלמדו בישיבת שם ועבר היה מה שאנחנו מכנים "תורת הנסתר", וזה גם מה שלמד יעקב אבינו בישיבת שם ועבר באותן י"ד שנים הידועים לפי חשבונו של רש"י. אבל רוב תלמידי הישיבה לא עבדו את הי“ת, אלא היו כלם עובדי אלילים, כוכבים ומזלות. ולכן מצינו במדרש שאברם באופן יחידי הכיר את בוראו בכחות עצמו, ולא דרך איזו ישיבה, ולא דרך מה שמסרו לו הוריו ומוריו או גדולי וחסידי הדור, משום שלא היו כאלה בנמצא. ומאידך אפשר שדוקא דרך ישיבת שם ועבר זכה לכוון את כל למודיו במטרה לדעת את ה'.

ונראה שכאשר אנשי כנה“ג ביטלו את יצה“ר של ע“ז, השכיחו את שמות הטומאה, ובכך בטלה ע“ז. ואמנם נראה לעניות דעתי שבאותו הזמן נשתכחו גם שמות הקדש מפי חכמי ישראל ולא ידעום רק יחידי סגולה שהיו עסוקים בתורת הקבלה, כי זה לעומת זה עשה הא-להים.

(ו) וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ:

וקשה מה הקשר בין ראש הפסוק "ויעבר אברם בארץ“ וכו‘ לסופו "והכנעני אז בארץ"? ועוד קשה, מה הקשר בין המלים "וילך אתו לוט“ לפסוק שלאחריו ”ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן"? ראיתי בס' חמדה גנוזה מהרב שלמה כהנא בשם ס' כ"ח שאברם עבר בכל הארץ בשעה שהכנעני היה כובש והולך, ואף על פי שהיתה אז שעת מלחמה בכל זאת ה' הצילו בכך שלא חשדוהו שהוא מרגל. ובזה יישב גם את הקשר שבין ראש הפסוק "וילך אתו לוט“ לסופו ”ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן", שאברם היה נוסע לארץ מחמת קדושתה, אבל לוט התאמץ ללכת אתו אך ורק מחמת גילו של אברם, שהיה אברם זקן מופלג בן מאה שבעים וחמש, וידע שאין לו יורש והיה מצפה למותו בכדי ליורשו. ונראה שזאת ידעו גם רועי לוט שהיו מרעים שדותיו בשדות זרים וטוענים שאין זה גזל כי ניתנה הארץ לאברם ממילא סוף כל סוף יהיו כל אלה שדותיו של לוט שהוא יהיה היורש של אברהם.

והכנעני אז בארץ – רש"י פירש "היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם, לפיכך ויאמר ה' אל אברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת, עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם".

ואור החיים פירש "או אפשר שרמז בשם כנען על דרך מה שדרשו ז"ל (ילקוט) בפרשת שלח לך וגו' ארץ כנען שרמז אל ישראל שבאו מאברהם בן מאה שנה ושרה בת תשעים שנה הרמוזים בחשבון תיבת "כנען" לזה הוצרך להודיע והכנעני אז בארץ".

כוונתו שתיבת "כנען" היא בגי' מאה ותשעים וגילאי אברהם ושרה כשנולד יצחק רמוזים בשם כנען ואעפ"י שהבטיח ה' את הארץ לאברם מ"מ עדיין לא הגיע הזמן.

(ז) וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו: (ח) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה': (ט) וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה: (י) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ: (יא) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ:

מפרש אור החיים "ואומרו כי אשה יפת וגו' ולא הספיק לומר כי יפת מראה את, נתכוין לומר כי אחת היא בעולם אשה יפת מראה היא ואין דומה לה והבן". ואכן אני מבין מדבריו שהוא תיאר אותה כמלכת היופי העולמית.

(יב) וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: (יג) אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ: (יד) וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד: (טו) וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה: (טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים: (יז) וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם:

וַיְנַגַּע – נראה לעניות דעתי מידה כנגד מידה, הוא נגע בה – וינגע ה'.

(יח) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא: (יט) לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ: (כ) וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ:

פרק יג, (א) וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה: (ב) וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב: (ג) וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי: (ד) אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה': (ה) וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים:

וְאֹהָלִים – אומר המד"ר שני אהלים. רות המואביה שממנה יצא דוד המלך ונעמה העמונית אם רחבעם בן שלמה.

(ו) וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: (ז) וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ:

הרמב"ן הביא את מה שפירש רש"י מהמדרש והקשה עליהם "ואני תמה, כי המתנה שנאמרה לאברם לזרעו היתה, שנאמר למעלה לזרעך אתן את הארץ הזאת, והיאך יירשנו לוט". ואני תמה על תמיהתו שהרי מפורש בפסוק ט"ו "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם". וכן בפסוק י"ז "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה". אלא שקשה ביותר, לו יהי שניתנה הארץ לאברם בחייו, הרי הוא עדיין חי, ואיך הם חושבים לרשת אותו בחייו?

וגם על רש"י קשה שכתב "ויהי ריב – לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין". וכי אם לא היו הכנעני והפרזי בעלי הארץ אלא היא היתה שייכת כבר לאברם, האם אין זה גזל בחיי אברם?

(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ:

פירש יפה אור החיים הטעם שחשש למריבה הוא כי הם קרובים וחושבים את עצמם שווה מול שווה לאברהם. וז"ל: "עוד ירצה כי להיותם אחים אין לוט ולא רועיו מתנהגים בכבוד הצריך לאברהם בחושבם כי אין הפרש. מה שאין כן אם היו אברהם ולוט בלתי קרובים היו נוהגים כבוד באברהם לצד רוממות כבודו אשר גדלו אלהים".

ומה בין ריב למריבה? אומר השל"ה הקדוש שריב הוא על דבר פעוט ואילו מריבה היא מחלוקת בלתי פוסקת.

(ט) הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה: (י) וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר: (יא) וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו: (יב) אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם: (יג) וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד:

שמעתי מהרב שלום הלברשטאם שפירש בדרך רמז וחידוד ”סדום“ בר“ת בס‘עודתא דד‘וד מ‘לכא רמז ליושבים בסעודת מלוה מלכא במוצש“ק במסיבת ריעים, ”רעים“. ”וחטאים“ מלשון וחטאת את הבית שהוא עניין טיהור, שהם נקיים מעוונות.

(יד) וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה:

אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ – נראה לי שהמושג "להסיר את הלוט" שהוא הבגד המכסה את הפנים או את הדבר העטוי בלוט בא מפסוק זה.

(טו) כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: (טז) וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה:

כאן המשיל את ישראל לעפר ובפרשת וירא לכוכבים. כשיורדים יורדים עד עפר וכשעולים עולים עד לכוכבים. (ירושלמי שקלים א, ה)

ופירש יפה ר' חיים מצאנז ישראל הם כמו הכוכבים. נראים קטנים מלמטה אבל למעלה הם מאוד גדולים.

ואיתא במדרש רבא מה עפר הארץ מסוף העולם ועד סופו כך בניך יהיו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו. ומה עפר מכלה את כל המתכות והוא קיים לעולם כך ישראל.

(יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה: (יח) וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה':

פרק יד, (א) וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם: (ב) עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר: (ג) כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח: (ד) שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ: (ה) וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם: (ו) וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר:

פירש הרמב"ן "איל פארן – כתרגומו מישר פארן. ואני אומר שאין איל לשון מישור, אלא מישור של פארן איל שמו, ושל ממרא אלוני שמו, ושל ירדן ככר שמו, ושל שטים אבל שמו, וכולם מתורגמין מישרא, וכל אחד שמו עליו". לשון רש"י". והקשה עליו ותירץ מה שתירץ עיי"ש.

ולי נראה כי מלת "ככר" פירושה דבר עגול כמו בלשון העברית השימושית. ונקרא ככר הירדן כי מכל קצותיה משקים ממנה מים וכל האיזור סביבותיה פורח בעיגול. וכן ככר לחם שהיו רגילים לאפותו עגול. וכן לבשו כרים הצאן שהם מוקפים בצמר.

(ז) וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר: (ח) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים: (ט) אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה: (י) וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ: (יא) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ: (יב) וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם: (יג) וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם: (יד) וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן: (טו) וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק: (טז) וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם: (יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ: (יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן: (יט) וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

פירש אור החיים "וכאומרם ז"ל שתנאי התנה ה' עם מעשה בראשית וכו', וכאומרם בפסוק ארץ יראה וגו' הרי כי לולי אברהם אין לה' קנין שמים וארץ והבן". כוונתו בזה שאילו לא פרסם אברם את שמו ית' בעולם לא היה לו ית' קנין בארץ מחמת התנאי שהתנה עם מעשה בראשית. א"נ אילו לא היה אברם בעולם היה העולם נחרב כי הברית שכרת ה' עם העולם היה בתנאי ולא נתקיים התנאי עד שבא אברם. נמצא שאברם כביכול קונה שמים וארץ.

(כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל: (כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ: (כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

הרמת יד זו מהי? פירש הרמב"ן "והנכון בעיני כי אמר הרימותי ידי אל ה' להיות הקדש וחרם לפניו אם אקח מכל אשר לך, כי ההקדשות יקראו כן "תרומת יד", כלשון כל מרים תרומת כסף ונחשת, וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'". ע"כ.

ולי נראה שאין זה לשון הקדש אלא לשון שבועה כמו שעושים בבתי המשפט גם בימינו, בהיות הנשבע רוצה להתרומם ולהיות קרוב יותר לשמים, ואין אפשרות אחרת שיהיה חלק מגופו מעל לגובה הראש אלא בהרמת ידו. ובהשבעו באותו הזמן יורה באצבע בחיי מי הוא נשבע, בחיי מי שאמר והיה העולם.

ונראה שמפני שאסור לישבע על חינם כתב הזהר בפרשת יתרו אות ה' שאסור לפרוס ידיו כלפי מעלה ללא תפלה או ברכה. ונראה לעניות דעתי דאין צריך לומר שבועה, שזה ברור מאליו.

(כג) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם: (כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם:

"רק אשר אכלו הנערים הם יקחו חלקם" – מכאן למדנו מוסר השכל, כל אדם יכול לוותר על החלק שמגיע לו, אבל אין זה ברשותו לוותר על חלקם של אחרים, ואפי' אם הם ברשותו הבלעדית, כמו נעריו של אברם שהיו משרתים אותו. באותה מידה לא ראוי לאב לוותר על חלקם של בניו הקטנים, שמצפים לשכר עבור מלאכה ועזרה שהושיטו לאנשים זרים, אם זה בציווי האב או שלא בציוויו.

פרק טו, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד:

שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד – העיר לי הרב וו'ילר שמלים אלו הם בר"ת "משה". ועל פי זה נראה לי לפרש שזה מסמל את הרעיון שנזכר במדרש "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם זה משה רבינו", שכביכול זהו שכרו של אברם, שממנו יצא משה רבינו שהיה נותן התורה מסיני. ולפי זה הכי פירושו: שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד ומהו אותו שכר? משה שיצא ממך שעליו נאמר "עלית למרום שבית שבי".

פירש"י "שלא תענש על כל הנפשות שהרגת“. נמצינו למדים שאפי' בשעת מלחמה אם אדם רוצח ללא סיבה עתיד ליתן את הדין, ובהכרח שהיה אברם ירא שמא רצח אנשים נקיי כפים, ורק היודע מחשבות אדם, יכול היה להעיד שכל אחד מאלה שהרג אברם היה בבחינת ”הקם להרגך השכם והורגו“, ולא יענש על הריגתו. מאידך מצוה על כל אדם להרוג את הקם להרגו. ומלבד זה יש עליו החובה מהתורה להשמיד להרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים את אלה שהתורה ציוותה עלינו למחות את שמם והם עמלק ושבעה עממין, אף על פי שהם לא פתחו במלחמה נגדנו.

ולי נראה לפרש כי מאחר שהיה אברם מסתכן תוך כדי עשית צדק בעולם קבל עידוד מהקב"ה ואמר לו לא לפחד כי הוא לעולם יעמוד לצידו להצילו ולהגנתו. ולזה השיב אברם מה תעזור הצלתך לי כי סוף כל סוף אמות בלא בן שהבטחתני בו. ועוד, שהרי הבטחתני שיהיה לי בן ולא קיימת ומה יוסיפו עוד הבטחותיך.

(ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר:

ראיתי לחקור מהו שורש המלה "דמשק" אליעזר?

כתב התורה תמימה בהערותיו בביאור המלה ”דמשק“ אליעזר, ”וכמו שכתב הבחור סוף מאמר ד‘ שכל השרשים שהם יותר משלש אותיות כמו אבנט, אלגביש, ארגמן, בדלח, גבעל, גזבר, גלמוד, דרדר, דרבן, דרכמונים, וכדומה אינם מלשון הקודש, יען כי בלשון הקודש אין שורש יותר משלש אותיות, וכנודע באור חז"ל במלה לטטפת, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים. ובמסכת ראש השנה כו. מפרש הפסוק במשוך בקרן היובל דפירושו קרן השור, שכן בערביא קורין לדוכרא יובלא, ואמר ר' עקיבא, כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה, למאי נפקא מינה לפרושי הפסוק אשר כריתי לי, כשהלכתי לאפריקי היו קורים למעה קשיטה, למאי נפקא מינה לפרושי מאה קשיטה דאורייתא, ובתחום קן נשריא קורין לתרנגול שכוי, למאי נפקא מינה לפרושי הפסוק מי נתן לשכוי בינה, ובסנהדרין עו: דריש על הפסוק אותו ואתהן, אותו ואת אחת מהן, שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, וכן פירשו במובן כזה עוד ענינים שונים, עיין במס' שבת לא: ומועד קטן כח: ועוד בכמה מקומות, ועיין בנמוקי רמב"ן פ' ויצא דהמלה זבדני אינה מלשון הקודש, יעו"ש. והנה אליעזר היה מכונה עבד אברהם כמפורש כמה פעמים בפסוק, עבדו זקן ביתו, וילך העבד, עבד אברהם אנכי, ויוצא העבד, ובשפות ישנות, וכעת בשפת צרפת, מכונה עבד בשם דמשטי"ק, (וגם באנגלית סוג עבודה של נקיון הבית נקרא   (Domestic workואם כן יש לומר דכיון דהזכיר אברהם כאן את אליעזר בשם בן משק ביתי, בא הכתוב להוסיף להודיע מי הוא בן משק ביתו הוא דמשק אליעזר, כלומר הוא העבד אליעזר, ומה שתארו כאן בשם מושאל דמשק ולא בשם פשוט עברי עבד כמו בכל מקום, הוא מפני שכיון שזכרו אברהם בשם בן משק בא הכתוב לתארו בשם דמשק שהוא לשון נופל על לשון משק, שכן דרך הכתובים בכל מקום, כמו בשופטים ט"ו חמר חמרתים עיין שם ברלב"ג ובמיכה א' בתי אכזיב לאכזב, והרבה שם כהנה, וכן כתב רש"י בפ' בראשית בפ' ואתה תשופנו עקב. אך מה שראו חז"ל לדרוש כאן שם דמשק, בלשון נוטריקון – דולה ומשקה, הוא מפני כי מדרך חז"ל לדרוש שמות שאינם מצוינים במקור לשון הקודש, וכמו שדרשו הרבה כהנה, ועי' דברינו בפסוק ושם הנהר השלישי חדקל וצרף לכאן. עכ"ל.

ומי היה "הבחור" שנכתב שמו בכינוי זה?

ראיתי בקורות חיים משו"ת בר אילן כדלהלן: "הלא הוא אליה בן אשר הלוי לויטה אשכנזי, הוא "אליהו בחור" או "הבחור" נולד בשנת אלף ארבע מאות ששים ושמונה ומת בשנת אלף חמש מאות ארבעים ותשע למנינם, בלשן עברי וחוקר המסורה בתקופת הרנסאנס, ממדקדקי העברית בימי הביניים ומראשוני הכותבים ספרות ביידיש. נולד בעיירה נוישטאט ליד נירנברג בבוואריה. בצעירותו עבר לאיטליה בעקבות רדיפות יהודים בגרמניה. שהה בונציה, בפדובה, ובשנת אלף חמש מאות שש עשרה עבר לרומא, ושם קיבל את חסותו של אג'ידיו דה ויטרבו, קרדינל מלומד נוצרי ואף התגורר בביתו. בחור לימד את דה ויטרבו עברית וכתבים יהודיים, והעתיק לספרייתו כתבי יד של חיבורים יהודיים, לרבות חיבורים קבליים. קשריו של בחור עם הקרדינל תרמו לקבלת הפנים החמה שזכה לה דוד הראובני כאשר הגיע לרומא, ולפגישתו עם האפיפיור כמו גם עם מרטין לותר. יחסיו עם נוצרים ועם הנצרות היו טובים, ובהקדמת ספרו "הבחור" כתב דברי תודה לשותפו הנוצרי. בחור התמחה בדקדוק עברי ובחקר המסורה, בסוף שנות השלושים הוזמן על ידי המלומד הנוצרי פאולוס פאגיוס לחזור לגרמניה ולפקח על בית הדפוס שבבעלותו. בחור נענה להזמנה, ועבד בבית הדפוס שנה אחת משנת אלף חמש מאות ארבעים ואחד עד אלף חמש מאות ארבעים ושתים. בדפוס איזנא ראו אור כמה מחיבוריו החשובים ביותר. בשנותיו האחרונות חזר לוונציה ושם מת. בין צאצאיו נמנה מאות שנים מאוחר יותר דיוויד קמרון ראש ממשלת בריטניה.

(ג) וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי:

הקשה אור החיים א) איך יוכל לומר הן לי לא נתת זרע וגו' והלא כבר הבטיחו ואמר לו ושמתי זרעך כעפר הארץ ומה לו לפקפק ח"ו בדברי ה'. ב) אומרו "הן לי" היה לו לומר הן לא נתת לי. ג) צריך לדעת הכוונה באומרו והנה בן ביתי יורש אותי אחר שאין לו זרע מה לי אם יורש אותו בן ביתו או אחר"?

ולי קשה היאך נחה דעתו של אברם בתשובת הקב"ה הבט נא השמימה וספור הככבים ובאומרו כה יהיה זרעך, יותר ממה שהבטיחו קודם לכן והיה זרעך כעפר הארץ?

אוה"ח תירץ שיש חילוק בין המשילו את זרעו לעפר שהם בני אדם בזויים לבין המשילו אותם לצדיקים המשולים לכוכבים ובזה נחה דעתו. עיי"ש. ולי נראה שבברכת "והיה זרעך כעפר הארץ" לא היתה בזה שום פעולה מצד אברם, אבל בברכה של הכוכבים קודם הודיעו "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם" שעשה אברם פעולה מצידו בבחינת אתערותא דמלתתא, שהיא משולבת עם האיתערותא דמלעילא והיא מעין ברית שכורתים שני הצדדים, ומעין שותפות הדדית ובכך נחה דעתו.

(ד) וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ: (ה) וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:

כשם שאתה מביט השמיימה וסופר את הכוכבים בידיעה שלא תוכל לספור אותם, כה יהיה זרעך. לא יפלא מהם דבר, הם יהיו למעלה מן הטבע, למעלה מן האפשרויות, ויעפילו לעלות. לא ימודו את הרצון, במידת היכולת. כי אם את היכולת, במידת הרצון. (באש"ת בשם מהר"ם מלובלין).

הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים – יש לשאול הרי מחזה זה היה ביום שאין בו כוכבים שכן בפסוק י"ב לקמן נאמר "ויהי השמש לבוא". ועוד הרי ידוע מנין ישראל ואיך אמר שמנינם כמנין הככבים? ונראה לי ליישב שהכוונה אינו במנין של גופות גשמיים כשתמנה אותם בערך שווה זה לזה אלא בערך של נשמות רוחניות יקרי ערך כשהן בתוך הגוף, כפי שנאמר על משה שהוא שקול כנגד שישים ריבוא, ויאיר בן מנשה היה שקול כנגד שלושים וששה בני אדם, ועוד. וזה כאשר אור התורה זורח עליהם. ויש לבאר את זה גם במונחים פיזיים. ישנם כל מיני סוגי מטבעות, אעפ“י שכולם נראים שוים בגדלם. האחד של זהב, השני של כסף והשלישי של ברונזה. וכן אפילו אותו מטבע מכסף או זהב ערכו משתנה אם הוא ישן מלפני שנים רבות. עוד נ“ל לבאר שמנין זה הוא כנגד כל נשמות עם ישראל מאז היותו לעם ועד היום הזה כולל כל אלה שמתו או נהרגו מאיזו סיבה שהיא שאין באפשרות שום אדם למנות אותם. ועוד נראה שאין הכוונה רק לעם ישראל אלא לעם אברהם שכולל גם את ישמעאל ועשיו וצאצאיהם, ובפרט אם נמנה את כל נשמותיהם שמאז ועד היום אין דרך לספור אותם. ולכן אמר ה' לאברם ביום, כשאור השמש זורח, הבט נא השמימה, שאז בודאי לא תוכל למנות את הככבים כי ערך זה אינו לעין בשר. ויאמר כה יהיה זרעך.

(ו) וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה:

ולכאורה קשה אחרי שהאמין בקב"ה שחיזק את הבטחתו בעניין הזרע והארץ מדוע הקב"ה חשבה לו לצדקה? אלא מאחר וההבטחה על ירושת הארץ מותנית בכך שישמרו את מצוות ה', ומאחר והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, מה תועיל ההבטחה על הארץ אם יהיו בניו רשעים? אלא שעם כל זאת מפרש אור החיים "האמין בה' שכן יעשה ולא הרהר אחר מדותיו לומר והלא וכו' ויחשבה ה' לאברם צדקה שהפליא להצדיק".

וליתר ביאור, בהכרח שאברם התפלל שיהיו לו בנים מהוגנים והאמין בה' שיהיו מהוגנים ויהיו ראויים לירש את הארץ. ולכאורה יכול היה אברם לבקש מה' על בניו שיהיו מהוגנים וקרוב לודאי בקשתו היתה מתקבלת למעלה. עניין זה גופא שלא ביקש וסמך על הקב"ה חשבה לו ה' לצדקה. ועוד, שבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. ועוד, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

פירש"י "ויחשבה לו צדקה – הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו. דבר אחר במה אדע, לא שאל לו אות אלא אמר לפניו הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה, אמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות". ע"כ.

ובגמ' מגילה לא: "אמר לפניו רבונו של עולם, במה אדע? אמר לו קחה לי עגלה משלשת וגו'. אמר לפניו רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות" וכו'.

וקשה מדוע קבל בשופי את הבטחת הזרע והיה צריך ערבויות עבור הבטחת הארץ? ועוד, מדוע נענש אברהם לת' שנות שעבוד לשאלתו במה אדע כי אירשנה? ועוד, מה עניין הקרבנות לירושת הארץ? ונראה לעניות דעתי שהבטחת הזרע היא מתנה מאתו ית' ובזה לא פקפק אברהם שיקבל מהקב"ה אבל את הבטחת הארץ שאינה בתורת מתנה ולא בתורת ירושה אלא בתורת כיבוש שבניו יצטרכו להלחם ולכבוש את הארץ, שאל מאתו ית' במה אדע שתעזור להם לנצח במלחמותיהם? או באיזה זכות תעזור לבני לכבוש את הארץ? והשיב לו בזכות הקרבנות.

ועדיין קשה לי מה עניין הקרבנות לכאן? לכן נראה לי לחדש דלא מיירי רק בקרבנות שהקריבו בבית המקדש, אלא בזכות מסירות הנפש וקרבנות אדם שנפלו בשעבוד מצרים. ובתקומת מדינת ישראל בזכות קרבנות השואה, ובזכות חיילינו הגבורים שנפלו במלחמות השונות במסירות נפשם על קדושת הארץ, שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. והטעם ששאל רק על הירושה כי הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, ומלחמה היא בגדר פחים, וביקש לדעת איך יצליח במלחמותיו והודיעו הקב"ה שצריך ללכת לטירונות של ת' מאות שנים שהם מעשר כנגד ד' אלפי שנים שנותרו מימי אברהם עד סוף שית אלפי שני דהוי עלמא. ומה שאמר לו קחה לי עגלה משולשת וכו' לא היה זה בתור קרבן אלא כריתת ברית כידוע.

(ז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: (ח) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה:

צריך להבין איך אברם שעבר עשרה נסיונות בהצלחה והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, שאל את הבורא ית' שאלה זו "במה אדע כי אירשנה", שממנה משתמע לכאורה שהיה לו חוסר אמונה בהבטחתו ית'? ואף שהשיבו חז"ל על דרך הנאמר ביעקב "שמא יגרום החטא", יש לשאול מדוע לא בקש ערבות זו גם בשעה שהבטיחו על הזרע? ואין לומר שהבטחת הזרע היתה כדרך כל הארץ משא"כ כיבוש. שהרי אדרבא זה שבן מאה שנה ובת תשעים יולידו הוא פלא עולמי שאין דוגמתו עד שאפי' שרה אמנו אמרה "צחוק עשה לי א-להים כל השומע יצחק לי. מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקוניו". לעומת זאת בעניין הבטחת הארץ כבר נתנסה אברם בכיבוש חמשת המלכים שהיו אז בבחינת מעצמות, וידע שאם ה' הבטיחו, הוא בודאי יעמוד לו במלחמותיו, וכ"ש שיצליח במלחמתו לכבוש את א"י הקטנה יחסית? ועוד קשה על תשובת הי"ת, "ידע תדע כי גר יהיה זרעך" וגו'. האם זו תשובה לשאלתו ”במה אדע“?

הרב ב"צ פירר עמד על שאלה זו ופירש שאברם היה בטוח שבזכויות שיש לו יעזור לו ה‘ לכבוש את הארץ. ואמנם שאלתו היתה מנין יהיה בטוח שזרעו יהיה ראוי לירש אותה. וקשה לפירושו וכי בורא העולם יכול היה להשיב על זה והרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ובודאי שאם לא יתנהגו עפ"י חקי התורה יפסידו הבטחה זו. ואפי' אם הקב"ה ירצה ליתנה להם לא יוכל עשות זאת עפ"י מידת הצדק והיושר. שהרי קדושת א"י אינה סובלת את אלה שיחללו את קדושתה.

ונלע"ד לפרש קרוב למה שהוא עצמו פירש אך במשעול שונה. שאלת אברם לא היתה איזה סימן תתן לי שתקיים את הבטחתך שממנו נראה כביכול שלא האמין דיו בהי"ת. אלא אמר אברם להי"ת בידוע לי שבני אחרי יחטאו שהרי יצר לב האדם רע מנעוריו. ולפיכך כוונת שאלתי "במה אדע" היא, מה יצטרכו לשלם עבור הבטחה זו? איך יוכלו להכין ולזכך את עצמם למעלה רמה זו? ובמלים אחרות, מה יצטרכו בני לעשות בכדי שיגיעו למדרגתי שזכיתי לה מכח עשרת הנסיונות שעברתי בהצלחה? הקב"ה לא בחר באברם רק מכח עשר הנסיונות אלא בעיקר מכח ענוותנותו שאמר ”ואנכי עפר ואפר“. לזה השיבו הקב"ה למדרגת ענווה זו שאתה זכית לה יצטרכו בניך לעבור ארבע מאות שנות שעבוד, ובכך שמשעבדיהם יורידו אותם עד עפר יגיעו למדרגתך,  ורק אז אקנה אותם מחדש להיותם נקראים ”עמי“ ובזה יזכו לקיומה של הבטחה זו של כבוש הארץ. ואם אמנם יחטאו שוב ואצטרך לגרש אותם מהארץ תבוא עליהם שואה אחר שואה עד שיהיו להם הזכויות המספיקות לשוב ולכבוש את הארץ כפי שראינו בימינו אלו בבנית מדינתינו אחרי השואה הנוראה באירופה. פירוש זה מיישב את שאלתו של אברהם שבאמת לא היה בה שמץ של חוסר אמונה. וזה גם יבהיר מדוע סובל עמנו כה רבות בשנים? ונוכל גם לתת מענה לשאלה הידועה האם לא היה הי"ת כביכול יכול לראות בעני עמו בשואה הנוראה והאכזרית באירופה? והתשובה לכך היא שהכל טמון בברית בין הבתרים. בהבטחה זו טמון סוד קיומו הנצחי של עמנו עד סוף כל הדורות ע"ד "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם".

(ט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל:

ולזה אמר לאברם "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל" השילוש עניינו נצחיות ע"ד הנאמר "ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה‘ מעתה ועד עולם". התורה מחזרת אחר בניה, אלה שהמשיכו בקיומה משך ג' דורות, שעליהם אמר שלמה המלך בקהלת "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". ולכן בברית בין הבתרים ביקש ממנו להביא ג' מינים וכל מין שיהיה משולש, כמו חבל המורכב מג' חוטים וכל חוט שזור בג' חוטין שבאופן זה לא יוכל להינתק. תור מרמז על הגאולה שנא‘ "וקול התור נשמע בארצנו". א"נ תור מרמז לכובש שיעמוד תמיד בפרץ להעניש את העם החוטא. ואילו הגוזל רומז לעם ישראל שהוא נתון בכל שנות גלותו למרמס ולגזל מצד כל הסובבים אותו בעבור חטאיו. א"נ שכל ג' המינים המשולשים ירמזו לג' מעצמות העל שיהיו בעולם בכל דור ודור, והתור הוא המנגח בכל פינה ופינה כנציג של שבעים הזאבים ברמיסת הגוזל. א"נ ירמזו לג' הדתות: הנצרות בכל ארצות הברית, אוסטרליה ואירופה, האיסלם בכל ארצות ערב, והפגניזם שבהודו ובסין שעד עצם היום הזה ברובם עדיין עובדי אלילים. ובכל אחת מהם ישנם אתיאיסטים שאינם מאמינים במקור דתם.

(י) וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר:

רמז לו שכל העמים ומעצמות העל יהיו בסופו של דבר מבותרות, ואילו הגוזל הרך לעולם לא ימוט. "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזב".

(יא) וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם: (יב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: (יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:

יָדֹעַ תֵּדַע – איך ידע? ראיתי פירוש נחמד שכאשר יטעמו טעם גלות ירצו וגם ירוצו לארץ ישראל, והיא תשובה לשאלת אברהם במה אדע כי אירשנה.

מפני מה נענש אברהם שישתעבדו בניו ארבע מאות שנה, אומרת הגמרא בפרק א' דנדרים מפני שהפריד בני אדם מליכנס תחת כנפי השכינה. באומרו תן לי הנפש וכו'. (דעת זקנים)

ונראה לי שכוונתו היא שאילו לא היה אברם לוקח את לוט ומפרידו מהם, קרוב לודאי שהיה לוט וריעיו מכניסים אחרים מהאומות תחת כנפי השכינה. כיוצא בזה פירשו חז"ל שנענש יעקב על שהחביא את דינה מפני עשיו אחיו, שהיתה היא יכולה להכניסו תחת כנפי השכינה. ובאמת זוהי שאלה גורלית לימינו אם נכון ללמוד בבית ספר לא דתי בכדי למשוך אליו תלמידים לא דתיים או לשמר את התלמיד הדתי שלא יתקלקל בבחינת אוי לרשע ואוי לשכנו.

יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם – מסביר המד"ר שזהו המקור להבטחת הי"ת שהארץ היא לנו בירושה שאין לה הפסק, שהרי הובטח להם שבכל ארצות גלותם לא תהיה להם מנוחה ותמיד ירגישו שם שהם בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם.

(יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: (טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: (טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה:

ממשמעות הפסוק נלמד שאם היה שלם עוון האמורי היו נכנסים מיד לארץ. ולפי זה קשה מה עם גזרת השעבוד? אלא שהכל כבר נגזר מלמעלה כולל כל החטאים והגלויות שיהיו תוצאותיהם באופן שגם גזרת השעבוד תתקיים בדרך זו או אחרת. ומאחר שהעתיד תלוי במעשה הבנים לא יכול היה יעקב לומר לבניו מה יקרא להם באחרית הימים כדלהלן: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (לקמן מט, א) ופירש"י שם "ואגידה לכם – בקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים".

(יז) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה:

רמז למפלגת "יש עתיד" ולראשיה מהתורה מנין? "והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה" – בתוך המלים "תנור עשן ולפיד אש" מונחות האותיות של שם התנועה "יש עתיד". ובפרוטרוט "תנור" בגי' "שי פירון" "ולפיד אש" רמז ליאיר "לפיד". ואילת שקד, "אילת" בגי' "אמת", כי היא מיצגת את האמת שבתנועה זו.

ובאופן כללי יש ללמוד מתוכן הפסוק, שהרבה עשן יוצא מתנועה זו, שמחניק את המדינה. ולפיד אש שעומד לשרוף את המושג "מדינת היהודים" ואת שם המדינה "מדינת ישראל" כי הם שורפים כל שמץ של יהדות מהמדינה והופכים אותה למדינה דמוקרטית, ליברלית וחופשית. מדינת כל אזרחיה.

בן גוריון נלחם על "כיבוש השממה" למען המדינה היהודית ולשמאלו יאיר לפיד נלחם על "כיבוש המדינה" למען יתקיים בה הנאמר בתורה "ושממו עליה אויביכם היושבים בה". והם כל שונאי ישראל השמאלנים.

(יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: (יט) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: (כ) וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: (כא) וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי:

פרק טז, (א) וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר: (ב) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי: (ג) וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה: (ד) וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ: (ה) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ: (ו) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ: (ז) וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר:

ויש לכאורה לשאול מה איכפת לנו איפא מצא אותה המלאך? ומה רוצה התורה ללמד אותנו בזה? ונ“ל לפרש כי התורה רומזת לנו בזה שהגר ציפתה שאברם יבוא אליה למדבר כדי לשכנעה לשוב הביתה מרוב אהבתה אותו, או אולי יעזוב את שרה ויצטרף אליה ואל בנו ישמעאל מרוב אהבתו אותה. ואמנם כן היה, אלא שבמקום שהוא עצמו יבוא אליה שלח אליה מלאך דרך תפלתו לה‘. ודבר זה מרומז בכתובת שאליו ברחה. כי הבורח מתחבא מפני הרואים אותו, אך היא הלכה למדבר שאין בו עצים ואינו מקום מסתור להחבא. עַל־הָעַ֖יִן, למקום שהכל יכולים לראות אותה. על “עֵ֥ין הַמַּ֖יִם“, מקום שכל הולכי מדברות הולכים שם לרוות צמאונם. ”בְּדֶ֥רֶךְ שֽׁוּר“ בדרך בטוחה ולא בדרך עקלתון, והטעם בכדי שימצא אותה אברם מיד כאשר יצא אל המדבר לחפש אותה.

(ח) וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת: (ט) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ:

הטעם שלא אמר לה המלאך לשוב אל אברם בעלה, אלא אמר לה שׁ֖וּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּ֑ךְ, אולי להורות לה שאברם אינו בעלה, ולהורות לה שלא תהין לחשוב שהיא יצאה מכלל היותה שפחה לשרה משום שילדה בן לאברם.

”וַתְּעַנֶּ֣הָ שָׂרַ֔י וַתִּבְרַ֖ח מִפָּנֶֽיהָ“, איך יתכן ששרה אמנו תנהג באופן כזה לענות את שפחתה? וביותר קשה איך אמר לה המלאך ”שׁ֖וּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּ֑ךְ וְהִתְעַנִּ֖י תַּ֥חַת יָדֶֽיהָ“? והיה נראה לכאורה לפרש "והתעני" דהיינו ששרה תמנע ממנה מצות "עונה", ושורש מלה זו יתבאר בזה על דרך מלה והיפוכה. וביאור הדבר שכיון שהיו לה יחסי אישות עם אברם ואהבה אותו כבעל, אם שרה תמנע ממנה לשכב עמו יחשב כאילו היא מענה אותה. שהרי התורה חייבה כל בעל בשאר כסות ועונה, ומניעת יחסי אישות נחשב לעינוי, וכן מצינו שמניעה זו היא בכלל ה‘ עינויים בת“ב ויו“כ. והיה נראה לומר שזו היתה כוונת המלאך, וזה מה שעשתה שרה שמנעה ממנה לשכב עם אברם. אלא שמציווי המלאך ”שׁ֖וּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּ֑ךְ וְהִתְעַנִּ֖י תַּ֥חַת יָדֶֽיהָ“ לא משמע אלא שהוא עינוי של ממש תחת ידיה. זאת ועוד שא"כ לא היה המלאך צריך לצוות עליה לשוב אל גבירתה, שהרי גם אם היא תשאר במדבר, לא יהיו לה יחסי אישות עם אברם.

ונראה לעניות דעתי שציווי זה לא היה צו שעה בלבד אלא צו לדורות, ללמד שכשם שנתקללו בני חם להיות עבדים לשם ויפת, כך נתקלל ישמעאל להיות עבד לבני ישראל, וכך גם נתקלל עשיו מאוחר יותר בברכת יצחק ליעקב ”הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך“.

(י) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: (יא) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ: (יב) וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן:

”והוא יהיה פרא אדם“ – היה צריך לומר ”אדם פרא“ כמו ”אדם חכם“ שאדם הוא שם העצם והתואר בא אחריו. ולכן נראה לעניות דעתי ששם העצם של ישמעאל הוא ”פרא“, ואילו אדם הוא שם התאר המורה על מראה פניו. במלים אחרות הוא "פרא בדמות אדם".

כתב האברבנאל שזו היתה עצת המלאך לחזור לשרה. אחרת, ישמעאל יהיה פרא אדם. ולעניות דעתי אין זה פשט הכתוב. ועוד, שעל אף שהגר שבה אל גבירתה נתקיימו דברי המלאך בישמעאל עד עצם ימינו אלה.

(יג) וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי: (יד) עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד: (טו) וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל: (טז) וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם:

פרק יז, (א) וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:

"ובוא וראה מה כחה של מילה מה שאין קורא הכתוב אברהם ושרה בשמם אחר שנשתנה כמו שמצינו ביעקב….. כי שמם של אברהם ושרה הראשון לא נתעקר לגמרי אך נתוספה אות  אחת של ה' על שמם ולתקן השם ומכיון שנתקן נשתקע הראשון". (עד כאן לשון דעת זקנים).

ונראית כוונתם בזה כשם שהמילה היא תיקון בל חוזר לגוף כך גם שינוי שמותם של אברם ושרי להיותם נקראים אברהם ושרה הוא שינוי שאינו חוזר. ולמה לא נשתנה שמה של שרי תיכף ומיד שהרי אין לה ענין עם מילה? נראה שמכיון שנאמר "והיו לבשר אחד" מילתו של אברהם נותנת גושפנקא גם לשמה של שרה. והראיה לכך מהמשך הפסוקים (ה) וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. שלא נאמר זה אלא לאחר שנצטווה על המילה. כיוצא בזה לא נפקחו עיניה של חוה אלא לאחר שנתנה גם לאדם לאכול שרק אז נאמר "ויפקחו עיני שניהם".

(ב) וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד: (ג) וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר: (ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: (ה) וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ:

וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם מכאן למדנו שהקורא לאברהם אברם עובר בעשה. וקשה והרי גם ביעקב נאמר "לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך" ובכל זאת התורה עצמה משתמשת בשתי השמות אפילו באותו פסוק.

ונראה לי לחדש מאחר שבלידת ישמעאל נאמר "ותלד הגר לאברם בן". ובלידת יצחק נאמר "ותלד שרה לאברהם בן". וכתיב "כי ביצחק יקרא לך זרע". נמצא שאם קורא לאברהם אברם הריהו נותן גושפנקא לישמעאל בן אברם כזרעו, ולכן עובר בעשה.

