פרק כה, (יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק:
וקשה, אם אברהם הוליד את יצחק הרי ברור שיצחק הוליד את אברהם, ומה מלמדת אותנו התורה בזה? ועוד, מה הקשר בין המלים ואלה תולדות וכו‘ להמשך ויהי יצחק בן ארבעים שנה? ומדוע לא אמרה התורה בפשטות ”ויולד יצחק את יעקב ואת עשיו“ או ”ויצחק ילד“ או ”אלה בני יצחק“ וכו‘?
נראה לי שהתורה משתדלת להסביר לנו איך יצא עשיו הרשע מיצחק הצדיק שעתיד היה להיות עולה תמימה, לזה השיבה התורה ”ואלה תולדות יצחק בן אברהם“. יחוסו של עשיו הוא מצד אברהם שבא מבית עוע“ז. ומה עם יעקב איש תם יושב אהלים? לזה השיב ”אברהם הוליד את יצחק“, הוא בעצמיותו ובצדקותו הוליד את יצחק, שהיה בעצמיותו טוב, ומכח זה היה מסוגל יצחק להוליד את יעקב ולנטוע בקרבו אהבת תורה ויראת שמים, ולזה אמר ”ויעקב איש תם יושב אהלים“.
וליתר ביאור, המלה ”תולדות“ היא שם עצם פאסיבי, דבר היוצא מאליו, ללא עבודה מיוחדת וללא מאמץ. אבל המלה ”הוליד“ היא מבנין הפעיל, אברהם הפעיל את יצחק באופן שיוכל יצחק לפעול בפני עצמו ועל דעת עצמו, שזהו שורש ומהות מטרת החינוך. והכי פירושו ”ואלה תולדות יצחק בן אברהם“ התולדות של יצחק שהם יעקב ועשיו הם משרשיו של אברהם ולא מכחו המוליד והמפעיל של יצחק, שהרי יצחק היה פאסיבי, אלא ששרשו של עשיו הוא מכחו של אברהם שבא מבית עובדי עבודה זרה. אבל ”אברהם הוליד את יצחק“, יעקב שנאבק בפועל בבואו לעולם עם עשיו אחיו הוא מכח זה שהוליד אברהם בפועל את יצחק שלא בבחינת תולדה פאסיבית.
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" – נראה לי שפסוק זה בא לרמוז על פסיביותו של יצחק. "ואלה תולדות יצחק" הם יעקב ועשיו, שהיו מאוד אקטיבים. ומהיכן קבלו את הכח הזה? מכח זה שיצחק היה "בן אברהם" שהיה מאוד אקטיבי. ואף על פי שאברהם "הוליד" את יצחק באופן אקטיבי, יצחק עצמו נשאר פאסיבי. לא עשה מאומה בצורה אקטיבית אלא הכל נעשה בשבילו כפי שממשיכה הפרשה בענין רבקה שהובאה אליו על ידי אליעזר.
יצחק היה הראשון שהשתבח באביו אברהם ובבנו יעקב, אבל יעקב לא השתבח באביו יצחק, ולכן לא נאמר יעקב בן יצחק. כמו כן אברהם לא השתבח ביצחק בנו לומר אברהם אבי יצחק. נמצא יצחק היה רק בבחינת גשר בין אברהם ליעקב.
"אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" פי' אוה"ח כי מאחר שנולד יצחק מסיטרא דנוקבא הפעיל אברהם את כח הלידה ביצחק שהיא בכח המוליד באמצעות העקידה.
ולכשנדקדק נראה שגם בשמותם הם מתאימים ליחס שבין ”תולדה" ל"הוליד". ”עשיו“ נקרא כן על שם שנולד עשוי, גמור ומושלם. אין לו מקום לתיקון, מה שהיה הוא שיהיה. מה שאין כן יעקב פותח באות י‘ שהיא מאותיות אית“ן המורות על פעולה בעתיד, שהוא עשוי להאבק כל ימי חייו כדי לרכוש את הטוב.
מענין שהמלה ”יעקב“ בחילוף האותיות והחילוף האות ע‘ באות א‘ (ששתיהן אותיות גרוניות המתחלפות זו בזו) נקבל את המלה ”יאבק“. ”יעקב“ נושא את שמו בשני אופניו. ”יעקב“ מבחינה רוחנית שונה ע“י הקב“ה ל“ישראל“ המורה על ”איש תם יושב אהלים“. אך גם ”יעקב“ מבחינה גשמית שונה ע“י המלאך שעליו נאמר ”ויאבק איש עמו עד עלות השחר“, הפועל ”יאבק“, מורה על כך שחייו יהיו תוססים ומלאי מאבקים. ועל זה נאמר ”ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף“. רוגזו של השם ”יוסף“ שגם הוא בלשון עתיד המורה על תוספת מאבקים שלא יפסקו עד ביאת הגואל.
(כ) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה:
אומר אוה"ח ששורשו של עשיו הרשע שהיה בנם של צדיקים, הוא לבן הארמי. ונ"ל שעל פי זה יתבאר הנאמר "ולבן ביקש לעקור את הכל", כי עשיו הוא לבן הארמי.
(כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה‘ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה‘ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:
ויעתר לו ה‘ – לו ולא לה, כי הוא היה צדיק בן צדיק ואילו היא היתה צדקת בת רשע. אין מנוס מהכחות הרעים שהיו בשורשה של רבקה שגדלה בבית לבן הארמי. ועל אף שרבקה היתה בעלת תשובה יצא ממנה עשיו הרשע על פי מה שאמרו זכרונם לברכה ”שהבנים דומים לאחי האם“. לעומת זאת דוקא מכח היותה בעלת תשובה, היה בכחה של רבקה להבחין בין טוב לרע, שהרי ”במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד“. והטעם כי הם היו בתוך הרע וטעמו אותו, ואחרי שטעמו אותו דחו אותו מעליהם. מה שאין כן יצחק שהיה צדיק גמור מבחינת עצמו, וגם שהוא בא מביתו של אברהם, הרי הוא לא טעם טעם רע מעולם, ולכן לא ידע איך להזהר ממנו.
ולכן אמרו חז“ל ”לעולם ישא אדם בת תלמיד חכם“, כי כל מעשה ופעולה שעושה אדם בחייו מטביעה את חותמה ומשפיעה עמוק על שורש נשמתו. אותה השפעה עוברת אחר כך בירושה לזרעו אחריו. ואף אם עשה תשובה, לא תועיל אלא לו בעצמו לכפר על כל עוונותיו אך לא יוכל למחוק את אותה השפעה שהשפיעה באופן שלילי על נשמתו קודם חזרתו בתשובה ושעברה לזרעו אחריו. וטעם הדבר כי בשעת התשמיש צריך אדם לשתף את כל כחות הקדושה שבקרבו בכדי שיצא ממנו בן צדיק כמותו. ואותן מחשבות שיש בהן פגמים מזמן היותו בעל עבירה עוברים גם הם בירושה לרך הנולד, וכן גם באשה.
לפי זה נראה לי להסביר את הסיבה מדוע אמותינו שרה רבקה רחל ולאה היו עקרות ועתרו לה‘ בתפלות רבות קודם שזכו לילדים, מאחר והיה בהן שורש רע מצד הוריהן, ועל ידי התפלות היו מזככין יותר ויותר את מחשבותיהן לאותה מטרה קדושה להקים זרע קיימא של צדיקים כמותן, ושיתפו כביכול את הבורא יתברך עמהן בתפלתן. והראיה לכך שהרי על אף תפילותיהם של יצחק ורבקה לזכות ביעקב, עם כל זאת לא הצליחו למנוע את בואו של עשיו לעולם שבא משורש הרע שהיה טבוע בנשמתם. ומכל מקום זכו לכך שכל הרע שהיה חבוי בתוכם, יתרכז בעשיו. וכל הטוב, ביעקב. ומשום כך נחה דעתה של רבקה כשאמרו לה ”שני גויים בבטנך“ כפירוש רש“י שם. והבן.
(כב) וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה‘:
"ויתרוצצו הבנים בקרבה" איתא במדרש שכאשר רבקה היתה עוברת על פתחי ביהמ"ד היה יעקב מפרכס לצאת, ואילו כאשר עברה על בתי ע"ז היה עשיו מפרכס לצאת. והקשה הרב סנדר גולדברג בדרשתו שלפי מדרש זה משמע שלא היתה להם בחירה חפשית. היתכן? ואין לומר שכאשר הגיעו לביהמ"ד שענינו יגיעה בתורה יעקב היה רוצה לצאת כדי להתפלפל, אבל לעשיו לא היה ענין בזה. וכשעברה על פתחי ע"ז שאין צורך בהכנות ובלימוד כלשהוא קודם לעבודתה היה עשיו מפרכס לצאת. נמצא שעשו כן בטבעם וללא בחירה כלשהיא. אלא שיש לומר שלכל אחד מהם היתה בחירה חפשית לשנות את מה שהיה להם בטבעם ולא שינו. וזה דומה לאחד שהיה מוזיקאי בגלגול הקודם וכשהגיע לגלגול הבא היה מסוגל לנגן בטבעו, אבל בגלגול הנוכחי לא בחרו בנתיב זה. וכן אחד שיש לו קול נפלא שיכול היה לנצל אותו, והזניחו.
הרב גרשון וו'ילנר בשם מאן דהו הקשה. בשלמא יעקב לא היה יכול לצאת כי עשיו עמד ברחם סמוך ליציאה ועצר אותו, אבל עשיו מדוע לא יצא כאשר רבקה עברה על בתי ע"ז? והשיב שלעשיו היתה שנאה עיוורת ליעקב כבר מבטן ומלידה עד שהיה מוכן להקריב את עצמו ולא לצאת ובלבד שיעצור את יעקב מלילך לבתי מדרשות. מציאות זו אנחנו מוצאים אצל איזה גוים ששונאים את ישראל שנאה עיוורת.
מה היה הויכוח בין יעקב לעשיו? אמר הרב העשי דקס פירש שהויכוח התמקד בשאלה מי חייב לכבד את מי. עשיו טען כתוב ”כבד את אביך ואת אמך“, את – לרבות אחיך הגדול, ולכן אתה חייב לכבד אותי. יעקב טען לעומתו כתוב ”את ה‘ א-להיך תירא“, את – לרבות תלמידי חכמים ולכן אתה חייב בכבודי. ומי באמת היה צודק?
פתר זאת הנביא מלאכי פ“א פסוקים ב‘-ג‘ בהפטרת השבוע ”הלא אח עשיו ליעקב נאם ה‘ ואהב את יעקב: ואת עשיו שנאתי“ וגו‘. ראייתו של יעקב הוא מפסוק שנמצאת בו רק המלה ”את“ – ”את ה‘ א-להיך תירא“, אבל בראייתו של עשיו לא נאמר רק ”את“ אלא גם ”ואת“ – ”כבד את אביך ואת אמך“. והכי פירושו ואהב את יעקב שרמוז בפסוק "את" ה' א-להיך תירא. ואת עשיו שרמוז בפסוק "ואת" אמך, שנאתי.
