פרשת נח

יאהדונהי; יאהלויההו ישהלווהם; אאדלנייהו אשדלנוים; יאאלהידהוונשהליום

פרק ו, ט אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ:

פירש"י אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק –  ללמדך שעיקר מעשיהם של צדיקים מעשים טובים. כוונתו במלה "תולדות" אינה לבניו ובנותיו אלא למעשים הטובים שהוא עושה שהם הם תולדותיו, וכיון שהתורה מכנה את נח שהוא צדיק, ממילא מה הם תולדותיו? אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ.

עיין מה שכתב דעת זקנים מבעלי התוס' – והוא הספד נאה לת"ח שמת בלא בנים.

"את הא-להים התהלך נח" עיין ברש"י. התהלך – הוא מדבר ליחיד נסתר בעבר והוא גם בציווי ליחיד בנוכח. וזהו סימן נוסף לבנין התפעל. כמו התקבלו, התכבדו, התרצו, התחפשו וכיו"ב.

(י) וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת:

"את" לכל אחד. את שם וכל הבאים אחריו, צאצאיו המצויינים וכו'. את חם וכל צאצאיו המושחתים. ואת יפת וכל צאצאיו כנז'.

(יא) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס:

אונקלוס תרגם  "ואתחבלת ארעא קדם יי ואתמליאת ארעא חטופין".

מהו "חמס"? לפי התרגום "חטופין" הוא בדיוק מה שעשו לנו העזתים שתוצאותיה היתה מלחמת חרבות ברזל. כמו כן נראה לי שכאשר אין עדים נגד הגזלן או שיש עדים שמסרבים להעיד לנגזל, או שהגזלה היא פחות משוה פרוטה, כשהנגזל צועק והגזלן צוחק, זהו חמס.

(יב) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ:

היום יום ב' בש“ק ה' שבט ה'תשנ"ד – "הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" – איך אפשר להבין במושגים של ימינו מה שאומרת התורה שכל בשר השחית את דרכו על הארץ באופן שאין דרך אחרת אלא להתחיל הכל מחדש, להרוס את העולם הקיים ולבנות חדש במקומו?

עלה ברעיוני לפרש השחתה זו בנתונים של ימינו, עידן הכימיקלים. הקב"ה ברא את כל בעלי החיים בעולם והתקין להם את מאכלם הטבעי. ואמנם בזמן שבני האדם התחילו לפרק את היסודות, שאותם ברא הבורא ית' במתכונתם הראויה, למולקולות ולאטומים, ובנו מחלקיקי היסודות יסודות חדשים, הנקראים כימיקלים, שבהם מדשנים את התבואה, ומרססים את הפירות והירקות ואת כל הצומח, מייצרים אוכל כימיקלי מדושן לבעלי החיים שיגדלו יותר מהר ובלא מחלות, והכל כביכול לצורך האדם שנזון מהם, ולצורך עצמם להגדיל את סאתם ולעשות הון רב. נמצא כל החיים מושפעים מכל אותם דשנים ויסודות כימיים שיצרו הכימאים בניגוד למה שקבע אותם הבורא ית'. התוצאה היא מחלות כימיות כמו הסרטן שהיא המחלה הממארת שמכלה את מרבית היישוב ע"י יצירת תאים ממאירים שמשמידים את התאים התקינים. גם לצורך ריפויה ולצורך ריפוי כל המחלות של ימינו משתמשים הרופאים בתרופות שכמעט כל כלם מיוסדים על אדני הכימיה. וזהו "השחית כל בשר את דרכו על הארץ", השחתת כל היקום מתכונתם המקורית.

ואפשר שכבר היו כימאים באותם ימים שעשו את כל מה שעושים היום בפירוק היסודות ובבנית יסודות חדשים. ובמה נענשו בני האדם באותם ימים? במדה כנגד מדה. הם בלבלו וערבבו את יסודות הבריאה והקב"ה הענישם במבול שבלבל וערבב את כל היסודות החדשים שיצרו בני האדם והשיב את העולם למתכונתו המקורית שברא  בששת ימי בראשית. כיו"ב קרוב לודאי היתה טכנולוגיה מאוד מתקדמת בדור הפלגה שהרי בנו מגדל וראשו בשמים. ומי יודע לאלו גבהים הגיעו. ואיך עשו את זה בלא מנופים ומכונות וחשמל. וכבר היתה קומיוניקציה מאוד מתקדמת בימים ההם כמו טלפון ומכונות פקס ואימיילים שאילולי כן איך כל בני האדם שבכל העולם היו עסוקים בבנית העיר והמגדל שראשו בשמים? ומה היה עונשם? הפיצם הי"ת על פני כל הארץ ובלבל את שפתם. הרס להם את כח התקשורת העולמית הן מבחינת הדבור דרך מכשירים אלחוטיים, והן מבחינת טיסות למרחקים והן מבחינת השפה. וראה זה פלא. מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש. כל מה שקרה בדור המבול ובדור הפלגה חזר להיות בדורנו, הדור האחרון היא דור הגאולה. ומדוע? אומר הזהר הקדוש "שית אלפי שני הוי עלמא וחד חריב". מה שעשו בדור המבול ובדור הפלגה היה מוקדם מדי, כי לא היה העולם יכול להישרד ששת אלפי שנים, כי היו בני האדם מחריבים אותו הרבה בטרם הזמן הקצוב לו. אבל בימינו שאנחנו קרובים כבר לסוף האלף השישי, ל"חד חריב", כל מי שעיניו פקוחות רואה במו עיניו את אחרית הימים. הוא רואה איך אחרית זו מתבטאת בטכנולוגיה של ימינו. ואכן חרבנו של העולם יהיה בדיוק כמו שחשבו בני האדם בדור המבול והפלגה, אלא שהציל הקב"ה את העולם מהמציאות של ימינו במשך חמשת אלפי שנים שחיו בני האדם ללא מכונות וללא טכנולוגיה, ועכשיו מניח הקב"ה לעולם להחרב אך לא על ידו, אלא ע"י בני האדם. לא במבול ולא בבלבול שפה אלא בדיוק ההיפך, בכך שהקב"ה החונן לאדם דעת כעבור אלפי שנות עולם ובהתקרב עת קצו, חנן את בני האדם בבינה ובהשכל להמציא שוב את החשמל והטלפון, את כל כלי התקשורת כולל בינה מלאכותית, מכונות ומנופים שיבנו מגדלים פורחים באויר לגבהים עצומים, מטוסים שיקשרו בין בני האדם, ונתן כח מחשבה לבני האדם לתפס ולעלות לשמי מרום, אך לא לשם מלחמה בבורא העולם כמו בדור הפלגה, אלא למטרות של ישוב העולם, ליצור קשר אלחוטי שיהפוך את כל העולם לקטנטן וליצור שיתוף מוחות עולמי, בכדי שהשכל המשותף יוכל לבנות את הכח ההרסני המחלט שיכלה את העולם מכל וכל ויקרב את העולם למדרגת "וחד חריב". לשם כך בנו חלליות שיקשרו בין כל העולמות השונים שברא הקב"ה למעלה מכדור הארץ הקטנטן, ואכן היום בני האדם מיצרים במו ידיהם את כל הכלים שיכלו את העולם הנוכחי וישיבו אותו לתוהו ובוהו בסוף האלף השישי. מבחינה טכנולוגית הם מיצרים את כלי הנשק הכי מודרני שבכחו להתעופף ולהשמיד מדינות במרחקים עצומים זה מזה. והכימאים עסוקים ביצירת פצצות כימיות שישמידו את כל העולם במחי יד. ומבחינה טבעית אותם כימיקלים הורסים את שכבת האוזון באופן שאם לא יעשה האדם מאומה בהשמדת היקום תעשה זאת השמש בכח האש שבקרבה. היא תפשיר את כל השלגים ויתרבו מי האוקינוסים עד שיעברו את הגבולות שאותם תחם בורא העולם. ובני האדם שנזונים מכח כל היסודות הכימיקלים החדשים, יכלו את חייהם במחלות כימיות, הן מצד השמש עצמה והן מצד כל הכימיקלים שאותם הם צורכים, ושגם כל התרופות שלכאורה יצילו אותם מכל מרעין בישין גם הן כימיות והורגות. פשוט כל העולם הוא כימי ולא מקורי, וממתין לזמן הנכון, שיתקיים בו עידן "וחד חריב", כי אנחנו כמעט בסוף האלף השישי.

(יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ:

עיין מה שפירש הכלי יקר פירוש נאה לבית האבל. "אולי החי יתן אל לבו כי זה התכלית הנרצה מן האבל וההספד, כי הגוזל ועושה עושר ולא במשפט אילו היה זוכר יום המות כי בחצי ימיו יעזבנו לא היה גוזל משל אחרים אלא ודאי הוא חושב כי לעולם חוסן כמו שנאמר קרבם בתימו לעולם משכנותם לדור ודור. תחילה אמר לעולם ואחר כך לדור ודור. והנכון לומר בזה שהרשע הבונה לו בעולם הזה בנין חזק ועליות מרווחים מאבני שיש ודאי קרבם, דהיינו מחשבתם שבתימו לעולם שהבית של אבנים יעמוד לעולם. ואם תאמר מה לו הנאה בזה שהבית יעמוד לעולם אחר שהוא לא ישכון וידור בו לעולם וכי לא ידע שסופו למות. על זה אמר משכנותם לדור ודור. שנותן ברכת שלום לעצמו אף אם הוא לא ידור בו מכל מקום בניו ובני בניו לדור ודור ישכנו בו. ואם תאמר מה כשרון לבעליו אם בניו ישכנו והוא ישכון בקבר על זה אמר קראו בשמותם עלי אדמות. שהוא הולך בטעות גדול לומר כשבניו יקראו שמות בניהם ובנותיהם בשמם אז יקרא שם המת על נחלתו ולא יכרת ודומה לו כאילו הוא חי וענין היבום יוכיח. מבחינה זו אפילו יום המיתה לא יחזירם למוטב לכך קץ כל בשר בא וקובל לפני כאמור".

(יד) עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר: (טו) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ:

עיין בפירושו היקר של הכלי יקר ואצטט חלק ניכר מדבריו "פירט לנו הכתוב מדת ארכה ורחבה וקומתה מחמת שני דברים וכו"….. השניה היא להודיע לנו שעיקר התחלת מי המבול היה בעבור הזנות וכו' וטעמו של דבר לפי שעל ידי הזנות חללו קדושת שם של יה המתווך בין איש לאשה ובהתחלק מהם יו"ד ה"א נשאר אש ואש. וכן מצינו בפרשה זו מספר ט"ו בכמה מקומות שנאמר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים. וכן תגבורת המים חמשים ומאת יום וכו' וכן אורך ורוחב וקומה של התיבה שלוש מאות אמה על רוחב חמשים (חמש עשרה אלף אמה מרובעים) נמצא בכל שטח של אמה אחת ט"ו אלפים אמה על אמה. וכו' ושלושים אמה קומתה והיו בה שלושה מדורים הרי עשרה אמות לכל מדור ומדור כי היו בה תחתיים שניים ושלישים כולם שוים נמצא ק"ן אלפים אמה (חמש עשרה אלף אמה מרובעים) לכל מדור ומדור. נמצא ט"ו אלפים אמה שבכל שטח אמה כנגד ט"ו אמה שגברו המים על ההרים. וק"ן אלפים אלו שבכל מדור כנגד תגבורת המים ק"ן יום והוא ט"ו עשיריות. וכו' וכן מצינו בחזקיה, שנענש מתחילה על שלא עסק בפריה ורביה וכו' לפי שנאמר כי ביה ה' צור עולמים ומזה למד שהעולם הזה נברא בה"א והעולם הבא ביו"ד ועל ידי שלא עסק בפריה ורביה גרם לשם של י"ה שיסתלק מן איש ואשה והוי כאילו החריב כל שני עולמות אשר מציאותם תלוי בשם של יה וכו' על כן דינו להיות נטרד מן שני עולמות. וכו' לפיכך כשחזר חזקיה בתשובה וקיבל עליו לעסוק בפריה ורביה וכו' נאמר לו הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה כנגד שם של יה, וכו' הנני יוסיף ראשי תיבות יה להורות שבזכות שם של יה זכה להוספה זו. וכן כשכרה דוד השיתין ביקש התהום להציף עלמא וכו' עד שאמר דוד חמש עשרה שיר המעלות ואסקיה. לפי שידע דוד שדור המבול נענשו בתהום רבה בעוון הזנות כי מי התהום  מים נסתרים, והזנות קראו שלמה מים גנובים, דהיינו נסתרים וגו'. לפיכך כשהיה דוד צריך  להעלות התהום היה מתירא שמא על ידי שיעלהו יציף העולם וכו', על כן אמר חמש עשרה שיר המעלות לרמוז שבזכות שישראל גדורין מעריות ושם יה מתווך ביניהם ינצלו מתהום רבה. וכו' וכן אמרו חז"ל בין עזרת אנשים לעזרת נשים היו חמש עשרה מעלות, וכל זה מורה שמספר חמש עשרה תמיד מתווך בין איש לאשה כי כל זה נמשך מקדושת שם של יה על כן היו כל מדות הללו של התיבה תמיד קרובים למספר חמש עשרה כאמור". עכ"ל. ממש כלי מאוד יקר ונפלא.

(טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ:

צהר תעשה לתיבה – י“א שהיא מין אבן יקרה שהיתה מקור האור בתיבה. זהו קשר שבין התיבה לביהמ“ק שגם בו לא היו אלא חלונים שקופים אטומים ומקור האור היה מתוכו. כל העולם בזעיר אנפין היה בתוך התיבה, וכן בביהמ“ק.

(יז) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע:

הקשה הרבי מלובביץ זצ"ל מדוע הביא הקב"ה מבול על העולם כלו ולא הרג את כל היקום במחי יד ע"י שהיה נוטל את נשמתם? ומדוע לא הביא עליהם אש או מכה אחרת בדרך הטבע, ולמה דוקא מים?

פי' הרבי בספרו אור תורה מכיון שכל העולם השחיתו דרכם על הארץ היה צריך העולם כלו לטבול במים ארבעים יום וארבעים לילה מעין מקוה של ארבעים סאה. והסביר הרב ליסבון שקודם המבול היה העולם כלו מאוד גשמי עד שכל התאוות הגשמיות היו פי אלף מאשר אחרי המבול עד שאפי' זכות האור של השמש לא היתה נראית. ולזאת פי' הרס"ג ואחריו גם המהר"ל שהקב"ה נתן להם אות אחר המבול "ונראתה הקשת בענן". כי הקשת בטבעה תראה  אחר שיעלה אד מן הארץ ותעלה לחות מהאדמה, כשתפגש השמש באותה לחות תראה זכותה של השמש דרך לחות האדמה. נמצא שמי המבול זיככו את העולם שיהיה פחות גשמי ממה שהיה קודם המבול.