(ו) וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: (ז) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: (ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: (ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: (י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: (יא) וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: (יב) וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא: (יג) הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: (יד) וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר: (טו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: (טז) וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ: (יז) וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד: (יח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ:

ולכאורה יש לשאול מדוע הקפיד הי“ת על צחוקה של שרה ולא הקפיד כלל על צחוקו של אברהם? רש“י ז“ל פי‘ "ויפל אברהם על פניו ויצחק – זה תירגם אנקלוס וחדי, לשון שמחה, ושל שרה לשון מחוך. למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה. וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם“. עכ“ל רש“י ז“ל.

ויש לשאול על האונקלוס מנא ליה שאברהם צחק מרוב שמחה ואילו שרה צחקה מתוך לגלוג? ונראה שאונקלוס למד זאת מעצם העובדה שהקב“ה הקפיד על שרה ולא הקפיד על אברהם. וק“ל בשלמא מקפידתו של הקב“ה על צחוקה של שרה שראה את  נסתרות לבה וידע שלא האמינה, למדנו שצחקה מתוך לגלוג. אבל על זה שתרגם בצחוקו של אברהם שהיה צחוק של שמחה קשה, שאם אכן אברהם היה כ“כ שמח לשמע הבשורה, איך סתר שמחה זו באומרו מיד אחרי כן ”ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ“?

ולכן נ“ל שבאמת צחוקו של אברם שונה היה בתכלית מצחוקה של שרה. שאילו שרה הביעה על ידי צחוקה אי אמון בהבטחת ה‘, אבל צחוקו של אברהם לא היה צחוק של אי אמון וגם לא צחוק של שמחה אלא צחוק של פחד ורעדה מהבאות, והיה קשור אל בקשתו ”ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ“. אברהם שאהב מאוד את בנו ישמעאל ודאג לשלומו לא שמח לשמע הבשורה, ובקש מה‘ לא לתת לו בן משרה, כי די היה לו בישמעאל. ואולי מזה נבעה מדתו של יצחק, מדת הדין, ונקרא "פחד יצחק“.

א“נ צחוקו של אברהם בא לבטאות מה יקרא בעולם כשיצחק יוולד, וכה ביקש אברהם מהי“ת: לשם מה זקוק אני לעוד בן הרי זה יהיה צחוק בעולם שהכל יצחקו עלינו כי אין בנמצא דבר כזה שאדם בן מאה שנה יוליד בן לאשה בת תשעים שנה. ואם כי אני מאמין שהיכולת בידך לעשות את הבלתי אפשרי, אבל לשם מה אני צריך את זה? אנא הגן על בני ישמעאל, שלא ימות, ויהיה הוא הבן שהבטחת לי בברית בן הבתרים באמרך ”לֹ֥א יִירָֽשְׁךָ֖ זֶ֑ה (הכוונה לאליעזר עבדו) כִּי־אִם֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִמֵּעֶ֔יךָ ה֖וּא יִֽירָשֶֽׁךָ“.

בגלל תפלתו זו של אברהם, שלח הקב“ה, שנים רבות אחרי כן, מלאכים אל הגר להודיע לה על עתידו של ישמעאל שיהיה מאוד דומה ושווה לעתידו של יצחק ואמנם במשעול אחר לגמרי כמו שנא‘ להלן ”וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֘ שְׁמַעְתִּ֒יךָ֒ הִנֵּ֣ה ׀ בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל“.

יט וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַֽהֲקִֽמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַֽחֲרָֽיו:

הי“ת לא שעה לבקשתו של אברהם "לו ישמעאל יחיה לפניך", אלא לבקשתה של שרה "ישפוט ה' ביני ובינך", הקב"ה הודיע לאברהם "אבל" בדלית ברירה, עם כל אי הנוחות שתצמח לך מבנה של שרה, ”שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן“, והוא הבן שאליו התכוונתי בהבטחתי ”כִּי־אִם֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִמֵּעֶ֔יךָ ה֖וּא יִֽירָשֶֽׁךָ“, ולא כפי שדקדקת בטעות מהבטחתי "ממעיך" ולא ”ממעי שרה“, וחשבת שכוונתי לישמעאל שהוא יירשך. אתה אמנם שכחת את שרה אשתך שהתפללה אלי במרי שיחה שיהיה לה בן ממך, ואפילו נתנה לך את הגר שפחתה כדי שתוכל להבנות ממנה, אבל בוודאי לא נתנה לך את הגר בכדי שהיא תהיה לך לאשה תמורת עצמה, ושבנה יהיה יורש העצר.

”וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק“, שיזכיר את צחוקך שהיה בנפילת אפים שנא‘ ”וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק“, ובבקשתך למנוע את לידתו משרה שנא‘ ”הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם־שָׂרָ֔ה הֲבַת־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד“, ובבקשתך ”ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ“. השם יצחק יזכיר לך את צחוקך, צחוק של רעדה מלתתא מצידך. ואמנם ישנו צחוק נוסף שבגינו תקרא את שמו יצחק, והוא צחוקה של שרה "כל השומע יצחק לי“, שעליו הקפיד הקב“ה, והוא צחוק של רעדה מלעילא. ואכן מדתו של יצחק היא מדת הדין ונקרא "פחד יצחק“. אב ואם צוחקים ושני הצחוקים מלווים ברעדה לדורות עולם.

כ וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֘ שְׁמַעְתִּ֒יךָ֒ הִנֵּ֣ה ׀ בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל:

ואמנם כיון שאתה אברהם אוהבי ובקשת ממני ”ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ“, ”שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד“, כנגד שנים עשר שבטי י-ה. אבל בל תהין לחשוב שכיון שאעשה כדברך עם ישמעאל, יזכה הוא להבטחת הירושה שהבטחתיך בברית בין הבתרים, כי הגר לא היתה אז באותה תמונה כלל אלא אברם ושרי בלבד, ולכן נא‘:

כא וְאֶת־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָֽאַחֶֽרֶת: כב וַיְכַ֖ל לְדַבֵּ֣ר אִתּ֑וֹ וַיַּ֣עַל אֱלֹהִ֔ים מֵעַ֖ל אַבְרָהָֽם: כג וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־יִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֗וֹ וְאֵ֨ת כָּל־יְלִידֵ֤י בֵיתוֹ֙ וְאֵת֙ כָּל־מִקְנַ֣ת כַּסְפּ֔וֹ כָּל־זָכָ֕ר בְּאַנְשֵׁ֖י בֵּ֣ית אַבְרָהָ֑ם וַיָּ֜מָל אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָתָ֗ם בְּעֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ אֱלֹהִֽים: כד וְאַ֨בְרָהָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים וָתֵ֖שַׁע שָׁנָ֑ה בְּהִמֹּל֖וֹ בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ: כה וְיִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֔וֹ בֶּן־שְׁלֹ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה בְּהִ֨מֹּל֔וֹ אֵ֖ת בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ: כו בְּעֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה נִמּ֖וֹל אַבְרָהָ֑ם וְיִשְׁמָעֵ֖אל בְּנֽוֹ: כז וְכָל־אַנְשֵׁ֤י בֵיתוֹ֙ יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֖סֶף מֵאֵ֣ת בֶּן־נֵכָ֑ר נִמֹּ֖לוּ אִתּֽוֹ:

דרשות

יום ש"ק ה'תשנ"ה בביהכנ"ס נצח ישראל – אליהו שלום שלוש

איך מתקשרת פרשת לך לך עם פרשת בראשית ונח שקדמו לה? יש מפרשים שכל פרשה מטפלת בבריאה אחרת ועוסקת באדם ראשון שונה. פרשת בראשית דנה בבריאת העולם ובאדם הראשון יציר כפיו של הבורא ית'. פרשת נח עוסקת בנח, האדם הראשון שלאחר המבול ופרשת לך לך עוסקת באברם העברי, היהודי הראשון ואבי האומה העברית.

ונראה שזוהי כוונת התנא באבות פ"ה מ"ב "עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול עשרה דורות מנח עד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם". ללמד שכל דור מאותם עשרה היתה לו נחיצות בעולם לקדם את מטרת העשירי קודש הבא אחריהם, והיה ראשון לעשרה דורות הבאים אחריו.

בשבוע שעבר דנו המפרשים בשאלה אם נח צדיק היה באמת, או שהיה צדיק רק לפי דורו, בשבוע זה נדונת השאלה אם שרה אמנו עשתה כהוגן בענותה את הגר.

וזה לשון הכתוב פי"ב פסוק א' עד ו' "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי: וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה: וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ:  וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ:

בכדי להבין את מעשיה של שרי ראוי לקבל תמונה שלמה של כל שרשרת המאורעות. שרי היתה עקרה וכעבור עשר שנים ללא בנים, בקשה מהגר שפחתה הנאמנה לעזור לה ללדת בנים בגדר "אולי אבנה ממנה", אולי אוכל להכנס להריון בדרך זו "ותתן אותה לאברם אשהּ לו לאשה". "ויבוא אל הגר ותהר" – הגר נשאה לאברם ובביאה ראשונה הרתה לו. יחסה של הגר לשרה לא היה עוד כאל גבירתה אלא כאל צרתה. וגם לא כאשה נוספת לאברם אלא כאשתו המיוחסת, כזו שהיא היא עקרת הבית, מכח זה שבנה יהיה יורש העצר של אברם. אברם מצידו לא הגיב על כך אלא עמד מהצד כאילו אין לו קשר כלל לנעשה. שרי ראתה בחוסר תגובתו של אברם הצדקה כביכול מצידו, ליחסה של הגר כלפיה, ולכן באה אליו בטרוניא. "חמסי עליך, אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפוט ה' ביני וביניך".

השווה מציאות זו של חוסר תגובה הוגנת מצד אברם לחוסר תגובתם של חכמי ישראל שראו איך בר קמצא גורש לעיני כל בבושת פנים מהחתונה של אותו עשיר שהיה אוהבו של קמצא ושונאו של בר קמצא. בשל אותם חכמי ישראל חרבה ירושלים כדאיתא בגיטין נה: ודף נו. ”סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו“.

ולמה נקראת ”ענוותנותו“? הסביר נפלא הרב ישראל מאיר לאו בהספדו של אבא מרי זצ“ל ביום השלושים לפטירתו, מפני שהוא לא נתן פסק מה לעשות אלא רק הטיל ספק במה שהציעו לעשות בכדי לפתור את הבעיה. בהשוואה נלמד מה גרמה חוסר תגובתו של אברם שכביכול נתנה גושפנקא והסכמה למעשיה של הגר ומאידך נתן את הסכמתו לשרי לעשות להגר כטוב בעיניה. שעל ידי חוסר פסיקתו החדה של אברם לטובת שרי, גרם שכל בני ישמעאל יהיו שונאים מושבעים של בני ישראל בכל הדורות הבאים.

תלונתה של שרי היתה מופנית דוקא כלפי אברם ואל מדת הצדק שבו. שרי נתנה אמנם את הגר לאברם להיות לו "לאשה", נתנה לה שוויון זכויות שתהיה חשובה לבעלה כאשתו השניה בשל מדת החמלה שהיתה לה כלפי שפחתה, אבל בוודאי לא נתכוונה בזה שהגר תקח את מקומה כעקרת הבית. וכך טענה שרי לאברם "בשל החיבה המיוחדת שאתה רוחש עבורה, מרשה היא לעצמה להקל בכבודי. אתה הוא הגורם להתנהגותה, ולכן ישפוט ה' ביני וביניך".

אברם שמע אמנם את תוכחתה של שרי, אבל לא היה לו האומץ לדבר בזלזול להגר שהרתה ממנו, ולכן אמר לשרי "הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך". אם ברצונך לנהוג בה כשפחה, עשי זאת בעצמך, אל תכניסי אותי בעסקיך. "ותענה שרי ותברח מפניה". שרי ראתה שאין הגר נשמעת לה בדרכי נועם, וגם לא דרך בעלה, לכן עינתה אותה בכדי שתחוש על בשרה שהיא במדרגת שפחה בלבד, הנתונה תחת מרותה. ומדברי המלאך מוכח שעשתה שרה כהוגן באומרו להגר "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה". אותם עינויים שהיא מענה אותך מגיעים לך, ואת חייבת לחזור אל גבירתך. נמצא שהי"ת הסכים למעשיה של שרי.

מאידך מהמשך דברי המלאך להגר "הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עניך" משמע שעל אף שהיה מגיע להגר להתענות תחת ידיה של שרי, לא עשתה שרי כהוגן באותם עינויים. ואולי משום כך כתב הרמב"ן ז"ל שהתנהגות זו נחשבה לשרי אמנו לחטא גדול.

סתירה זו טעונה ביאור. מחד גיסא מוכח ששרי צריכה היתה לענּות את הגר ומאידך ה' שמע ה‘ את בכייתה ועזר לה. מה א“כ היתה שרי צריכה לעשות?

הנראה לעניות דעתי שאע"ג שנגזר על הגר להיות שפחת שרי מעונה על ידה, מ"מ שרי עינתה אותה מעל ומעבר המותר והנאות לאדון לנהוג בעבדו או בשפחתו. והראיה לכך היא שהגר העדיפה למות במדבר מאשר לחיות בבית מלא כל טוב, ולסבול את עינּוייה של שרי. שנאמר ”ותענּה שרי“, ולכן ”ותברח מפניה“. ויש להשוות ענּויים אלה עם "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך", מעל ומעבר מה שהיה ראוי להם לעשות.

מפלצת כזו יצרה מדינת ישראל במלחמת השחרור בשנת תש“ח, והיא הנקראת ”מחנות הפליטים“. מדינות ערב השתמשו במחנות אלו לנגח בהם את מדינת ישראל ולקעקע את יסודותיה, והם אלה שגורמים לנו עד עצם ימינו אלה את כל הצרות בארץ ובעולם. צריכים היינו לדאוג בעת מלחמה להרוג את כל יושבי הארץ שעמדו ונלחמו מולנו ללא רחם, או לדאוג שימצאו משכן מגורים ראוי להם במדינה ערבית אחרת בעולם דרך האו“ם וכל ”המדינות הנאורות“ במרכאות כפולות.

מדינת ישראל לא החכימה ללמוד מפרשתינו את תוצאות מלחמתה של שרי נגד הגר, ”ותענה שרי ותברח מפניה“. אויבי ישראל הסובבים אותנו החכימו והצליחו לשנות את דעת הקהל העולמית שהצדיקו את קיומה של מדינת ישראל אחרי השואה האיומה, ועתה משווים הם את חיילי ישראל לנאצים. ומשוים את מדינת ישראל למדינת אפרטהייד. כל הניסים והנפלאות שכל העולם היה עד להם בנצחוננו בכל מלחמה ומלחמה ממש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, נשכחו מזכרונם, והכל יצרה אותה מפלצת נוראה.

הצרה הצרורה יותר מכל היא שמחנה השמאל במדינת ישראל עצמה רואים את העוול שנגרם לפלשתינים ומוכנים לפרק בשל כך את מדינת ישראל ובלבד שיעשה כביכול צדק מדומה עם אותם שונאי ישראל אכזריים שצמאים לדם יהודים. מאז מלחמת ששת הימים ועד עצם היום הזה הם דורשים מדינה לעצמם בתוך מדינת ישראל. דבר שמעולם לא היה נראה אפי‘ בחלום הבלהות הגרוע ביותר של אי אלו ממייסדי המדינה.

ומכאן ניתן ללמוד שהקב"ה משגיח על כל בריה ובריה, ועל אף שהצלחנו בעזרתו ית‘ לכבוש את הארץ, צריכים היינו להשכיל למצוות הי“ת למגר את יושבי הארץ ולא להשאיר מהם שריד ופליט ולא להיות יותר חסידים וצדיקים מבורא העולם שציווה עלינו ”לא תחיה כל נשמה“. ואם השארנו אי אלו מהם עלינו לנהוג בהם בדרך התורה המצוה עלינו ”לעולם בהם תעבודו“, ולא לתת להם שוויון זכויות. לא דמוקרטיה עם חברי כנסת אכזריים שונאי ישראל כאחמד טיבי וחנין זועבי. מאידך אפילו עבד כנעני חייבים לנהוג בו ברחמים ולפיכך הוא יוצא לחפשי בשן ועין. עבד עברי נמכר בגנבתו, ומאידך כל הקונה עבד לעצמו, קונה אדון לעצמו.

שרי רצתה לנקום את נקמתה בהגר ובבנה ולכן "הכניסה בו עין רעה ואחזתו חמה ולא יכול לילך ברגליו" כדברי רש"י על הפסוק "ותקח לחם וחמת מים", ומיד מקבלת הגר את מלאך ה' שמבשר לה "אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־שָׁמַ֧ע אֱלֹהִ֛ים אֶל־ק֥וֹל הַנַּ֖עַר בַּֽאֲשֶׁ֥ר הוּא־שָֽׁם. ק֚וּמִי שְׂאִ֣י אֶת־הַנַּ֔עַר וְהַֽחֲזִ֥יקִי אֶת־יָדֵ֖ךְ בּ֑וֹ כִּֽי־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִׂימֶֽנּוּ. ה' משגיח ושומע אל אביונים וחסרי יכולת, ופועל במדת הצדק והרחמים לכל מבקש באשר הוא שם.

צדיק ה‘ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו ואל לנו להצטדק ולהתחסד יותר ממנו ית‘, שבו בזמן ציוונו ”מרחם רשעים אכזר“, ואם אכן רחמן אתה ”והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה. והיה כאשר דימיתי לעשות להם אעשה לכם“. 

ועל אף שקשה לשפוט את שרי כחוטאת ביחסה אל הגר, שהרי היא היא שחשה על בשרה את חרפת שפחתה ונוכחה לדעת שהיא לא מבינה שפה אחרת אלא את שפת העינויים, ובפרט שהיא קבלה סמך ועזר למעשיה מהמלאך שאמר להגר "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה", ענויים מוגברים אלו יצרו מפלצת שעל ידה תוכל הגר לתקוף את שרי גבירתה לעד ולעולם, שהרי חקוקים הם בשמו של בנה ישמעאל.

כיוצא בזה הבטיח הקב“ה לאברהם בברית בין הבתרים "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", ומאידך גיסא "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי". אפילו שהקב"ה צוה על המצרים לענות את ישראל, לא יענשו המצרים על עצם השעבוד, אבל כן יענשו על מה שלא היה בכלל העינוי להגדיל את עינוים ולפיכך נאמר "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". כל ענוי בלתי מוסרי גורר בחובו היפך רצון המענה.

שרי והגר אינן אלא סמל לזרעם אחריהם, דהיינו שנגזר על זרעו של ישמעאל בן הגר השפחה להיות מעונה תחת זרעו של יצחק. והסיבה לכך כי זרעו של ישמעאל הוא חסר רסן, "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו" ולא יתרסן אלא ע"י עינוי. ברגע שמפסיקים לענותו הוא מתפרץ ומתנהג כפרא אדם ועושה שמות בכל אשר תמצא ידו. כפי שאנחנו חווים יום יום במדינת ישראל, בכל אירופה ובעולם הרחב, איך הערבים צאצאי ישמעאל מתנכלים לנו תחת מסוה השלום המדומה של ממשלת רבין מלאת הכפירה ושל רשעי אוסלו. ותוצאותיו של אותו שלום הוא רצח יום יומי של אנשים חפים מפשע ולא משום סיבה אחרת אלא משום טבעו של אותו ישמעאל, "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו". ושלא נדבר על המלחמות היומיומיות והאכזריות שלהם זה בזה ונגד כל מדינה שנותנת להם מדרס כף רגל תחת מסוה של דמוקרטיה ושוויון זכויות. כל מטרתם היא לכבוש את כל העולם, לשדוד ולהרוג תחת מסוה הדת. היום זה הטאליבן או דאעש מחר זה החמס והחיזבאלה, ופעם זה עירק נגד אירן וכך הם רוצחים מליוני אנשים נשים וטף על לא עוול בכפם בכל פינה ופינה ככל אשר תמצא ידם, ובפרט במדינות אפריקה החלשות. והכל במסוה דתם המורה להם "דת מוחמד בחרב". זה ששמע ה' אל עניה של הגר לא הוא זה שיגרום לכך שתפסיק להתענות שהרי מפורש בכתוב "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה".