סיבה נוספת מדוע ואת עשיו, רמוז בפסוק "ואת" אמך? שכן "את אביך" הוא יצחק שבא מעצמיותו של אברהם שנאמר אברהם הוליד את יצחק. אבל "ואת אמך" היא רבקה שעשיו בא משורש הרע שבה, הוא לבן הארמי שביקש לעקור את הכל.
”למה זה אנכי“ – רבקה חשבה שיש לה בן אחד הפכפך, ולא היתה חפצה בו, ואמרה אם זהו הבן, למה זה אנכי מתפללת עבורו? ולזה השיב לה ה‘ לא כפי שחשבת אלא…
(כג) וַיֹּאמֶר ה‘ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:
איך נחה דעתה בתשובה זו? פירש אור החיים שהיא חששה שהריונה לא הצליח ותפיל את ולדה, וה' הודיע לה שההריון מוצלח ושני גויים במעיך, ואז נחה דעתה.
וַיֹּאמֶר ה‘ לָהּ – לה ולא לו, וגם היא לא סיפרה לו. ואולי משום כך יצחק לא הכיר במעלתו של יעקב ורק רבקה הכירה בו. כיוצא בזה נעלמה הידיעה מיעקב שעשיו אחיו מתנחם להורגו, עד שגילתה זאת רבקה ליעקב, והכל בכדי שיברח יעקב ללבן, ובכדי שיקים שם שם את שנים עשר שבטי י-ה. כיוצא בזה יעקב לא ידע שעוד יוסף בנו חי ושהוא נמכר לעבד במצרים. והכל במטרה לקיים את גזירת השעבוד. כיוצא בזה נעלמה הידיעה מיהודה שזוהי תמר כלתו, בכדי שיצא מזרעם פרץ אבי מלכות בית דוד.
”מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ“ – פרדתם תתחיל מאז עודם ברחם אמם. שיקויים ביעקב, הנא‘ בתהלים מ‘ ”ותורתך בתוך מעי“. ויקויים בעשיו הפסוק במשלי י“ג ”ובטן רשעים תחסר“.
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ – פירש אור החיים שכל לאום יתחזק ממפלת חברו הלאום, שהרי לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים.
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר – מדוע אחרי שמסרו לה פרטים אלה פסקו ממנה הכאבים? מאחר שאמרו לה ורב יעבוד צעיר, אף אחד לא רצה לצאת ראשון. (בש"ת)
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר – בלשון מליצית מי שרוצה להיות רב, צריך לעמול כשהוא צעיר (ר"מ בנט – בש"ת) ואני מוסיף על כך שנכונים הדברים לא רק מבחינה רוחנית אלא גם מבחינה גשמית.
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר – הרבה שנים יעבוד יעקב הצעיר בבית לבן (דעת זקנים)
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר – פירש אוה"ח מי שהיה רב באותה שעה, חברו ישתעבד לו בעתיד. ונ"ל שזוהי ברכת יצחק לעשיו "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך".
(כד) וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ:
פירש הרשב"ם "והנה תומים – בכל דבר חידוש רגיל לומר כן (מלת "והנה" וכן ויהי בבקר והנה [היא] לאה, כי עד עתה היה סבור שהיא רחל. וכן ויקץ פרעה והנה חלום. כי לא היה סבור שהיה חלום עד שניעור משנתו".
כוונתו על תוספת המלה "והנה". וק"ל שהרי אדרבא בכאן לא היה זה חידוש עבורה שכבר נאמר לה מלמעלה "שני גויים בבטנך"? ואולי כשם ששרה לא האמינה כך גם רבקה לא האמינה, אלא שהיא לא צחקה כמו שרה. ולכן היה זה חידוש עבורה.
(כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו: (כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:
מאחר שאברהם קרא את שם בנו יצחק הפותח באות י' שמורה על העתיד, ולימים נודע לנו שאותו צחוק הפך להיות ”פחד יצחק“, משום כך נראה לי לא רצה יצחק לקרוא ליעקב בשמו הפותח בלשון עתיד, "יעקב" כשחזה את מאורעות חייו, ולכן הקב“ה קראו בשמו שנא‘ ”ויקרא שמו יעקב“, ואכן שמו מסמל את כל עתידו שבכדי שיצליח לשרוד בעולם הזה עם שבעים זאבים שחפצים להשמידו מתאים לו השם "יעקב" בלשון עתיד. וגם השם "ישראל" ניתן לו בצו עליון בלשון עתיד המסמל את עתידו הרוחני. מעניין שאפילו את השם "עשיו" לא היה זה יעקב שקראו בשמו אלא ”ויקראו שמו עשיו“. הכל קראו לו בשם זה משורש עשוי וגמור בזמן הווה.
(כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים:
מיעקב יצאו נביאים ומעשיו יצאו דיפלומטים. כל נביא הוא איש תם וכל דיפלומט יודע ציד. (הגיונות בן עמי בש"ת)
(כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב:
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו אפשר לפרש פסוק זה על שני פנים. האחד, שיצחק אהב את עשיו כי ציד בפיו של יצחק שהיה עשיו מכין לו מזון מצידו, או כי ציד בפיו של עשיו שהיה עשיו מספר לאביו את תחבולותיו איך הוא מצליח לצוד את החיות וזה מה שאהב יצחק. לפי הפירוש הראשון "בפיו" הוא המאכל שהיה בפיו של יצחק ולפי הפירוש השני "בפיו" הוא מה שהיה עשיו מספר בפיו ליצחק.
שאלה מפורסמת היא איך לא הכיר יצחק את פנימיותו של עשיו הרשע? ומדוע לא סיפרה לו רבקה את כל מעשה תעתועיו ורשעתו?
פירש הרב ברנדר עך פי מה שפירש הנצי“ב שמאותה שעה שראתה רבקה את יצחק בפעם הראשונה ”ותקח הצעיף ותתכס“, נשארה אצלה אותה יראת הכבוד ליצחק עד יום מותו. ולכן היא לא נדברה עמו כלל גם על עשיו. ובאמת פירוש זה דחוק ביותר שהרי יצחק היה בן שישים שנה בלדת אותם והוא מת בן מאה ושמונים שנה.
(כט) וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף: (ל) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם:
היתכן שבשל נזיד עדשים נקרא שמו אדום? והרי יותר היה נראה לקרותו אדום משום שנולד אדמוני? לפיכך פירש דעת זקנים פסוק זה כדלהלן: "הלעיטני נא מן תבשיל זה אדום לי שאני אדום. לשון נופל על הלשון. על כן שהוא קרא עצמו אדום על שיצא אדמוני קרא שמו אדום". לדבריו אמר עשיו הלעיטני נא מהתבשיל האדום, לאדום הזה.
(לא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי: (לב) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה:
עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. ובגמ' ברכות ה. "אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודמו סלה". ע"כ.
נמצאת אומר, שיום המות מסיק לצדיק ולרשע מסקנות שונות בתכלית. לצדיק שיחזור בתשובה, ולרשע אכול ושתה כי מחר נמות. הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. על פי רעיונו של החפץ חיים (בש"ת)
מספרים על גדול אחד שבאה אליו אשה בתלונה על בעלה שהוא נותן מדי הרבה כסף לצדקה. שאל אותו הרב מדוע אתה נותן כל כך הרבה כסף לצדקה? השיב הבעל מי יודע כמה שנים אחיה, ואני רוצה להכין צידה לעולם האמת. שוב באה אשה אחרת אל הרב בתלונה על בעלה שהוא מאוד קמצן ולא נותן די כסף לצדקה? השיב הבעל מי יודע כמה שנים נחיה ואני צריך לשמור כסף לעת זקנה. השיב הרב יהי"ר שהקב"ה יעתר לתפלת שניכם. לבעל הראשון לא לדאוג שמא מחר הוא הולך לעולם האמת, כי הוא יחיה שנים רבות, ולבעל השני לא לדאוג שמא הוא יצטרך כסף לעת זקנה כי הוא לא יחיה שנים רבות.
(לג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב: (לד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה:
פירש הרה"ג יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק, שמהפסוק "ואהבת לרעך כמוך" למדנו שאהבת האדם את עצמו היא ראשונה וקודמת לאהבת זולתו. והאוהב את זולתו הוא החפץ בחיי אוהבו כחיי עצמו. וירא וחרד על סכנת אוהבו כעל סכנת עצמו. וממילא העוול המגיע מהקרוב או מהאח הוא יותר רע ומגונה מהעוול שנעשה בין אנשים רחוקים, שהרי אהבתו אל קרוביו חזקה יותר וקרובה יותר לעצמו. ולפי קרבתם כך גדול עונשם. כי במקום החמלה והחנינה שם תהיה רעדת הנקמה יותר.
ומכאן נובעת השאלה על יעקב אבינו איך הפר ברית אחים בראותו את אחיו הבכור עיף ויגע ותרע עינו עליו מלתת לו נזיד עדשים עד שימכור לו את זכות הבכורה, ואח"כ בא עליו שוב במרמה לקחת את ברכתו? ואיה איפה אותו יעקב שהתורה מכנה אותו "איש תם"? ובמדרש שוחר טוב נאמר "מי יעלה בהר ה' – זה יעקב". ”נקי כפים – זה יעקב“. ”ובר לבב – זה יעקב“. היוכל יעקב לעמוד בהר ה'? והלא נא' "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני"? והיכן הוא נקיון כפיו כשהלביש את עורות גדיי העזים על ידיו ועל חלקת צואריו? או האם כשאמר "אנכי עשיו בכורך", נקרא "בר לבב"?
עוד קשה, אם היתה כוונתו בקנית הבכורה, שיוכל לרשת פי שנים, מדוע לא דאג לכך שיוכל להשאר בבית עד מותו של יצחק שאז תגיע אליו הירושה, שהרי כתוצאה מגנבת הברכות היה צריך לברוח לחרן ולא נהנה כלל מהירושה? ואם תאמר שכוונתו היתה לקנות את הברכות הרוחניות שהן תוצאה מקנית הבכורה, וכי יש מעצור לה' לברך רב או צעיר? ולמה היה צריך כלל את הבכורה?
ועוד קשה שהרי יצחק היה מברך לא רק את עשיו אלא גם את יעקב, וכמו שיעקב בירך את י"ב בניו, איש כברכתו שהיה מגיע לו, כך בוודאי היה עושה גם יצחק לשני בניו, ומדוע א"כ היה צריך יעקב להערים ולגזול את ברכתו של עשיו?