ולי נראה שהיו שני דורות, שעשו מעשים אשר לא יעשו, בשני הפכים. דור המבול שכל אחד דאג רק לעצמו והיו חמסנים וגזלנים וגם לא האמינו בבורא העולם ובמשך מאה ועשרים שנה שהוזהרו ע“י נח לא שבו מדרכם הרעה. ודור הפלגה שאעפ"י שהיו גרועים בהרבה מדור המבול שהרי רצו לערוך מלחמה נגד הקב"ה מ"מ מכיון שהיו מאוחדים כפירש"י, וכל אחד דאג לחברו, לא הושמדו מעל פני האדמה אלא נענשו בכך שבלבל ה‘ את שפתם והפיצם על פני כל הארץ. מכאן למדנו שני דברים מאוד חשובים. האחד את גודל מעלת האחדות והשלום, והשני שאם האחדות היא לרעה מעלת הפיזור יפה לה. את קלקולם של שני דורות מושחתים אלה בא אברהם לתקן. את קלקולם של דור הפלגה, בין אדם למקום, תיקן אברהם בכך שזכה להכיר את בוראו ולהפיץ את שמו בעולם, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. ואת קלקולם של דור המבול, בין אדם לחברו, תיקן אברהם במידת החסד.

(יח) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ: (יט) וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ: (כ) מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת:

כתב הרמב"ן בפסוק הקודם מכל בשר וגו' – "ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד. גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכלם מין איה הם, ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכלם שיולידו כמותם. וכאשר תאסוף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה, לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה. אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה. ולא עוד אלא בפסוק זה אמר, שנים מכל יבאו אליך להחיות – הודיעו כי מעצמם יבאו לפניו שנים שנים, ולא יצטרך הוא לצוד אותם בהרים ובאיים. ממש ניסי ניסים". דבריו ממש מאירי עינים.

(כא) וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה: (כב) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה:

ויש להבין, מדוע נצטוו להביא מכל מאכל אשר יאכל? והרי די היה להם בחלק מהמאכלים שערבים לחיכם? אלא נראה לי שהכוונה בזה היתה לשמר את כל סוגי המאכלים בדיוק כמו שנצטווה להכניס לתיבה מכל החי. ולהכשירם לאכילה. וממילא פירוש המלים "והיה לך ולהם לאכלה", אין הכוונה בזה למה שיאכלו בתוך התיבה, שאם זו היתה המטרה היה די שיביאו את מה שערב לחיכם. אלא שנצטוו להביא מכל ה"אוכל אשר יאכל" הן לאדם והן לשאר בעלי החיים שבכך הכשיר נח את כל הפירות והירקות עלי אדמות, שמכאן ואילך יהיו ראויים לאכילה. אלו למאכל אדם ואלו למאכל בעלי החיים. ופי‘ "לאכלה", פי' שבמאכלים אלה יוכלו להחיות את נפשם. חיות זו ניתנה בציווי ה' לנח שיהיו מוכשרים לכך אחרי שיעשה נח ככל אשר צוה אותו א-להים, שרק אז יהיו ראויים ומוכשרים להחיות בהם נפש כל חי.

פרק ז, (א) וַיֹּאמֶר ה‘ לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה:

פירש"י "ולא אמר "צדיק תמים" – מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו שלא בפניו".

וקשה מדוע א"כ בתחילה נאמר "צדיק תמים היה 'בדורותיו'" ולבסוף נאמר "אותך ראיתי צדיק לפני 'בדור הזה'"? הרב משה דימנטמן שיח' שהיה מורי ורבי בישיבת כרם ביבנה ולעת זקנתו מתגורר אצל בנו בנוה דניאל פירש פירוש אמיתי ויפה. יש לעמוד על שני האיכויות זו של צדיק וזו של תמים. צדיק הוא בבחינת צדק צדק תרדוף, ומתיחס לבין אדם לחבירו. תמים לעומת זאת, הוא אדם ששומר מצוותיו ית' בתמימות, ביחס שבין אדם למקום, הוא מקיים את המצוות ללא קושיות של למה ומדוע, על דרך הנאמר תמים תהיה עם ה' א-להיך. נח חי בשני דורות שונים. הוא היה צדיק בדור המבול שהיו מלאי חמס. והיה תמים בין אדם למקום בדור הפלגה, שרצו להלחם כנגד רבונו של עולם. לפיכך עתה בתחילת כניסתו אל התיבה בדור המבול אמר לו הקב"ה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה, ואין זה עניין עתה להיותו תמים בדור הבא דור הפלגה. ממילא נח היה איש צדיק וגם תמים בשני דורותיו.

(ב) מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ:

פירש"י מהגמ' ערובין יח. "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו" –   "העתידה להיות טהורה לישראל. למדנו שלמד נח תורה".

וק"ל דהא לעיל פ"ו פ"כ "מהעוף למינהו" הביא רש"י את המ"ר "ומאליהם באו וכל שהתבה קולטתו הכניס בה", וא"כ מוכרח שמאליהם באו שבעה שבעה מהבהמה הטהורה, ומנא לן שלמד נח תורה? נראה לענ"ד לפרש שמתוך מציאות זו שנכנסו לתיבה שבעה שבעה איש ואשתו ולא שנים שנים זכר ונקבה, למד נח שאלה הם טהורים, ומהם למד להקריב מהם עולות לה' בצאתו מן התבה. וזוהי התורה שלמד מאותה מציאות. ומכאן שאפילו שהיא הלכה אחת בלבד יש לה חשיבות "שלמד נח תורה". ולא נאמר שקיים נח את כל המצוות כולן כפי שנאמר על האבות, כי לא נצטווה אלא על שבע מצוות בלבד. ומשמע שתורה זו היתה מעל ומעבר למה שנצטווה.

(ג) גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:

מדוע מהטהורים שבעה? כדי שיקריב מהן בצאתו. הרי שרעיון הקרבנות היה הרבה קודם שהיתה ע"ז בעולם, וכבר באותו זמן נאמר "וירח ה' את ריח הניחוח", ולא כפירוש הרמב"ם.

(ד) כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (ה) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה‘: (ו) וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ:

אמרו חז"ל "ברותחין קלקלו וברותחין נידונו" – עיין בדעת זקנים שהקשה מדוע דן אותם דוקא במים. והמשיל באריכות משל נאה. עיין שם.

(ז) וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל: (ח) מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה:

בגמ' פסחים ג. "אמר ריב"ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר "ומן הבהמה אשר איננה טהורה".

ומקשים העולם והרי במקומות רבים בתורה נזכרה בפירוש המלה "טמא", כגון "וזה לכם הטמא", ולא נקטה התורה בשיטת ריב"ל שלא להוציא דבר מגונה מהפה?

המגיד מדובנא השיב על כך במשל נפלא על אחד שנכנס לבית הרב ושאל לביתו של זנגביל השיבו השמש "אתה מתכוין לזנגביל המגושם"? נזף בו הרב על כך שעל חינם נהג בזנגביל בביזיון. לימים שדכן בא לבית הרב לשדך את בתו של זנגביל לבנו של הרב. כעס הרב על הצעה חצופה זו. שהוא ישתדך עם "זנגביל המגושם"? השמש תהא על הרב שהעליב את זנגביל בה בשעה שהרב עצמו נזף בו לפני כן על אותו ענין. השיב לו הרב כשסתם יהודי שואל עליו אין מקום לבזותו. אבל כאשר נוגעים הדברים לו לגופו, פה נחוץ לכנותו בכינוי הראוי לו. לפיכך לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו כשאין צורך בכך, אבל כשנחוץ הדבר, אדרבה, צריך להשתמש בלשון המגונה ביותר, ואפי' בלשון שאינה נקיה, ולפעמים גם בצורה החריפה ביותר לצורך העניין. ע"ד משל אם שואל אדם על בתי הספר הכלליים ישיב "הם לא מהמעולים ביותר ואינם כאלה המחנכים למידות נעלות ביותר". אבל כאשר בא אליך חבר ורוצה לשלוח את בנו או בתו לאחד מהם חובה להתריע ולהריע על כל מעשה התועבה הנעשים בהם כי נפש הוא חובל.

כמו כן אם שואלים על אדם מסויים יש למצוא את מעשיו הנאים ולפרסמם או לפחות לומר "הוא לא מהאנשים הנחמדים ביותר או מהישרים ביותר" אבל כאשר מודיעים לו שמטרת השאלה היא לצורך נשואין, או להיות שותף לעסק, חובה על הנשאל להודיע את הידוע לו על אותו אדם, שהרי בכך הוא מציל את חברו. כיו"ב אם אדם שואל על ביתו או מכוניתו של פלוני אומרים את היפה שבו, אבל כאשר שואלים את אותה שאלה למטרת קניה, צריך וחובה על כל היודע דבר מה להודיע על כל מיני בעיות מיוחדות הטעונות תיקון או שבלתי ניתנות לתיקון. ועל הקונה להכיר את מקחו ולהחליט על הקניה בידיעה מלאה של כל החסרונות והיתרונות. החובה למסור לאדם פרטי פרטים על הנשאל היא בגדר "לפני עוור לא תתן מכשול", ובגדר "לא תעמוד על דם רעך", "ואהבת לרעך כמוך".

וכן מצינו בענין מאכלות אסורות "אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר וכיו"ב אלא אפשי ואפשי ומה אעשה והתורה אסרה אותם עלי". מאידך, במאכלים מסויימים אמרה התורה "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו" חייבים אנחנו להתרחק מהם ככל האפשר ולא לחשוב בדעתנו כמה נאים הם אלא הם בבחינת שקץ ותיעוב כגון שקצים ורמשים, וכן כל ע"ז למיניהם וכמה מעניני עריות. שאם לא נשתמש בל' שקץ ותיעוב עלולים הדברים להשפיע על נפשותינו לרעה.

ענין זה נכון גם במידותיו של האדם כגון הכעס יש פעמים שאדם צריך לשמור על קור רוח אבל לפעמים חייב הוא לכעוס ולהתריע במלא החומרה. כגון אם רואה אדם את בנו או בתו מעשנים או חלילה צורכים סמים ויוצאים לתרבות רעה, חייב הוא להראות להם את מורת רוחו במלא חומרתה. וכן האכזריות, אעפ"י שצריך כל אדם להתרחק ממנה, אבל על רשע ומחלל שם שמים חייב להתאכזר שהרי נא‘ "מרחם רשעים אכזר". ומהו קנה המדה? אם המטרה בהיותו אכזר על זולתו היא חיובית במטרה לשפר את מעשיו, או גם אם בסופו של דבר היא תניב תוצאות חיוביות, אז ראוי לו להתאכזר, ואם חסרים אחד משני האלמנטים הנז', שהם: המטרה, והתוצאות החיוביות, אזי שב ואל תעשה עדיף.

(ט) שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ: (י) וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ: (יא) בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ:

"בחודש השני" – "ר"א אומר זה מרחשון. ר"י אומר זה אייר". למה נקרא מר? יש אומרים כי בחודש זה אין שום חגים מיוחדים ולכן אין לו שם תאר מיוחד ונקרא "מר". אבל הטעם האמיתי הוא שהמלה "מר פירושה "טיפת מים" כמו "כמר מדלי". כי בחודש זה מתחיל לבקש על הגשמים.

(יב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:

רש"י הקשה וז"ל: "ויהי הגשם על הארץ – ולהלן הוא אומר ויהי המבול, אלא כשהורידן, הורידן ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול".

והקשה הרב ליסבון בשם הרבי כיון שבתחילה הורידן ברחמים הרי באותו זמן לא היה זה מבול. נמצא שלא ירד המבול ארבעים יום על הארץ, אלא ארבעים יום פחות הזמן שהורידן ברחמים, ואיך אומרת התורה ויהי המבול על הארץ ארבעים יום וכו'? ותי' עפ"י מה שפירש"י בפ"ד "ארבעים יום – כנגד יצירת הולד שקלקלו להטריח ליוצרם לצור צורת ממזרים". נמצא שתקופה זו של ארבעים היום של יצירת הולד היא תקופה שאין לולד שום צורה של אברים או פרצוף או תיאור כלשהוא והוא מעין נקודה אחת. נמצא כשירד הגשם בתחילה ברחמים היה מעין נקודה אחת ומשלא שבו ירדו בתור מבול.

ועדיין השאלה במקומה עומדת. דבשלמא אם היה אומר הכתוב ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה לא היתה קושיא כי באמת זו היתה המציאות. אבל זה שאמר "ויהי המבול על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה", קשה שהרי נאמר "ויגברו המים על הארץ", ועד שהגיעו למצב של "מבול" שגובהם חמש עשרה אמה מלמעלה מעל ראשי ההרים זה לקח זמן שהוא חלק מאותם ארבעים יום? ונראה שגם בזה אין קושי שהרי ההבדל בין גשם למבול הוא רק במידת הגשם והכל תלוי ברצונו ית'. ובתחילה הוריד להם את הגשם ברחמים ולא בתור מבול ומשלא שבו בתשובה המשיכו המים לזרום ארבעים יום עד שנהיה מבול. ואותו מבול לא נקוה באדמה כדרך המים שיורדים על הארץ ומחלחלים למטה אלא נשארו עומדים על הארץ כאילו היו בתוך כלי ועל זה נאמר ויהי המבול ארבעים יום על הארץ, כיון שכך היה רצונו ית' להמשיך את הגשם ולא להפסיקו. ונמצא שהיה המבול ארבעים יום על הארץ ולא ירד לתהום כדרך הגשמים.

א"נ נראה לעניות דעתי להסביר שבתחילה ירדו גשמי זעף מלמעלה שלא נשתנו מתחילה ועד סוף אלא שכשהורידם ברחמים לא נפתחו עדיין מעיינות התהום וממילא היו המים נקוים לאט לאט באדמה, אבל משלא חזרו בתשובה נפתחו גם מעיינות התהום באופן שבכך לא היו למי הגשמים שירדו מהתחלה בזעף לאן ללכת, וזה מה שגרם למי הגשמים לעלות לגובה ולהיות מבול.