——————-

דרשתי בשבע ברכות של משה אסרל זצ"ל באוקטובר שנת שמונים ושבע.

בשבת שעברה קראנו את פרשת נח להורות שלכל אחד מכם היה נח בשלו כרווק. והנה הופיע אל כל אחד מכם ציווי ה' לך לך, לטובתך והיה ברכה. ויקח אברם את שרי אשתו וכו' ואת הנפש אשר עשו בחרן הם כל החברים שהשפיעו עליהם ברוחניותם עד לרגע זה להשתתף בשמחתם, בחופתם. רק אז מתחילים להתמודד עם החיים. ויהי רעב וכו' הוא הנסיון הראשון אצל כל זוג, להשיג פרנסה ברווח ולא בצמצום. ואז כל אחד מתנחם באשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, וסוף העושר לבוא. עד כדי ואברם כבד מאוד. ובדרך כלל גדול נסיון העושר מנסיון העוני, כי העושר גורם לריב ומחלוקת כמו אנשי מסחר אוהבי בצע וגזל. ואז צריך למצוא את שביל הזהב "הפרד נא מעלי, ויפרדו איש מעל אחיו. ואז מתחילים כל מיני הבטחות הארץ, בנים, צרות, שינוי השם, ברית מילה.

אברהם – אב המון גוים

"וירד העיט על הפגרים וישּב אותם אברם". יש להבין מה חשיבותו של העיט? ומדוע השּיב אותם אברם? להבנת תכונותיו הרוחניים והאבהיים של אברהם אבינו. אצעד לאורך הפרשה החל מפסוק ט"ו.

אחרי נצחונם של ארבעת המלכים את החמשה שבכללם היה "מלך בלע, היא צוער", עמם נשבּה לוט ושתי בנותיו, בא הפליט לבשר לאברם על מפלתו של לוט. הלך אברם והכה את כדרלעומר ושלושת המלכים אשר אתו, והציל את לוט ואת כל רכושו וגם את כל מה שכבשו מחמשת המלכים. אחרי שובו מהמלחמה בנצחון מזהיר בא מלך סדום לקראתו, ואף על פי שנאמר שמלך סדום ומלך עמורה נפלו בעמק השידים שהיה מלא בארות בארות חמר, כנראה שיצאו מהם בשלום. מלך סדום בקש מאברם "תן לי הנפש והרכוש קח לך", ואברם השיבו "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם". ואמנם "הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי הם יקחו חלקם". אברם מלמד אותנו מוסר השכל, שאם באנו לוותר על חלקנו אל לנו לוותר על החלק המגיע למישהוא אחר, אפי‘ הם בניו הקטנים או נעריו.

אחר הדברים האלה נגלה ה' לאברם במחזה לאמור אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאוד. אברם שואל "ה' א-להים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר". יש לדייק בלשונו של אברם, מדוע קרא לאליעזר ”בן משק ביתי“, ולא קרא לו ”עבדי“? יתכן משום שטיפל בו כבן בית, ויותר נראה משום שחשש כל הימים שהוא יהיה יורש העצר. סמך לכך ניתן ללמוד מתשובת הקב"ה אליו "לא יירשך זה". תגובתו של אברם להבטחה זו היתה "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה".

וראה זה פלא, מיד לאחר מכן מבטיחו הי"ת על ירושת הארץ "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה". ותגובת אברם היתה "במה אדע כי אירשנה"? היתכן שבהבטחת הזרע נאמר והאמין בה', ולפתע סרה ממנו האמונה, וזקוק היה להוכחות?

אפשר לפרש בשופי כי על בשורת הזרע, לא היה זקוק להוכחות, שהרי יוכל לוודה את אמיתותה בחייו, משא"כ הבשורה על ירושת הארץ אינה אלא לזרעו אחריו שנאמר "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". ואף על פי שאמר  ”לתת לך", חזר ופירש כוונתו שהיא "לזרעך".

אלא שעדיין קשה, איזה ערבויות היו לאברם על בשורת הזרע, שהאמין בה‘ ולא ביקש ערבויות, שהרי אפי' אם נולד לו בן שמא ימות בלא צאצאים, וכשם שהיה צריך ערבות על הארץ כך היה צריך ערבות גם על זרע בר קיימא שיירשנו. ועוד קשה, היתכן שאברם שהאמין בה' עד כדי כך שהיה מוכן אפי' לשחוט את בנו מתוך אמונה בה', כשהגיע הדבר לירושת הארץ לא האמין בה' וביקש ערבויות?

לכן נראה לעניות דעתי שדבר זה נחשב חטא לאברם, ובדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. לפיכך בהבטחת הזרע שהאמין בה', ברכו והבטיחו בריבוי הזרע, שירבה זרעו כחול אשר על שפת הים שהיו יולדות ששה בכרס אחת. אבל בירושת הארץ השיבו בברית בין הבתרים, "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". ובנוסף לכך, הביא רעב על הארץ והצריך את אברם לצאת למצרים. ואף על פי שעמד בנסיון, עדיין נענש בכך שזרעו לא קבל את הארץ אלא בתנאים וגלו ממנה למשך אלפי שנים.

בברית בין הבתרים אמר הקב"ה לאברם "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל". נראה לעניות דעתי שג' המשולשים והתור הם כנגד י' עממין שהיו אז בא"י ונזכרו בפסוקים דלהלן. הקיני, הקניזי, הקדמוני, החתי, הפריזי, הרפאים, האמורי, הכנעני, הגרגשי והיבוסי. ונצטווה לבתר אותם בתווך, ורמז בזה להשמדתם המחלטת. ונצטווה לתת "איש בתרו לקראת רעהו", רמז בזה לכל הפעולות הנעשות בתחתונים שהם משפיעות על העליונים. "ואת הצפור לא בתר" שהיא כנגד ישראל שנמשלו ליונה. "וירד העיט על הפגרים" רמוזה בזה תשובת העליונים והשפעתם על התחתונים. מטרת העיט היתה לאכול את כל הפגרים ולהורות בזה על כיבוש נצחי של עמי הארץ וירושה מחלטת של א"י.

ואמנם לא זכינו לכך כיון שנאמר "וישּב אותם אברם", אברם שהיה אוהב את כל היקום השתמש במידת החסד שלו להגן על הגוים, כפי שהשתדל בעד סדום. הוא לא רצה לראות במפלתם המחלטת עד כדי שלא יוסיפו קום, ולכן השּיב אותם מעל הפגרים, ובכך אפי' אחר שבתרם נשבה בהם רוח חיים עתידית. ודבר זה היה בעוכרנו, כי רק כאשר יאוכלו כל הפגרים שלא ישובו לחיות לעולם, יהיה זה נצחון מחלט, ורק אז יזכה אברם זכיה מחלטת בירושת הארץ.

ואין להקשות מדוע נאמר "וישּב אותם אברם"? והרי ראוי היה לומר "וישּב אותו אברם" בל' יחיד, שהרי הכוונה היתה על העיט? יש ליישב בשני אופנים. האחד שהעיט אינו צפור אחת אלא הרבה צפרים שעטו על שלל הפגרים, כמו "ויעל הארבה על ארץ מצרים". עוד יש לומר שאברם הבריח את הפגרים מפני העיט באופן שלא יוכל העיט לכלותם.

ונראה שלזה הזהירה אותנו התורה "והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם", זה המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים.

מוסר השכל: כאשר נותן לנו הי"ת את הטוב בדרכי נסים ונפלאות אל לנו להתחכם ולהיות יותר מוסריים ואנושיים מהקב"ה ולהושיט ידינו לשלום, ולהחזיר את אשר כבשנו בכחו ית'. וזהו למעשה הסיפור שחוזר על עצמו מאז קום המדינה ועד עצם היום הזה, על אף הנסים והנפלאות שעשה עמנו ית' בכבוש הארץ, אנחנו כל הזמן משתדלים להשלים עם אויבינו, שמבקשים רק את השמדתינו המחלטת, והסיבה לכך מתוך חמלה ורחמים. אנחנו נושאים את דגלי האו"ם בידינו, ודואגים להחזרת שבויים, ולשמירה על זכויות האדם, שבעתיד אותם שבויים שאנחנו משחררים יהיו לשכים בעינינו ולצנינים בצידנו – הם הם אויבי העתיד המושבעים כדוגמת נסראללה.

מאז קום המדינה זכינו לכל כך הרבה נסים ונפלאות בכל מלחמותינו עם הערבים ימ"ש, ותמיד, במלחמות שהם פתחו ראשונה נגדנו במטרה להשמידנו, ה‘ יתברך היה בעזרנו לא רק לנצחם אלא לכבוש מהם גם את מה שהיה בחלקם. ואחרי כל נצחונותינו, הם בוכים כתינוקות לכל מדינות העולם, ”ידידים“ ואויבים כאחד, ולוחצים עלינו לחץ כבד למחוק את נצחונותינו ולהשיב להם את כל אשר כבשנו, בו בזמן שאין שום אומה ולשון שתעשה כדבר הזה. לוחצים עלינו לשמור על כל זכויות האדם בשבוייהם בו בזמן שהם עצמם מענים והורגים את שבויינו. לוחצים עלינו להשיב מאות ואלפים משבוייהם תמורת שבוי יהודי אחד חי או מת. ואנחנו בתמימותינו או בכח רחמינו הרבים או מצד המוסר האנושי, או מתוך לחץ מכל שונאי ישראל שבתוכנו, ושבכל העולם, חסים על הרשעים האלה על חשבון כל תושבי המדינה שמוסיפים תמיד להיות תחת יד הכורת הארור שמבקש בפומבי למחות את שם ישראל מן העולם.

וכיון שאברם היה הראשון שנהג ברחמים על הרשעים בכך שהשּיב את העיט מעל הפגרים, הוא גרם לכך שאויבינו לא יכלו, לפיכך אנחנו מתפללים בברכה מיוחדת שהוא עצמו יגן עלינו. זקוקים אנחנו לקיום ההבטחה שהבטיח הי"ת לאברהם להגן עליו כמ"ש "אנכי מגן לך", שכח זה יגן גם עלינו במלחמותינו. ונראה שענין זה של נשיבת העיט מעל הפגרים הוא הקשר והסיבה להמשך הפרשה. ונראה שמשום כך אנחנו חותמים את ברכת האבות באברהם – "מגן אברהם".

מיד אחרי שהבריח אברם את העיט מן הפגרים, ובכך גרם שלא יכלה האויב הרודף והמגלה את ישראל מארץ ישראל, ראה אברם בתרדמתו את חשכת הגלות "ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם", והשיבו ית‘ "בזאת תדע כי תירשנה". לא חפצת לקבלה בחינם, עמול קשה כדי לקבלה "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה". שלכאורה מה עניין זה בכאן?

אלא שבברית בין הבתרים ראה הקב"ה את העתיד בסוף כל הדורות שכולם יחטאו ויהיו ראויים לגלות מן הארץ, ואף על פי שלא היו האומות שבתוכה כ"כ גרועים שיהיה צורך לגרש אותם עתה מן הארץ, מ"מ בשל אהבתו לאברם רצה הוא ית' להוציא את האומות מהארץ תיכף ומיד, ולתיתה לאברם שהיה בוודאי צדיק מהם בהרבה. אבל ”בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו“, כיון שאברם עיכב ולא רצה להוציא מהם את הארץ אלא עד שיחטאו ותהיה סיבה להוציאה מהם, וביקש להמתין עד שיהיו בניו ראויים לרשת אותה, הודיעו ית' שיקבל מתנה זו רק לסוף ארבעה דורות. ולפי שהשּיב אברם את העיט מעל הפגרים, שלח הי"ת תנור עשן ולפיד אש לרמוז לאותו עשן ואש שיבוא עוד לפקוד את עמנו בתנורי השואה האכזרית ובדם ואש ותמרות עשן שיפקדו אותנו בגלותינו המרה. ולרמוז שמתוך חשכת הגלות והצרות נזכה לשוב חזרה לתחיה בא"י אחרי ימי הגלות הארוכים. ואותה אש שמכלה בנו היא האש שתאכל את הבשר של הפגרים שביתר אברם בברית בין הבתרים.

ובזה יתבאר השינוי בכתובים שבתחילה אמר לאברם "לתת לך את הארץ הזאת", ואילו בסוף נאמר "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור לזרעך נתתי את הארץ הזאת". מאחר שבחלת בהבטחתי, לא עוד לך כפי שהודעתיך מקודם, אלא אתה "תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה", ורק זרעך יירש את הארץ הזאת. ונראה שבכך תבאנה שאלות רבות על פתרונן.

ביחס לשאלה מתי זכינו בירושת הארץ? האם ע"י חזקה שעשו בה האבות או אחרי ירושה וישיבה? מלכתחילה היתה הארץ צריכה להיות שלנו מכח ירושה דרך האבות, אבל אחרי שאברם סירב ליטלה, צריכים אנחנו לזכות בה מעצמנו.

ומדוע אברם יכול היה לקבל את הארץ במהירות ובלא עמל ואילו זרעו צריך היה להשתעבד כ"כ קשה בכדי לקבלה? נראה הטעם לכך משום שאברם שילם עבורה בעשרה נסיונות וזכה להקרא ”אברהם אוהבי“, לפיכך היתה לו הזכות לקבלה מיד. משא"כ זרעו אחריו, צריכים היו לזכויות רבות כדי לקבלה. עוד אפשר שכך גלגל ית' שאברם לא ירצה לקבלה, שאם היה מקבל אותה בשופי, ממילא היה חלק בה גם לישמעאל ולעשיו, ועי"ז שסירב לקבלה הורה בכך שלא יקבלנה אלא זה שמגיע לו ויהיה ראוי לחיות בה בקדושה, הוא יקבלנה. וסוף דבר שתהיה נכבשת על ידי זרע יעקב כפי שנאמר "כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו".

ויתכן שאילו היה אברם מקבל את בשורת הארץ באמונה, ואחרי כריתת הברית היה מניח לעיט לאכול את כל הפגרים, בכך היה ממגר את כל עשר העממין, והיה הוא יורש את הארץ ולא זרעו, ומיד לאחר מכן היה נולד יצחק ואחריו יעקב, ללא ישמעאל וללא עשיו, כי הם באו משורש הרע, במטרה לענות את זרע יעקב. ובזה יתבאר הקשר הישיר שבין פרשתנו לפרשת הגר וישמעאל וכדאי להתבונן בהתנהגותם של אברם ושרי באותה פרשה.

ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה – רכשה לעצמה מקום נכבד בביתו של אברם כמו זו של גבירתה, ולא זו בלבד אלא שהטיחה דברים כלפי שרי גבירתה. אחרי ששרי התלוננה קשות לאברם בעלה, "חמסי עליך", אברם השיב לה "הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך". כנראה שאברם הוא שנתן להגר את הכח להקל בגבירתה, אולי משום שהוא האמין שהגר תתפוס את מקומה של שרי, ותהיה גבירתו החדשה, עקרת הבית, ובנה יהיה היורש. ולזה זעקה שרי לאברם "חמסי עליך". וכי איזה חמס עשה אברם, עד שהיתה צריכה לתקוף אותו כאילו נהג בחוסר מוסר, והרי היא זו שנתנה את  שפחתה בחיקו? אלא ודאי שהוא זה שנתן לה את הכבוד והאומץ להתגבר על גבירתה ולהקל עולה מעליה. ואולי הוא גם מנע משרי להוסיף ולשעבדה כשפחה, משום שחשש שמא תפיל את הולד, ורק אחרי שהמשיכה הגר לנהוג כגבירה עקרת הבית ולזלזל בשרי, התלוננה שרי לאברם ”חמסי עליך“. ורק אז אמר לה "הנה שפחתך בידך", משמע שעד עכשיו הגר לא היתה בידה, אלא בידו של אברם.

משנוכחה שרי בזלזולה של אמתה בה, לא חסה עוד על כבודה. ולא רק שיעבדה אותה כאמה, אלא גם עינתה אותה בעבודה קשה, אולי משום שרצתה שעל ידי כן תפיל את ולדה, או בכדי שתרגיש שהיא אמה משרתת, ולא תעיז לנהוג עצמה כגבירתו של אברם, או בכדי שתברח מפניה. עינוי זה חרה מאוד להגר, אם בשל העינוי כשלעצמו, או מחמת הבושה מאברם שכבר נהגה עמו כגברת, ולפיכך "ותברח מפניה".

מעניין שאף על פי שלכאורה לא נראה עינוי זה הולם את אמנו שרי, מ"מ מהתורה מוכח שהסכימו עמה משמים, והמלאך שנשלח אל הגר ציווה עליה חד משמעית "שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה" משמע בהדיא ששרי עשתה כהוגן. מ“מ למדנו מוסר השכל  ממעשיה של שרי והגר והתוצאות המרות שנבעו מכך, והוא מה שאמר שהמע“ה במשלי פרק ל' פסוקים כא-כג תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת: תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם: תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ:

ומה גרם לאברם לטעות ולהאמין שישמעאל יהיה היורש? נראה לעניות דעתי שלמד זאת מלשון ההבטחה על הזרע "כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך", מעצם העובדה שלא אמר לו "אשר יצא ממעי שרה הוא יירשך", האמין אברם שישמעאל, בנו הראשון, הוא יהיה יורש העצר. ואמנם במסקנת הדברים השליך אברם יהבו על ה'.

"כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" לא כאברם שחס על עבדו אליעזר וקראו "בן משק ביתי", ולא כאברם שאהב ”את האמה הזאת ואת בנה“, ולא כאברהם שכאשר נתבשר בהריונה של שרה ביקש מהקב"ה "לו ישמעאל יחיה לפניך". שרה היתה יותר נחושה לשמור על זרע הקדש של בנה יצחק ולדחות מעליו את הטומאה של בן האמה, וכן עשתה גם רבקה שאהבה את יעקב והגנה עליו, בעוד יצחק אהב והגן על עשיו בנו.

שלוש פעמים נאמר "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה'" ונראה לעניות דעתי שכמו שלאברהם באו שלושה מלאכים לבקרו ולכל אחד מהם היתה משימה שונה. כן גם להגר באו שלושה מלאכים ומשימות שונות בידם.

המלאך הראשון היה סנגורה של שרה שבא להגן ולהצדיק את התנהגותה של שרה, "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ".

המלאך השני היה קטגורה של שרה ובא לבשר להגר שהי"ת שומע אל אביונים. ושעונשה של שרה יהיה כעונשו של פרעה "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ" ולזה אמר "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב". א"נ המלאך אמר לה אין לך ממה לדאוג, ככל שהיא תוסיף לענות אותך, כך בנך יוסיף לענות את בניה.

ואף על פי שכל מה שעשתה שרי להגר היה נחוץ בכדי להוריד את קרנה של הגר ולמנוע ממנה בתכלית את מאוויה לתפוס את מקומה, מ"מ העינוי לאשה הרה, מבחינתה של שרי, ממש צורם את האוזן, וכביכול גובל באכזריות כזו שאינה הולמת את שרי אמנו, ותימה איך הסכימו עמה משמים.

ונראה שזו היתה מטרת המלאך השלישי להטביע את חותמו של הקב"ה על שמו של הבן היולד להורות שהי"ת חס על אביונים, ולכן "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ". ומכאן נלמד שאילו לא היתה שרי מענה אותה לא היתה להגר סיבה לשפוך את שיחה לפני ה', ולכל ה"סגה" של ישמעאל ויצחק היו פנים יותר שמחות ומאירות ופחות עצבות. אבל הכל מכוון מלמעלה במטרה מיוחדת לשמור על יחודו של עם ישראל בתור "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב".