נראה לי שלא הירושה ולא הכבוד היו מטרותיו של יעקב בקנית הבכורה, אלא מטרתו היתה קנית הטובות האמיתיות התלויות בברכות האלהיות, שאותן ברכות תלויות בבכורה. ראיה לדבר שהרי לא נח יצחק מזעפו ומחרדתו אשר חרד באמרו "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך", עד שאמר לו עשיו בכעסו "את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי", שרק אז נח יצחק מזעפו, וכפירש"י שם, שאחר שנודע לו שעשיו מכר את הבכורה ליעקב אמר לעשיו "הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירוש סמכתיו ולכה איפה מה אעשה בני". זאת ועוד, שמאוחר יותר קיים יצחק ליעקב את הברכות בסבר פנים יפות בהזהירו אותו "לא תקח אשה מבנות כנען", ובברכו אותו בברכת "ויתן לך את ברכת אברהם". זו שנצטווה בה על ידי הקב“ה "כי ביצחק יקרא לך זרע", ביצחק ולא כל יצחק, ובברכה זו הוא מסרה ליעקב. ומכאן שמעיקרא סבר שהוא הצעיר ואחר שנודע לו, שלו משפט הבכורה נחה דעתו. וגם הקב“ה הסכים עמו באמרו "בני בכורי ישראל".
את מעשהו של יעקב בנזיד העדשים ובקבלת הברכות הסביר בעל העקידה ע"ד משל למדינה שמשל עליה מלך חסיד, ישר ואהוב על הכל. וזקני העיר ההיא נשבעו לו שהמלוכה תשאר בידו וביד בניו ובני בניו עד עולם, וכן היה. הבכור בבניו ירש את מקומו, ולאחר מכן נולדו לו שני בנים. הבכור שוטה והוא הבכור ואחיו הקטן חכם כאביו. מכיון שהבכור היה שוטה ניסו זקני העיר לעשות כל מיני תחבולות ולדבר על לב הבכור לתת את המלוכה לאחיו הקטן ולמה לו כל המעמסה הזו. הנער השוטה הסכים. לבסוף בטלו את חקם וקבעו שלעולם לא ימליכו עליהם אלא את האדם הראוי ביותר שיהיה מי שיהיה. והנמשל ברור.
פרק כו, (א) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: (ב) וַיֵּרָא אֵלָיו ה‘ וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: (ג) גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: (ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: (ה) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי: (ו) וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר: (ז) וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא: (ח) וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ: (ט) וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ: (י) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם: (יא) וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת: (יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה‘: (יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד: (יד) וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים: (טו) וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר:
סמל לדורות – אנו בבנין והם בהריסה. (הגיונות בן עמי בש"ת)
(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד:
פה החל גירוש היהודים הראשון בהסטוריה – כי עצמת ממנו מאוד.
(יז) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם: (יח) וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו: (יט) וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים: (כ) וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ: (כא) וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה: (כב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה‘ לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ: (כג) וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע: (כד) וַיֵּרָא אֵלָיו ה‘ בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי: (כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה‘ וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר: (כו) וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ: (כז) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם: (כח) וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה‘ עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ: (כט) אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה‘: (ל) וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: (לא) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם: (לב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם: (לג) וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (לד) וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי: (לה) וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה:
פרק כז, (א) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי:
פירש הספורנו הטעם שכהו עיניו "ותכהינה עיניו. כמו שקרה לעלי שלא מיחה בבניו כאמרו ולא כהה בם ונאמר בו ועיניו קמו ולא יוכל לראות". ע"כ.
ונראה לי רמז לכך מהפסוק "והשוחד יעוור עיני חכמים", שזה שאינו מוחה בבניו כי הוא משוחד על ידם יתעוורו עיניו.
(ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי: (ג) וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד: (ד) וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:
פירש הרמב"ן "בעבור תברכך נפשי – היה בדעתו לברך אותו שיזכה הוא בברכת אברהם לנחול את הארץ, ולהיות הוא בעל הברית לאלהים כי הוא הבכור, ונראה שלא הגידה לו רבקה מעולם, הנבואה אשר אמר ה' לה ורב יעבוד צעיר, כי איך היה יצחק עובר את פי ה' והיא לא תצלח".
ולענ"ד אין זה הגיוני שהיא לא סיפרה לו את דברי ה' אליה, אלא בהכרח שהיא אכן סיפרה לו את הדברים בדיוק כפי ששמעה אותם, והוא פירש אותם בהיפך הכוונה שבאה מלמעלה "ורב", שהוא עשיו, יעבוד אותו צעיר – יעקב.
(ה) וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא: (ו) וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר: (ז) הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה‘ לִפְנֵי מוֹתִי: (ח) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ: (ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב: (י) וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ:
מה היא חשיבותם של הברכות? ומה ההבדל בין הברכות שאנחנו מברכים להקב“ה לבין הברכות שהוא יתברך מברך אותנו או שאחד מברך את זולתו? ראיתי בספר אור חדש למור אבי זצ"ל שהביא את מה שפירש האברבנאל שהברכות שהקב"ה מברך לברואיו הוא ענין רבוי, והברכות שבשר ודם מברך כביכול את הבורא ית' אינם אלא הודאה. ואילו הברכות שמברך איש את רעהו הן תפלות להקב"ה שישלח את ברכתו אליהם.
ולענ"ד נראה שכל ברכה ענינה אחד והיא תפלה לרבוי בכמות ובאיכות בדבר המצוי לו לאדם או כביכול בהשפעת הבורא יתברך על בני אדם שאותה השפעה תהיה מרובה באופן שהאדם חפץ בה. למשל אדם שיש לו נכסים הקב"ה שולח את ברכתו בהם והם מצליחים ומתרבים כפי שבירך את יצחק ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים. ובאופן יותר מוחשי היתה ברכת אלישע לאלמנה בצפיחית השמן.
כל אדם יכול בכח נשמתו לשלוח ברכה לכל אחד בעולם ואפי' כביכול להשם יתברך. וכבר אמרו ז"ל אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. ואף ברכת האדם לבוראו היא על דרך זו שאמרו בישמעאל בן אלישע כהן גדול שנכנס להקטיר קטורת לפני ולפנים וראה את השם יתברך יושב על כסא רם ונשא. ואמר לו ישמעאל בני ברכני. ואמר לו יהי רצון מלפניך השם א-להינו וא-להי אבותינו שיגולו רחמיך על מדותיך וכו'. הרי שיש בכח האדם לברך את מדת הרחמים הנמצאת בבורא שתגבר על מדת הדין. ומהיכן נובע כח זה לאדם שתהיה באפשרותו לברך את בוראו?
נראה שכח זה ניתן לאדם בפמליא של מעלה מכח נשמתו הטהורה שהיא חלק א-לוה ממעל, ומותר האדם מן הבהמה הוא הרוח ממללא שבקרבו, שהיא נובעת מכח הנשמה. וידוע שגדולי המקובלים יכולים בכח פיהם להפוך עולמות ע"י שיוציאו מפיהם את שמות הקודש הידועים להם ולצוות עליהם לעשות פעולות מסויימות שלא בדרך הטבע. ולא לחינם אמרו ז"ל ברית כרותה לשפתים. ואין מלה שיוצאת מהפה שהולכת לאיבוד, אלא כל מלה פועלת פעולה מסויימת. וזוהי כחה של תפלה.
(יא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק: (יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה: (יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי:
”עלי קללתך בני“ – אמרה לו רבקה ליעקב השמות הנרמזים בר“ת של המלה ”עלי“ הן קללתך. ואלו הן: ע‘שיו, ל‘בן, י‘וסף. ולזה כאשר באו האחים אל יעקב ואמרו לו להוריד את בנימין למצרים השיבם ”עלי היו כולנה“, אמי כבר רמזה לי על כל הצרות שאסבול מהם בחיי, וכלם נתקיימו בי ואילו בנימין לא היה באותה רשימה. (אומרים בשם הגר“א) ונ"ל שזה רמוז באימרת העם הידועה ”זוהי קללה שלא נכתבה בתורה“.
(יד) וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו: (טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן: (טז) וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו: (יז) וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ: (יח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי: (יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:
וְאָכְלָה – כתב הרשב"ם שהא' נקודה ב"חטף קמץ לפי שהוא לשון ציווי". ע"כ.
כוונתו לקמץ קטן שהגויו כחולם. סימנו של הקמץ הקטן הוא מאוד פשוט והכל נבוכים בהיגויו. והכלל לזהותו הוא כאשר הקמץ בא קודם שוא או קודם אות דגושה והניגון אינו על האות הקמוצה, הוא הנקרא קמץ קטן והיגויו כחולם.
(כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה ה‘ אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי:
יעקב שיחס את הצלחתו בה' "כי הקרה ה'", קבל את ברכת יצחק "ויתן לך הא-להים", עשיו שלא הזכיר שם שמים, ברכו בלא שם שמים "הנה משמני הארץ יהיה מושבך". (בש"ת)
אצל הגויים הכל במקרה אבל אצל ישראל הקרה ה'. "מקרה" – בשינוי סדר האותיות "רק מה' ".
(כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא: (כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו:
"הקול קול יעקב", ה' פעמים רצופות נזכרה המלה קול במזמור לדוד הבו לה' בני אלים. אותו קול רומז לתורה שנתנה בחמשה קולות – קול ה‘ על המים קול ה‘ בכח, קול ה‘ בהדר, קול ה‘ שובר ארזים, קול ה‘ חוצב להבות אש.
"הידים ידי עשו", ה' פעמים המלה "יד" עולים בגי‘ ע‘, ורומזים על ע' אומות העולם.
אומר הכלי יקר שענין זה נרמז ליעקב שאם לא יצפצף בתורה שניתנה בה‘ קולות ישלטו בו חלילה ע' אומות.
רש"י ז"ל פירש "הקול קול יעקב – שמדבר בלשון תחנונים קום נא, אבל עשיו בלשון קנטוריא דבר "יקום אבי". וקשה לדבריו מדוע אם כן לא חשש יצחק כששמע את לשונו הרכה של יעקב שאין זה עשיו אלא שיעקב בא במקומו לגנוב את הברכות?