"ויהי הגשם על הארץ" ללמד שלא ירד לעולם מבול אלא סתם גשם. ואמנם "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו". ללמד שלא זו בלבד שהגשם היורד מן השמים לא נשאב אל התהום במעמקי האדמה, אלא גם המים שהיו בתהום עלו, באותו זמן כלפי מעלה, והכל בדרך הטבע, ולא שנבראה שום בריאה חדשה. ומדוע לא? להודיע כי "ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", והפושעים הם דור הפלגה שאמרו "אחת לאלף ושש מאות חמשים ושש שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות". הפושעים אומרים הכל בדרך הטבע, ואין דרך למנוע את התוצאה כי אין שום השגחה מלמעלה. אבל הצדיקים יודעים ש“הטבע“ הוא בגי‘ א-להים, שגם הוא בהשגחתו ית‘.

כיוצא בזה חזינו ראינו גם בימינו בשנת אלפיים וחמש בניו אורלינס שבלואיזיאנה, ארה"ב, עיר חופית שהיתה שם רוח סערה ימית (הוריקן) בשם "קטרינה" שהוא מבול ששטף את כל העיר. הנזק היה החמור ביותר בתולדות המדינה שנאמד במאה שישים ואחד מליארד דולר.

(יג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה:

פירש"י בס' דברים ל"ב, מ"ח עה"פ וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה – "בשלשה מקומות    נאמר בעצם היום הזה, בנח אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה. במצרים אמר הקב"ה הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. ובמיתתו של משה אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום" וגו'.

ואמנם ישנם עוד מקומות כדאיתא בספרי דברים פיסקא של"ז אות מ"ח. ובספר בראשית יז, כג בעניין המילה נאמר לאברהם "בעצם היום – בו ביום שנצטוה, ביום ולא בלילה, לא נתיירא לא מן הגוים ולא מן הליצנים, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום". וכן איתא בב"ר פרשה מז אות כו. ובמדרש תנאים.

הרמב"ן העיר על פירושו של רש"י בענין המילה "ומה טעם להזכיר זה"? ולכן פי' הרמב"ן בעצם היום הזה שנצטוה במצוה הזאת נימול הוא וילידי ביתו וגו' ללמד שכולם זריזים מקדימין למצות". והן הנה דברי רש"י בס' בראשית יז, כו "בעצם היום הזה – שמלאו לאברהם תשעים ותשע שנה ולישמעאל שלש עשרה שנים נמול אברהם וישמעאל בנו".

וקשה לי על פירוש הרמב"ן מנין לנו "ללמד שכולם זריזים מקדימין למצות"? והרי אדרבא נאמר מפורש "בעצם היום הזה" בעצמותו של יום שהוא באמצעו. ולכן נראה לי שהרמב"ן לא התכוון למה שחושבים העם למול מוקדם בבוקר מדין זריזין מקדימין למצוות אלא לענין זה שלא איחר לקיים מצוה זו ליום אחר או אפילו לא למחרת היום אלא קיים אותה בעצם היום שנצטווה עליה, ולא בתחילת היום אלא בצהרים כחום היום שהוא עצמותו של יום וכפירוש הרמב"ן לקמן.

עוד קשה לי על שאלתו של הרמב"ן "ומה טעם להזכיר זה", החידוש הוא ששניהם נימולו באותו יום ישמעאל בדיוק בן י"ג, ויצחק בדיוק בן שמונת ימים. שלכל אחד משני תאריכים אלה יש חשיבות נפרדת במערכת החינוך של אברהם לשני בניו. ישמעאל בהגיעו למצוות. ויצחק בשמחת ברית המילה.

ולהרמב"ן אין פירוש בעצם היום הזה שווה בכל מקום שכן בשבועות נאמר וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש, כי גוף היום הוא קדוש ואסור בעשיית מלאכה ואיננו תלוי בעומר ולא בקרבנות. וכן ביום הכפורים נאמר וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה היינו בגוף היום הזה כי יום כפורים הוא בגופו לכפר עליכם מלבד כפרת הקרבנות. וכן באיסור החדש אמר עד עצם היום הזה, שהוא יום הביאכם את קרבן א-להיכם, שאפילו לא יבא הקרבן, המצוה נוהגת בגוף היום הזה להיות החדש אסור לפניו ומותר לאחריו.

ובס' ויקרא כג, כח פי' הרמב"ן בעצם היום הזה – אמרו המפרשים שפירושו בגוף היום הזה, וכן ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד גוף היום, וכן וכעצם השמים לטוהר, גוף השמים. ולא נוכל לפרש שירמוז אל עצם היום הזה וכחו, כמו שאמרו רבותינו בספרי האזינו של"ז בפסוק בעצם היום הזה בא נח בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל, כי כתוב בתשעה לחודש בערב מערב ועד ערב, וכן וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש גם הלילה בכלל".

ופירש עוד הרמב"ן שם "וכן נראה לי עוד כי עצם כל דבר, כחו ותקפו, נגזר מלשון כחי ועוצם ידי וכו'. והנה כעצם השמים לטוהר, שטהרת הדבר שראו, ברורה וחזקה כחוזק טוהר השמים. ולכך יזכיר בימים הנזכרים "עצם היום", כי הענין, בהם בעצמם לא בדבר אחר נוסף בהם, שהוא הקרבנות אשר יקריבו בהם. וכן פי' אונקלוס, בקרן יומא הדין, בקרנו של יום בגופו וכחו, וכו' כי בעבור שהכוח בקרנים יקראו גוף הדבר קרנו, ובלשון חכמים (תרומות פ"ז מ"א) משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. וכן הנאמר במקומות הנזכרים "בעצם היום הזה" גם כן פירושו וכו' לא יאספו שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף ויצאו כאיש אחד מארץ מצרים, רק בכח היום הנגזר עליו כן מפי עליון, וכן בענין משה נגזר עליו שיעלה בכח היום ההוא שהגזרה בו אל הר העברים וכו' וכן "עד עצם היום הזה" דחדש, שהוא עד ועד בכלל, כי גוף הדבר כחו ותקפו". עכ"ל

וכן פי' המצודת ציון ביחזקאל ב, ג עצם היום – גוף היום. וכפי שזכור לי בתרגום לא נכתב בקרן בק' אלא בכרן בכ'.

ורבותינו דרשו בתו"כ "בעצם היום הזה" דמועדים, עיצומו של יום, כלומר מצה"כ עד צה"כ למחרת, למעט התוספת מחול על הקודש. וידרשו בנח וביציאת מצרים ומשה בעיצומו של יום בחצי היום כדאיתא בספרי".

וכן איתא ביומא פא. "ותנא מייתי לה מהכא ועניתם את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו, יכול יהא ענוש על תוספת מלאכה תלמוד לומר וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה, על עיצומו של יום ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת מלאכה. וגו' על עיצומו של יום ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי. וגו' על עיצומו של יום הוא מוזהר, ואינו מוזהר על תוספת מלאכה". וגו'

וכן פירש"י בסוכה כח: "כתיב בעינוי בעצם היום הזה, על עצמו של יום ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי, ומאזהרה נמי אימעוט ביומא פא."

ובחגיגה יז: פירש"י "וקראתם בעצם היום הזה – ובחג השבועות כתיב, וסמיך ליה ובקצרכם את קציר ארצכם שאתה קורא מקרא קדש וקוצר".

והתוס' בר"ה יא. כתבו בענין המילה "ועוד הכתיב בעצם היום הזה בו ביום שצוהו מל".

ובירושלמי יומא פ"ח מה. "תני רבי אליעזר בן יעקב אומר נאמר בעצם היום הזה במלאכה ונאמר בעצם היום הזה בעינוי מה בעצם היום הזה שנאמר במלאכה לא חלקתה בו בין יום ללילה בין עונש לאזהרה אף בעצם היום הזה שנאמר בעינוי לא נחלוק בו בין יום ללילה בין עונש לאזהרה".

ובמכילתא דרשב"י פי"ב, נ' "ויהי בעצם היום הזה אין עצם אלא תוקפו של יום. הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם מלמד שלא יצאו מהומה אלא מטורקסין". להלן רשימת המקומות בהם נאמר "בעצם היום הזה" וביאורם:

האחד "בעצם היום הזה בא נח“ – פירש"י "למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים אילו אנו רואים אותו נכנס לתיבה אנו שוברין אותה והורגין אותו, אמר הקב"ה אני מכניסו לעיני כלם ונראה דבר מי יקום".

והשני "בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו" ופירש"י בעצם היום הזה – שמלאו לאברהם תשעים ותשע שנה ולישמעאל שלש עשרה שנים נמול אברהם וישמעאל בנו".

והשלישי "ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם",

וכן שם "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים", ופירש"י שם "ויהי בעצם היום הזה – מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין, בחמישה עשר בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם לבשרו, בחמישה עשר בניסן נולד יצחק, ובחמישה עשר בניסן נגזרה גזירת בין הבתרים".

והרביעי "והניף הכהן אתם על לחם הבכורים…. וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש וגו'".

והחמישי "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא וגו'".

והשישי "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר: עלה אל הר העברים הזה הר נבו וגו'".

והשביעי בס' יהושע "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה".

והשמיני בס‘ יחזקאל "ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר בן אדם כתוב כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלם בעצם היום הזה".

והתשיעי בקבורת משה "וידבר ה‘ אל משה בעצם היום הזה לאמר: עלה אל הר העברים הזה הר נבו" וגו‘.

ולענ“ד נראה לפרש "בעצם היום הזה“ ללמד על חשיבותו ההסטורית של יום זה לדורות עולם. בנח, כי הוא היום שממנו התחילה הבריאה שתמשך עד סוף כל הדורות. באברהם, יום שממנו התחיל ייחודו של עם ישראל בברית המילה. ביציאת מצרים, יום שממנו התחילו עם ישראל להיות עם סגולה מכל העמים. במשה, כי באותו היום נקבעה המשכיותו של עם ישראל במסורת של תורת משה בכתב ובע“פ. ועוד, שאילו היה משה נכנס לארץ ישראל לא היו גולים ממנה לעולם. ואם היו חוטאים לא היה השי“ת שופך חמתו על העצים ועל האבנים אלא חלילה היה עושה בהם כליה, ובלבד שהנותר בציון ובירושלים קדוש יאמר לו בבחינת משה. ביחזקאל, כי באותו היום החל החרבן והגלות המרה בתולדות עם ישראל. וביהושע בענין חדש, כי זו היתה המצוה הראשונה שקיימו במצוות התלויות בארץ. ביום הכפורים, מכח עצמותו של יום כפרה לדורות עולם. ובשבועות, המסמל את ייחודו של עם ישראל בקבלת התורה.

(יד) הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף: (טו) וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים: (טז) וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר ה‘ בַּעֲדוֹ:

"ויסגור ה' בעדו" – "הקיף את התיבה בדובים ואריות להגן עליו מפני בני דורו". נח לא היה יכול לסגור את התיבה בעצמו כי הוא לא ידע אם יבואו עוד בעלי חיים מאליהם.

(יז) וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ: (יח) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם:

תרגום יונתן "וְתַקִיפוּ מַיָא וּסְגִיאוּ לַחֲדָא עַל אַרְעָא וַהֲוַת תֵּיבוּתָא מְהַלְכָא סַחֲיָא עַל אַפֵּי מַיָא" – ומכאן השורש למלה העברית לשחות בים.

(יט) וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם: (כ) חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים: (כא) וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם:

תרגום יונתן "וְאִתְחַמְסִי כָּל בִּשְׂרָא דִרְחֵישׁ עַל אַרְעָא בְּעוֹפָא וּבִבְעִירָא וּבְחַיְתָא וּבְכָל רִיחֲשָׁא דְרָחֵישׁ עַל אַרְעָא וְכָל בְּנֵי נְשָׁא". מידה כנגד מידה הם היו חמסנים לפיכך "ואיתחמסי".

 (כב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ: (כג) וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה: (כד) וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם:

פרק ח, (א) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם:

פירש הרמב"ן "ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה – הזכירה בנח מפני שהיה צדיק תמים וכרת לו ברית להצילו. ונח יכלול זרעו אשר אתו שם, ולא הזכירם כי בזכותו ניצולו. אבל הזכירה שאמר בחיה ובבהמה אינה בזכות, שאין בבעלי נפש זכות או חובה זולתי באדם לבדו". ע"כ.

וזה חולק על מה שפירש רש"י בפרק זה פסוק יז ופסוק יט שזכותם היתה שדבקו במינן, ולא השחיתו דרכם. ושמרו על מצות ה' שנמנעו מתשמיש המיטה בתיבה.

עוד נראה לי בפשט הכתוב שזכר את כל מה שהותיר לצורך בנית עולם חדש, מבני האדם כמו גם מכל החיה והבהמה ולהורות שהכל נברא לצורך היקום.

ואור החיים פירש "ויזכור אלהים את נח גם זכר כל הטורח והעול אשר עליו מהבהמה והחיה וגו' אשר אתו בתיבה וחמל עליו וגו' נמצאת אומר כי עיקר הזכרון הוא לנח". ונראה שפירש כן מדקדוק המלים "אשר אתו בתיבה".

(ב) וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם: (ג) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם: (ד) וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט: (ה) וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים: (ו) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה: (ז) וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:

פירש אור החיים "אכן כוונת הכתוב הוא על פי מאמר רז"ל (סנהדרין קח ב) כי העורב שמש בתיבה, וידע בו נח ולזה כשפתח חלון התיבה גרש העורב מהתיבה תיכף ומיד והוא אומרו וישלח את העורב ולא הזכיר לראות הקלו המים כמו שאמר אחר כך בשליחות היונה, והוא העורב היה יוצא ושוב פירוש נח מגרשו והוא חוזר ונשאר בדרך זה עד יבושת המים".

ולכאורה קשה איך לא חשש נח שמא ימות העורב חוץ לתיבה שהרי הוא אחד משני בעלי החיים שנכנסו לתיבה? אלא נראה לעניות דעתי שמכיון שהוא שימש בתיבה היו לו ילדים ולא היה העולם נפסד בכך כי היו שם עורבים נוספים. ושמא היא הנותנת, מכאן למדו שהעורב שימש בתיבה. ונראה שזוהי כוונת אוה"ח באומרו "כי כבר ידע ברשעותו והגם שיפגע בו שר של וכו' אין העולם חסר מינו כי הנקבה טענה ממנו מה שאין כן שאר עופות שלא שמשו בתיבה".