עוד נראה לעניות דעתי שהמשך דברי המלאך השלישי גם הם באו כעונש לשרה ולזרעה על אותו עינוי והוא אומרו "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן". בישר לה שעל פני כל אחיו ישכון ויהיה להם לשטן, פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו. ממש כפי שאנחנו רואים היום בעולם כלו, איך הערבים נלחמים בכל ארבע קצוות תבל בהשתדלותם רק להרוג את כל הבא לידם, ולהרחיב את גבולם בחרב ודם.

מאידך יש לומר שמלאך זה בא לתת גושפנקא לשרה שאמרה "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק", כי אין זו האיכות של יורש העצר לאב המון גוים.

ולמה נקרא שמו פרא אדם ולא אדם פרא? שהרי פרא הוא שם תאר, ואילו אדם הוא הנושא, הוא שם העצם, והיה ראוי יותר לומר "והוא יהיה אדם פרא"? ונראה לעניות דעתי שבא ללמד שישמעאל הוא בעצמיותו "פרא" מל‘ פר שהוא פרה ורבה ללא חינוך וללא סדר כמו עשב יבלית שגדל מאליו, וזה הנושא, ואילו "אדם" הוא שם התאר של "הפרא", צורתו ותארו, צורת ותאר אדם, או פרא בצורת אדם.

"התהלך לפני והיה תמים". ולכאורה קשה וכי עד כה לא הלך אברם בדרך ה', ולא היה תמים עמו? נראה לעניות דעתי בהמשך לאמור לעיל, שלאחר שגרם אברם לכל הצרות העתידות בשל חוסר תמימותו בבקשתו לערבות על הבטחת הארץ "במה אדע כי אירשנה", ובגירוש העיט מעל הפגרים שנאמר "וישב אותם אברם", ציוהו הקב"ה להיות תמים בדרכיו עמו ולסמוך על הבטחתו הנאמנה, ואל לו לבקש ערבויות. ואם הוא שולח את העיט על הפגרים, אז בוודאי יש סיבה לכך ואל לו לפעול נגד רצונו ית'.

"ואתנה בריתי ביני וביניך וארבה אותך במאד מאד". אברהם חשב בתחילה שריבוי זה יהיה מזרעו ישמעאל, אבל אחרי ששינה הי"ת את שמו וציווהו על המילה, ואחרי ששינה גם את שמה של שרי והבטיחו שיהיה לו ממנה בן, לא שש אברהם לקראת הבשורה הזו והחל לצחוק. "הלבן מאה שנה יוולד ושרה הבת תשעים שנה תלד"? הוא כביכול התחנן לה' "לו ישמעאל יחיה לפניך"! אברם לא היה חפץ ביצחק, כי הוא אהב את ישמעאל ולא רצה מי שיתחרה עמו. ולא זו בלבד שאהב את ישמעאל אלא ביותר אהב הוא את הגר, כפי שמוכח בעליל בסוף הפרשה "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה" ואמרו ז"ל היא הגר שנאים מעשיה. וידע אברם ששרי עינתה אותה ונהגה בה כשפחה, וידע היטב שאם יהיה בן לשרה יצטרך בסופו של דבר לגרש את ישמעאל ביחד עם הגר אמו מהבית. בבקשתו זו לא עמד אברם בציוויו ית' "התהלך לפני והיה תמים", אלא ביקש לשנות סדרי בראשית.

אם כי אברהם לא נענש על אותו צחוק, אבל כפי הנראה עונשו היה שיצחק בא לעולם "אבל שרה אשתך יולדת לך בן". "אבל", לשון "בדלית ברירה". אתה צחקת? נראה מי יצחק אחרון. בשורתו על לידת יצחק היתה מאת הא-להים במידת הדין הקשה, וכן גם כל הכרוך בלידתו, ובכללם שינוי השמות של אברם ושרי. הכל היה במידת הדין, כי גם שינוי השמות היה במטרה להביא את יצחק לעולם. ומה שהיה קשה במיוחד בציווי זה לאברהם היה הציווי "והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו". ואמנם אמלא גם את בקשתך ביחס לישמעאל, "ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו וכו‘ ונתתיו לגוי גדול".

מעניין לציין שאברם נפל על פניו פעמיים. בראשונה בפי"ז פסוקים א' – ג', י“ג שנה אחרי לידת ישמעאל, וקודם שינוי שמותיהם של אברם לאברהם, ושל שרי לשרה "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים". תגובת אברם לבקשה זו היתה "וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו", כי היתה זו בקשה קשה עבורו. תגובת הי"ת לקורת הרוח של אברם לא היתה עוד בבקשות מאברם אלא בציוויים ובדיבורים קשים. "וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר" – דבור קשה במידת הדין. דיבור זה נמשך עד סוף הפרשה ששם נאמר "ויכל לדבר אתו ויעל א-להים מעל אברהם".

הפעם השניה שנפל אברהם על פניו היתה בשינוי שמותם ובבשורה על הולדת יצחק משרה. בפסוקים ט"ו – י"ז "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ". על בשורה זו שלא מצאה חן בעיני אברהם נאמר "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד".

בדיבור הראשון אברם ביקש ערבויות על ירושת הארץ וסילק את העיט מעל הפגרים נגד רצונו ית', ולכן ציוהו הי“ת "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים", שפירושו אל תתערב בדבורי ובמעשה ידי, וזה לא היה נוח לאברם. בפעם השניה בצורה בוטה יותר ביקש אברהם במפורש מהקב"ה לשנות את רצונו ביחס ללידת יצחק במלים "לו ישמעאל יחיה לפניך", ונענה במלים "אבל שרה אשתך יולדת לך בן". בשני המקרים, הביע אברם ואברהם את קורת רוחו ואת אי שביעות רצונו בנפילת אפים.

מעניין עוד לציין שאברם לא צחק כשהקב"ה אמר לו "כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך", והוא בן שמונים ושמונה שנים. באותה בשורה הוא לא תמהּ לשאול "הלבן שמונים ושמונה שנים יוולד? ואם שרי הבת שבעים ושמונה שנים תלד"? והטעם כי באותו זמן עדיין לא היה ישמעאל בעולם.

עניין זה יבהיר לנו מדוע לא נקרא אברהם רק אבי האומה הישראלית, אלא "אב המון גוים", ולא נקראו האומה הישראלית על שמו אלא על שם "ישראל". כוונתו של אברם היתה לתקן עולם ומלואו במלכות שדי, והיה חפץ לעשות זאת דוקא דרך ישמעאל שהיה פרא אדם, ולא לתת כבוד מיוחד לצדיקים כמו יצחק. גם יצחק שאהב מאוד את בנו עשיו, כשנוכח לראות שיעקב קיבל את הברכות, חרד חרדה גדולה עד מאוד, ולכן לא זכה להיות אבי האומה הישראלית וגם לא אב המון גוים, ולא זכה לכך אלא יעקב הנכד שעליו נאמר "איש תם יושב אהלים" – אותה תמימות שנתבקשה מאברהם "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" ולא נתקבלה ממנו, לא נתממשה אלא ביעקב ”איש תם יושב אהלים“. ולכן "ואת בריתי אקים את יצחק" ולא כפי שאתה מבקש שתהיה הברית כרותה לישמעאל.

התנהגותו של אברהם בחיבה יתירה לגוים מצאנו לא רק כלפי ישמעאל – "לו ישמעאל יחיה לפניך", אלא אף קודם לכן לאנשי סדום הרשעים, וגם שם כל תחינותיו לא סייעו בידו כי לא היו שם אפי' עשרה צדיקים בתוך העיר. אהבתו המיוחדת של אברהם לישמעאל בנו שופכת אור על תאור חז"ל את המלאכים שבאו לבקרו אחרי שמל את עצמו שאעפ“י ש"נראו לו כערביים", קבלם באהבה וחבה ובמידה מיוחדת של גמילות חסד, כי הם היו כמראה בנו האהוב ישמעאל. ובזאת יובן גם מדוע הערבים מיחסים אליו אהבה מיוחדת כאל אבי האומה הערבית.

מאוחר יותר אנחנו מוצאים את אברהם כורת ברית עם אבימלך שתוצאותיה מתוארים במדרשים מבהילים כדלהלן:

בילקו"ש פרשת וירא "אמרו מלאכי השרת רבש"ע אדם יחיד בררת לך מע' לשונות וכרת ברית עם אומות העולם וגו' מכאן אמרו אין לך אומה בעולם שנשתעבדו בהן בישראל יותר ממנה בשכר ברית שכרת אברהם את אבימלך מלך פלשתים בלבד".

ובאליהו רבה פרק ח' "מאחר שכרת ברית עם אבימלך והאלהים נסה, ויאמר קח נא את בנך וגו' אף על פי כן לא היתה שעינו את ישראל ולחצו אותם יותר משלש מאות שנה, בשכר שכרת ברית עם אומות העולם".

ובמד"ר פרשת וירא איתא "ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויאמר אבימלך לאברהם מה הנה שבע כבשות, אמר לו הקב"ה אתה נתת שבע כבשות בלי רצוני, חייך שאני משהה בשמחת בניך ז' דורות, אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני, חייך כנגד כן הורגים מבניך שבעה צדיקים ואלו הן, חפני, ופנחס, ושמשון, ושאול וג' בניו, אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני, כנגד כן בניו מחריבין מבניך ז' משכנות ואלו הן, אוהל מועד וגלגל, נוב, וגבעון, ושילה, ובית עולמים תרין, אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני כנגד כן ארוני חוזר בשדה פלשתים ז' חדשים".

הלך מחשבתו של אברהם וכל פעולותיו מבהירים לנו ביתר שאת את התנהגותו במעשה העקידה המזעזע. בתחילה ציווה ה' את אברהם "קח נא את בנך – שני בנים יש לי, את יחידך – כל אחד יחיד לאמו, אשר אהבת – אני אוהב את שניהם, את יצחק. "וישכם אברהם בבוקר" למלא את מצות הבורא ללא הרהורים וללא שאלות. לא ביקש אברהם הקלה בציווי זה כפי שביקש על סדום "אולי יש" וכו' לא היה דבר זה רע בעיניו כמו שהיה גרושו של ישמעאל מהבית "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו", ולא השתדל לבטל את הגזרה כי לא היה ציווי זה על ישמעאל אהובו – עליו הוא הגן במלא עוזו "לו ישמעאל יחיה לפניך", אבל יצחק הרי הוא בא לו בדלית ברירה.

ולפי זה קשה, איזה מין ניסיון הוא זה, הרי זה מה שביקש אברהם מלכתחילה "לו ישמעאל יחיה לפניך" לבד, ללא מתחרים? ומה היתה לכאורה מטרת הניסיון? נראה לעניות דעתי שלמסבב הסבות היו סיבות מיוחדות לבחור ביצחק ולא בישמעאל להעלותו עולה על המזבח. אולי משום שרצה הקב"ה לעורר את רחמי אברהם האב על יצחק בנו שנהג בו עד עתה כבן שנולד לו בדלית ברירה. ואולי משום שלא מצאה חן בעיני אברהם בקשתו של הי“ת ממנו ”התהלך לפני והיה תמים“, וידע הקב"ה שאברהם לא יתנגד לעקוד את יצחק בנו, ברור היה לו ית' שיעמוד אברהם בנסיון זה בתמימות מושלמת, ורצה עי“ז להעלות את קרנו של אברהם. ובו בזמן חפץ היה הקב"ה שזרעו של יצחק יהיו אלה שלהם תהיה זכות העקידה לדורי דורות.

ונראה לעניות דעתי שמעשה העקדה הוא שורש מסירות הנפש שתמשך לדורי דורות בעד קדוש ה', לא רק לזרע יצחק בנו, אלא גם לזרעו של ישמעאל כפי שאנחנו רואים היום שמקריבים עצמם במסירות נפש לקיים רצון אמונתם, ”דת מוחמד בחרב“. אכן "מעשה אבות סימן לבנים". ואמנם זרע ישמעאל רוצחים אנשים תמימים על לא עוול בכפם וללא הבחנה במי הם פוגעים, ”והוא יהיה פרא אדם“, משא“כ זרע יצחק אינם פוגעים באחרים אלא בגוף עצמם למען שמו ית‘ ולקיום מצוותיו. ואולי משום כך לא נזכר ענין העקידה על שמו של אברהם, אף על פי שהוא היה הפועל, אלא דוקא על שמו של יצחק. ואף על פי שיצחק היה פאסיבי, שהכל נעשה לו על ידי אחרים, והוא רק קבל עליו את גזירת הבורא בשתיקה, מ"מ מסירות הנפש מתייחסת בדוקא ליצחק – "עקידת יצחק". ואפי' האיל שלקח אברהם במקומו לעולה לא מתייחס לאברהם אלא דוקא ליצחק שנקרא "אילו של יצחק".

אי לכך נראה לי לפרש ביתר שאת, שאברהם לא זכה להכיר בערכו של יצחק עד למעשה העקידה, ורק אז התפכח להבדיל בינו לבין ישמעאל. וכן היה ביצחק שלא התפכח להכיר בערכו של יעקב עד שהריח בעשן ע"ז של נשות עשיו. ונ“ל שזהו הפירוש האמיתי של המלים ”והא-להים נסה את אברהם“, שרצה להרים אותו על נס, בכך שידע  שיעמוד בנסיון זה, ובה בעת העלהו בדרגה להכיר בערכו של יצחק.

ואמנם אפי' אחרי כל האמור לעיל ואחרי מעשה העקדה לא מצינו לו לאברהם שבירך את יצחק בנו כפי שהיה ראוי לו בציווי הקב"ה "כי ביצחק יקרא לך זרע", אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ברכו אחרי מות אברהם ולא קודם לכן. שנאמר "ויהי אחרי מות אברהם ויברך א-להים את יצחק בנו". והטעם שהובא ברש"י מדוע לא ברכו כי לא רצה לכלול את עשיו באותה ברכה, אינו מתקבל על הדעת שהרי נאמר "וַיְבָ֥רֶךְ יַֽעֲקֹ֖ב אֶת־פַּרְעֹֽה" והוא כלל את כל הרשעים שיצאו מפרעה. 

ראיה לכך יש ללמוד מהערתו המפליאה של רבינו בחיי בסוף פרשת תולדות בד"ה בברכו אותו ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען וז"ל "ומצינו שהברכה משתלשלת מדור לדור מבריאת העולם. בבריאת העולם כתיב ויברך אותם א-להים. נתקלל העולם בדור המבול והוצרך לברכה ובירך לנח. שנאמר ויברך א-להים את נח ואת בניו. חטאו בדור הפלגה ובא אברהם ומסר הברכות בידו. א"ל והיה ברכה, אתה מקור הברכה, תברך לכל מי שתרצה. והיה אברהם ראוי לברך את ישמעאל כי הוא הבכור, והיה המנהג בראשונים כי הבכור היה בידו הברכה והיה האב מברך אותו, ואברהם לא בירך לישמעאל מפני שעיקר זרעו היה יצחק שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע. גם לא בירך ליצחק שלא להטיל קנאה ביניהם. וכיון שנסתלק מברכת שניהם בא הקב"ה ובירכו. שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך א-להים את יצחק בנו".

והנה הטעם שכתב "שלא להטיל קנאה ביניהם", יש בה דיו להעיד על כך, שעל אף ציוויו של ה' "כי ביצחק יקרא לך זרע", לא החזיק אותו כבן מיוחד שבו בחר ה', אלא החזיק אותם שוה בשוה, ולא רצה שהאחד יקנא בשני, עד כדי כך שאפי' שבידו היו הברכות להמשיכם לדור הבא, ואפי' לאחר מעשה העקידה המזעזע לא היה מוכן לברך את בנו "יחידו", "אשר אהב" את יצחק, להמשיך את השושלת דרכו.

ומכאן שהסיבה האמיתית שלא ברכו לא היתה משום קנאת אחים כמו שכ' רבינו בחיי, שהרי מצינו ליצחק שבירך את מי שחשב שהוא עשיו ולא חשש לקנאת יעקב. וא"ת שעשה כן משום שהוא הבכור איך נשיב על יעקב שבירך את יוסף בשני שבטים והסיר את הבכורה מראובן, ושיבח ליהודה וברכו במלכות ולא חשש לקנאת האחים. אלא ודאי שהטעם שלא ברכו, על אף שהיה בכחו לברך למי שירצה, שהרי מסר הי"ת את הברכות בידו "והיה ברכה", ועל אף שהודיעו למי לברך "כי ביצחק יקרא לך זרע",  מחמת אהבתו העזה לישמעאל בנו, לא היה מוכן אברהם שיצחק בנו יהיה זה המבורך על חשבון ישמעאל בנו אהובו, ועל אף שעקדו ומסר יצחק את נפשו על גבי המזבח, לא היה די במסירות נפש זו של יצחק להשפיע על אברהם אביו להכריע את הכף לצידו.

ואם כי פירוש זה חדשני הוא בהבנת היחס של אברהם אבינו לשני בניו ובהעדפתו את ישמעאל על פני יצחק, אין מי מאתנו נדהם לקרוא על יצחק "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב". שרה ורבקה היו אמהות שהכירו יותר בערך האמיתי של הטוב משא"כ אברהם ויצחק. ולכן נקראו "בני ישראל", ולא בני אברהם, ולא בני יצחק. ורק לגר הנכנס תחת כנפי השכינה קוראים "בן אברהם" – כי הוא באמת אביו האמיתי. "אב המון גוים". ואיתא במד“ר ”ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך וגו', מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות“.

האם כיבוש שייך מדינא לכובש

או שהכובש נקרא גזלן

וחייב להשיב את מה שכבש?

ראיתי לחקור האם כיבוש נחשב מהתורה מצד הדין לרכושו הבלעדית של הכובש עד שאין עוד לנכבש טענות בעלות על החלק הכבוש? או שהכובש נחשב "גזלן" וסוף כל סוף חייב להשיב את הגזלה אשר גזל?

פירש"י בראשית יב, ו "והכנעני אז בארץ – היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם, לפיכך ויאמר ה' אל אברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת, עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם".

מדקדוק בדברי רש"י ברור לכאורה שכיבוש אינו מקנה בעלות לכובש שהרי פירש הטעם להבטחת הארץ בל' ”לפיכך“. דהיינו כיון שכיבוש אינו חשוב קנין, לפיכך עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם. ומשמע שאילולי כן לא היו זוכים לאותה הבטחה.

ובריש פ‘ בראשית הביא רש“י את דרשת רבי יצחק וז"ל: "ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו אומ"ה ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" עכ"ל.

ומכאן שעם ישראל זכה בארצו מכח חלוקת ירושתו של נח, עוד קודם שהקב"ה הבטיח את הארץ לאברם בברית בין הבתרים. ולפי“ז קשה איך יאמרו הגוים ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים מאחר שאותם גוים היו הם הליסטים שכבשוה מידינו?

ועוד קשה מהנאמר שהכנעני ”היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם“ ומהנאמר ”ברצונו נתנה להם“, משמע שבאותה שעה שכבשוה מזרעו של שם זכו בה הכנענים מכח כבושם, ולמה היו צריכים לכבוש אותה, והרי הוא נתנה להם במתנה?

ועוד, מאחר שנתנה להם להיותם הם הראשונים לקבל את הארץ במתנה מהי“ת, למאי נפקא מינה ”שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו“? ואיך שייך לומר ”לפיכך וכו‘ עתיד אני להחזירה לבניך“?

וביותר קשים דברי הבראשית רבה כפי שהובאו ברש"י על פרשתינו "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם לבין רועי מקנה לוט – לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין". עכ"ל רש"י.