שמעתי על כך פי' נחמד מהרב השי דקס שיצחק אמנם חשש שמא יבוא יעקב ויגנוב את הברכות מעשיו ולכן נתן הוראה לעשיו לדבר כיעקב בל‘ רכה ולא בל‘ קשה כדרכו שאומר ”יקום אבי“. ומנין לנו שיצחק צוה כן לעשיו? דבר זה רמוז במה שאמרה רבקה ליעקב הנה שמעתי את אביך מדבר (לשון קשה) אל עשיו אחיך לאמר (לשון רכה). ולכן כשבא יעקב לקבל את הברכות מיצחק, לא תמה יצחק על כך שדיבר בל‘ רכה אלא כך אמר לו יצחק, ”הקול קול יעקב“ – אני שמח שעשית כפי שצויתיך לדבר בל‘ רכה בדיוק כקולו של יעקב, ואכן אמת שגם ”והידים ידי עשו“ ידיך ידי עשיו בני. וא"כ הכל נראה ונשמע כשורה, אלא שעדיין אני חושש שמא זהו יעקב שהרי אני גם שומע שם שמים שגור בפיך ”כי הקרה ה‘ א-להיך לפני“.
(כג) וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ:
וַיְבָרְכֵהוּ בברכות רוחניות לעוה"ב. ולאחר שסיים, בירך אותו בברכות העוה"ז "ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש".
(כד) וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי: (כה) וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ: (כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי: (כז) וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה‘:
בעומק הדברים נראה לי שיעקב היה ראוי אמנם לקבל את הברכות, אבל היה חסר לו הכלי, שהוא ריח גן עדן שבבגדי עשיו. ובלעדם היה הכלי חסר ליעקב. מאידך לעשיו היה הכלי, אבל הוא עצמו לא היה ראוי לקבל את הברכות.
(כח) וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ:
”יתן ויחזור ויתן“ – סיפר הרב גולדווסר שבא אליו אדם אחד בשאלה בדבר בנו שיצא מחיק היהדות והפסיק לשמור שבת ומצוות. ובכל זאת היה אביו רגיל לעלות יום יום לחדרו בקומה השלישית ולהשים לו שם כלי לנטילת ידים שחרית שיהיה מוכן שם לפני מטתו. כעבור ימים רבים בא לשאול את הרב אם יש טעם להמשיך במנהג זה מאחר שהוא יודע שבנו אינו משתמש במים אלה ליטול בהם את ידיו. השיב לו הרב שכדאי להמשיך. כעבור ארבעה חדשים עלה האב לחדר של בנו ומצא אותו מניח תפלין. שאל אותו מה קרה? השיב לו הבן כיון שראיתי שאתה לא התייאשת ממני והמשכת להביא לי מים החלטתי לשוב לחיק היהדות.
(כט) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ: (ל) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ: (לא) וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ: (לב) וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו: (לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה:
גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה – קשה מדוע עתה שנודע ליצחק שיעקב גנב את הברכות, לא זו בלבד שלא קילל את יעקב אלא גם חיזק את הברכות שקיבל במלים גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה? ומדוע אמר לעשיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי ולא נתן לו עוד ברכות? לכן נראה לי לפרש שהמלה "וַיְבָרְכֵהוּ", וכן מה שהדגיש שוב בדברו אל עשיו במלה "וָאֲבָרֲכֵהוּ" מורה על ברכה נצחית שלא תוכל לשוב לעולם אל נדנה, והיא "אוררך ארור ומברכך ברוך". ברכה זו מנעה אפילו מיצחק עצמו שנתן לו את הברכות, לקללו. ולכן אמר גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה שהרי מברכך ברוך. וממילא כל ברכה שירצה לתת לעשיו שהיא נגד יעקב אינה בידו כי היא בכלל אוררך ארור, ולכן אמר לו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי.
פירש דעת זקנים "שאל יצחק מי יהיה איפה בגיהנם? ורוח הקדש משיבו הוא הצד ציד". ע"כ. נ"ל שזה תואם למדרש שהביא רש"י על הפסוק "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד" – "ראה גהינם פתוחה מתחתיו".
באברהם נאמר וה' ברך את אברהם בכל. ביצחק ואוכל מכל וביעקב יש לי כל – בכל מכל כל. ובברכת המזון "כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל".
(לד) כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי:
בס‘ פרדס יוסף הביא את תרגום אסתר בפ“ה ופ“ג ואת המדרש שהשווה את זעקת עשיו ”ויצעק צעקה גדולה ומרה“, לזעקת מרדכי "ויזעק זעקה גדולה ומרה". בעשיו נא‘ "ויבז עשו את הבכורה", ובהמן נא‘ "ויבז בעיניו לעשות כן למרדכי היהודי".
ונ“ל שזהו הטעם מדוע רק בהגיעם לשושן "קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם" את התורה מאהבה. שהרי כשקבלוה בסיני, "כפה עליהם הר כגיגית". ומדוע כפה עליהם הר כגיגית? מדה כנגד מדה. מאחר שהם קנו את הבכורה במרמה בבחינת "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", שהרי לא מכר עשיו את הבכורה מרצונו הטוב אלא מחמת רעבונו. באותה מדה "כפה עליהם הר כגיגית" בבחינת "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".
(לה) וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ: (לו) וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה: (לז) וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי: (לח) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ: (לט) וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל:
פירש הרמב"ן "הנה משמני הארץ יהיה מושבך – וגו' ואחרי כן אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לרשתך את ארץ מגוריך, להיות לו רב הדגן והתירוש בארץ כנען מתנת אברהם, ולעשיו יהיה הטל ומשמני הארץ בארץ אחרת". ע"כ.
פירושו מיישב את השאלה איך נתקיימה ברכת יצחק ליעקב? אלא שכל הברכות לא נתקיימו אלא בארץ כנען. וארץ כנען מותנית בשמירת המצוות.
(מ) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ:
רמז יפה ראיתי בכלי יקר, "ע–שו" – ירמוז לע' אומות שנבראו לשוא כאשר יעקב מצפצף בתורה. ונ"ל הטעם כי מטרת כל האומות אינה אלא להיות שוט לישראל אם לא ישמרו את התורה והמצוות. אבל כאשר הם שומרים את התורה והמצוות אז כל האומות חיים לשוא כי ישראל אינם זקוקים למי שייסר אותם. ובאמת ישנו טעם נוסף לבריאת האומות כי יש ביניהם נצוצות של קדושה. מטרת עם ישראל להיות אור לגוים ולהעלות מהם את אותן נצוצות. ואם ישראל שקועים בתורה ואינם מתערבים בגויים להוציא מהם את נצוצות הקדושה, ממילא בטל טעם בריאתם, ובכה"ג הם נבראו לשוא.
ונ"ל להוסיף רמז גם ליעקב, "י-עקב" – י' כנגד עשרת הדברות. שכאשר ישמור יעקב את י' הדברות שכל תרי"ג המצוות נכללו בהן, יהיו כל אוה"ע לגביו בבחינת עקב.
(מא) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי: (מב) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ: (מג) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה: (מד) וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ: (מה) עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד:
איך ידע יעקב מתי יתקיים מועד "שוב חמת אחיך"? אומר ר"ח מוולוז'ין נאמר עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ "מִמְּךָ" ממך תדע זאת. כשאתה לא תרגיש עוד את שנאתו. והיה נראה לכאורה שזה סותר למאמר חז"ל "בידוע שעשיו שונא ליעקב". אלא שיש לחלק בין שנאה שהיא תמידית לבין כעס שהוא מתפרץ כהר געש. ואת זה יש לראות "ממך" שהרי כמים הפנים לפנים.
(מו) וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים:
פרק כח, (א) וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: (ב) קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ: (ג) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: (ד) וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם: (ה) וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו:
אברהם גרש את ישמעאל ובכך טיהר את הבית. יצחק לא גרש את עשיו לפיכך נאלץ יעקב לברוח. (באהלה ש"ת)
פי' אור החיים "ותמצא כי ממין האומות עד היום עודם מתקבצים ובאים גרים וחסים בצל הקודש. אשר לא שמענו מימי קדם כי נתגייר גר כנעני כשאר העמים וזה יגיד דברינו, ואולי כי לזה יצו האל לא תחיה כל נשמה מז' עממים, ודקדק לומר כל נשמה לתת טעם למצות לא תחיה כי אין בהם נשמה פי' נפש קדושה שיתייחס אליה שם נשמה לחוס עליה להחיותה כעמון ומואב והבן". ע"כ.
(ו) וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרֲכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: (ז) וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם: (ח) וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו: (ט) וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה:
דרשות
”ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב"
דרשתי בביהכנ“ס ”נצח ישראל“ בבולטימור – השוני העצום שבין יצחק לרבקה.
שאלת השאלות על יצחק היא איך מלכתחילה חפץ היה לברך את עשיו בברכת "הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך"? האם יש דרך לחשוב שלא הכיר יצחק את עשיו בנו לדעת שהוא רשע ולהכיר ביעקב שהוא "איש תם יושב אהלים"? והיתכן שרק רבקה הכירה ביעקב הצדיק וברשעותו של עשיו?
ועוד, בפסוק "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב", האם יש ללמוד מפסוק זה שיצחק לא אהב את יעקב ושרבקה לא אהבה את עשיו? ועוד, האם נוכל להסיק מפסוק זה שיעקב אהב רק את רבקה, ושעשיו אהב רק את יצחק ולא את רבקה אמו? ומדוע אהב יצחק את עשיו, האם בשביל הבשר שהיה צד עבורו? והרי יצחק היה פרי גידולו של אברהם והגיע למדרגה רוחנית נעלה יותר מאברהם אביו, שהרי אברהם היה צדיק בן רשע, והוא היה צדיק בן צדיק. ועוד, שהרי מנעו הקב"ה לעזוב את הארץ בקוראו לו עולה תמימה, ואיך יתכן להעלות על הדעת שבשביל הציד שהיה עשיו מאכילו היה מוכן לאהוב אותו יותר מיעקב שהיה יושב באהלה של תורה? גם קשה על רבקה שגדלה בבית בתואל ולבן הרשעים, איך אפשר שנמשכה אהבתה ליעקב הצדיק ולא לעשיו הרשע?
ועוד, אם תאמר שהיה צד עבורו למטרת אכילה, הרי יצחק היה עשיר מופלג שנא' "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה", וא"כ מדוע היה זקוק לצידו של עשיו? וגם מבחינת שירות, הרי יכול היה לקחת משרתים שישרתוהו במדה רבה משירותו של עשיו בנו, ומדוע היה נחוץ לשירותיו ולכלכלתו של עשיו בנו?
ועוד, מדוע גבי עשיו נא' "ויאהב יצחק" בל' עבר, ואילו גבי יעקב נא' "ורבקה אוהבת" בל' הווה?