אבל במה שכתב קודם לכן "אבל לטענת אלו פגע בי שר וכו' לא השיבו דבר ולזה אמרו ז"ל טענה ניצחת השיבו", וכו' מוכח שאפילו ששימש בתיבה לא הוליד צאצאים דאי לאו הכי אין לו טענה כלל.

(ח) וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (ט) וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה: (י) וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה: (יא) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:

פירש"י "טרף בפיה – אומר אני שזכר היה לכן קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה, לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה, כמו כיונים על אפיקי מים רוחצות, כיוני הגאיות כולם הומות, וכמו כיונה פותה". וק"ל שהרי מפורש בפסוקים שהיתה זו נקבה מהלשון "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה:", וכן "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ", וכן "וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד". ומהיכא תיתי שזכר היה? וצ"ע.

(יב) וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד: (יג) וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה: (יד) וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ: (טו) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: (טז) צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ:

פירש אור החיים "ודקדק לומר צא וכו' שכל עוד שהם בתיבה הרי הם באיסור הזיווג עד  אחר יציאה". ולי נראה דיוק נוסף מדכתיב "ושרצו בארץ" וכן "ופרו ורבו על הארץ" ולא בתיבה.

(יז) כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ: (יח) וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ: (יט) כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה: (כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה‘ וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ: (כא) וַיָּרַח ה‘ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה‘ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:

כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו – ידוע מה שלמדו מכאן חז"ל, שהאדם נולד עם יצה"ר, ורק עם הגיעו למצוות, לגיל י"ג, מצטרף אליו יצה"ט. דבר זה הוא לכאורה תמוה מאוד שהרי השנים שהילד הוא הכי ממושמע להוריו ולמוריו הוא דוקא בשנים אלו ובדרך כלל רק החל מגיל המצוות יצר הרע מתבגר ופעמים רבות מתגבר על מחנכיו ומורד בחינוכו. מתרץ זאת מור אבי זצ"ל בכך שמכיון שעד גיל י"ג אין ליצה"ר שום מתגדים כחו דל, אבל בגיל המצוות, שמצטרף אליו יצה"ט, רק אז הוא מקבל תנופה ותעוזה להלחם ביצה"ט ולהשתדל להכניעו תחתיו.

פירש המלבי"ם מה שיצר לב האדם רע אין זה מצד עצמיותו אלא הסיבה היא מנעוריו. אילו היה האדם נולד שלם בשכלו לא היה בא לידי חטא. (בש"ת)

(כב) עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ:

פרק ט, (א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ: (ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ: (ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל:

יש לדון בשאלה מדוע לאדם הראשון היה אסור לאכול מבעלי החיים ולא הותרו באכילת בשר אלא אחרי דור המבול? עוד יש להבין מדוע מיד אחרי הפסוק "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" נאמר "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחם וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו"?

נראה לעניות דעתי שהרעיון הטמון בזה הוא שמבחינת הצומח לא שינה הקב"ה את מעשה בראשית אלא הכל נשאר כפי שהיה קודם המבול, רק הצמחים העליונים נהרסו אבל שרשיהם טבועים היו במעבה האדמה והיה צריך בדרך הטבע י"ב חדשים כדי להפיק פירות חדשים. וכיון שליוצאי התיבה לא היה מה לאכול, לכן הותרה להם אכילת הבשר. אבל לאדה"ר היה אסור לאכול בשר כי הוא נכנס ישירות לגן עדן שם הצמיח הא-להים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל והיה לו בשפע מה לאכול.

העולה מן האמור שאכילת הבשר אינה מן המובחר שהרי לא הותרה אלא מכורח המציאות ולכן לא נצטוינו על אכילתה אלא בסעודות שבת ויו"ט שאז הנאת האכילה כשהיא לצורך מצוה מקדשת אותנו ליהנות מהבשר.

(ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ:

ספורנו "אך בשר בנפשו – אך בשר – של חי בעודו עם נפשו, שהוא חי: דמו – וגם כן דמו שפירש בעודו חי: לא תאכלו. אבל פירש מן המת היה מותר לבני נח".

ונראה לעניות דעתי שלכן בישראל כתוב "כל דם לא תאכלו", היינו בין מן החי בין מן המת.

(ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם:

כתוב בדעת זקנים מבעלי התוספות שלמדו מהמלה "אך" שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה אם יודע אדם שלא יוכל לסבול ולעמוד בניסיון שאז יכול להרוג את עצמו והביאו ראיה משאול. ויש חולקים. ולעניות דעתי נראה דלא שרי אלא אם כן יודע אדם שלא יוכל לעמוד ביהדותו, אבל אם רק משום יסורין צריך עיון גדול. שאם לא כן מה בין שעת השמד לאדם ששוכב על ערש דווי ומתייסר יסורי מוות, מה שנקרא בדורינו "המתת חסד"?

(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: 

פירש הרמב"ן "ויתכן שיהיה טעם "מיד כל חיה", שתהיה הנקמה בשופך הדם מיד כל חיה, כמו כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה. ואמר, אך דמכם אדרוש ואנקום אותו ביד כל חיה, כי אשלח ברוצח כל חית הארץ ואשלח בו גם האדם ולא ינצל מידם".

נראה לעניות דעתי שלמד זאת מהנאמר "דמו ישפך" בכל דרך שתהיה. והטעם כי הרוצח איבד את צלם הא-להים ששומר עליו מפני החיות. לפיכך נתן ה' אות לקין לבלתי הכות אותו כל מוצאו, והכוונה לכל בעלי החיים,  כי לא היו אז בני אדם בעולם מלבדו ומלבד הוריו.

(ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ:

פירש הרמב"ן "ואתם פרו ורבו – פשוטו כמדרשו שהיא מצוה, וכו' ובעבור שדבר בשאר הנפש החיה ואמר "ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" אמר כאן ואתם, האדם, פרו ורבו".

וכן פירש אור החיים "פרו ורבו. הוצרך לומר להם כן הגם שאמר להם ביציאתם צא וגו' אתה ואשתך וגו' אין זה אלא רשות ולא מצוה ובאה המצוה כאן מאת הבורא לפרות ולרבות. וצריך לתת לב למה חזר פעם ב' לצוות ולומר בסמוך ואתם פרו ורבו ולא הספיק בפעם אחת, ונראה כי פסוק אחד בא למצוה ופסוק ב' בא לחובה".

וק"ל דלפי"ז ישנן יותר משבע מצוות בני נח. ולי נראה לפרש שהנאמר בראשונה אינו אלא לחיה ולבהמה, ואינו מצוה אלא ברכה. אבל לאדם היא מצוה והבטחה שלא יכרת עוד כל בשר.

(ח) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר:

פירש הרמב"ן "וטעם ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו – על ידי אביהם, כי בניו לא היו נביאים, ולא הגיע חם למעלת הנבואה. וכן ויאמר ה' אל אחז, וכן ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, כדברי רבותינו אל משה אמר שיאמר לאהרן, וכן פירש בסוף ויאמר אלהים אל נח".

וקשה לי מנין לו שבניו לא היו נביאים? והרי הוא עצמו כתב לעיל בשם י"א שבניו ניצלו משום שגם הם היו צדיקים. וגם במ"ש מת"כ "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, אל משה אמר שיאמר לאהרן", אין זה מוכרח. שהרי כאשר רוצה לדבר עם משה שיאמר לאהרן נאמר במפורש דבר אל אהרן ואל בניו או דבר אל אהרן אחיך. ואין לומר שדייק מהמלה "אתו", שהרי מהפסוקים הבאים מוכח בהדיא שדיבר עם כלם כאחד שהרי דבר אליהם בלשון רבים.

(ט) וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם: (י) וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ: (יא) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ:

פירש אור החיים "ונראה לומר שסובר פירוש הכתוב על זה הדרך שנשבע ה' שלא יכרת כל בשר בשום מין רעה בעולם לא באש ולא במים ולא כיוצא בזה, ואומרו ממי המבול פירוש מזמן מי המבול".

ולעניות דעתי אין פירושו עולה בקנה אחד עם כללי הדקדוק מאחר שהאות מ' השניה "מִמֵּי" דגושה שמשמעה מהמים של המבול ולא מהזמן המורה על ימי המבול.

(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם:

פירש יפה הרמב"ן "זאת אות הברית אשר אני נותן – וכו' ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בו, וישלח חציו ויפיצם בארץ, אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם".

(יג) אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: (יד) וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: (טו) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר: (טז) וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: (יז) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: (יח) וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן: (יט) שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ: (כ) וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: (כא) וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה: (כב) וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ:

פירש"י "וירא חם אבי כנען – יש מרבותינו אומרים כנען ראה והגיד לאביו לכך הוזכר על הדבר ונתקלל. וירא את ערות אביו – יש אומרים סרסו (סנהדרין ע.) ויש אומרים רבעו (ב"ר)". ולכאורה מה היה קשה לרש"י שהיה צריך להביא מחלוקת זו? ונ“ל שלרש“י היה קשה וכי מה הפשע הגדול בכך שראה את ערות אביו, ולכן יישב שהראיה גרידה לא היתה ראויה לקללה זו אלא בהכרח שחומרתה היתה בצירוף המעשה שעשה.

ולי הקטן קשה איך אפשר לומר שסרסו או שרבעו והוא לא ידע מכך עד שכנען ראה והגיד לו? ועוד, הפסוק היה צריך לומר את אשר עשה בפועל לאביו ולא שראה את "ערות אביו"?

ולכן נראה לי שהוא לא סרסו ולא רבעו אלא הוא בא על אשת אביו וכציווי התורה "ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא".  וכפירוש הגמרא בסנהדרין נד. הרי זו אזהרה לאשת אביו. ובזה יש איסור אפילו בראיה בלבד. חם רבע בפועל את אשת אביו ואילו שם ויפת היו  פניהם אחורנית וערות אשת אביהם לא ראו. ודיבר הכתוב בלשון נקיה. ולכשנדקדק נמצא שכל הפסוקים משתמשים בל‘ זו ”ערות אביו“. ראה פסוקים כב – כג. ובמעשהו של חם נאסרה אשתו על אביו. דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. ולזה נאמר וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וידיעה זו מדוקדקת היא שצריכה מחשבת הלכה מה לעשות בנידון ולכן יש אומרים סרסו שכיון שבא עליה הרי הוא כאילו סרסו. כן נראה לעניות דעתי.

(כג) וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ:

יש שואלים כיון שנאמר "ופניהם אחורנית" מדוע צריך היה הכתוב לחזור ולומר "וערות אביהם לא ראו"? ונראה לי לפרש שישנם פעמים רבות שכלפי חוץ, או אפי' כלפי עצמו, האדם מתרחק מלהסתכל על דבר תועבה, אבל מתוך התעניינות או שיצה"ר מושכו, הוא עדיין מציץ מן החרכים. ולזה באה התורה ומעידה שאת ערות אביהם לא ראו בשום דרך שהיא. כיו"ב מצינו במקומות רבים בתנ"ך כגון "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו", התורה מעידה על כל אחד מהם מה היה בלבו באותה שעה. וכן "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני", התורה מעידה עליו שהוא הכיר בצדקתה והודה מעצמו. וכן "ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו", שהרי בשום מקום לא נזכר מה היו היחסים שבין יצחק לרבקה ובכאן מודיעה לנו התורה שהוא באמת אהב אותה. זאת ועוד לא מצינו שום מקום אחר בתורה שנזכר בו שיצחק התאבל על מות שרה אמו, ובכאן מודיענו הקב"ה שעד שלוש שנים לאחר מותה היה יצחק יושב ומתאבל על אמו, ולא התנחם אלא לאחר שנכנס לברית הנישואין ואהב את רבקה אשתו. בכל אלה ובעוד מקומות רבים, התורה מעידה על המציאות הפנימית שהיתה בלב כל אחד ואחד. וכן מפורש בשמואל א' טז, ז "כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב", ללמד שמה שנראה לעין, אינו משקף בהכרח את המציאות, ולכן בתורתינו הקדושה תורת אמת, מה שרואה הי"ת בפנימיותו ובלבו של כל אחד, הוא מודיע ברבים ואינו מכסה דבר, ובכך נלמד איך לנהוג בחיי היום יום שלנו בידיעה שאחרי מאה ועשרים יראו לנו וידאו של כל דקה ודקה שבמהלך חיינו. וכשם שכל הנזכרים בתורה לא היו מודעים לכך שהתורה תכתוב ברבים מה היתה כוונתם בכל עשיה, כך גם כל אחד ואחד מאתנו איננו יודע אם הוא לא יהיה אחד מאלה שהקב"ה יכתוב עליו ועל מעשיו לדורות הבאים אחריו, ויפרש בכתב מה היתה כוונתו האמיתית בכל פעולותיו. (או אפשר אפילו בעולם שלאחריו שהרי התורה נכתבה תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם הנוכחי) ועל פי זה יבואר מדוע אעפ"י שנאמר מפורש ופניהם אחורנית, צריכה היתה התורה להעיד עליהם קבל עם ועדה "וערות אביהם לא ראו".

(כד) וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן: (כה) וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו: (כו) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה‘ אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ: (כז) יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ: (כח) וַיְחִי נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה: (כט) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת:

פרק י, (א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל: (ב) בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס:

בתרגום יונתן בְּנוֹי דְיֶפֶת גוֹמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתוּבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס וְשׁוּם אַפַּרְכְיוּתְהוֹן אַפְרִיקֵי וְגַרְמַנְיָא וְתַמְדִיֵי וּמַקֵדוֹנִיָא וְיַתִינְיָא וְאוּסְיָא וְתַרְקֵי. לימינו נראה שהכוונה לאפריקה, גרמניה, מדי, מקדוניה, יתיניא?, אסיה וטורקיה.

(ג) וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכֲּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה: (ד) וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים: (ה) מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם: (ו) וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן: (ז) וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן: (ח) וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ: (ט) הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה‘ עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה‘: (י) וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר: (יא) מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח: (יב) וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה: (יג) וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים: (יד) וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים: (טו) וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת:

פירש הרמב"ן מדוע נתן הקב"ה תחילה את א"י לכנען? "ודע כי ארץ כנען לגבולותיה מאז היתה לגוי היא ראויה לישראל והיא חבל נחלתם, כמו שנאמר בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, אבל נתנה הקב"ה בעת הפלגה לכנען, מפני היותו עבד לשמור אותה לישראל, כאדם שמפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים וגם בעבד". ועל פי אותו רעיון יתבאר גם מדוע נתן הקב"ה לערבים את השמירה על כל  המקומות הקדושים כמו מערת המכפלה, וכן בארצות ערב כמו קברי הצדיקים במרוקו שומרים עליהם הערבים כבבת עיניהם.