קשה ממה נפשך אם נפלה הארץ בחלקנו כשחילק נח את הארץ הרי כבר זכה בה אברם, ואיך אמר "ולא זכה בה אברם עדיין"? אלא בהכרח שזכו בה הכנענים מכח זה שהי"ת נתנה להם במתנה או מכח כבושם. ומהי א“כ הצדקתם של רועי לוט שהארץ ניתנה לאברם, והרי גם קודם לכן נפלה הארץ בחלקו של שם, ובכ“ז עתה זכו בה  הכנענים מכח מתנה או מכח כיבוש,

ונ“ל לפרש ברצונו נתנה לנח שבחלוקתו את הארץ נפלה בחלקו של שם, שלא על ידי כיבוש. וברצונו נטלה משם ונתנה לכנען על ידי כיבוש. שהיה כנען הולך וכובש וכו‘. וגם עכשיו שניתנה הארץ לאברם גם זה צריך להיות ע“י כיבוש. ומאחר שהוא עדיין לא כבש אותה אינה שייכת לו. משמע שכל כובש זוכה למה שנלחם עבורו מדינא, ואין לו דין גזלן שצריך להשיב את הגזלה אשר גזל. ולכן ברור מדוע נקראו רועי לוט גזלנים, כי לא זכה בה אברם עדיין בכח כיבוש.

אלא שקשה הלשון ”ולא זכה בה אברם עדיין", וכי אם כבר זכה בה אברם לא היו נקראים גזלנים? והרי אברם עדיין בחיים ובידו ליתנה בחייו לכל אשר יחפוץ, ומי יאמר שיהא לוט יורשו? והרי לוט לא זכה בה עדיין אלא לאחר מיתת אברהם ולא בעודו בחיים?

ואם תאמר שלכובש יש דין גזלן ולכן עתיד הוא להחזירה לבניו, איזה תשובה היא זו "ולא זכה בה אברם עדיין", והרי זוהי ארצו ההסטורית מכח ירושת שם ואיזה חוקיות יש להם לכנענים הגזלנים עד שבכדי שיהיה לנו שוב חוקיות בארץ זקוקים אנחנו לזכיית אברם?

ואין לומר שזכו בה הכנענים בקנין חזקה כדכתיב "והכנעני והפרזי אז יושב בארץ", דא"כ הרי היא מעתה ואילך קניינם הבלעדי, ומה עניין ההבטחה להחזיר לנו את הארץ? ועוד שקנין חזקה אינו קונה אלא היכא שיש עמה טענה, והכנענים מעולם לא קנו אותה, אלא כבשו אדמה שאינה שייכת להם. זאת ועוד, שחזקה אינה תופסת אלא עם שתיקת הבעלים אבל היכא שהם מתריעים על אותה ישיבה וטוענים בעלות על האדמה אין קנין חזקה קונה, וכאן התורה מתריעה ואומרת שנפלה הארץ בחלקו של שם, ולא יועילו שום חזקות שבעולם להוציאה מידם.

ועוד קשים דברי רש"י בפרק ט"ו פסוק ט"ז על הפסוק "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" וז"ל שם: "להיות משתלח מארצו עד אותו זמן. שאין הקב"ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה וגו'". וקשה היתכן לומר כאן שלאחר הכבוש הפכו הם לבעלי הבית עד שלא יצאו ממנה אלא אם יחטאו ויהיו ראויים לגלות ממנה? ומדוע נשתרש שמה של הארץ בתורה ”ארץ כנען“ או ”ארץ האמורי“ ולא ”ארץ ישראל“?

ועוד צריך להבין מהי חשיבותה של הבטחת הארץ אם אותה הבטחה לא תתקיים אלא ע"י כבוש שהרי בכך אין אנחנו שונים מהכנענים שכבשוה מאתנו? ואם בעקרון כל כובש הוא בעל בית, במה שונה כבוש א"י המובטחת מכל ארץ אחרת בעולם שאם נכבוש אותה נהיה עליה בעלי הבית?

וא“ת שיש דין גזלה לקרקעות, וזכו בה הכנענים מכח גזלתם שהחזיקו בה אחרי שכבשוה, ובדרך זו ”הוא נתנה להם“, מדוע נקראו רועי לוט גזלנים? והרי הם גזלו אותה מהכנענים ולא מאברם וקיי“ל הגונב מגנב פטור?

ונראה לפרש שזוהי באמת הדרך שרצה הי"ת לנהל בה את עולמו, באופן שהחזק יכניע את החלש. שהרי לכשנתבונן בבריאה נראה שאין לך בע"ח שאין הוא עצמו מטרה לכיבוש מצד בע"ח אחר. ומאידך לכל חלש נתן הקב“ה כח מיוחד בבריאתו שיוכל להתגונן מפני החזק ממנו. ומה שמעניין הוא שכל אחד מבעלי החיים שאוכל את החלש ממנו, אותו חלש הנאכל הופך במהותו להיות גופו של זה שאכל אותו, ועי"כ הצומח עולה למדרגת בע"ח, ובעלי החיים עולים למדרגת מדבר וזוהי אבולוציה שבה רצה הבורא ית‘ כדי לתקן את עולמו וכל זה הוא טבעו של עולם ועפ"י דין. ואכן כל כיבוש בעולם הוא חלק מאותו מעגל טבעי, חלק מאותה תכנית כללית של תיקון עולם במלכות שדי, וכל כהאי גוונא הוא בהשגחה פרטית של בורא העולם.

ונראה שזה היה דקדוקו של רבי יצחק בדרשתו בריש בראשית הוא נתנה להם שבאמת אף על פי שנפלה הארץ בחלקו של שם נטלה הקב"ה מזרעו של שם ונתנה לכנענים. ואח"כ נטלה מהם ונתנה לנו. וכל אותם נתינות ונטילות הם ע"י כבוש. ללמדך שכחו ועוצם ידו של החיל והצבא שמקנים לו נצחון, מקנים לו רכש של מה שכבש. ועם כל זאת, גם אותו נצחון נכתב ונחתם מלמעלה. וכך הוא פירוש הדברים. אף על פי  שהארץ נפלה בחלקו של שם כיון שהכנענים כבשוה מאתם, שלהם היא. פירוש הדבר שהקב"ה נטלה מחלקו של שם ונתנה לכנענים וממילא נחשבה לאדמתם הבלעדית, ואם מי מזרעו של שם הולך ורועה באותן שדות נחשב לו הדבר לגזל. כי הכנענים זכו בה מכח הכבוש שכבשו, דהיינו שהקב"ה נטלה משם ונתנה להם באותה שעה, ולפי שעה. ואמנם אף לאחר שנטלה מהם ונתנה לנו אין זאת בהכרח שזכינו לאותה נתינה לעד ולעולם אלא כל עוד מעשה אבותינו הטובים בידינו, שאם לא כן שוב נגלה ח"ו ממנה ויכבשו אותה אומות אחרות, ותהיה הארץ שייכת להם עד שנזכה שוב לכבשה.

עפ"י האמור כאשר כבשו ז' עממין את א"י שהיא מזרעו של שם, זכו לה על פי דין, ומאחר והיא מעולם לא נתיישבה קודם שכבשוה הכנענים, נשתרש שמה ”ארץ כנען“  על שם כנען שהיה הראשון שכבש אותה ונתיישב בה, וכל ז‘ עממין נקראו ע“ש כנען. וקודם הכיבוש, ברצונו ית' נתנה לנח, שבחלוקתו את הארץ נפלה בחלקו של שם, וברצונו נטלה משם ונתנה לכנען. ואיך נטלה מהם? בכח כיבוש, שהיה כנען הולך וכובש וכו‘. ומשמע שכל כובש זוכה למה שנלחם עבורו מדינא, ואין לו דין גזלן שצריך להשיב את הגזלה אשר גזל.

ועתה אשוב ליישב את כל הקושיות דלעיל. מה שכתב רש"י "לפיכך עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם", אין זה אומר שהכנענים גזלו את הארץ מזרעו של שם, אלא שהם זכו לה בתור קניין מכח כיבושם. שאם תאמר שהם גזלנים מהו "עתיד אני", היה צריך ליטלה מהם מיד ולהחזירה לנו. ולכן אמר רבי יצחק "ברצונו נתנה להם", ואיך נתנה להם? על ידי כיבוש. כל זה מיירי בישראל שיודעים שזהו רצון ה'. וממילא אחרי שהכנענים כבשוה היא שלהם ורועי לוט שרועים צאנם בה נקראים גזלנים, ממה נפשך, בין אם היא של אברם שהרי הוא עדיין חי ובין אם היא של הכנענים. ולכן היו רועי אברם מוכיחים אותם. אבל הגוים חושבים שאחרי שכבשוה היא שלהם לעד ולעולם ולכן אומרים לנו "ליסטים אתם".

ראיה נצחת לדבר מצינו בס' במדבר פכ"א פכ"ה-כ"ו וַיִּקַּח֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל־הֶֽעָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכָל־עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכָל־בְּנֹתֶֽיהָ: כִּ֣י חֶשְׁבּ֔וֹן עִ֗יר סִיחֹ֛ן מֶ֥לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֖י הִ֑וא וְה֣וּא נִלְחַ֗ם בְּמֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיִּקַּ֧ח אֶת־כָּל־אַרְצ֛וֹ מִיָּד֖וֹ עַד־אַרְנֹֽן: שהרי אסור היה לישראל להלחם עם מואב, וחשבון הרי היתה שייכת למואב, ואיך א"כ היה מותר להם לכבוש את חשבון עיר מואב? אלא מכיון שסיחון כבשוה ממואב, כיבושם מקרי כיבוש עפ"י דין שמעתה חשבון היא עיר סיחון, וישראל כבשוה מסיחון, ולא ממואב, ומעתה היא שייכת לישראל עפ"י דין, מכח הכיבוש.

אלא שעדיין הדבר טעון ביאור במה מתבטא כחה של הבטחת הארץ? ולשם מה צריכים לטעם שהארץ היתה שייכת לשם בן נח שאנחנו צאצאיו? ומה טעם שמלכתחילה קבע הגורל שתפול הארץ בחלקינו כשחילק שם את הארץ? נראה שכל המהלך הזה נועד אך ורק בכדי שיהיו לנו תשובות לגוים מדוע שייכת לנו הארץ שהרי מבחינתם כיבושם הוא לעד ולעולם, ולכן אנחנו משיבים להם א) מכיון שהיתה לנו זכות ראשונית על אותה הארץ מכח הירושה, ב) מפני שהיא ניתנה לנו בהבטחה מיוחדת לאברהם יצחק ויעקב ג) כי כבשנו אותה ויש לנו זכות של כובש. ד) שהרי כל העולם רואה בעליל שהקב"ה לוחם את מלחמותינו מתי שאנחנו זכאים לכך. וכאשר חלילה אין אנחנו זכאים, מסתיר הקב"ה את פניו מאתנו וממילא אנחנו מפסידים את הארץ במלחמה והכל בדרך הטבע. ועל אף כל התשובות הנז' עדיין הם מציקים לנו במלים "ליסטים אתם שכבשתם ארץ שבעה גוים", והיום כל העולם הארופאי והערבים ויותר מכולם השמאלנים "הנאורים", שטוענים נגדנו שגזלנו את הארץ מידי הפלשתינים, ממדינה שלא היתה ולא נבראה מעולם, ומעם שלא היה אלא בליל עמים.

ובאמת יש לנו חמשה סוגים של טענות בעלות על הארץ. האחת הסטורית – מכח ירושתינו משם בן נח והשניה טענה דתית בכח ההבטחה לאברם בברית בין הבתרים. שגם אותה הבטחה מבוססת על בעלותינו ההסטורית, שהרי אין זו נתינה חדשה אלא חזרה למה שזכינו לה קודם לכן. השלישית היא המציאות שכבשנו את הארץ. והרביעית היא השגחתו ית‘ עלינו בכל מלחמותינו רבים ביד מעטים, גבורים ביד חלשים ורשעים ביד צדיקים. והחמישית היא המציאות שהארץ מכירה את בניה, וכשאויביה יושבים עליה אינם מצליחים להפריח את שוממותה, וכן מפורש בפסוק "ושממו עליה אויביכם היושבים בה".

ואם ישאלך לבך, א"כ מה הועילה לנו הבטחת הארץ אחרי שהיא היתה שייכת לנו בין כה וכה מכחו של שם? התשובה לכך היא שלולא ההבטחה לעולם לא היינו מצליחים  בכחות עצמנו לנצח עמים גדולים ועצומים מאתנו, ולכבוש מהם את הארץ, וממילא היתה הארץ נשארת בידי שאר העמים הכובשים. הבטחת הארץ מתבטאת בכך שה' ילחם לכם ואתם תחרישון, שעם עצום ורב ממך יפלו בידך על אף שאתה חלש בכחך, ועל אף שאתם המעט מכל העמים, בכ"ז יפלו חזקים ביד חלשים ורבים ביד מעטים.

ומדוע נטלה הקב"ה מלכתחילה מאתנו ונתנה לשבעת העמים עד שהיה צריך להבטיחה לאברהם בברית בין הבתרים? נראה לפרש שכיון שקנה אותנו הקב"ה להיות לו לעם רצה לרסן אותנו. לשם כך נטל מאתנו את הארץ ונתנה להם ושוב נטלה מהם ונתנה לנו לא עוד בתור ירושה אלא בתור זכיה ועניין זה מדוקדק היטב במלים ולא זכה בה עוד – ל' זכיה. בכך רצה הקב"ה שנדע שאין א"י שייכת לנו כמו שאר מדינות העמים שהשתרשו בהם, ולכן תיכף נטלה מאתנו ונתנה להם ללמד שהיא שלו ית', ולכן היא נקראת "ארץ הקדש". "ארץ אשר עיני ה' א-להיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". ובשעה שרבו עוונותינו מצא בעה"ב מקום לגבות את חובו ובמקום שישפוך חמתו עלינו שפך חמתו על העצים ועל האבנים והגלנו מהארץ.

רעיון זה הוא יסוד ושורש בתכלית הבריאה שהרי הקב"ה משפיע לנו מטובו שפע רב מתנת חינם, נהמא דכיסופא. ומטרתינו בעולם היא לשלם עבור אותה מתנה בכך שנקיים את מצוות התורה ונעשה עי"כ נחת רוח ליוצרנו ובכך נהיה ראויים לאותה מתנה מצד הדין. ועניין זה נקרא זכיה שלה זכה אברהם. ומעתה ואילך לא ניתנה לנו הארץ כשאר ירושה הבאה מכח האב, שמתנה מעין זו אין הברכה שורה עליה וכשם שבאה ללא עמל כך עלולה להפסד באותה קלות. כיון שהמקבלה לא עמל עליה ולא יגע בה. ורק כאשר זוכה האדם מכח עמלו, אז ברכת ה' שורה עליו ורק אז זוכה לכך שאותה מתנה תהפך לקניין.

ועפי"ז יתבארו הדברים. דלעולם יקראו לנו הגוים ליסטים, באשר ירושה הבאה ללא עמל אין בה ממש, ולמי הארץ? לזה שכבשה ראשון. ויבואו אלינו בטענות על כך שכבשנו את הארץ משבעה עמים שזכו בארץ בעמלם ובכח כיבושם והפכו עי"ז לבעלי הנחלה הראשונים. ועל זאת נשיב להם שכח הזרוע בלבד אין בו ממש, וזאת שהם כבשוה ראשונים היה זה רצון ה' שהוא נטלה מבני שם ונתנה להם, ולאחר מכן כאשר היו די זכויות לעם ישראל בכח האבות ובכח שעבוד מצרים, נטלה הקב"ה מהם ונתנה לנו. וטעות היא לומר שאנחנו כבשנו ארצות שבעה גוים אלא האמת היא שקבלנו את ארצנו מהקב"ה בירושה בזכות מעשינו הטובים. ואם נחרוג ממסגרת התורה, מן הדין נגלה מהארץ ח"ו. זאת ועוד, שמבחינת האומות כשם שהם זכו לארץ ע"י כיבוש, כך גם אנחנו זכינו לה על אותה הדרך.

ועפי"ז מבוארת החשיבות הגדולה שבהבטחת הארץ, שאינה עוד מכח ירושה משם בן נח בלבד, אלא זכינו לה בזכות קרבתם של האבות לבורא העולם, שבעבורה עמלו ולה זכו בכחות עצמם, ואנחנו בניהם יורשים מכחם בתנאי שנמשיך בדרכם הטובה.

כיו"ב מצינו בשעבוד מצרים שהקב"ה שלחנו לבית עבדים, והיה חפץ בכך שנזכה לצאת לחירות בכח זכויותינו בכדי שלא נהנה מהעולם הזה כמתנת חסד, ולא הצלחנו במשימה זו, ובכל זאת בשל הבטחתו ית' הוציאנו לחירות וקנה אותנו להיות עבדיו.

ועדיין קשה איך הבטחת הארץ הועילה לנו? ובמה שונה א"י מכל ארץ אחרת, והרי כל ארץ אחרת אם נצליח לכובשה תהיה היא נחלתינו? ונראה שיחודה של אותה הבטחה היא, שאם נהיה ראויים לכך, אז אפי' כל העולם כלו ילחם נגדנו – וכמו שאנחנו חווים  בכל מלחמות ישראל האחרונות – לא יצליחו לנו. והטעם כי ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. לא בכח ולא בחיל אנחנו מצליחים בכל מלחמותינו אלא ה' הוא שנלחם את כל מלחמותינו. וא"י מיוחדת היא מכל הארצות באשר עיני ה' א-להיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. ונאמר כי בחר ה' בציון אוה למושב לו. כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. ואם נסתכל על המציאות של ימינו, רק אדם עיוור אינו רואה או שלא רוצה לראות שאנחנו ממש בבחינת כבשה בין שבעים זאבים שמבקשים לטרוף אותנו והטעם שלא מצליחים כי ה' בעזרנו. ממציאות זו יש ללמוד שאנחנו ראויים לאותה הצלחה כי זה דור שכולו זכאי. ואף אם יראה לכאורה שיש מאתנו מחללי שבתות ועוברי על דת, אין זאת אלא אחוז קטן מהיישוב שהם בבחינת תינוק שנשבה, אבל רוב ככל עם ישראל שומרי מסורת ובבחינת זכאי הוא. ורוב ככל עם ישראל הם שומרי שבת ולפחות קוראי עונג ביום השבת ולכך אנחנו מבבקשים ומיחלים בתפלתינו, בין אם הם שומרי שבת ובין אם הם רק קוראי עונג כלם ישבעו ויתענגו מטובך.

ובעניין ההבטחה מצינו להרד"ק על הפסוק "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו" שפירש "כלומר אני אתן לכם כח כדי שתכבשו הכל". והוסיף שם וכתב "ובדרש כל מקום אשר תדרוך וגו' – לרבות חוצה לארץ".

וכן מצינו להרלב"ג על הפסוק "הלא צויתיך חזק ואמץ אל תערוץ ואל תחת" שפירש "וצוהו שלא יירא מהלחם בגוים ההם ואם יהיו חזקים מאוד אבל יהיה לבן בטוח בה' אשר יעדו שכבר ינצח אותם".

ועפי"ז יראה לעניות דעתי שיש איסור חמור להחזיר שום צעד ושעל מארץ ישראל, שאם הקב"ה נתנה לנו אין כח ורשות לשום אחד מאתנו לתיתה לאויבינו, אלא הוא ית' ולא אחר. ואל ישיאך לבך שמותר להחזיר משום פקוח נפש, כי בראשית דבר, מנין תדע שאין אתה מפקח יותר נפשות ע"י מסירת שטחים לאויב מאשר להשאיר את המציאות הקיימת על כנה, כפי שהוכח לנו בגירוש עשרים ושנים ישובי גוש קטיף. ואין זאת אלא חוסר בטחון בבורא העולם שנלחם עבורינו ועשה לנו נסים גלויים לאורך כל דרכינו הארוכה בשיבת ציון זו האחרונה. ועוד שאם קפחו יהודים רבים את חייהם כדי לכבוש את הארץ מי הוא זה אשר מלאו לבו להפקיר את דמם חנם, ולהשיב את מה שרכשו עבורינו בדם נפשותיהם היקרים. ועוד שלא מצינו ולא ראינו שום שינוי לטובה בעניין זה של פקוח נפש לאחר החזרת השטחים מאשר קודם החזרתם, אלא חזינו על בשרינו את ההיפך הגמור, שככל שהם רואים בעליל שאנחנו מחזירים להם, כך הם מתחזקים יותר בחשבם שהחזרנו להם מחמת מורך ליבנו. ועבירה גוררת עבירה, ככל שהם יוסיפו ללחוץ אותנו כך הם יקבלו יותר ויותר שטחים מאתנו. והאם יש גבול ללחציהם? והרי מטרתם נאמרת על ידם בפה מלא ללא חת ובראש כל חוצות להשמיד להרוג ולאבד את כל אויבי ישראל. וכי אם רוצה הקב"ה לשולחם לעשות שמות בארץ האם יש מי מאתנו שיוכל למנוע זאת בדרך אחרת מזו של שיפור מעשינו? ומה בין זה שאומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ובכח צה"ל נצחנו במלחמה, לבין זה המחזיר שטחים לאויב וטוען כי אין כחו של הכל יכול די להכניע ולהכריע את אויבינו תחתינו, זאת ועוד, שאנחנו מוסיפים חטא על פשע בזאת שעוברים על מצוותיו. ומה שהותר לחלל עליו את השבת בדרבנן, להוציא מהגוים איזו קרקע בא"י אנחנו מחזירים אותה להם על מגש של כסף בתנאים לא תנאים ובסכנה עצומה לקיומינו. ואין סומכין על הנס.