ועוד קשה כיצד מעלה רבקה הצדקת בנאמנותה הן כלפי יצחק בעלה לגנוב את דעתו, וגם כלפי עשיו בנה, שלא שם מבטחו בשום אחת מנשיו ועבדיו שתשמור עבורו את בגדי החמדות שירש מנמרוד, מלבד ברבקה אמו. והיא, לא זו בלבד שמעלה בפקדונו שהיה אסור לה לנגוע בהם כל עיקר, אלא גם השתמשה באותם בגדים עצמם לגנוב על ידם את זהותו ולמוסרם ליעקב בנה? שהרי אילולי אותם בגדים לא היה יכול יעקב לרמות את אביו באופן שיאמר "והידים ידי עשו".
ועוד קשה על רבקה מבחינה חינוכית, איך ציוותה על יעקב לעשות מעשה מרמה בלתי מוסרי כלפי אביו וכלפי אחיו? האם יאות היה הדבר לרבקה אמנו, לחנך את יעקב בחיר האבות, שעליו נא' "תתן אמת ליעקב" לעשות מעשה מרמה שכזה?
וא“ת שעשתה כן משום שראתה שעשיו אינו ראוי לברכות, והאמינה באמונה שלמה שהם מגיעים ליעקב, מדוע א“כ עשתה זאת בדרך עקלתון שתגרום ליעקב בנה עגמת נפש לדורות, ושתהיה לו שנאה מתמדת מצד אחיו עשיו עד סוף כל הימים, ולמה לא שכנעה את יצחק בעלה שהברכות מגיעות ליעקב ולא לעשיו?
זאת ועוד, חרדתו של יצחק ותוצאותיה ראויים לניתוח יסודי. "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד ויאמר מי איפא הוא הצד ציד ויבא לי ואוכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה". היתכן שאחרי אותה חרדה שראה גהינם פתוחה מתחתיו והכיר בנעשה באומרו "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך", חתם את דבריו באמרו על יעקב מקבל הברכות "גם ברוך יהיה"? איך יתכן שלא התקיים חששו של יעקב באומרו לרבקה אמו "והבאתי עלי קללה ולא ברכה"?
ועוד ק' על מסבב הסיבות, אחר שידוע היה לפניו ית' שיעקב יהיה האחד שיקבל את הברכות, ואחרי שהיה ברור לפניו ית‘ שהברכות יהיו מנת חלקו של יעקב מצד הדין, מדוע א“כ סיבב את כל הענין באופן כזה שיקבלם במרמה?
בהתבוננות מעמיקה בשוני העצום שבין השקפת עולמו של יצחק לזה של רבקה, נ"ל שהשוני נעוץ בהשקפת עולמם של קין והבל שקדמו להם באלפיים שנה. ”ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן“. שתי השקפות עולם קטביות בדרך לעבודת הבורא ית‘.
קין היה איש שדה, איכר עובד אדמה, וממנה הביא מנחה לה'. האיכר זורע את זרעו בדמעה, ובתפלתו שם בה‘ מבטחו שיזכה לקצור את יבולו ברינה. קרבתו לבורא ית' מתבטאת בתפלה בלבד והגורם לאותה קרבת א-להים היא האדמה. האיכר חורש וזורע, אל השמים הוא פורש את כפיו, ועל הארץ מתחת הוא משתטח בהשתחויותיו לבורא ית'. היא האדמה, שממנה ימצא את מזונו בעמל כפיו ובתפלתו, והיא גם זו שמזכירה לו את משכנו האחרון, שבקרבה, תהיה מנוחתו כבוד במותו. באמצעות האדמה מתקשר האיכר עם הבורא ית'.
יצחק גם הוא היה עובד אדמה שנאמר "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'". מלאכתו ואהבתו היתה דוקא לאדמה ופירותיה, וגם הבארות שחפר היו באדמה, וכל עמלו בהם לא היה אלא בכדי למצוא מים להשקות בהם את אדמתו שלא תיבש. האדמה היתה מקור השראתו הרוחנית של יצחק בעבודת ה' ושם תיקן את תפלת המנחה לדורי דורות, כמ"ש בגמ‘ ברכות כו: ”יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו“.
יצחק מבקש להתקשר לבוראו דוקא באמצעות עשיו ביציאתו לשדה ”וצא השדה וצודה לי ציד ואברככה לפני ה‘“. כל הצאן והבקר שהיו ברשותו לא היו יכולים למלא את תפקידו של עשיו שהיה איש יודע ציד איש שדה, ממש כמו קין איש האדמה. ולכן מבחינה טבעית אהב יצחק את עשיו.
אלא שזה סותר לכאורה את הפסוק "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", שממנו משמע שסיבת אהבתו לעשיו לא היתה בשל היותו "איש שדה" אלא דוקא מהטעם שהיה ”איש יודע ציד", "כי ציד בפיו", מצד זה שהיה מכין ליצחק אביו מאכלים אותם אהב.
ואכן ראוי להתבונן בפירוש המלים "כי ציד בפיו". רש"י ז"ל הביא שני פירושים. "בפיו – כתרגומו בפיו של יצחק. ומדרשו בפיו של עשיו שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו". פירושו הראשון שהוא על פי התרגום, שהיה צד עבורו בעלי חיים ועושה מהם מטעמים לאביו, וגם נראה לכאורה שזהו פשוטו של מקרא, תמוה, כי קשה להאמין שיצחק היה כ"כ גשמי רודף תענוגות העוה"ז. וגם פירושו השני שהביא על פי המדרש "שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו" קשה, היתכן שיצחק לא ידע מה עושה לו עשיו ורק רבקה ידעה?
ונראה לי לפרש "כי ציד בפיו" – בפיו של עשיו. פי' שכל הזמן היה מספר לאביו איך הוא צד את בעלי החיים. רעיון זה ומלאכה זו של "ציד" היתה אהובה על יצחק. קשר זה של יצחק לציד נובע מעצם העובדה שבהיותו בשדה, והיה דבוק אל אדמתו ואל בוראו, דבר אחד גרם להפרעת אותה מנוחה עילאית ודבקות מעולה, והם בעלי החיים למיניהם הנמצאים בשדה שלפתע פתאום באים לטרוף את האיכר ולכלות את פרי אדמתו. ליצחק לא היה הכוח להרוג או לצוד ציד כנראה כתוצאה מהטראומה של העקידה בראותו את המאכלת שכמעט שיספה את גרונו. בנו אהובו עשיו שהיה לו כבוד אב עצום לא עצם עין עד שמצא מה בדיוק היה חסר לאביו ודאג למצוא את הדרך איך הוא יוכל להשלים חסרון זה. יתכן שמשום כך התמחה עשיו להיות איש יודע ציד איש שדה. מבחינה זו היה גם הוא איכר כמו קין שהיה עובד אדמה, והלך בדרכי אביו "ויזרע יצחק" ומצד שני הוא ידע גם לצוד את בעלי החיים שהפריעו את מנוחתו של אביו. פירותיה של אותה צידה היו המטעמים שהיה מכין לאביו כיד ה' הטובה עליו. לפיכך "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", הוי אומר לא רק משום היותו איש שדה וקרוב להשקפת עולמו, ולא רק משום שהגן עליו מפני החיות הרעות, אלא גם המחיש זאת באמצעות המטעמים. כאשר הריח יצחק את בגדי עשיו החמודות, ונלוו אליהם המטעמים כאשר אהב, הריח יצחק בהם ריח גן עדן, ואז שרתה עליו רוח מיוחדת שהניבה את השעה הראויה לברך את בנו אהובו, בברכה נצחית קודם מותו. לפיכך הברכה שהיתה מעותדת לעשיו, היתה להצלחת פרי השדה, לה יחס יצחק חשיבות עליונה והיא פותחת במלים "ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש".
יצחק הביט על העולם במידת הדין, "לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו". מכיון שעשיו היה "איש שדה", עובד אדמה, הוא היה זקוק לברכתו הגשמית של יצחק שיתן לו הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. ברכה זו לא היתה לכאורה מתאימה ליעקב שהיה מעין בחור ישיבה שלומד תורה כל היום בכולל, ולא היה מגיע לו שכר גשמי עבור עמלו הרוחני.
עוד נ"ל לפרש "כי ציד בפיו", שכאמור כל דבורו של עשיו היה בענין "ציד", ולזה היה זקוק יצחק בכדי להסיר מלבו את זכרונות מחזה העקידה ולחיות את חייו ככל האדם. הדרך הידועה בפי הפסיכיאטרים לפתרון בעיות של טרואמה היא לשחזר את המחזה הטרומאטי שחווה האדם, פעמים רבות ככל האפשר, ואז הוא מתרגל למחזה הנוראי שאותו חווה ובכך לא יוסיף לחיות בתנאי פחד ואימה. זאת עשה יצחק דרך תכסיסי הציד של עשיו בנו. לפיכך "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו".
"ורבקה אוהבת את יעקב", היא היתה רועת צאן לבתואל אביה, ובזה נמדדה מידת החסד שלה ע"י אליעזר. כמוה כהבל, שהיה גם הוא רועה צאן, והביא מנחה לה' מבכורות צאנו ומחלבהן.
השקפת עולמה של רבקה שונה היה לחלוטין מזה של יצחק בעלה. היא התמקדה ביחסה לעולם הרוחני במידת החסד, וחסד אין עושים עם האדמה, שהרי הפירות והירקות הגדלים מן האדמה הם בחסדו של הבורא ית', אבל מצד האדם לא שייכת מידת החסד אלא עם הבריות כפי שראינו את יפעת הודה של מידת החסד אצל רבקה ביחסה לאליעזר וגמליו על הבאר. ואמנם חסד זה אינו תמיד חסד של אמת, שהרי גמילות חסד לעתים מהולה בפניות זרות, כגון במחשבה שהיום אני אעשה עמו, ומחר הוא יעשה עמי, וכן בכדי שיספרו בשבחו, או בכדי להשקיט את מצפונו בראותו את יסורי חבירו. כיו"ב כאשר האדם מגדל בעלי חיים טמאים בתוך ביתו כגון כלב וחתול, בטענה שהוא רוצה לחנך את ב"ב במידת החמלה והחסד באמצעות בע"ח, הרי אותם בעלי חיים ביתיים משיבים את אהבתם לבעליהם. נמצא שהחסד שאדם עושה עמם אינו חסד טהור כי באותו הזמן הוא רוכש לעצמו חבר וריע. מה שאין כן במידת החמלה והחסד שעושה אדם עם בע"ח טהורים להאכילם ולהשקותם קודם שיאכל הוא עצמו, "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", זהו חסד אמיתי כי הוא חד צדדי. ולכן רבקה שהיתה רועת צאן היה לבה קרוב יותר להשקפת עולמו של הבל שהיה גם הוא רועה צאן.