(טז) וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי: (יז) וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי: (יח) וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַחֲמָתִי וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי: (יט) וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע: (כ) אֵלֶּה בְנֵי חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם: (כא) וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל: (כב) בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם: (כג) וּבְנֵי אֲרָם עוּץ וְחוּל וְגֶתֶר וָמַשׁ: (כד) וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת עֵבֶר: (כה) וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן: (כו) וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד וְאֶת שָׁלֶף וְאֶת חֲצַרְמָוֶת וְאֶת יָרַח: (כז) וְאֶת הֲדוֹרָם וְאֶת אוּזָל וְאֶת דִּקְלָה: (כח) וְאֶת עוֹבָל וְאֶת אֲבִימָאֵל וְאֶת שְׁבָא: (כט) וְאֶת אוֹפִר וְאֶת חֲוִילָה וְאֶת יוֹבָב כָּל אֵלֶּה בְּנֵי יָקְטָן: (ל) וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא בֹּאֲכָה סְפָרָה הַר הַקֶּדֶם: (לא) אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם: (לב) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל:

פרק יא, וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים:

בימינו יש אנשים שדואגים לעולם שלא יתמוטט ולא סומכים על הקב"ה שיקיים אותו כפי שצריך. ואמנם אין כל חדש תחת השמש. אותם אנשים הם צאצאיהם של דור הפלגה מצינו ברש"י שמפרש פסוק זה "דבר אחר. ודברים אחדים, אמרו אחת לאלף ושש מאות חמשים ושש שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות". גם בימינו אנשי הטבע דואגים על חיה זו או אחרת שלא יושמדו כליל מן העולם ומשתמשים לשם כך בסכומי עתק שיכולים לשרת את הצבור ביעילות, הרבה יותר מאשר להציל את אותן חיות, וכל זה משום שאינם יודעים שאין זו דאגתם אלא זוהי דאגת בורא העולם.

(ב) וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: (ג) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: (ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: (ה) וַיֵּרֶד ה‘ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: (ו) וַיֹּאמֶר ה‘ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: (ז) הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: (ח) וַיָּפֶץ ה‘ אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: (ט) עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה‘ שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה‘ עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ: (י) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל: (יא) וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (יב) וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שָׁלַח: (יג) וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (יד) וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת עֵבֶר: (טו) וַיְחִי שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (טז) וַיְחִי עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת פָּלֶג: (יז) וַיְחִי עֵבֶר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (יח) וַיְחִי פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת רְעוּ: (יט) וַיְחִי פֶלֶג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (כ) וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שְׂרוּג: (כא) וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (כב) וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת נָחוֹר: (כג) וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (כד) וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת תָּרַח: (כה) וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת תֶּרַח תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (כו) וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן:

וזהו סדר הדורות תולדותם של שם ועבר לפי סדר הכתובים. בראשית יא, י-יז: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל: (כשהמבול החל, שם היה בעולם, והוא היה אז בן תשעים ושבע. המבול נמשך שנה אחת, ושנתים אחרי המבול נולד ארפכשד) וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (שם היה בן מאה כשנולד ארפכשד. שם מת כשהיה בן שש מאות שנה). וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שָׁלַח: (כשארפכשד היה בן שלושים וחמש, שם היה בן מאה שלושים וחמש. שלח נולד שלושים ושבע שנים אחרי המבול) וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (ארפכשד מת כשהיה בן ארבע מאות שלושים ושמונה). וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת עֵבֶר: (כשנולד עבר שם היה בן מאה שישים וחמש. ארפכשד היה בן שישים וחמש. ושלח היה בן שלושים שנה). וַיְחִי שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (שלח מת כשהיה בן ארבע מאות שלושים ושלוש). וַיְחִי עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת פָּלֶג: (כשנולד פלג שם היה בן מאה תשעים ותשע. ארפכשד היה בן תשעים ותשע. שלח היה בן שישים וארבע, ועבר היה בן שלושים וארבע) וַיְחִי עֵבֶר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: (עבר מת כשהיה בן ארבע מאות שישים וארבע) יח וַֽיְחִי־פֶ֖לֶג שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־רְעֽוּ: (כשנולד רעו שם היה בן מאתים עשרים ותשע. ארפכשד היה בן מאה עשרים ותשע. שלח היה בן תשעים וארבע. ועבר היה בן שישים וארבע. פלג היה בן שלושים שנה) יט וַֽיְחִי־פֶ֗לֶג אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־רְע֔וּ תֵּ֥שַׁע שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: (פלג מת כשהיה בן מאתים שלושים ותשע) כ וַיְחִ֣י רְע֔וּ שְׁתַּ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־שְׂרֽוּג: (כשנולד שרוג שם היה בן מאתים שישים ואחת. ארפכשד היה בן מאה שישים ואחת. שלח היה בן מאה עשרים ושש. ועבר היה בן תשעים ושש. פלג היה בן שישים ושתים) כא וַיְחִ֣י רְע֗וּ אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־שְׂר֔וּג שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: (רעו מת כשהיה בן מאתים שלושים ותשע).  כב וַיְחִ֥י שְׂר֖וּג שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־נָחֽוֹר: (כשנולד נחור שם היה בן מאתים תשעים ואחת. ארפכשד היה בן מאה תשעים ואחת. שלח היה בן מאה חמישים ושש. ועבר היה בן מאה עשרים ושש. פלג היה בן תשעים ושתים, ושרוג היה בן שלושים שנה) כג וַיְחִ֣י שְׂר֗וּג אַֽחֲרֵ֛י הֽוֹלִיד֥וֹ אֶת־נָח֖וֹר מָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: (שרוג מת כשהיה בן מאתים ושלושים שנה).  כד וַיְחִ֣י נָח֔וֹר תֵּ֥שַׁע וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־תָּֽרַח: (כשנולד תרח שם היה בן שלוש מאות ועשרים שנה. ארפכשד היה בן מאתים ועשרים שנה. שלח היה בן מאה שמונים וחמש. ועבר היה בן מאה חמישים וחמש. פלג היה בן מאה עשרים ואחת. ונחור היה בן עשרים ותשע) כה וַיְחִ֣י נָח֗וֹר אַֽחֲרֵי֙ הֽוֹלִיד֣וֹ אֶת־תֶּ֔רַח תְּשַֽׁע־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: (נחור מת כשהיה בן מאה ארבעים ושמונה) כו וַֽיְחִי־תֶ֖רַח שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֨וֹלֶד֙ אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָֽן. (כשנולדו אברם נחור והרן שם היה בן שלוש מאות ותשעים שנה. ארפכשד היה בן מאתים ותשעים שנה. שלח היה בן מאה חמישים וחמש. ועבר היה בן מאתים עשרים וחמש. פלג היה בן מאה תשעים ואחת. נחור היה בן תשעים ותשע. ותרח היה בן שבעים שנה).

(כז) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט: (כח) וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים: (כט) וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה: (ל) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד: (לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: (לב) וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן:

דרשות

יש לשאול כיון שבפרשת בראשית ברא הקב"ה את העולם ומחה אותו במי המבול, מדוע בכל שנה אין אנחנו פותחים ישירות בפ' נח שהרי למעשה נח תפס את מקומו של אדם הראשון? בהכרח נראה שהיתה חשיבות מיוחדת לעצם הבריאה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית ושבהכרח רק עליה תהיה מבוססת כל הבריאה שלאחר המבול. ונראה לעניות דעתי שזה בא להורות שהיסודות שטבע הקב"ה בכח הבריאה להמשכיות ע"י פריה ורביה לא הלכו לאיבוד, שהרי על כל בריאה ובריאה אמר הקב"ה "וירא א-להים כי טוב" ובסוף כל הבריאה נאמר "וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", ולכן לא רצה להרוס את אותו טוב, והשמיד רק את אלה שבאו להרוס את טובו ית'. בשל כך צריך היה להיות אדם אחד שיהיה ראוי להיות הראשון להמשך הבריאה המקורית ולתפוס את מקומו של אדם הראשון בבנין העולם החדש.

וזוהי בדיוק הסיבה מדוע הציל הקב"ה את אשת נח ואת שלושת בניו ונשותיהם. שהרי לא מצינו לבניו ולבנותיו אף לא לאשתו מקום שהעידה עליהם התורה שהיו צדיקים. ואפי‘ נח עצמו מקטני אמנה היה ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו מי המבול, ומיד כשיצא מן התיבה נטע כרם וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה, ולא מצינו לנח עצמו ואף לא לאחד מבני משפחתו, שעשו איזה מעשה חסד או שתרמו איזו תרומה מיוחדת לאנושות שבשלה היה ראוי להם להנצל? ומדוע א"כ הציל הקב"ה את נח ומשפחתו ולא מחה את כל היקום מא' ועד ת' והיה מתחיל עולם חדש הכל מהתחלה? אלא שנח ובני ביתו היו הטובים שבדור המבול.

עוד יש להתבונן מדוע מחה הקב"ה את כל היקום דוקא במי המבול, מדוע לא מחה אותם במאמר או בכל דרך אחרת? נראה לעניות דעתי לפרש שהקב“ה ארך אפים ורב חסד, ולכן הוא נתן להם הזדמנות לשוב בתשובה כימי חייו של אדם עלי אדמות ”והיו ימיו מאה ועשרים שנה“, ומאחר ולא שבו הביא עליהם מבול והשחיתם. ועוד, אם היה הורגם באיזו דרך אחרת ואפי' אם היא בדרך של רעידת אדמה, ולא ממחה אותם במי המבול, היו שבים אל העפר, ואז היו חוזרים לעולם בדרך של גלגול נשמות אבל ע"י מי המבול הוא הימחה ומחק אותם מעל פני האדמה כאילו לא נבראו כלל.

בקללת האדם נאמר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"? קשה שהרי רק אדם הראשון נוצר מן האדמה וראוי היה שרק הוא ישוב אל האדמה אבל שאר בני אדם שנולדו ממעי אמם איך האדמה  קולטתם? ואיך יאמר גם עליהם "מעפר אתה ואל עפר תשוב"?

נראה דמאי דכתיב "מעפר אתה ואל עפר תשוב" אין מדובר אך ורק באדם הראשון אלא גם בכל בני האדם הנולדים אחריו. והטעם נראה לעניות דעתי שזרע האדם יסודו מעפר. ונראה שהזרע חייב להרקב בכדי שהעובר יהיה יסודו ממש מהעפר שטמון בו ורק אז הוא נובט לעובר החדש. לפיכך כל אדם נקבר באדמה כי כל אדם יסודו מעפר.

ונראה לעניות דעתי שהאדם השב בגלגול יכול להיות מתגלגל באדם אחר, שבכך יש לו הזדמנויות שונות לתיקון נשמתו כי ע"י שיתקן את מעשיו גם פירותיו יהיו מתוקים שכן "אין התפוח נופל רחוק מהעץ", ובכח זרעו יניב צאצאים כמותו ואם יחנכם בדרך ה' יזכה גם על ידם לתיקון נשמתו. ואם יתגלגל בבעל חי, או בצומח יוכל לתקן את נשמתו באמצעות הכשרתם לאכילה, כשמברך עליהם לפני ואחרי אכילתם.

נמצא שבאמצעות הגלגול, יכולה הנשמה לבוא לידי תיקון אלא שלא הכל זוכים להזדמנות זו של חזרה לעוה"ז לתקן את חטאם, כי ישנם כאלה שירדו עד שאול תחתית ועברו את השער הנ' באופן שלא ישובו עוד להתגלגל לעולם הזה ולתקן את אשר עוותו. רעיון זה למדנו מבני ישראל במצרים כיון שהגיעו למ"ט שערי טומאה הוציאם הקב"ה מעבדות לחירות בעוד מועד קודם שיגיעו לשער הנ' שאין אחריו תקנה. והוא החסד הגדול שעשה עמם בזכות השבועה שנשבע לאברהם ליצחק וליעקב. גם למדנו על מציאות של עונש לאלה שלעולם לא ישובו לחיות בתחית המתים כקורח ועדתו, ועוד רבים מפוזרים בתנ"ך.

דור הפלגה

ראוי להבין, איך בנו בני האדם את המגדל וראשו בשמים בלי טכנולוגיה כמו זו של ימינו עם מנופים וחשמל, שלהם כחות סוס רבים? וממה חשש הקב"ה באומרו ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות? ומדוע אמר הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו? ומדוע ויפץ ה' אותם על פני כל הארץ? ובמ"ש "וְעַתָּה֙ לֹֽא־יִבָּצֵ֣ר מֵהֶ֔ם כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר יָֽזְמ֖וּ לַֽעֲשֽׂוֹת"? מה היו יכולים לעשות?

עוד קשה מדוע כל המדע והטכנולוגיה לא צצו בעולם במשך חמשת אלפים ושש מאות שנים הראשונות מאז בריאת העולם, ורק במאה וחמישים שנה האחרונות נברא החשמל, המוטור והמכונות למיניהן? איך יתכן שכל השנים לא חנן ה' באדם דעת איך לייצר מכוניות, רכבות ומטוסים, לסלול כבישים ופסי רכבות, ולשלוח חלליות לחלל?

עוד צריכים להבין את הפסוקים בזכריה פי"ד פסוקים (יב) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם: (יג) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְהוּמַת ה' רַבָּה בָּהֶם וְהֶחֱזִיקוּ אִישׁ יַד רֵעֵהוּ וְעָלְתָה יָדוֹ עַל יַד רֵעֵהוּ: (יד) וְגַם יְהוּדָה תִּלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם וְאֻסַּף חֵיל כָּל הַגּוֹיִם סָבִיב זָהָב וָכֶסֶף וּבְגָדִים לָרֹב מְאֹד: (טו) וְכֵן תִּהְיֶה מַגֵּפַת הַסּוּס הַפֶּרֶד הַגָּמָל וְהַחֲמוֹר וְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּמַּחֲנוֹת הָהֵמָּה כַּמַּגֵּפָה הַזֹּאת: (טז) וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: (יז) וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם: (יח) וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: איזו מין מגפה יגוף ה' את כל העמים אשר יצבאו על ירושלים? "הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם".