והשגחה פרטית עליונה זו אינה אלא בארץ ישראל, שא"י היא בזעיר אנפין דוגמת העולם כלו, הפך בה והפך בה דכולה בה. נוכל למצוא בא"י את כל האקלימים המסוגלים להיות אי שם בעולם, אם זה מבחינת קור וחום, או מבחינת רעידות אדמה, ולבה תת קרקעית, שכפי הידוע היתה מצויה בטבריה, שאומרים על מימיה הרותחים שהם מים בלתי נפסקים לעולם מאז רדת המבול. וכן בשמות חלקי הארץ. בנגב – מדבר סין – אולי זה כנגד המעצמה סין…..

ולבסוף יש להוסיף שהמיוחד בארץ הזאת מכל הארצות האחרות שאפי‘ כאשר גלינו ממנה לא זכתה שום אומה ולשון להתקיים בה לקיים מה שנאמר ”ושממו עליה אויביכם היושבים בה". ולעולם בהסטוריה רבת השנים הצפון והדרום נלחמו זה בזה על הארץ, סוריה כנגד מצרים ומצרים נגד סוריה. וכפי שאנחנו רואים הארץ מכירה את בניה שבאו מרחוק כציפור השבה אל קנה.

צא מאצטגנינות שלך

יש לדקדק בלשון רש"י ז"ל בפט"ו פ"ה "ויוצא אתו החוצה – לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים, ולפי מדרשו אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן. וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל". וקשה שהרי מפורש בפסוק "שָׂרַ֣י אִשְׁתְּךָ֔ לֹֽא־תִקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ". משמע שמעולם לא שינה הקב"ה את שמה שהרי "שרה שמה" ואילו לדברי רש"י שינה את שמה מאחר ש"שרי לא תלד"?

ועוד יש לדקדק בשינוי הלשון, מדוע אצל אברהם אמר "יש לו בן" בל' הווה, ואילו אצל שרה אמר "תלד" בל' עתיד?

ועוד, מדוע אברהם התברך בל' "אב" "כי אב המון גויים נתתיך", ואילו שרה לא נתברכה בל' "אם" אלא "מלכי עמים ממנה יהיו"?

ועוד, מדוע לא נתברך אברהם בברכת "אב המון מלכים" או "אב המון מלכי גויים", כמו שנתברכה שרה "מלכי עמים ממנה יהיו"?

ומדוע לא הקפיד הקב"ה על צחוקו של אברהם והקפיד רק על צחוקה של שרה?

וקודם שנגיע ליישב את כל השאלות דלעיל, יש לשאול שאלה כללית על בורא העולם כיון שאנחנו מאמינים בהשגחתו ית' בהשגחה כללית על כל יצורי עולם, ובהשגחה פרטית על עם ישראל, ממילא מוכרח הוא שכאשר ישנו כח עצום ששולט בעולם, אין כח זה בא מאליו, אלא בהכרח הי"ת הוא הנותן לו כח לעשות חיל, ואם נכון הוא לגבי מלכים ושרים שנא' "לב מלך ושרים ביד ה'", עאכ"ו לדתות כלל עולמיות כמו הנצרות והאיסלאם. ומדוע א"כ נתן הקב"ה כחות עצומים באלו הדתות החולשות על תבל ומלואה ממזרח וממערב מצפון ומים? והיכן נמצא עם ישראל הקטן יחסית בתמונה הכללית? "קטון נתתיך בגויים בזוי אתה מאד".

ואשיב על אחרון ראשון. נראה לעניות דעתי שכח זה ניתן להם בשל כך שהם אכן ממשיכים את עבודתם הא-להית של אברהם ושרה בתיקון עולם במלכות שד-י. תחילת דרכם של אברהם ושרה "הנפש אשר עשו בחרן" היתה בביעור האליליות מן העולם, ובנטיעת האמונה וההכרה בלב ההמון, שיש בורא לעולם ושרק אותו צריך לעבוד. ברכתו של הקב"ה לאברהם היתה "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ", היינו שפעולתו בביעור האליליות לא תיפסק, ושזרעו יהיו ממשיכי דרכו. וזרעו, אין הכוונה רק לעם ישראל אלא גם ובעיקר לישמעאל ולעשיו. שהרי כל העולם היו שטופים בעבודת אלילים, ומטרתם של אברהם ושרה היתה לבער את האליליות מהארץ, וכיון שאברהם נתברך מפי עליון להיות אב המון גויים, ושרה שתהא שרה על הכל, בהכרח שהם עשו זאת לא רק דרך עם ישראל אלא בייחוד דרך עשיו וישמעאל שכל מטרתם בעולם היא לבער את האליליות ולעשות נפשות שיאמינו בבורא ית'.

על מנת ששתי דתות אלה יפרצו את דרכם בעולם, היו זקוקים למנהיג שיורה להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, מפקד זה הוא עם ישראל שהיו צריכים להכשיר את דרכם בקבלת התורה ובביסוס האמונה באופן שיוכלו לשמש "אור לגויים". ואמנם לא היה די להם בקבלת התורה ובביסוס האמונה, באשר סכנת כליה היתה מרחפת על פניהם מבית ומחוץ, אם בקנאת העמים שיהיו הורגים בהם, ואם מחשש שיהיו נטמעים בגויים ותהיה זו חלילה כליה טבעית, ואם מצד זה שחלילה יהיה הקב"ה מתייאש מהם ומשמיד אותם, עד שלא יהיה נשאר מאויביהם שריד ופליט. ואם היה קורה להם חלילה אחד מהאסונות הנז', הרי לא היו יכולים  להמשיך ולהיות "אור לגויים" במשך אלפי דורות עד עת הגאולה? ומהו א"כ סוד השרדותם כעם וכאור לגויים?

במבט לאחור נראה את כחו וחכמתו ית' בהשגחתו הפרטית על עם חכם ונבון זה. בראשית דבר קבע הי"ת את המציאות של "עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" באופן שכל העמים ישנאו את עם ישראל ולא ירצו להתערב בהם. החל מצד ישמעאל בגירוש "האמה הזאת ואת בנה", וכלה בעשיו שאמר "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", בטענה "ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". זאת ועוד, רצה הקב"ה שכל העמים יקנאו בהם בכך שנתן להם את התורה בסיני, שמכחה יצא "עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", ובד בבד משם יצאה שנאה לעולם נגד ישראל. והטעם בכדי שלא יטמעו בגויים, מצד אחד שהם לא ירצו להתערב בגויים, ומצד הגוים, שיבזום וישמיצום ויסרבו להתחתן בהם, ובכך יקויים בהם הפסוק "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

ובכדי שעל אף חטאיהם הרבים אפי' הקב"ה עצמו ימנע מלהשמידם, עשה הי"ת פעולה שתמנע אפי' ממנו עצמו לכלותם לעד ולעולם, בכך שכרת עם אברהם את ברית בין הבתרים, וחיזק את אותה ברית דרך יצחק ויעקב וזרעם אחריהם בהבטחתו להם על קיום הזרע ועל ארץ ישראל ועל גאולתם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". בכך מנע הקב"ה אפילו מעצמו את כלותם, ודאג לכך שלא יהיה אויב בעולם שיוכל לכלותם, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". וגם שהם עצמם לא יוכלו להפרד ממנו ית‘ כדכתיב ביחזקאל כ‘ פסוקים לב – לח ”והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן: חי אני נאם אדני ה‘ אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם: והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצתם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה: והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים: כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים כן אשפט אתכם נאם אדני ה‘: והעברתי אתכם תחת השבט והבאתי אתכם במסרת הברית: וברותי מכם המרדים והפושעים בי מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבוא וידעתם כי אני ה‘:“. ע“כ.

מאידך צריך היה להכשירם שיוכלו לעמוד בכל הצרות שיפקדו אותם בחשכת הגלות ושלא ימעדו. בכדי להשיג מטרה זו כרת הי"ת ברית את אברם בין הבתרים "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", היינו אני אחשל אותם שיוכלו לסבול עול כבד ביותר, ולהישרד. "אם יבא עשיו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה", ולעולם "לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזב", ולא זו בלבד, אלא "עמו אנכי בצרה", אני אשגיח עליהם בהשגחה פרטית לבל יכלו לעולם מן העולם. עם ישראל בעולם הם בבחינת אור לגויים, או במובן האוניברסאלי מייצגים את המוסר האנושי דתי של כל העולם. ואכן שתי הדתות הנז' צצו ועלו מכח היהדות מבחינה זו שהם מאמינים שהקב"ה הוא בורא העולם ומשגיח על כל ברואיו, והם עושים נפשות למטרה זו כאברהם ושרה.

ובזה יובן מדוע נא' "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר". שלא כסדר הדורות. כאשר מדובר בזכות והגנה על עם ישראל, החשוב ביותר הוא יעקב, האב שאין לו עוררין, שהוא בלעדי לעם ישראל. וגם אם חטאנו והשתמשנו בכל זכותו של יעקב, תצטרף אליהם גם זכותו של יצחק שאינה אלא לחצאין, ואם צריך עוד קצת

תצטרף אליהם גם זכותו של אברהם שיש בה קצת מן המקצת לעם ישראל. ואם חלילה זכות אבות אזלה עבורנו, אזי זכותה של הבטחת הארץ תעמוד לנו שלא נכחד מעל פני האדמה ע"י אויבינו ושונאינו. ברית זו שכרת הקב“ה עם אברהם בברית בין הבתרים אינה ניתנת לערעור ולשינוי, כי הוא ית‘ שהבטיח, והוא ית‘ מקיים את הבטחתו לעם ישראל, כפי שעינינו רואות יום יום. "ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא".

וכיון שמטרתם של אברם ושרי בעולם היתה הפצת האמונה בבורא העולם, ממילא הירושה שעליה דאג אברם באומרו "והנה בן ביתי יורש אותי", לא היתה בענייני ממונות, אלא בהמשכיות ההנהגה הרוחנית לעבודת הבורא ית'. ואע"ג שאברם ושרי היו לכאורה שותפים שווים לאותה דאגה, שיהיה להם בן ממשיך דרכם בהפצת התודעה בבורא העולם, והמטרה היתה "לתקן עולם במלכות שד-י", מכל מקום אברם ושרי צעדו בנפרד, בשני מישורים שונים לקראת מטרה זו. לכל אחד מהם היתה דרך שונה בכדי להשיג את אותה מטרה, ועניין זה התבטא בשינוי שמותם, בכל צעד ושעל בחייהם כפי שהוא רואה אור בפרשיות שלפנינו החל מנתינת שרי  את הגר לאברם בתקוה "אולי אבנה ממנה", ועד למותו של אברהם, וכדלהלן:

"ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה וגו' ותתן אותה לאברם אשה לו לאשה". אברם לקח את הגר כבקשת שרי "לו לאשה", הוא אהב אותה וטיפל בה כאל אשתו השניה, ממילא טבעי הוא שהוא ראה בחזונו את ישמעאל כבנו ממשיך דרכו. וכן מפורש "ותלד הגר לאברם בן. ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל". ומה הוא ראה בישמעאל שיהא ראוי להיות ממשיך ההנהגה הרוחנית? הוא ראה את בליוני האנשים שנוהרים להאמין בא-ל אחד בורא העולם, דרך דת האיסלאם, ונחה דעתו ממנו. סרה דאגתו מהחשש שמא אליעזר שבא משבט חם הארור יירשנו, כפי שהוא עצמו השיב לאליעזר ברצותו לתת את בתו ליצחק, "בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מתדבק בברוך". אבל בישמעאל לא היה לו ממה לחשוש כדלעיל, ולפיכך התיחס אל ישמעאל כאל "בנו" לכל דבר. ואפי' אחרי מותו של אברהם, לעולם מיוחס ישמעאל בכתובים כבנו של אברהם. ולכן כאשר בשרו הקב"ה ששרה עומדת ללדת לו בן, השיבו אברהם "לו ישמעאל יחיה לפניך", אינני מעוניין בבן אחר שיתחרה בבני להמשיך את דרכי. אבל שרי, כתוצאה מהתנהגותה של הגר, "ותקל גבירתה בעיניה", שינתה את יחסה להגר ונהגה בה כשפחה "אנכי נתתי שפחתי בחיקך", ושינתה את יחסה גם לישמעאל שקראה לו "בן האמה". לזה התיחס הי"ת בשינוי שמו של אברם לאברהם, להורות  שהוא לא האב הבלעדי של עם ישראל בנה של שרי אלא אב המון גויים, ואמנם יצחק בנה של שרה הוא בנך יחידך, ומדוע דוקא שרה ולא הגר? כי שרה שמה מאז ומעולם. היא שרה על כל הדתות כמו על זרעו של יצחק אלא שעל יצחק בנה כרת ה' את ברית בין הבתרים. כי הם שיעבדו ארבע מאות שנה והם שיצאו לחירות ויקבלו את התורה בהר סיני ויחזיקו במושכות המוסר הא-להי שטמון בה לכל הדתות שיעסקו בביעור האליליות בעולם ובאמונה ביחודו ית'.

שרה לעומת אברהם צעדה לקראת אותה מטרה "לתקן עולם במלכות שד-י", במישור שונה בתכלית דרך הבטחת ה‘ ”ויאמר אלהים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו“, יצחק ולא ישמעאל יהיה יורש העצר. שרה היא האם הבלעדית של יצחק ושל עם ישראל, שקבלו דרך יצחק עצמו את המשכיות ההבטחה של ברית בין הבתרים באופן בלעדי למעט את עשיו.

ועפי"ז נ"ל לפרש מדוע הקפיד הקב"ה רק על צחוקה של שרה ולא הקפיד על צחוקו של אברהם. צחוקו של אברהם "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק" לא היה צחוק של לעג, אלא צחוק של פחד הנובע מהבאות, צחוק הבא מתוך נפילת אפים, והמקרא מביע את הטעם לצחוקו של אברהם "וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד", להורות שצחוק זה אינו מחוסר אמונה, אלא להסיר רעיון זה שיהיה לו בן נוסף על בנו ישמעאל. והוא כאומר "זה רעיון אבסורדי", שאינו מתקבל על הדעת, כי הוא לא היה מעוניין בבן שיוולד לשרה שיתחרה עם ישמעאל. הוא התיחס אל הגר ממש כאל אשתו השניה אם לא למעלה מזה. ראיה לכך, שהרי אחרי מותה של שרה החזיר אברהם את הגר היא קטורה לביתו וממנה נולדו לו בנים נוספים. ואפשר שאברהם חשש שאחרי שתלד שרה את יצחק, היא תדחה את הגר מהבית כפי שבאמת עשתה לבסוף. ובכדי שלא נטעה בדבריו לחשוב שגם הוא היה חסר אמונה, לכן מיד אחרי מחשבה זו הוציא את מחשבתו האמיתית מלבו אל פיו "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ".

הקב"ה השיב לאברהם ברכתיך בברכת "אב המון גויים", שכוללים לא רק את ישמעאל אלא גם את יעקב ועשיו שהם אבות שלושת הדתות הגדולות בעולם מאז ועד היום. "ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו והפרתי אותו והרביתי אותו במאוד מאוד שנים עשר נשיאים יוליד והיה לגוי גדול". "אבל שרה אשתך יולדת לך בן", וממנה יבואו יעקב ועשיו. ומהו "אבל"? אני מצטער שזה נגד רצונך, אבל אין הברירה בידך, כי לא רק אותך, אלא גם את שרה אשתך ברכתי "מלכי עמים ממנה יהיו", הלא הם יעקב ועשיו.

ונראה לעניות דעתי שזהו הטעם שלא נתברך אברהם בברכת "אב המון מלכים" או "אב המון מלכי גויים" כפי שנתברכה שרה "מלכי עמים ממנה יהיו", שהרי ישמעאל הוא בן הגר השפחה, ועליו נא' "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו", ואין ראוי לפרא להיות מלך, ו"עבד כי ימלוך" לקללה תחשב. מה שאין כן יעקב ועשיו שניהם כונו מפי עליון בשם "מלכי עמים". זאת ועוד, שמישמעאל לא קם עם נוסף אחריו. אבל מיצחק נתוספו מלכי עמים, יעקב ועשיו. ואיך באה ברכת הי"ת לשרה "מלכי עמים ממנה יהיו"? כפי שאנחנו רואים בעולם שהיהודים שולטים בכל העמים בממשלות ובכלכלה, ברפואה ובמסחר וכו' כל זה בא מכח אותה ברכה.

אברהם בא אמנם על סיפוקו בישמעאל הפרא, בן האמה, והסתפק בברכת היותו ”אב המון גויים“. אבל שרה ראתה ברוח קדשה שאין ישמעאל "בן האמה" ראוי להיות ממשיך דרכה, במה שנתברכה "מלכי עמים ממנה יהיו". שרה ראתה ברוח קדשה את כל הצרות שיסבול כל העולם מהטרור של הפרא הישמעאלי-הערבי-מוסלמי, שהיה נמנע אילו לא התחנן אברהם "לו ישמעאל יחיה לפניך", ואילו לא ענהו הקב"ה בחיוב "ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו" וגו'. שרה ציפתה שבנה יהיה ראוי שיצאו ממנו "מלכי עמים", ולכן אמרה שרה לאברהם "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". ואעפ"י שנא' "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו", התערב שוב הקב"ה במחלוקתם וצוה לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". ומכאן פירש"י "למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות", ומה שראתה שרה לא ראה אברהם. שרה ראתה בנבואה איך "מלכי עמים ממנה יהיו", הלא הם יעקב ועשיו. היא ראתה את עם ישראל שיהיה אור לגויים ואת הדת הנוצרית שתכבוש עולם ומלואו ותבער את האליליות מן העולם, אבל אברהם לא ראה זאת. א“נ היא ראתה איך מעם ישראל יקומו כל מלכי העמים, לאו דוקא מלכים בפועל, אבל מלכים בהנהגה. היא ראתה איך בכל העולם היהודים נמצאים בראש הן מבחינת המוסר הדתי והן מבחינת הלימודים הכלליים החופשיים כרפואה וכלכלה, מסחר ובנקאות, כי עם ישראל נתברך מפי עליון בברכת ”עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה“.

גם אחרי שהקב"ה אמר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע", גם אחרי שהיה זה צו עליון לשמוע בקול שרה "כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", גם אז לא הפסיק אברהם לאהוב את הגר אשתו ואת ישמעאל בנו ולהאמין בהמשכיות ההנהגה דוקא מצד הגר ולא מצד שרה, ולכן מיד אחרי מותה של שרה חזר אברהם לשאת את קטורה היא הגר שילדה לו עוד ששה בנים, שעל ידם חשב אברהם תבוא ברכתו "כי אב המון גויים נתתיך". ואע"ג שידעה שרה בנבואה שעשיו הרשע יהיה בנו של יצחק, זה לא הפריע לה, והטעם כי "שרה שמה", ולכן היא הדגישה בשמחתה "מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה", ואין לנו צורך בדרשת ר' לוי בגמ' ב"מ פז. "א"ר לוי, לפי שהיו אומות העולם מרננים ואומרים ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בננו הוא, מה עשה אברהם, הלך וזימן את כל גדולי הדור ושרה זימנה את נשותיהם, וכל אחת הביאה את בנה עמה בלא מניקתה, ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעינות והיניקה את כולם", אלא בפשט הדברים כאשר היא הניקה את יצחק היא חשה בכל ישותה שהיא מניקה גם את כל זרעו אחריו. לא רק את יעקב אלא גם את עשיו, שכולם כאחד הם בני גבירה ושרה, ואין בן האמה הפרא כלול ביניהם.