ובהקשר זה נראה לי לחדש בפירוש הפסוק "ויעקב איש תם יושב אהלים", שלא כפירוש המקובל מחכמינו ז"ל שהיה יושב באהלה של תורה, אלא על דרך יושבי אהל ומקנה, דהיינו שגם הוא היה רועה צאן כאמו, וזה היה הקשר המיוחד של רבקה ליעקב, "ורבקה אוהבת את יעקב". סמך לכך יש מנסיונו העשיר של יעקב בבית לבן "ויעקב רועה את צאן לבן", ונא' "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן", ומכיון שגם כל אחיו היו רועי צאן, יעץ להם יוסף לבקש מפרעה לגור בארץ גושן כי "תועבת מצרים כל רועה צאן". וכן "ומשה היה רועה את צאן יתרו".
עוד נראה לי לפרש בשוני שהיה בין יצחק לרבקה, שעדיפות אהבתם כל אחד בשלו היה נעוץ בשרשם. יצחק שבא מביתו של אברהם הצדיק חי כל ימיו בתמימותו ובצדקותו של אביו ראה בעשיו בנו את הצד הנגדי, את הציד שבפיו, את הערמומיות הנצרכת לצייד, היפך התמימות. רבקה לעומת זאת שבאה מבית לבן הארמי, שהיה נוכל ורמאי אהבה בדוקא את הצד ההפכי של אביה, והיא תמימותו של יעקב. וזה תואם להלך המחשבה של חלק מהשדכנים שטוענים ”שני הפכים נמשכים זה לזה“.
עוד נראה לי לפרש שיצחק שהיה צדיק מלידה וגם היה בנו של צדיק חשב בהלך מחשבתו של צדיק, שיש עת לכל דבר תחת השמש וצריך האדם לנהוג בדרך הממוצעת כהוראת הרמב"ם ז"ל. יש עת ללמוד תורה ויש עת לכיבוד אב. אבל רבקה שהיתה בת רשע ובאה מבית רשעים נהגה גם היא כהוראת הרמב"ם לבעלת תשובה לילך מן הקצה אל הקצה, משיא הרישעות לשיא הצידקות. לפיכך לא אפשרה רבקה לבנה יעקב לבטל תורה, כי במדרגתה היה חשוב לה יותר שיעקב ימשיך ללמוד תורה מאשר לעזור ליצחק לעת זקנתו. וכיון שזו היתה הוראתה ליעקב בנה, היתה זו גם דאגתה שלא יאבד בשל כך את ברכותיו של יצחק קודם מותו.
ובהתבוננות יתר נבחין שאע"פ שבורא העולם לא שעה אל קין ואל מנחתו, אין זאת משום שהי"ת לא אהב את השקפת עולמו, אלא אדרבא נראה שהקב“ה אהב אותה יותר מזו של הבל אחיו. שכן באותה מדה אהב הקב“ה את מדתו של יצחק ולכן נא‘ ”ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה‘“. והטעם שלא שעה ה' אל קין ואל מנחתו הוא משום שהוא הביא מפסולת יבולו מנחה לה‘. הוכחה לכך שהקב"ה אהב יותר את עבודת השדה יש ללמוד מריבוי נושאי המצוות השייכים לעבודת האדמה ביחס לאלו השייכים לבעלי חיים. כגון לא תזרע שדך כלאים, מתנות עניים לקט שכחה ופיאה, מצות בכורים, תרומות ומעשרות, מצות חלה, דין חדש, ערלה ונטע רבעי, מנחת סולת בלול ביין מענבי הגפן, מצות קידוש על היין, מצות סעודות שבת וחג על הלחם. ובדיני נזיקין כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל הגדיש או הקמה או השדה, ועוד רבים. ואילו בבעלי חיים המצוות הן ספורות. שחיטה, איסור חלב מצות הגז, הזרוע והלחיים והקיבה לכהנים, הקרבנות, אותו ואת בנו, וכיו"ב. רוב המצוות נוגעות ישירות למתנות כהונה או לקרבנות לה'.
זאת ועוד, מצינו שגם בענין שכר ועונש הנזכר בפרשת והיה אם שמוע, השכר על קיום המצוות הוא בהצלחת פרי האדמה "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", והעונש המוטל על העובר על מצוות התורה הוא אי הצלחת יבול האדמה "ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה". כמו כן כמעט כל המצוות התלויות בארץ קשורות בקשר ישיר אל תנובת האדמה.
רבקה שכידוע היה לה רוח הקדש, לא היתה עושה מה שעשתה, אלא משום שידעה שהברכה לא מסתיימת במלים ויתן לך וכו' מטל השמים ומשמני הארץ, היא חזתה ברוח הקדש שיצחק ימשיך לברך את עשיו במלים "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, הוי גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך אורריך ארור ומברכך ברוך". היא חזתה מראש שהברכה עוברת מעל ומעבר למה שמגיע לעשיו. ולא זו בלבד אלא שהיא הרגישה שחוסר המעש שלה, בכך שלא הצליחה לשכנע את יצחק לברך בברכת "הוי גביר לאחיך" וגו' את יעקב הראוי לברכה זו, יגרום לשעבודו של יעקב בנה האהוב לעשיו. בכדי להצילו מידי עשיו אחיו עשתה מה שעשתה בכל מחיר. המטרה מקדשת את האמצעים.
רבקה ידעה ששום דיבור עם יצחק בעלה לא היה עוזר לה משתי סיבות. האחת, כי היא ידעה שעשיו חשוב מאוד לבעלה ולא רצתה להכפיש את שמו אצל אביו. מאידך היא ידעה שאפי' אם היא תצליח לשכנע אותו לתת את הברכות ליעקב, ימנע יצחק, מרוב אהבתו לעשיו, מלברך את יעקב במלים "וישתחוו לך בני אמך", וזאת רצתה רבקה לקבל בכל מחיר ליעקב. מלבד זאת רצתה רבקה שיצחק יברך את יעקב מכל הלב בדיוק באותה מדה ואהבה, ובאותו חשק ומרץ שהיה בלבו לברך את עשיו. במלים "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד", הביע יצחק את מה שציפתה לו רבקה, שיברך את יעקב מכל הלב במחשבה שהוא עשיו.
ובשאלה מדוע "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו"? היתכן שיצחק ירד למדרגה כ"כ גשמית להעדיף את זה שנותן לו אוכל על זה שעוסק בתורה יומם ולילה? נראה לי שבתחילה אהב יצחק את יעקב יותר מעשיו משום כך שהיה ממשיך דרכו והיה עוסק בתורה, אבל רק לעת זקנתו אהב את עשיו מפני שכלכל אותו בשיבתו, וקיים בו מצות כבוד אב כיאות. וכן נראה מעשים יום יום באנשים שלעת זקנתם בניהם ובנותיהם, שאותם גדלו ואהבו עד מאוד כל ימי חייהם, מזניחים אותם לעת זקנתם ולא משגיחים בהם, אלא שולחים אותם לבתי אבות, שם הם מקבלים עזרה ממטפלים זרים, שנותנים להם תשומת לב מיוחדת בשעותיהם הקשות, ולפיכך רבים הם אלה שכוללים את שמות מטפליהם לעת זקנתם בצוואתם, ולעתים אף מורישים להם את כל נכסיהם. וכיון שעשיו היה מהדר במצוה יקרה זו של כיבוד אב כאשר כהו עיניו מראות, בו בזמן שיעקב חבש את ספסלי בית המדרש במחשבה שעדיף ללמוד תורה מאשר לטפל באביו, ראה יצחק לנכון למסור לעשיו את כל הברכות. אבל רבקה, שהיתה צעירה ממנו בשלושים ושבע שנים לא יכלה לסבול את העוול שנעשה ליעקב בנה שאותו היא העריכה ביותר והמשיכה לאהוב ביותר. ומאידך גיסא היא לא ראתה בעשיו את הדמות הראויה לקבלת הברכות, וגם לא היה זה הזמן המתאים לשכנע את בעלה באמיתת צדקתה בתנאי עוורון בהם היה שרוי יצחק. לפיכך החליטה רבקה שיעקב חייב לקבל את הברכות בכל מחיר ויהי מה. וגם אם המחיר הוא לתעתע בבעלה, העיקר היא המטרה למסור את הברכות לזה הראוי להם, ובפרט שהיא ידעה שמאז ומעולם זה היה גם רצונו של בעלה. וזאת ניתן ללמוד מתגובתו של יצחק אחרי שנודע לו שיעקב גנב את הברכות שאמר על יעקב "גם ברוך יהיה", ואילולי כן היה כועס עליו ומקללו.
לפי זה כוונת המלים "כי ציד בפיו", לא היתה משום שקבל ממנו את צידו חנם אין כסף, אלא בשל איכות השירות שהגיש לו באהבה ובחמלה, ומשום שכל מעייני מחשבתו היו להכין לאביו את האוכל המשובח ביותר אשר אהב אביו. עשיו ניחון במצות כיבוד אב בצורה הקלאסית ביותר. הוא היה מוכן להקריב את כל אשר לו בכדי למצוא חן בעיני אביו, שלא על מנת לקבל שכר. זה מה שאהב יצחק אצל עשיו בנו ובשל כך היה חפץ לברכו.
ובהשוואה לקין והבל, הרי זוהי הסיבה ששעה ה' אל הבל ואל מנחתו, מכיון שהוא הביא "מבכורות צאנו ומחלבהן". הדגש היה על איכות השירות ולא על מהות המתנה. ואף על פי שקין היה ראשון להביא מנחה לה' ולא הבל, בכל זאת לא שעה ה' אל מנחתו. השווה זאת לגמרא בקידושין לא. וע"ב "כי אתא רב דימי אמר פעם אחת היה לבוש סירקון של זהב והיה יושב בין גדולי רומי ובאתה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו ולא הכלימה תני אבימי בריה דרבי אבהו יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם ויש מטחינו בריחיים ומביאו לחיי העולם הבא אמר רבי אבהו כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד".
ולפי"ז נבין מה שעשתה רבקה בחכמתה עם יעקב בנה שהכינה ליצחק אוכל טעים כמו זה שעשיו היה מכין לו, ובצירוף לזה הלבישה את יעקב את בגדי עשיו החמודות שמהם עולה ריח גן עדן. הריח בצירוף הטעם היו הגורם להשראה המיוחדת שהיתה ליצחק בשעת הברכה.
יעקב ביחס לעשיו
ישנן שאלות רבות ונוקבות בפרשתינו כדלהלן:
איך זה שיעקב ועשיו, טוב ורע, יצאו מבטן אחת? ואת“ל מצד רבקה שהיתה אחות לבן שהיה מקורו רע, מדוע לא נשא יצחק אשה שבאה ממקור שכל כלו טוב? ואם עשיו צריך היה לבוא לעולם, מדוע לא בא ממקור שכל כלו רע, ולמה שלעשיו יהיה אב כיצחק הצדיק וסבא כאברהם, ואמא כרבקה הצדקת?