מהי איכותו של גשם זה שירד על אלה הבאים להשתחוות למלך ה' צבאות בחג הסכות? ומה כ"כ נורא אם לא יעלו להשתחוות, ושלא עליהם יהיה הגשם?

ונראה לעניות דעתי ליישב עפ"י מאי דאיתא "שית אלפי שני הוי עלמא וחד חריב" ונאמר הקב"ה בורא עולמות ומחריבן. ממילא ברור שאין מחלוקת בין התורה למדע אלא אדרבא יש לומר שהעולם הוא קדמון מאין סוף ולכן נקרא שמו עולם כי הוא נעלם מכל חי שהוא חי ומתפקד תחת הזמן. ונראה שבאמת העולם הנוכחי נברא לפני חמשת אלפים ושבע מאות שבעים וארבע שנים וסופו עתיד להחרב לא יאוחר מסוף האלף הששי דהיינו לא יותר מאשר בעוד מאתים עשרים ושש שנים. ומה היה קודם בריאת העולם הנוכחי? "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח א-להים מרחפת על פני המים" – משמע שקודם בריאת העולם הנוכחי היתה ארץ והיו מים והיתה גם רוח שהיתה הרוח מרחפת על פני המים. אלא שכל מה שהיה אז בעולם היה בבחינת "וחד חריב", הוא הנקרא בלשון התורה "תהו ובהו", ללא סדר אלא בלגן מחלט וחשיכה מחלטת כי כנראה נגנזו המאורות בסוף האלף השישי של העולם הקודם. וכיון שהיה האדם יציר כפיו של הקב"ה זכה למנת שכל מוגברת הרבה יותר מעצם ימינו אלה, והיה מסוגל לברוא עולמות בכחו וכיון שהחל לחטוא לפניו ית' הסיר ממנו הקב"ה כח עצום זה שהיה טמון בתוכו בהיותו בגן עדן. ונראה לעניות דעתי שאפילו אחרי שגירש הקב"ה את האדם מגן העדן בהיות בני האדם מאוחדים, כנראה היתה להם כל הטכנולוגיה המדעית של ימינו עד שהיה בכחם לבנות מגדל בגובה כזה שראשו יהיה בשמים, משמע שהיה להם חשמל והיו להם מנופים, מכוניות, רכבות, משאיות ומכוניות, מטוסים וחלליות, שהרי אין כל חדש תחת השמש.

לכשנתבונן נראה שהמציאות הטכנולוגית של ימינו היא בשיא הדיוק אותה המציאות שבשלה בלל ה' את שפת כל הארץ, למנוע את הרעיון שכל העולם יהיה שפה אחת ודברים אחדים. שהרי היום גוגל טרנסלייט אינו מניח שום אדם בעולם באופן שלא יוכל להבין את שפת רעהו. 

ועתה נשאל את עצמנו איך יחרב העולם בסוף האלף הנוכחי? יש אומרים ששכבת האוזון המגינה עלינו מפני השמש תעלם, וקרני השמש ישרפו את כל הבריאה, ויש אומרים שקרני השמש יפשירו את כל השלגים שנמצאים במדינות הצפוניות הנקראים "גלייז'רס", וזה יציף את העולם כלו במים. ויש אומרים שכלם ימותו מצונאמי כאשר הים חודר ליבשה ושוטף עולם ומלואו, ויש שימותו מרעידות אדמה, מרוחות עזות הנקראות טורנדו והוריקן, מהרי געש וכיו"ב. זוהי המציאות בימינו שבכל מקום בעולם אסונות טבע אלו הולכים ומתווספים במניין ובעצמה. ויש טוענים שכולם ימותו ממחלות שונות כגון סרטן והתקפי לב, וכן מכל הכימיקלים שחודרים אל גופינו, שכאשר נתבונן נראה שאין לנו מקום בעולם פנוי מכימיקאלים. האויר עמוס בעשנים מכבשנים שונים למיניהם ומכל מרעין בישין. כל גידולי הקרקע מרוססים בכימיקלים, לכל הבהמות והעופות הוזרקו כימיקלים. המים עוברים תהליך כימיקלי ומלאים בכלורים. ממילא אנחנו מוקפים בכימיקלים שסוף כל סוף אט אט יהרגו אותנו במחלת הסרטן הממארת. והקרוב בעיני שהעולם יחרב מפצצת האטום שתכסה כל פינה, שהרי די למי מראשי המדינות שלהן פצצת אטום שיעלה ברוחו להתקיף את אויבו, וזה יתקיף אותו בחזרה וכל הבאים לעזרת מי מהם יפתחו במלחמת אטום עולמית שתשמיד את כל היקום. זה האחרון נשמע לי הכי הגיוני כי כל העולם מחמש את עצמו בפצצה כזו אם בכדי שיוכל להגן על עצמו או בכדי לאיים על אויבו ולתוקפו בבוא העת, וסוף דבר שמלחמה זו תפרוץ בעתיד המאוד קרוב.

תוצאותיה של פצצה זו בזעיר אנפין, בעוצמה הנמוכה ביותר, חזינו בהירושימה ובמגסקו שביפן שתוצאותיה תוארו בדיוק רב בנבואתו של הנביא זכריה. "וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם". הפצצות העומדות היום בשערי המדינות הן בעוצמה גבוהה פי אלף מזו שהופגזה על יפן במלחמת העולם השניה. הפצצה שהופצצה על הירושימה של יפן במלחמת העולם השניה בשישי לאוגוסט שנת אלף תשע מאות ארבעים וחמש, היתה בעוצמה של חמש עשרה קילו טון. פצצה זו הרגה עם נפילתה שמונים אלף תושבים, ועוד שישים אלף תושבים מתו בחדשים שאחרי נפילתה. עוצמת הפצצות של ארה"ב היום היא של חמש עשרה אלף טון, והיא נקראת קסל בראבו. לפי החשבון דלעיל יהיה בכחה להשמיד בפעם אחת מאה וארבעים מליון בני אדם.

מכל הנז' נראה לעניות דעתי שזהו הטעם שגורש האדם מגן עדן וזהו הטעם שהביא הקב"ה מבול לעולם ומחה את כל היקום, "וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה". וזהו הטעם שבדור הפלגה בלל ה' את שפת כל הארץ, והפיצם על פני כל הארץ. בתחילה חטא אדם הראשון באכילתו מעץ הדעת וזה גרם לו להבחין בין טוב לרע, ובכך היתה לו בחירה חפשית "בחור בטוב ומאוס ברע". שהרי קודם לכן בהיותו בגן עדן לא היה לו כלל מושג של רע. גם במה שנצטוה "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות", לא היתה לו התודעה שהאכילה מעץ הדעת הוא דבר רע. ואפילו שהוא היה בעל בחירה כאשר הוא עבר על מצות הבורא, לא עשה זאת בידע שזה רע אלא רק כאדם שמקבל זריקה מהרופא ואין לו מושג מה היא מכילה, ולפיכך התנצל האדם בצדק לבוראו באומרו "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". ואמנם במציאות בין אם הכיר או לא הכיר בתוכנה, הרי התרה בו הקב"ה "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". והוא אכל מעץ המכיל רעל ממית מתוך ידיעה מחלטת שהוא ממית, וממילא לא משנה מאיזו סיבה אכל ממנו. ועתה כתוצאה מהרעל שהיה טמון בעץ הדעת, הוא נעשה בעל בחירה בידיעה מושלמת להבחין בין טוב לרע, בין עץ החיים לעץ הדעת, וברצונו לבחור בטוב, הרי יש חשש "פן יאכל גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם", דהיינו פן בנוסף למה שאכל מעץ הדעת, ישוב ויאכל גם מעץ החיים וידע איך להשאר בחיים ולא למות לעולם. והתוצאה תהיה שאם עכשיו בתור בעל בחירה יאכל גם מעץ החיים, ואחר כך ישוב לבחור ברע וישחית את דרכו על הארץ כפי שעשו דור המבול ומלאה הארץ חמס, לא יהיה נענש כי יהיו לו כל הכלים והכחות של שם המפורש, להשאיר את עצמו בחיים שכנראה זהו סוד עץ החיים, והיה בטל המושג של שכר ועונש והיה העולם יורד לשאול תחתית במוסריותו, נגד רצון ה' בבריאת העולם. לפיכך עשה הקב"ה שמירה לגן העדן באמצעות "הכרובים ולהט החרב המתהפכת".

ואילו לא היה הקב"ה מביא מבול לעולם, היה גם נח משחית את דרכו על הארץ, כי היה רואה דלית דין ולית דיין, והיה העולם חרב בטרם ימלאו לו "שית אלפי שני". לפיכך הביא הקב"ה מבול לעולם והשאיר רק את נח שהיה צדיק תמים בדורותיו, לפי אותם דורות של חמס, ובכך נתקיים "שית אלפי שני הוי עלמא".

ונראה שבדור הפלגה היתה להם כל הטכנולוגיה של ימינו, וכל העולם היו מאוחדים, ולהם שפה אחת. ומתוך כך כל אחד תרם משכלו להתקדמות המדע באופן שבזמן קצר מאוד הצליחו לבנות את העיר ואת המגדל שראשו בשמים וכפי הנראה הצליחו לעלות לחלל, ועלה בדעתם להלחם כביכול עם הבורא ית' שהיא עבודה זרה בשיאה. ואז היה הקב"ה חייב להשמידם מעל פני האדמה וכאמור לא היה העולם מתקיים "שית אלפי שני". לכן פיזר הקב"ה את בני האדם ובלבל את שפתם אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו עד שחדלו לבנות את העיר.

כתוצאה משני נסיונות אלה של דור המבול ודור הפלגה, שבכח השכל והטכנולוגיה כמעט נחרב העולם בטרם עת, כל אלפי השנים שמאז ועד לעידן הטכנולוגי הנוכחי חיו בני האדם בצורה מאוד פרימיטיבית ללא מכונות וללא חשמל. ללא מכוניות וללא מטוסים. לא התקדמו במאומה עד לזמן שהוא קרוב לסוף האלף השישי, שרק אז נתן הקב"ה בפעם השניה בינה והשכל לבני האדם שבכח בחירתם יוכלו להרוס את העולם במו ידם בתקופת זמן מאוד קצרה יחסית. לפיכך פתאום אנחנו רואים התפוצצות מדעית וטכנולוגית שכביכול לא היה כמותה מאז ומעולם, אבל הרי כבר נאמר "אין כל חדש תחת השמש". אלא שדבר בעתו מה טוב. ואילו לא היו בני האדם חוטאים יתכן מאוד שהטכנולוגיה היתה מתקדמת מאז דור הפלגה בצורה חיובית ומי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים. אבל ענשם היה לחיות חיים פרימיטיביים עד לימינו אלה.

ואמנם מאז החלה הטכנולוגיה המודרנית ועד היום לא עברו אלא בערך מאה וחמישים שנה וכבר הגענו לטכנולוגיה שבכחה להשמיד ולהרוס את כל הנברא בששת ימי בראשית באופן שלא תהיה לו תקנה, ויגיע העולם ל"חד חריב". כל זה לא היה יכול להתקיים אלא ממש בסוף האלף השישי שהרי "שית אלפי שני הוי עלמא".

מעניין הוא שהתקשורת העולמית החזירה את מה שהיה בדור הפלגה קודם שבלל ה' את שפת כל הארץ, "עם אחד ושפה אחת לכלם", כי בשלב זה אין כבר מה להפסיד. נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו היו מתחילים להמציא את הטכנולוגיה של ימינו כבר אז בתחילת האלף הראשון? כמה זמן היה העולם קיים? אך מכיון שבלל ה' את שפתם ופיזר אותם בכל העולם לא יכלו להתפתח ולפתח את הטכנולוגיה הנוכחית, עד לעצם ימינו אלה שהם ימי הגאולה.

ואיך בכ"ז ינצלו הצדיקים מפצצה כזו, והרי כאשר ניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע? נראה לעניות דעתי שלזה התכוון הנביא זכריה בגשם שימטיר ה' על אלה שיבואו להשתחוות למלך ה' צבאות בירושלים. גשם זה יבטל עבור הצדיקים את נזקיה של הפצצה וישמש מעין אנטי-דות.

ונראה לי שגשם זה הוא הנזכר במסכת שבת פח: "ואמר רבי יהושע בן לוי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצאה בדברו. ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים, והחיה אותם. שנאמר גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה". ע"כ.

והוא מעין מה שדורש ר"ל במסכת נדרים ח: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה", אלו בני אדם שהן יראין להוציא שם שמים לבטלה שמש צדקה ומרפא. אמר אביי ש"מ חרגא דיומא מסי ופליגא דר"ש בן לקיש דאמר אין גיהנם לעולם הבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש וגו' ולא עוד אלא שמתעדנין בה שנאמר ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק והרשעים נידונין בה שנאמר הנה היום בא בוער כתנור" וגו'.

ולעניות דעתי נראה שכל הפרשה דנה במעשה שמים וארץ ובריאת עולמות. ונח הוא סמל להקב"ה. והתיבה היא סמל לכנפי השכינה. וחלון התיבה הוא סמל לאספקלריא המאירה. וארבעים יום הוא זמן יצירת הולד. והמים מסמלים את העולם הרחב. ושית אלפי שני הוי עלמא. והעורב הוא סמל לאומ"ה והיונה היא סמל לכנסת ישראל. וכך יתבארו הפסוקים:

ויהי מקץ ארבעים יום לבריאת האדם, ויפתח הקב"ה את חלון התיבה דהיינו, הביט בעולם אשר ברא ושלח אליו את כל העמים שקדמו לאברהם אבינו ע"ה, וכולם השחיתו את דרכם על הארץ. אחר כך חזרו בתשובה ושוב השחיתו את דרכם, ושקעו בטומאת העולם הזה. אז שלח את ישראל לעולם ולא מצאו מנוח בעולם כי מים על פני כל הארץ, הארץ היתה מלאה גשמיות בלא רוחניות כלל. ואסף אותם חזרה אליו. כעבור שבעת אלפים שנה שלח את ישראל שנית לעולם שאחרי קודמו, שם מצאו עלה זית המסמל זיק אור של עבודת ה', שממנו מוציאים שמן למאור וידע שיוכלו להתגבר בעוה"ז בכח העבודה, אך לא יחזיקו מעמד זמן רב כי אין עבודה בלא מקדש, ואמנם נוכחו לדעת כי קלו המים מעל הארץ, דהיינו שהמצב בעולם יותר קל מהעולם שקדם לו. ומכל מקום המתין לעולמנו הנוכחי ובראו בי' מאמרות, וברא את התורה שנכללה בי' הדברות. ושני יודי"ן אלה רמוזים במלה "וייחל עוד" ואז שלח את היונה הם ישראל עם התורה ועבודה ולא יספה שוב אליו עוד. ונראה שעלה זית טרף בפיה מסמל את מידת החסד באחזקת תלמידי חכמים שמספקים להם שמן למאור, כדכתיב עולם חסד יבנה. ואמנם חסרה היתה מידת הגבורה, שהרי נאמר בו כי קלו המים מעל הארץ שהוא היפך התגבורת, ומשמעו שצריך להתגבר שלא לעשות חסד עם מי שאינו ראוי. ולכן כתוב וייחל עוד, והוא מעין אותו מעשה של רשב"י ביציאתו הראשונה מהמערה.