שרה היתה זו שהכירה בערכם של בני הגבירה ביחס לבני האמה "כי שרה היא", מלכותית היא. היא ראתה בחזונה את העם היהודי שיהיה אור לגויים, והיא ראתה גם את עשיו הרשע על כל אלופיו, שעל אף רשעותו לא יהיה בבחינת "פרא אדם ידו בכל ויד כל בו". היא ראתה את עשיו שיהיה ראוי יותר להיות ממשיך את ההנהגה הרוחנית בה החלו אברם ושרי בחרן. ולכשנתבונן נראה שהדת הנוצרית קדמה לאיסלאם באלף ושלוש מאות שנה ומשום כך ישנם הרבה יותר נוצרים מאשר מוסלמים בעולם. נקודה מעניינת אחרת היא שהדת הנוצרית מבוססת כולה על היהדות ועל התנ"ך ולכן היא נקראת "יהדות נוצרית", מה שאין כן האיסלאם של ימינו אין לו שום עניין לא עם התנ"ך ולא עם עם ישראל.

בשינוי שמותיהם של אברם לאברהם ושרי לשרה

יש לדקדק, מדוע בשינוי שמו של אברהם נא' "כי אב המון גויים נתתיך", שמשתמע משינוי זה שהקב"ה עשה איזו פעולה ביחס לאברהם לתיתו להיות אב המון גויים, אבל בשינוי שמה של שרה משמע שלא היתה שום פעולת נתינה לשרה מאתו ית', שהרי נא' "כי שרה שמה" משמע שזהו שמה במציאות מאז ומעולם, וכביכול עד עתה שקראו לה שרי, לא קראו לה בשמה הנכון. היתכן שלא היתה צריכה שרה אלא שיקראו לה בשמה הנכון, שרה?

ועוד, קצת קשה על פירש"י "שתהא שרה על כל". "שתהא" הוא ל' עתיד, והרי מפורש בפסוק "כי שרה שמה", משמע מאז ומעולם?

ועוד קשה לי בשלמא אברם לא ילד כי עדיין לא נתנו הקב"ה להיות אב המון גויים, אבל שרה מדוע לא ילדה עד עתה, אחרי ש"שרה שמה" מאז ומעולם, אלא שלא קראו לה בשמה הנכון?

ונלענ“ד שלשרה היתה היכולת ללדת ”כי שרה שמה“ אך לא מאברם, אלא מאדם אחר, כי השם אברם היה המעכב. ולכן התלוננה שרה בצדק ”אנכי נתתי שפחתי בחיקך“, אני לא הייתי הסיבה שאין לנו בן אלא אתה, ובכדי לעזור לך לפתוח את מעיינך נתתי את שפחתי בחיקך משום שידעתי שדרכה תהיה לך היכולת להוליד ואז אולי גם אני איבנה ממנה, דהיינו שאז בדרך זו שהיא תפתח את מעיינך יהיה גם לי בן.

אלא שעדיין ישנו קושי בפירוש זה. שאם “שרה שמה“ מאז ומעולם, והעקרות לא באה מצידה, מדוע א“כ היה צורך לשנות את שמה משרי לשרה?  ראיתי לרבי אברהם צבאע בספרו צרור המור שפי' "הרצון בזה כי אחר שהבן הנולד לך הוא משרה, ראוי הוא שנשנה שמה כמו ששניתי שמך. וא"כ ראוי הוא שיהיה שרה שמה". המלים ”ראוי הוא“ משמע נאה הדבר אך אין זה מוכרח לשנות את שמה בכדי שתלד את יצחק. וזה שונה מהמדרש "שרי לא תלד, אבל שרה תלד", שלפי זה מוכרח היה לשנות גם את שמה כי אחרת היא לא תלד, ואילו לדבריו אין שינוי שמה נחוץ כלל, והוא כפי שחשבה שרי וכדפרישית לעיל. ורק ראוי הוא שאשנה גם את שמה, שהכל יקראו לה בשמה הנכון ”שרה“, אף על פי ששרה שמה מאז ומעולם.

ונ“ל שלזה התכוון הרמב“ן במה שפי' "והנה אברם הוליד את ישמעאל, אבל פירוש המדרש, כי אברם מבקש בן יורש אותו, כמו שאמר והנה בן ביתי יורש אותי, והקדוש ברוך הוא אמר לו לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, וצא מן האצטגנינות שלך, אברם אינו מוליד בן ליורשו, אבל אברהם מוליד בן ליורשו. ויתכן שהיה האצטגנינות על זיווגם, שאברם ושרי לא יולידו זה מזה, ואברהם ושרה יולידו". עכ"ל. הרי כתב בפירוש ”אברם אינו מוליד בן ליורשו, אבל אברהם מוליד בן ליורשו“, ולא אמר גם "שרי לא תלד, אבל שרה תלד" כי השם  שרי לא היה המעכב. זאת ועוד שכתב בהדיא ”ויתכן שהיה האצטגנינות על זיווגם, שאברם ושרי לא יולידו זה מזה, ואברהם ושרה יולידו", והם הם הדברים שפירשתי לעיל.

עוד יש לדקדק בלשון הרמב“ן שהוסיף מלת ”ליורשו“, ”וצא מן האצטגנינות שלך, אברם אינו מוליד בן ליורשו, אבל אברהם מוליד בן ליורשו“. דללשון המדרש כפי שהובא ברש“י ז“ל קשה במה שחזה אברם באיצטגנינות שאברם אינו מוליד, אין זה אמת שהרי אברם הוליד את ישמעאל, אלא ודאי שהכוונה שאברם אינו מוליד בן "ליורשו". וגם כוונת המלה כי אם אשר יצא ”ממעיך“ הוא יירשך, הכוונה ממעיך וממעי אשתך, כיון שאשתו כגופו, ולא ממעי שפחתה שאינה כגופו. דאי לא תימא הכי הרי גם ישמעאל יצא ממעיו של אברם כמו יצחק?

ונ"ל שאברם לא דאג למי יהיה ה"יורש" של נכסיו, אלא מי יהיה זה שכל ההבטחות והברכות בעניין הארץ והזרע יתקיימו בו. דהיינו מי יהיה זה שהקב"ה ילחם עבורו בירושת הארץ כדכתיב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". וירושה זו היא ע“ד הנאמר "כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר", ונא' "עלה רש כאשר דבר ה' א-להי אבותך לך אל תירא ואל תחת", ללמד שכל כבוש הוא ביד ה' ובפרט א"י שהיא חבל נחלתו.

ונראה הטעם שנהג אברם בהגר כאל גבירתו ולא כאל שפחת שרי מפני שהאיצטגנינים אמרו לו מה שאמר לו ה' מאוחר יותר. "אברם אין לו בן“ והכוונה משרי. והוא נוכח לדעת שהמונע אינו מצידו אלא מצד שרי, שהרי אברם הוליד את ישמעאל. לפיכך חשב אברם ששרי עקרה, ולכן נהג בהגר כגבירתו, וזה מה שחרה לשרי.

ונ“ל שקודם ששינה הקב"ה את שמו לאברהם, עדיין לא היה נחשב אב לעם ישראל, כי הוא לא היה אב המון גויים. אלא אב רק לישמעאלים. ובהכרח שישמעאל שנולד קודם ששינה אברם את שמו היה נחשב לבנו, שהרי מפורש בכתוב ג' פעמים בפי"ז פסוקים כ"ג, כ"ה וכ"ו המלים "ישמעאל בנו". "ויקח אברהם את ישמעאל בנו", "וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה", "בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו". ועוד, אם נאמר שאברם לא החשיב את ישמעאל כבן, מדוע ביקש מהקב“ה "לו ישמעאל יהיה לפניך"? אלא בודאי שאברם החשיב את ישמעאל כבן, וחשב שתשובת הקב"ה לשאלתו "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר",  "לא ירשך זה אלא אשר יצא ממעיך הוא ירשך" התקיימה כבר בישמעאל.

אבל הקב"ה דחהו מרעיון זה והודיעו, ישמעאל הוא "בן האמה" ולא הבן היורש. "אבל שרה אשתך יולדת לך בן". ענין זה מדוקדק במלים "אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן. וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד". לא אמרו "אברם אינו מוליד" אלא "אברם אין לו בן" שהרי אברם הוליד את ישמעאל, אלא שישמעאל לא נקרא בן לאברם אלא להגר. אבל בשרי נאמר "שרי לא תלד", ולא אמר "שרי אין לה בן", כי מניעתה מהיות לה בן אינה אלא בגלל אברם, בגלל ש"אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן".

אלא שגם על פירוש זה קשה מהכתוב "אלה תולדות ישמעאל בן אברהם" משמע שהתורה עצמה קוראת לישמעאל בן אברהם? ועוד קשה, מהנא' בשינוי שמו של אברם לאברהם, "כי אב המון גויים נתתיך", והרי לא נולד לו בן יורש מלבד יצחק, ואיך א"כ נתקיימה ברכת "כי אב המון גויים נתתיך" על ידי יצחק, אם לא נאמר שגם ישמעאל בכלל בניו של אברהם? ואם תאמר כפירש"י שהכוונה היא לששת בני קטורה שנולדו אחרי שנים רבות היתכן שבגינם שונה שמו של אברם לאברהם? ועוד, הרי קטורה היא הגר ומה ההבדל בן ישמעאל ליתר בניה?

לכן נראה לעניות דעתי לפרש שישמעאל נחשב כבנו של אברהם אבל לא כיורשו. אבל אברם היה חפץ שהוא יירשנו, ולכן אמר "לו ישמעאל יחיה לפניך", והקב"ה שקרא לאברם ”אברהם אהובי“, לא רצה להכאיב לו בעניין ישמעאל, ולכן קרא את שמו אברהם "כי אב המון גויים נתתיך", וכוונתו לישמעאל, שאברהם לא ינתק עצמו ממנו בתור אב וממילא ישמעאל יוסיף להקרא בן לאברהם ולכן נא' אלה תולדות ישמעאל בן אברהם. אבל בעניין הירושה הודיעו הקב"ה חד וחלק "לא ירשך זה", שבענין זה הוא נקרא "בן האמה" ועליו נאמר "וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא". "כי אם אשר יצא ממעיך הוא ירשך". ממעיך הכוונה לך ולאשתך ולא לך ולשפחתך, שאין זה נחשב מעיך.

ישיבת רמב"ם

DINNER OF HONOR

רבנים יקרים, מחנכים, הורים ומורים, חברי הוועד, חברי ביה"ס, מארגני הערב, כל מי שבא לכבד, וכל המתכבדים בערב זה, לכתה המסיימת, ואחרונה חביבה רעייתי היקרה רבקה או כפי שאתם מכירים אותה ד"ר ריטה שלוש – יושבת ראש ביה"ס.

* היה לי עונג רב לשאת דבר תורה בארוחת הכבוד הראשונה של ישיבת רמב"ם בדיוק לפני עשר שנים, אותה פתחתי במלים "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", וכיום ב"ה אני יכול לברך "אלי אתה ואודך א-להי ארוממך", "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

כל בי"ס חדש עובר משברים CRISES

יש לו מכשולים רבים PITFALLS 

יש לו מתנגדים ואוהדים   FRIEND AND ADVERSARIES 

הצלחת ביה"ס הינה פרי אחדות  של גורמים רבים עם המנהלת. COOPERATION  ומי הם אותם גורמים? ועד ביה"ס, ההורים, התלמידים וכל המתנדבים הרבים.

* כבר אמרו חז"ל כי ליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא וגם ארוחת כבוד זו רמוזה בפרשת השבוע.

* ה' מצוה את אברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה".

* כשנתבונן במצבם של אברהם ושרה באותו זמן נראה שכבר עברו עליהם משברים קשים מבחינה חברתית וממשלתית.

* אברהם עבר את המשבר של השלכתו לכבשן האש ע"י נמרוד,

* אברהם ושרה הצליחו להקים הרבה ישיבות של בעלי תשובה.

* אברהם זכה למקנה רב צאן ובקר ועבדים, לעושר וכבוד.

* ולפתע הקריאה הפנימית הרוחנית מה' "לך לך".

* עזוב את כל הטוב ולך למקום אחר.

* בכדי להבין את מהותם של המלים "מארצך וממולדתך ומבית אביך" צריך להיות מנוסה בהם.

* מארצך – מארציותך, מהגשמיות, פי' מכל האושר הטבעי שאתה נתון בו ואתה יושב בו בנוחיות. הדבר שהורגלת בו מבחינה גשמית.

* ממולדתך ומבית אביך – במלה ”ממולדתך“ כלולים כל האנשים שמקיפים את האדם בחיים, עליהם הוא משפיע באופיו ובמידותיו, ומהם הוא מושפע לגבש את אישיותו. בד"כ הם בני גילו עמם הוא גדל, כמו גם אלה שהם למטה מגילו, והם בגדר חבריך או תלמידיך שקשה מאוד מאוחר בחיים לבנות ולהקים חדשים במקומם. ”ומבית אביך“ הכוונה לכל האנשים המבוגרים יותר ממך, שאותם אתה מכבד, המורים והרבנים שחינכו אותך והשפיעו על אישיותך.

* "לך לך" אינו מופנה לאברהם בלבד, אלא הוא ציווי לכל יהודי באשר הוא.

* בכל מיני שלבים בחיים ישנה מין קריאה פנימית לאדם "לך לך".

* אם זה בקבלת עול מצוה מסויימת,

* או בעשית מצוה מסויימת באופן יותר רציני,

* או בעשית חסד מסויים,

* או בהקמת מפעל מסויים,

* או כשמקבל עליו לקבוע עתים לתורה וכיו"ב.

* בכל קריאה רוחנית מעין זו "לך לך", מופיע אדם חדש שלא היה כאן קודם לכן.

* קריאה זו היתה מופנית אלינו מאטלנטה.

מקום בו חיינו כמחנכים במשך עשרים שנה מאז נשואינו,

גדלנו עם חברים רבים שרכשנו במשך השנים,

זכינו להיות חלק מאלו האחראים לדור של בעלי תשובה רבים.

וגם היינו מודרכים ומושפעים בעניינים רבים מהדור המבוגר יותר

ממורים וממחנכים מרבנים ומפרופסורים.

ולפתע הקריאה "לך לך".

עזבו את ביה"ס שהייתם קשורים אליו עשרים שנה ועיזבו את אחת הקהילות היפות ביותר באמריקה ובעולם.

ולאן? אל המקום אשר אראך.

ומתי? מאוחר יותר. בעוד עשר שנים תזכו לראות את הפירות.

לעת עתה בטחו בה' ועשו רק טוב, וה' בירך את אברהם בכל.

ומנין לנו שאכן אלינו נאמרו הדברים? צאו וראו.

* מארצך – שנ"א ;  בגי' כאטלנטה, גורגיה – ק"ד + רכ"ז = שנ"א

* וירא אליו ה' בא'לוני מ'מ'ר'א' – בגי' רמב"ם

* ואכן תמיד היתה לנו אמונה שלרמב"ם יש השגחה פרטית בכל פעולה ופעולה.

ומספר מלים על אשתי היקרה, זו האחראית להצלחתה ושגשוגה של ישיבת רמב"ם.

* ד"ר ריטה שלוש שאני קורא לה תמיד בשם רבקה.

* כל מי שמכיר אותה, מכיר רק נקודה מסויימת שלה, אבל אני רוצה היום להכיר לכם אותה בכל המובנים.

* מהו המיוחד ברבקה? UNIQUE

אמרו חז"ל מקצת שבחו של אדם בפניו ורובו שלא בפניו. ולכן אומר רק מקצת.

ONE SHULD EXPRESS ONLY A LITTLE BIT OF ONES OF ONE GOOD QUALITIES IN  FRONT OF HIM/HER BUT  MOSTLY IN HIS ABSENS

במעשים

* דדיקציה,  DEDICATION

* דבקות למטרה  GOAL ORIENTED  

* הדקדוק בפרטי פרטים   PAYS ATTENTION TO DETAILS  

בנין ביה"ס במתכונת של ארכיטקט 

SHE BUILT THE SCHOOL WITH A METHODOLOGY OF  AN ARCHITECT.

* עבודת פרך עד כדי ויתור על החופשה השנתית.  HARD WORKING   

* הנאמנות שהיא קבלה מוועד ביה"ס במשך השנים היה מוקד ההצלחה.    UNPRECEDENTED LOYALTY TO THE SCHOOL

* כושר ניהול יוצא מן הכלל,  אין אחד מעובדיה יושב בחיבוק ידיים.

* מקצועיות ACCEPTIONAL PROFRSSIONAL ADMINISTRATION QUALITIES

מזמינה את הבקורת ומקבלת אותה בסבר פנים יפות.

ACCEPT AND INVITE CONSTRUCTIVE CRITISISM

* לעולם שואפת להתקדם ולקדם את כל צוות המורים וחברי ההנהלה.

HAVE A CONSTANT DRIVE TO IMPROVE HERSELF AND HER FACULTY IN A MOST PROFESSIONAL MANNER.

ובמידות – נקודת המפתח של הצלחתה קשור בחוש הצדק ובנקודת האמת שמושחלת בכל דרכה הארוכה.

THE KEY FOR HER SUCCESS LIES IN HER SCENSE OF JUSTICE, AND IN HER SEEKING THE ALTIMATE TRUTH. Just like Avraham who search for the truth and found his creator.

* כמו אברהם שחיפש את האמת עד שזכה להכיר את בוראו.

* מתוך נקודת האמת היא מאמינה בכל ישותה שלכל בית ספר בבולטימור יש צורך לסוג מסויים של קהל תלמידים. ואמנם ישיבת רמב"ם הוא ייחודי ואינו בית ספר לכל מאן דבעי, אלא למי שמתאים מבחינה פילוסופית לאידיאולוגיה של בית הספר.

* לכל בעיה שהיא צריכה לפתור, נקודת הפתרון פותחת בשאלה מה היא טובת ביה"ס?

* לכן לא פלא שבית הספר התקדם במימדים עצומים

* לא כ"כ בכמות כמו בייחודיות האיכותית

* רמב"ם הוא מודל לכל בתי הספר החדשים המוקמים מידי שנה ברחבי אמריקה.

* רמב"ם על המפה העולמית

לפיכך לא רק הקהילה הבולטימורית זכתה להכיר במחנכת דגולה זו אלא גם הקהילה העולמית זכתה להכיר אותה וזיכתה אותה בתואר "פרס ירושלים" שינתן לה בעז"ה בעוד כשבועיים בבית הנשיא בירושלים בנוכחות כארבע מאות משתתפי הכנסים של הרבנים האורטודוכסיים ומחנכים מכל רחבי העולם.

זהו פרס השוה בערכו לפרס נובל הניתן לאנשי חינוך ואנשי רוח

* כשהגענו לבולטימור לא היו לנו שום חברים, וכיום עשר שנים מאוחר יותר, רכשנו לנו משפחה עניפה – משפחת רמב"ם.

ואם תשאלו את רבקה מדוע את מוכנה להיות אורחת הכבוד של ישיבת רמב"ם ולקבל את פרס ירושלים?

התשובה היא כי זה טוב לביה"ס.

ברצוני לאחל לך ולכל המתכבדים כאן בערב זה להמשיך ולעלות מעלה מעלה באותה ייחודיות הנושאת אופי של איכות ובתקוה שרבים מתושבי בולטימור יזכו לקבל אור מישיבת רמב"ם, אמן.