ה"בכורה" ביחס ל"ברכה" הן אותיות מתחלפות. מהי חשיבותה של הבכורה שהתורה דנה בה כ“כ בהרחבה? ומדוע יעקב ועשיו כ“כ נלחמו עבור הברכות?
אם ליעקב היו מגיעות הברכות, מדוע צריך היה לקבלם בערמה? ואם היתה מגיעה לו הבכורה מדוע זכה לה רק דרך נזיד העדשים?
איך זה שרבקה הכירה במעלתו של יעקב וברשעותו של עשיו, ויצחק לא הכיר?
איך הסכימו רבקה ויעקב להערים על יצחק ולגנוב את דעתו בקנית הברכות?
מדוע אחרי שנודע ליצחק מעשה הערמה, וחרד חרדה גדולה עד מאוד, לא חזר לקלל את יעקב, והרי היו הברכות כמו גם הקללות נתונות בידו, ולא זו בלבד שלא קלל את יעקב, אלא שגם הוסיף לברך אותו במלים ”גם ברוך יהיה“?
מדוע לא שכנעה רבקה את יצחק לנהוג כהקב“ה שאמר ”ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי“? ומדוע לא אמר הקב“ה ליצחק ”כל אשר תאמר אליך רבקה שמע בקולה כי ביעקב יקרא לך זרע“ כפי שאמר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע"?
מהו פשט הדברים ”ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב“?
כיון שהכירה רבקה מה אוהב עשיו לאכול וגם ידעה איך לבשל מטעמים עבורו, מדוע היה להוט יצחק אחרי הציד של עשיו בנו?
נ“ל שחלק גדול מהתשובה נעוץ בפסוקים ”וימכור את בכורתו ליעקב. ויעקב נתן לעשיו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה“. יצחק היה חפץ ליתן את הברכות לבכור כי לו מגיעה הברכה. מלכתחילה יצחק לא ידע על מכירת הבכורה, אך רבקה ידעה. משום כך היא היתה מוכנה לקבל על עצמה את הקללה ”עלי קללתך בני“. ולפיכך אמרה רבקה ליעקב, הברכות מגיעות לך, ואין לך ממה לדאוג.
מיד אחרי שבירך יצחק את יעקב, ונכנס עשיו ואמר ”אנכי עשיו בכורך“, “ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה“. וכאן נשאלת השאלה אם חרד למה אמר ”גם ברוך יהיה“ ואם בכ“ז חשב שמגיעות לו הברכות, ממה חרד? ואם תאמר שהוא חרד מכך שנתן את ברכות הבכור לבן הקטן, מדוע אמר ”גם ברוך יהיה“?
נ"ל הטעם שלא קילל יצחק את יעקב אלא בדוקא בירך אותו מאחר שכל מלה בברכותיו היו נצחיות, ואם יצחק יחזור בו, ויקלל את יעקב הרי הוא מקלל את עצמו שהרי הוא עצמו אמר "אורריך ארור". ולכן הוא אמר "גם ברוך יהיה" כי בכך הוא בירך את עצמו שהרי ברכתו היתה "ומברכיך ברוך".
עוד נ“ל שליצחק היה ברור שהיה זה יעקב שגנב את ברכות עשיו אחיו ולכן לא רצה חלילה לקלל את בנו יעקב ביודעו שהוא איש צדיק תם יושב אהלים. ולא כפי שיש חושבים שיצחק היה נאיבי ולא ידע כלל על יעקב שהוא צדיק ועל עשיו שהוא רשע שהרי לפי אחד מהמדרשים כפי שהובא ברש“י ”ותכהנה עיניו מראות“ מעשן העבודה זרה של נשות עשיו ולכן נא‘ ”ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה“. ויש לציין שהמלים ”גם ברוך יהיה“ אינם מבטאים את הרעיון שיצחק חתם על כל מה שבירך את יעקב שיהיה ברוך באותן ברכות, אלא הסכים שגם הוא יהיה ברוך ולא מקולל חלילה. אבל תכלית אותן ברכות שברכו עדיין לא חרצו את גורלו עד לאחר שהבין מדוע עשה יעקב כן. חרדתו של יצחק היתה על כך שלא הבין איך יתכן שיעקב שעליו נא‘ ”תתן אמת ליעקב“ יעשה כדבר הזה לגנוב מאחיו את הברכות שברור הוא שעל פי דין הן שייכות לבן הבכור. לפיכך נכנס יצחק עם עשיו בדברים להבין איך זה קרה, ורק לאחר שישמע את הצד השני של המטבע, רק אז יחליט איך לחרוץ את גורלו של יעקב בענין הברכות.
ובכדי ליכנס לדין ודברים עם עשיו פתח יצחק במלים ”בא אחיך במרמה ויקח ברכתך“, כאומר יודע אני שיעקב גנב את ברכותיך ברמאות. או אפשר בלשון שאלה, שאל יעקב את עשיו היתכן שבא אחיך במרמה ויקח ברכתך? האם אתה מכיר אותו בתור שכזה? אחרי ששמע עשיו הממורמר והבוכה את דברי אביו המשיך עשיו להבעיר את כעסו של אביו על יעקב ואמר "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי“.
זה היה הצד השני של המטבע. הבכורה שייכת ליעקב ולא לעשיו, ולכן על צד האמת הברכות מגיעות ליעקב שהוא קנה ממך את הבכורה ועתה הוא הבכור. לאחר שהבין זאת יצחק, אמר את הכתוב בתהלים פט ”אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ“ וחרץ את גורל הברכות כולן כפי שנתנם ליעקב ואמר לעשיו ”הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירש סמכתיו ולכה אפוא מה אעשה בני“. ונראה שבמלים ”מי הוא זה הצד ציד ויבא לי“ התנבא יצחק שהיו בכאן שתי צידות הראשונה של הבכורה והשניה של הברכה, והוא שאמר עשיו ”ויעקבני זה פעמים“.
אלא שעדיין צריך להבין איך מלכתחילה רצה יצחק לתת את הברכות לעשיו ביודעו שהוא רשע. אוה“ח הק‘ פי‘ שחשב יצחק שע“י הברכות יטיב דרכיו. וכן מצינו ליעקב שנענש על דינה בשכם על שלא נתן אותה לעשיו אחיו שהיתה מטיבה את דרכיו.
ולי הקטן נראה שלא היתה צריכה סבה אחרת מאשר זו שהוא היה הבן הגדול כפי שמפורש בפסוק ”ויקרא את עשיו בנו הגדול“. וכי יש לו עשיו אחר שהוא בנו הקטן? אלא להורות סבת קריאתו כי הוא הגדול ולא רצה לקפח שכרו.
ובמהות וחשיבות הברכות פי‘ אוה“ח הק‘ שהם היו הברכות שקבל אברהם מהקב“ה במלים ”והיה ברכה“, שאותם מסר ליצחק שעליו נא‘ ”כי ביצחק יקרא לך זרע“, ויצחק רצה למסרם לעשיו בנו הגדול.
ולי נראה הטעם שרצה יצחק לברך את עשיו היה עקב זאת שהוא גדל באוירה של אברהם ושרה, הגר וישמעאל, וראה איך אברהם עומד להגן על ישמעאל אחיו החורג ועל הגר אמו מפני שרה שאמרה לו ”גרש האמה הזאת ואת בנה“. הרהוריו של יצחק על מה שקרה סביבו לא מספרת לנו התורה. ואמנם נ“ל שאותם הרהורים ותחושות של אי צדק שהיו בקרבו מצד שרה אמו, לעומת הצדק, מדת החסד ואי כפיות טובה מצד אברהם אביו, באו לו בירושה. ואם כי התערב הקב“ה בתחושתו של אברהם והודיעו חד משמעית ”כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע“, לא השפיעו דברים אלה על יצחק לשנות כיוון בענין הברכות, שהרי לא קבל יצחק צו עליון לפעול כך או אחרת. לפיכך נראה לי שרצה יצחק להיות הוגן כלפי עשיו ולפעול בצדק כפי שהיה ראוי בעיניו שתנהג שרה כלפי הגר וישמעאל. בפרט אחרי שאף על פי שהוא ידע בבירור שרבקה ”אוהבת את יעקב“, והיא אפילו לא ניסתה לבקש מבעלה לברך את יעקב, הרגיש יצחק שזוהי החלטתו הבלעדית לתת את הברכות לעשיו.
ומדוע באמת לא דברה רבקה על לבו של יצחק לתת את הברכות ליעקב הצדיק במקום לעשיו הרשע? נ"ל הטעם כי היא ידעה שיצחק אוהב מאוד את עשיו בנו, בשל הדרך הנפלאה שקיים בו את מצות כבוד אב, וידעה שכל דבור נגד עשיו רק יגרום לו כאב ועגמת נפש, בפרט לעת זקנתו. עוד יתכן שהיא חששה שבכדי לגרום נחת רוח לעשיו לא יברך יצחק את יעקב בכל הברכות שהיו מיועדות לעשיו כי רגש המצפון שבקרבו ואהבתו העזה לעשיו לא היתה נותנת לו מנוחה לברך את יעקב באותן ברכות, ולכל היותר היה מברך גם את יעקב, אבל בהרבה פחות מאלה שקבל במרמה.
זאת ועוד, מאחר שיצחק אהב מאוד את עשיו, ועשיו ידע זאת, לא היה יכול יעקב לתת את הברכות ליעקב כי מה יענה לעשיו, איך עקפת אותי ונתת ליעקב את הברכות? אבל עתה שבא אחיך במרמה לא יוכל עשיו להתלונן על אביו אלא על אחיו ובכך תהיה לו טינה כלפי יעקב והיא מטרה בפני עצמה שיעקב יהיה עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.
עוד נ“ל שמכיון שהברכות באות מהלב, אין כאן מקום להסברים, שלהם יש מקום במחשבה ובהגיון ולאהבה אין הגיון, ולכן מוכרחה היתה רבקה לגרום לכך שיקבל יעקב את אותן הברכות באותה התלהבות ובאותה תחושת אהבה שהיו צריכים להמסר לעשיו, אלא בשינוי כיוון, ליעקב. וזה לעולם לא היתה יכולה לממש אלא בדרך שעשתה זאת. ורבקה לא חששה שמא תיהפך הברכה לקללה, כי היא היתה בטוחה שהי“ת יתערב ויורה ליצחק כפי שהורה לאברהם ”כל אשר תאמר אליך רבקה שמע בקולה כי ביעקב יקרא לך זרע“, ונאמר ”ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי“. וזו הסיבה שרבקה היתה מוכנה לקחת את האחריות על עצמה באומרה "עלי קללתך בני". ובזה יתבאר מדוע נהגה רבקה בדרך שנהגה בה שתהיה באופן שלא רק יקבל יעקב את הברכות אלא יקבלם במלא הרגש והמרץ, העוז והאהבה שהיו מוקדשים לעשיו.