דברתי במסיבת בר המצוה של מנחם מנדל שלוש בנו של אחינו היקר ר' נתנאל משה זצ"ל – ביום חמישי בש"ק פ' נח ה'תשס"ט

יש להבין מדוע דור המבול, שעדיין לא הגיעו לדיוטה התחתונה למרוד בבורא העולם ולהלחם נגדו, נגזרה עליהם מיתה רק בעבור הגזל, שהיא עבירה שבין אדם לחברו, ואילו דור הפלגה שחטאו כלפי שמיא, שרצו כביכול להלחם עם הבורא ית', עונשם היה קל מאוד יחסית בזה שרק בלל ה' את שפתם ונפוצו על פני כל הארץ, ומ"מ נשארו בחיים? מסביר השפת אמת, שדור המבול היו נמשכים רק אחר הגשמיות והגוף ולכן נאבדו לגמרי כמ"ש ימותו ולא בחכמה. ודור הפלגה היו מתחכמין יותר מדאי ולא החזיקו באמונה מכח חכמתם, והיה החטא בשכל ובנפש, דכתיב הן עם אחד ושפה אחת לכולם שהיה להם כח האחדות ולשון הקדש. ובאמת כל החכמה תלויה ביראת ה' כמ"ש כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכתיב ראשית חכמה יראת ה', וכתיב אם אין יראה אין חכמה. ולזכרון שני דברים אלה שהם חכמה ויראת ה', הנחיל לנו הקב"ה שני אותות, אות המילה שחתם בבשרינו בכדי שלא נהיה נמשכים אחרי הגוף לגמרי, ואות התפלין ושבת קדש בכדי להתקשר ולבטל את כל החכמה והשכל אליו ית'. ע"כ תמצית דברי השפת אמת.

וראיתי להוסיף לדבריו שג' האותות שבת, ברית מילה, תפלין הן בר"ת "שבת". זאת ועוד, תפלין של יד הם כנגד הלב שמסמל את האמונה, בבחינת ”נעשה“ בקיום המצוות שחובה לקיימם גם בלא הבנה. מאידך תפלין של ראש הם כנגד המח שמסמל את ה“נשמע“, החיוב להבין ולהשכיל את טעמי המצוות. ולכן מניחים תפלין של יד קודם לתפלין של ראש, כמו שכתוב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך.

הבה נתבונן בפרשת שמע להבינה על בוריה ונראה שאותה זכות קדימה מתבטאת ומשתחלת לאורך כל הפרשה. כפי שכתבתי בארוכה בתיקיה "שמע ישראל – כוונות" וכדלהלן:

"והיו הדברים האלה" – מצוות התורה, תורת א-להים חיים, שמדריכה אותנו  על כל צעד ושעל איך לנהוג בעוה"ז, במטרה להמשיך את האין סוף בדוקא לעולם הזה הגשמי שהוא בבחינת "יש" שם מתגלה עצמותו ית‘. וע"י עסק התורה שהיא בחינת עצמותו ית‘ נגלית שלמותו ית‘ דוקא מצד היש.

"אשר אנכי מצוך היום" – פי' בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים.

"על לבבך" – פי' קודם כל תחדיר אותם אל תוך תוכך,

ורק אח"כ "ושננתם לבניך".

"ודברת בם" – פי' איך יהיו הדברים האלה על לבבך? ע"י כח הדבור, ע"י שכל דבריך יהיו סובבים בגדלות הבורא ית' ובאהבת מצוותיו, ממילא אהבת ה' לא תסור ממחשבתך.

"בם" – שמעתי מבני היקר הרב גדעון ישראל שיחי' בשם הרה"ג בן עבו שהמלה "בם" רומזת לתורה שבכתב ולתורה שבע"פ בר"ת – "בראשית", "מאימתי".

והוספתי לו רמז נוסף במה שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים קי"ט "ראש דברך אמת" – פי' ראש דברי ה' בתורה שבכתב, ובתורה שבעל פה, התורה, המשנה, והתלמוד, פותחים באותיות "אמת". "אנכי ה' א-להיך", "מאימתי קורין את שמע בערבית", "תנא היכא קאי דקתני מאימתי".

וכמעיין הנובע הוסיף לי בני היקר הרב גדעון שגם סופי התיבות של שלושת המלים הראשונות בתורה, "בראשית ברא א-להים" הם "אמת".

"בשבתך בביתך" – עסוק בתורה כאשר אתה יושב בביתך בנחת, או גם עם בני ביתך ואוכלי שולחנך, ודבורך ומחשבתך יהיו תמיד בעסק התורה, ורק אז יפוצו מעיינותיך חוצה לעולם הרחב, "ובלכתך בדרך".

"ובשכבך" – התעמק בדברים אלה להתיר את ספקותיך בשעה שאתה שוכב על מטתך, וכל הגותיך ומחשבותיך יהיו עסוקים בד"ת ובגדולת הבורא ית',

ואז תזכה ל "ובקומך" לצאת עם מלים חוצבי להבות כלפי חוץ.

"וקשרתם לאות על ידך" – הקשירה מסמלת את הקשר בל ינתק שיהיה על לבבך. ולכן תפלין של יד קודמות כי הן מסמלות את שדה הפרטיות שלך שקודם כל תחדיר אותם אל לבבך. הקשירה על היד היא נסתרת וצריכה להיות מכוסה כי היא מסמלת את מה שטמון בלבך, לעומת תפלין של ראש שצריכים להיות גלויים לעין כל, לפרסם את יחודו ית' בתפלין של ראש הגלויים לעין כל. "וקשרתם לאות על ידך",

ורק אח"כ "והיו לטוטפות בין עיניך". (שלחתי לעלון ע“ש אבא זצ“ל בפרשת ואתחנן ה‘תשע“ו).

כיוצא בזה "קְדשִׁ֣ים תִּֽהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י". קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים.

והרב חגי רביב בדרשתו בבית שמש ביאר בשם הרב קוק את הפסוק במשלי א, ז "ראשית חכמה יראת ה'" וכן במשלי ט, י "תחילת חכמה יראת ה'", שהקשה ממה שאמרו חז"ל "חכמה בגויים תאמין" והרי אין להם יראת ה'? אלא שכל חכמה אינה אלא חכמתו של חוקר מסויים שעמל עליה שנים רבות, אבל אחרי שהוא מפרסם את תגליתו הכל חכמים כמותו בלא זמן רב. אבל את יראת ה' אי אפשר לכתוב בספר אלא כל המבקשה צריך לעמול עליה בכדי להשיגה.

———————–

דברתי ביום שני בש"ק פ' נח ה'תשנ"ד בביהכנ"ס סברבן אורטודוכס בבולטימור

פירש"י "נח מקטני אמנה היה ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו מי המבול". משמע שלא האמין בדבר ה' שיביא מבול. היתכן שזהו אותו נח שהעיד עליו הבורא ית' בראש הפרשה "נח איש צדיק תמים"?

נראה לעניות דעתי כי נח קיים את מצוות ה' כפי שנאמרו לו ע"ד נעשה ונשמע. ואעפ"י שהוא קיים כיאות את ה"נעשה", מ"מ היה לו חסרון בבחינת ה"נשמע", בבחינת ההבנה, וממילא גם אמונתו לא היתה שלמה. למזלו הוא קיים את הנעשה, כי אילו היה מסרב לעשות וממתין עד שהיה מבין, היה מת במי המבול. ויש לקחת מוסר מעצם העובדה שחוסר ההבנה גרמה לו לחוסר אמונה, שלא די בקיום המצוות בבחינת מצות אנשים מלומדה, אלא צריך גם להבין את טעמי המצוות ולכווין בעשייתם, כי בכך מחזק האדם את אמונתו בבורא העולם. מאידך, למדנו עד כמה חשובה גוף העשיה בקיום מצות הבורא ית' אפילו אם לא מבינים את טעמי המצוה. ואף על פי שאמרו "תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה", מכל מקום לגוף עצמו יש חשיבות נפרדת באופן שגם כאשר האדם מאבד את הכוונה או שאינו מבין את פירוש המילות היוצאות מפיו, עדיין הוא קשור לקונו באמירת המלים בלבד וזה תואם למה שפירש מור אבי זצ"ל "יהיו לרצון אמרי פי" אפילו אם לא כוונתי בהם "והגיון לבי לפניך", ידוע לך מה שבתוך לבי, שברצוני להתקרב אליך, בעצם זה שאני עומד ומתפלל לפניך.

דרשתי בש"ק ה'תשנ"ה בביהכנ"ס נצח ישראל בבולטימור, מרילנד.

פתחתי בשאלה המפורסמת האם נח היה באמת צדיק או שהיה צדיק רק בדורו? רש"י ז"ל פי' "בדורותיו" יש מרבותינו דורשים אותו לשבח ויש דורשים אותו לגנאי שאילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לצדיק. וקשה הכיצד שיש דורשים אותו לגנאי אחרי שהקב"ה בכבודו ובעצמו מעיד עליו "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", "את הא-להים התהלך נח", "ונח מצא חן בעיני ה'"? ועוד קשה הרי חז"ל לימדונו "הוי דן את כל האדם לכף זכות" וזאת באדם סתם, וכ"ש בנח שהכתוב מעיד עליו שהיה צדיק, היאך נעיז פנינו להוריד מצדקתו? ועוד שלא מצינו עוד מקום בכל המקרא שמשווים צדיק בדורו לומר שאין בצדיק זה ממש ושאילו היה בדור אחר לא היה נחשב לכלום, שהרי יפתח בדורו כשמואל בדורו, וא"כ במה היה שונה נח שהורידו ממעלתו על ידי כך שהשוו אותו לדור אחר?

ונראה לעניות דעתי לפרש כי באמת דאגו חז"ל לא לנח אלא לעם ישראל שעשויים ללמוד ממעשיו של אותו ”צדיק“ שנאמר עליו "וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה", שכיון שחובה עלינו ללמוד ממעשה אבותינו הצדיקים אם נחשיב את נח להיות כאחד מהם נצטרך גם ללמוד ממעשיו הרעים ועלולים לטעות ולומר שהשכרות דבר חיובי הוא. ולכן הורונו חז"ל שאין זה אחד מן הצדיקים אלא שהוא היה צדיק רק לפי אותו דור מושחת, ולפיכך אין ללמוד ממעשיו. נמצא שעל פי האמת הוי דן את כל האדם לכף זכות, אבל לא כאשר זכות זו גורמת נזק לרבים, שלמדים ממעשיו, שבכגון זה אין מלמדים עליו אלא חובה שהיא זכות לדור הלומד ממעשיו.

אח"כ ראיתי בס' חמדה גנוזה מהרב שלמה כהנא בשם גדול אחד שהדורשין אותו לגנאי הוא שבח גדול יותר לנח מהדורשין אותו לשבח שהרי הדורשין אותו לשבח אומרים שאילו היה בדורו של אברהם היה הרבה יותר צדיק וא"כ גנאי הוא לו שעתה אינו מספיק צדיק. אבל הדורשין אותו לגנאי מיירי בנח שמקטין עצמו ואומר שאילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום וא"כ שבח גדול הוא לנח שהקטין עצמו.

וקשה מנין לנו שאם היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום? ראיתי מי שפירש שלכו"ע נח היה איש צדיק תמים שכן העידה עליו התורה. ואמנם השאלה היא מה היו מניעיו להיות כ"כ צדיק? ועל זה אמרו שזה נבע מתוך שחיתותו של הדור שבראותו את רעת הדור ראה חובה לעצמו להתרחק מן הכיעור עד הקצה האחרון, והוסיף לעשות כן עד שהגיע למדרגת צדיק תמים. ונראה לעניות דעתי שזהו ע"ד מה שאמרו ז"ל "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". נמצא שאם היה בדורו של אברהם לא היו לו המניעים שימריצו אותו להיות כ"כ צדיק. ונראה שזוהי הסיבה של אלה שדרשו אותו לגנאי.

דרשתי בש"ק פרשת נח – ה'תשנ"ט

רש"י אומר על המלה "בדורותיו" – "יש שדורשים אותו לגנאי – ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום". ונשאלת השאלה וכי דבר קל הוא להיות צדיק בדורותיו שכולם היו חומסים וגוזלים? ועוד, הרי צדיק הוא ולמה בדורו של אברהם היה נחשב לכלום? לפחות היה צריך להחשב למשהוא אולי לא במדרגה של אברהם אבל היתה לו לפחות איזה מדרגה משלו – ולמה כלום? ועוד קשה הרי אפילו בדורו של נח העיד עליו הכתוב נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. ושוב אמר לו הקב"ה "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", ואמרו ז"ל מקצת שבחו של אדם בפניו. משמע שיש עוד הרבה שהיה מגיע לו שהקב"ה לא אמר עליו בפניו, ועוד נאמר בסוף הפרשה מפורש "ונח מצא חן בעיני ה'", ועוד, שהרי חכמינו למדונו ללמד זכות על האדם ואיך העזו ללמד על אדם כזה חובה, ולדרוש אותו לגנאי, כאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו העיד עליו שהוא צדיק תמים? עוד יש להבין שבפ"ז פ"ז נאמר "ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול". ופירש"י "אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". וקשה איך אפשר להבין שאותו נח הצדיק שהקב"ה העיד על תמימותו היה חסר אמונה בה'?

נ“ל לפרש שבאמת נח אימץ לעצמו את הי"ת להיות לו לא-להים ולקיים את כל אשר יצוה אבל למעשה לא האמין לכל מה שאמר. עוד נראה לי להרחיק לכת ולומר שלא זו בלבד שהאמין ולא האמין כמו שפירש"י ז"ל אלא שהוא לגמרי לא האמין. ובאמת אלו שני מושגים שונים: "נעשה" ו"נשמע". מבחינת נעשה קיים את מצות הבורא במלואה. אבל מבחינת נשמע לא הבין ולא היתה לו האמונה בה'. ולפיכך אעפ"י שהוא בנה את התיבה, לא האמין שיבוא המבול, ואף על פי כן לא עשה צחוק מציוויו של ה' אלא עבד על בנייתה בדקדוקי הבניה כפי שנצטוה. ועפי"ז נבין גם מדוע יש שדרשו אותו לגנאי שאילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. כי בדורו של אברהם נאמר "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". זה היה דור של אמונה עוורת, עד כדי הקרבתו של יצחק על גבי המזבח. וזה לא היה במושגים של נח. ולכן כשסוף כל סוף נכנס לתיבה לא נכנס שם אלא מפני ציווי ה', אבל לא מתוך אמונה, אלא מפני מי המבול שדחקוהו. צריך היה להיות מעשה בפועל שיכניס אותו לתיבה ויסגור את הדלת בעדו. כי לא האמין במציאות המבול שיבוא לעולם.

—————–

דבר תורה שמסרתי בחוג בית לבני נוער מתנועת NCSY וגם באקדמיה העברית באטלנטה בחדש נובמבר שנת אלף תשע מאות שמונים ושבע.

תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו –  פירש רש"י "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום". עכ"ל רש"י. יש לשאול במה היה שונה נח מכל הצדיקים האחרים שאף על פי ששיבחו הקב"ה היו אלה שדרשו אותו לגנאי? עוד יש להתבונן מדוע אלה שדרשוהו לשבח השווהו לדור של צדיקים אחרים, ואלה שדרשוהו לגנאי השווהו לדורו של אברהם?

לעניות דעתי אין מחלוקת בין שני הפירושים והשאלה השניה מיישבת את הראשונה. כי ביחס לעולם הקוסמי נח היה צדיק גדול ולכן הוא היה היחידי ששרד את המבול. אך ביחס לאברהם יש להבדיל בין הדבקים. בין אומות העולם שנקראו "בני נח" לבין עם ישראל "בני אברהם יצחק ויעקב" שעליהם נאמר "האבות הם הם המרכבה" ששמרו את התורה שניתנה תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם בכחות עצמם. הבחנתם בין טוב לרע לא היתה בכח ההגיון האנושי  אלא באור התורה שעדיין לא ניתנה. וההפרש ביניהם הוא כי מבחינת ההגיון האנושי, אנשים מסוגלים לרצוח בדם קר את עובריהם במעי אמם בטענה שיש לאם בחירה חפשית. וכן לרצוח אנשים שסובלים בבתי חולים בעודם קשורים למכונות החייאה, בטענה שזוהי המתת חסד.

ומה בין נח לאברהם? נח היה צדיק בפרוה דאג לעצמו בלבד ולא דאג לבני דורו. נח לא ניסה לקרב את בני דורו למקום, ולא התפלל עליהם שלא יאבדו. הוא לא עבר נסיונות מאתו ית', לא מסר את נפשו על יחוד ה', והיה פאסיבי בעבודת ה'. עבודת ה' של נח היתה בבחינת "סור מרע". מטבעו הוא לא הלך אחרי שחיתות בני דורו, ולכן נקרא צדיק.

אברהם, לעומתו, היה טוב למקום וטוב לבריות באופן אקטיבי. טוב למקום – דאג לחתור ולבקש מי הוא בעל הבירה, וכשגילה את אמיתותו ית' שבר את הצלמים של אביו, ובאופן אקטיבי יחד עם שרה אשתו היה מלמד את אנשי דורו להשליך את הצלמים ולהאמין בבורא העולם – "את הנפש אשר עשו בחרן". הוא נכנס באמונתו לכבשן האש, ובלבד שלא יעבוד לאלילים. הוא עבר בהצלחה עשרה נסיונות שהאחרון שבהם היה עקדת יצחק בנו. והוא היה גם טוב לבריות – אברהם היה אב למידת החסד בהכנסת אורחים והיה מקרבם למקום. התפלל על סדום ועמורה, ודאג להציל את לוט בן אחיו מתוך ההפיכה. אחר כך נלחם עם המלכים והציל את כל רכוש סדום ועמורה וקידש את ה' כשהשיב את הרכוש בשלמות ללא שכר. עבודת ה' של אברהם היתה בבחינת "סור מרע ועשה טוב".

הבדל שני בין נח לאברהם היה, שנח היה אדם פרטי שלא שימש דוגמא לדורו איך צריך לנהוג. אבל אברהם כל פעולותיו היו מעין תורה לדורות עולם. כח השפעתו של מנהיג על כל הסובבים אותו תלויה הרבה באישיותו ובמעשיו. ככל שהוא גדול יותר כן ירבו אלה הרוצים להדמות לו בהנהגותיהם. מאידך כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו וכל דבר שלילי הכי קטן מהווה חילול ה' רציני. כל אדם חייב לבדוק מהו כח השפעתו לזולת אם ליחיד או לרבים ועל פי זה יכוון את פעולותיו באופן שילמדו ממנו את הדברים החיוביים. על אברהם ברצותו לקנות קבר לשרה אשתו קראו לו נכבדי חברון "נשיא א-להים אתה בתוכנו".

אישיותו של התלמיד תלויה בבית הספר בו הוא לומד. ישנם בתי ספר שהתלמידים באים מבתים של "צדיקים תמימים" והם בבחינת בני נח. שוקטים על שמריהם. מאידך ישנם בתי ספר בבחינת אברהם שבקביעות מחפשים לדעת את ה'. לדעת מי הוא בעל הבירה.

ב‘ חשון ה‘תשס“ב – מהרב ישראל מאיר לאו

נח לא היה במעלתו של אברהם אבינו. נח לא הציל את דורו כמו אברהם. אף לא התפלל עליו כשם שאברהם התפלל על סדום ועמורה. נח לא גייר את האנשים ואשתו לא גיירה את הנשים כאברהם ושרה. אין שומעים מנח הכרזה דומה לזו של יונה בנינוה "עוד ארבעים יום וננוה נהפכת", לצורך הצלתה של העיר הגדולה. ועם כל זאת הגדירה התורה את נח בתואר ”צדיק תמים“, ורק "יש מרבותינו שדרשו אותו לגנאי". מאידך באברהם לא נאמר אלא ”התהלך לפני והיה תמים“, ולא היה מי שדרש אותו לגנאי. הכיצד?

צריך לבחון מה היו מעשיו של נח בצאתו מן התיבה? הדבר הראשון שנטע הקב“ה בעולם היה נטיעת גן וישם שם את האדם לעבדה ולשמרה. גם הדבר הראשון שעשה נח בצאתו מהתיבה ”ויחל נח איש האדמה ויטע כרם“. ואמנם ללא שמירת גבולות, ”וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלו“. ויתגל ל‘ גלות ול‘ גילוי. יש דורשים שגלות באה לעולם בגין אותו ויתגל. בשעה שבא ליטע כרם בא אליו השטן והציע לו להיות עמו שותף ונח הסכים. הלך השטן והביא רחלה ושחטה על הגפן, הביא ארי ושחטו על הגפן, הביא קוף ושחטו עליה ואח“כ הביא חזיר ושחטו עליה. (ראק“ח) רמז לו כשאדם שותה כוס אחת הרי הוא כרחלה עניו ושפל רוח, שתה שתי כוסות הרי הוא גבור כארי ואומר מי כמוני וגו‘ שתה שלוש כוסות מיד הוא משתגע כקוף. שתה ארבע וחמש כוסות הרי הוא מתגולל באפר כחזיר. וכל זה אירע לנח הצדיק. כל כך הרבה אמת בענין ההתמכרות. אל למלכים יין ולרוזנים אי שכר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש.

ללמד זכות על נח – מצבו של נח היה שכמעט כל עולמו חרב עליו מלבד משפחתו. העיר, הרחוב, הבית, אין פרי ופרח, אין חבר, אין קהלה. מציאות זו של נח בצאתו מן התיבה מזכירה לנו, נצולי השואה, ומה שקרה כאשר השתחררו מידי הנאצים הארורים. יצאו אנשים לא ממבול של מים אלא ממבול של דם ואש ותמרות עשן וגם שם כשיצאו רצו להשכיח ולהבריח מעצמם את המסורת. במקום להשתכר ולהתמכר יצאו וערקו ושכחו את תכליתם. נצלנו ושרדנו, לאיזו תכלית? הלואי ושרדנו לצורך הקמת מדינת ישראל. לבנות ולנטוע לשקם ולקיים ברוח ובנפש חיים של ואולך אתכם קוממיות.

ונ“ל לדמות מדרש זה גם לבעל עבירה. אין האדם הדתי חרדי מתחיל לכפור בפעם אחת, אלא מתחיל לזלזל תחילה בדברים קטנים שאין בהם אלא משום מראית העין, שהם בבחינת רחלה. אח“כ מתגבר יצרו עליו כארי, לעבור על עבירות דרבנן. משכל העולם הדתי חרדי שעמו נתחנך וגדל מתחיל להסתכל עליו כקוף, הרי הוא מקפץ ומדלג בין ארזי הלבנון בתחילה בדברים שהם בגדר ספק ולבסוף בודאי איסורים דאורייתא, עד שלבסוף הוא מתגולל בפומבי ואוכל נבלות וטרפות. ואחרי כן עוטה עצמו במסכה של "חילוני", או כאחד שחזר בשאלה, כאחד שאינו מאמין במי שאמר והיה העולם, נעשה כל העולם הפקר עבורו, ומתיר לעצמו לאכול חזיר, ולעשות את כל התועבות כמי שאין דין ואין דיין שמשגיח על כל פעולותיו ומשלם לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

מתורתו של הרבי מלובביץ' זצ"ל

"בדורותיו" – פירש"י "יש שדורשים אותו לגנאי" שאילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. והקשה הרב ליסבון בשם הרבי בשנת ה'תשנ"ט וכי דבר קל הוא להיות צדיק בדורותיו שכולם היו חומסים וגוזלים? ועוד הרי צדיק הוא ולמה בדורו של אברהם היה נחשב לכלום? לפחות היה צריך להחשב למשהוא אולי לא בדרגה של אברהם אבל היתה לו לפחות איזה מדרגה משלו, ולמה כלום?

השיב על כך פירוש מקורי ויפה שדורו של נח היה במדרגה אנוכית. כל אחד דאג רק לעצמו ולפיכך היו גוזלים את כספי הזולת ואת נשותיהם, וכל אחד אימץ עבודה זרה לעצמו, ואף אחד מהם לא דאג לזולתו. גם נח היה באותה מדרגה שדאג לעצמו בלבד. אלא שנח אימץ לעצמו את הא-להים, ושמע לציוויו. ואמנם במשך מאה ועשרים שנה שבנה את התיבה לא דאג אפי' בכי הוא זה להחזיר אפי' אדם אחד בתשובה, אלא דאג רק לעצמו ולמשפחתו. ולכן נאמר שהיה צדיק בדורותיו היינו לפי המימדים של האנוכיות של דורותיו. אבל אם היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. ולמה לכלום? כי בדורו של אברהם היתה מידת החסד, הכנסת אורחים, ואפי' לאורחים שנראו לו כערביים. היה אז מושג של נתינה לזולת בחנם, לא רק מבחינה גשמית אלא גם מבחינה רוחנית להכניס את בני האדם תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. לפי אותו מימד של נתינה לזולת לא היה נח נחשב לכלום.

והרב מנחם פלדמן בדרשתו בשנת ה'תשמ"ט תירץ שאצל נח נאמרו שני שבחים שהיו גם אצל אברהם ואולם בדרך שונה. "נח איש צדיק תמים", "את הא-להים התהלך נח". וגם אצל אברהם נאמר "ויאמר ה' אל אברם התהלך לפני והיה תמים". אצל נח זוהי קביעת עובדה בלשון עבר, ואילו אצל אברהם הוא בלשון ציווי לעתיד. נח היה בבחינת עומד ואינו מתקדם לעלות מעלה מעלה, אלא ההיפך. אחרי המבול נאמר "וישת מן היין וישכר". אברהם בתחילה היה עובד עבודה זרה ולבסוף אב המון גויים. וכן משה בתחילה איש מצרי ולבסוף איש הא-להים. אבל נח בתחילה היה איש צדיק תמים ולבסוף איש האדמה. כשאין עולים ממילא יורדים. ונראה לי שלכן נקרא שמו "נח" על שם סופו, שהיה נח לו להשאר במצבו הנוכחי ללא התקדמות.

—————–

מהרב מנחם פלדמן בשנת ה‘תשמ“ט – ”איש צדיק תמים היה בדורותיו – ”יש דורשים אותו לגנאי“. היתכן? והרי התורה מעידה עליו שהוא צדיק. זאת ועוד שהקב“ה אוהב אותו, שנא‘ ”ונח מצא חן בעיני ה‘“. ועוד, שלא מצינו כזאת בשום אחד מהאבות, וגם לא במשה ולא באהרן, ומדוע דרשו כן רק על נח? חז“ל למדו זאת מהמלה ”בדורותיו“. מסביר הרב מנחם פלדמן שעל נח נאמרו שבחים ”נח איש צדיק תמים“, וכן ”את הא-להים התהלך נח“, ומעניין שאותם שבחים נאמרו גם באברהם ”התהלך לפני והיה תמים“. ואמנם ההבדל ביניהם הוא שאצל נח היתה זו קביעת עובדה בל‘ עבר, ואילו אצל אברהם הוא בל‘ ציווי לעתיד. נח היה צדיק בבחינת עומד שאינו מתקדם הלאה שהרי מיד אחרי המבול נא‘ ”וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה“, והוא אותו היין ממנו שתה קודם המבול. הוא לא שינה את דרכיו הרעים. משא“כ אברהם בתחילה היה עוע“ז ואח“כ התעלה להיות אב המון גויים. וכן משה בתחילה גדל בבית פרעה הרודן המצרי ולבסוף התעלה להיות איש הא-להים. ולענ“ד נח לא היה שותה יין קודם המבול, שהרי מפורש בפסוק שרק אחרי המבול ”ויחל נח איש האדמה ויטע כרם“. ומכל מקום המסר הוא שאם אדם לא עולה בעבודת ה‘, אז הוא ממילא יורד. ולי נראה שנח כשמו כן הוא שהיה נח לו ממצבו הנוכחי.