ומה שכתב אור החיים הקדוש על הפסוק ”ויתן לך“ שאת הברכה שקבל יצחק מאברהם במלים ”והיה ברכה“ היא הברכה שרצה לתת לעשיו לא נראה כן לעניות דעתי. והטעם שהרי אחרי שבירך את עשיו בברכת ”משמני הארץ יהיה מושבך“ וכו‘ נאמר ”ויקרא יצחק אל יעקב ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען וכו‘ ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגורך אשר נתן א-להים לאברהם“. ברכת אברהם היא המפתח לכל הברכות, וקודם לכן מעולם לא מסר יצחק מפתח זה לא ליעקב ולא לעשיו עד למלים אלה.
עוד ראיתי את המדרש שהובא ברש“י במלים ”ויתן לך הא-להים מטל השמים“ וזה לשונו: ”דבר אחר מהו הא-להים? בדין. אם ראוי לך, יתן לך. אבל לעשיו אמר משמני הארץ וגו‘ בין צדיק בין רשע וגו‘ וממנו למד שלמה כשעשה הבית“ עד כאן. לפי זה יוצא שברכת ”ויתן לך הא-להים“ שלכאורה גנב יעקב מעשיו, היתה מיועדת ליעקב מלכתחילה, ולכן ברור מדוע לא יצא נזק כלשהוא מגנבת הברכות, כי הוא גנב רק את מה שבאמת היה מיועד לו.
”גם ברוך יהיה“
"ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד ויאמר מי איפא הוא הצד ציד ויבא לי ואוכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה". חרדתו של יצחק ותוצאותיה ראויים לניתוח יסודי. היתכן שאחרי אותה חרדה שראה גהינם פתוחה מתחתיו והכיר בנעשה באומרו "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך", חתם את דבריו באמרו על יעקב מקבל הברכות "גם ברוך יהיה"? איך יתכן שלא התקיים חששו של יעקב באמרו לרבקה אמו "והבאתי עלי קללה ולא ברכה"?
ועוד ק' על מסבב הסיבות, אחר שידוע היה לפניו ית' שיעקב יהיה האחד שיקבל את הברכות, ואחר שהיה ברור לפניו ית‘ שהברכות יהיו מנת חלקו של יעקב מצד הדין, מדוע א“כ סיבב את כל הענין באופן זה שיקבלם במרמה?
ונראה לבאר שלא היו ליצחק ולרבקה השקפות עולם שונות ביחס לאהבתם את יעקב ועשיו, כפי שלכאורה נראה מלשון הכתוב ”ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב“. אלא כפי שנאמר ”ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה“, אהבה זו כללה גם הבנה הדדית ביחס לבנים. היתה להם שפה אחת ודברים אחדים, וגם מטרה אחת בחינוך הבנים. שניהם הכירו היטב שיעקב איש תם יושב אהלים ושעשיו איש יודע ציד איש שדה. יעקב ועשיו כאחד אהבו והעריצו לא רק את האב או את האם בלבד אלא את שניהם כאחד שהרי עשיו לא הפקיד את בגדי החמודות שירש מנמרוד אלא אצל אמו, ויעקב לא רכש את תורתו אלא מאביו.
ואמנם אהבת יצחק לעשיו לא היתה אלא לפי שעה "כי ציד בפיו“ ולא אהבת עולם, אהבה זו נבעה מהטראומה שעבר יצחק מאז מעשה העקידה שליוותה אותו עד יומו האחרון וכפי שיתבאר להלן. רבקה לעומת זאת, לא היתה לה סיבה לאהוב את עשיו אהבה רגעית והיא לא התמקדה אלא באהבה הנצחית, אהבת עולם, ולסוג זה של אהבה היה שותף גם יצחק. שהרי יצחק היה מודע לצו עליון שקיבל אביו במלים ”כי ביצחק יקרא לך זרע“ ולא כל יצחק. ביעקב ולא בעשיו. האמת המחלטת שיעקב הוא ממשיך השושלת ולא עשיו היה ברור גם ליצחק שהרי סופו מוכיח על תחילתו. הברכה שברכו בסוף ימיו בשלחו אותו פדנה ארם מוכיחה שהיה מודע לכך שהוא יהיה ממשיך דרכו. ולכן, אפי' בשעת הברכה ליעקב במחשבה שהוא עשיו, בשעה שהבחין שהיה זה יעקב, לא קללו על מעשיו אלא הסכים למסקנה "גם ברוך יהיה". עוד ראה לקמן מה שפירשתי בביאור מלים אלה.
”ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו“ אין פשוטו כמשמעו, לא היה זה האוכל והמטעמים שגרמו לאותה אהבה, אלא שליצחק היה קשר נפשי שמלא את כל ישותו עם השדה והציד, עם הדם ומדת הדין. מסילתו בעבודת הבורא ית‘ במדת הפחד והגבורה, נבעה מהשדה ומהציד, ומהאפיסודה של העקידה. האסוציאציה שקשרה אותו קשר בל ינתק עם זכרונות העקידה באה לידי ביטוי באהבתו של יצחק לעשיו בנו. פרשת העקידה החלה שעות רבות קודם עצם עקידתו על גבי המזבח. פרשה זו החלה מאז החל יצחק מהרהר בשאלה ”ואיה השה לעולה“, וזה עוד קודם שהביע אותה בפיו אל אביו וקודם שאביו השיבו "א-להים יראה לו השה לעולה בני". שאלה זו הדהדה במוחו מאז תחילת המסע הארוך המוביל מבאר שבע לירושלים, בעודו רכון על חמורו משך שעות ארוכות, מסרך דרכו באיטיות בין שיחים וברקנים, וחוצה שדות על גבי שדות, בעודו מקפץ על ההרים מדלג על הגבעות שאלה זו חדרה אל תוך עצמותיו ומלאה את כל ישותו. לבו מלא היה הרהורים של מסירות נפש ושל ספק מסירות נפש. המסע שהחל מאז שהשכים אברהם בבוקר ועד שהגיע להר המוריה היו חלק מהנסיון המר אך הבלתי נמהר שניסה הקב“ה את אברהם האב, אך לא רק אותו אלא גם וביחוד את יצחק בנו. היה זה מסע של הרהורים והכנה נפשית מחושבת, שלא בפתאומיות. אברהם במשך כל המסע הזה היה מקדש את עצמו לעשות רצון קונו באהבה עילאית, ויצחק הכין את עצמו להיות מוסר את נפשו על גבי המזבח בכדי למלא את רצון אביו שבשמים ורצון אביו שבארץ.
הרהוריו של יצחק לא פסקו בקריאת המלאך ”אל תשלח ידך אל הנער“, הם נמשכו לנצח עד יום מותו. נסיון העקידה על כל השלכותיו קשה היה הרבה יותר על יצחק מאשר על אברהם בשל העובדה שאברהם האב קבל ציווי חד משמעי ”קח נא את בנך וגו‘ והעלהו לעולה“, ואילו יצחק לא קבל שום הודעה רשמית על מה שעתיד לקרוא לו ”ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדו“. הרהוריו באו לידי ביטוי בשאלתו ”הנה האש והעצים ואיה השה לעולה“? תשובת אברהם "א-להים יראה לו השה לעולה בני", רק חיזקה והגבירה את הסיכויים בקרבו שהוא יהיה השה לעולה מעל העצים שהוא נושא על כתפו. מאותה שעה החל יצחק להכין את עצמו מבחינה נפשית להיות קרב על גבי המזבח. בעיני רוחו חזה את דמעות המלאכים זולגים מעל. הן הדמעות, שמהם כהו עיניו עד לעת זקנתו. ריח השדה עלה באפו כריחו של גן עדן, ובעיני בשר שבו, הביט אל מתחת לכל עצי הבושם הריחניים, ומתחת לכל הקוצים והברקנים, הביט אל מתחת לפני האדמה, אל המקום אשר גופו, העשוי מעפר, ישוב אל האדמה אשר ממנה לוקח. יצחק הכין את עצמו לרצות את העפר, ולהכין את האדמה לקבל בקרבה את עצמו, קרבן אדם במצות הא-להים.
מאידך, מהרהר היה יצחק בלבו, הרי זה לא הגיוני שהי“ת ידרוש קרבן אדם, ובפרט לא מאברהם אוהבו, ויתר על כן הרי זה לא הגיוני שיבקש להקריב את בנו יחידו שנולד לו בגיל מאה. נסיון זה, של הכנה למסירות נפש, שעומד על ספק כה שקול, הוא קשה בהרבה מאילו היתה לו ידיעה מחלטת שהוא עומד ליקרב על גבי המזבח. כך למשל בני אדם שנחרץ להם גזר דין מוות, אינם מעוניינים בעינוי הדין ומבקשים למות מה שיותר מהר. מחבלים מתאבדים רוצים לסיים את מלאכתם באמונה ובשיא המהירות האפשרית. לעומת זאת כאשר הם משרתים בתור חיילים במשימה מסוכנת ובשטח מול אויב, משתדלים הם בכל כחם להציל את חייהם בכל דרך אפשרית. לא אחת ולא שתים עברה שאלה זו במוחו של יצחק, ובסופו של דבר ללא דיבורים נוספים בין אב לבן תפס האב את בנו ללא התנגדות מצידו של יצחק ועקדו על גבי המזבח.
את כל ההרהורים שעברו על יצחק בשדות אותם חצה חמורו בדרכו להר המוריה קידש הוא בנפשו פנימה, והיו לעדות חיה בתוך חדרי נשמתו מאז ועד יום מותו. ה”שדה“ היה המקום בו קמו כל אותם הרהורים לתחיה. אפי‘ האיל שהמתין שם מששת ימי בראשית להיות קרב תחתיו, וכל ענייני הצידה הקימו לתחיה את כל הרהוריו שנשתרשו עמוק בתוך נבכי נשמתו ברגעים שלאחר העקידה. כהיית עיניו לעת זקנתו, ”ותכהנה עיניו מראות“, הגבירה את תחושת הקשר הנפשי שהיה ליצחק עם אותם רגעים גורליים בשדה, הוא חזה שוב בעיני רוחו את דמעת המלאכים שזלגה היישר אל תוך עיניו בשעה שהמאכלת היתה עומדת לשסף את גרונו, ושזה עתה נתנה בו את אותותיה. כהיית עיניו הזכירה לו את הדמעה, והדמעה את האדמה, והאדמה את השדה על קוציה וברקניה ועל ריחה שהיה כריח גן עדן.
אין לחוש לכך שיצחק לא היה מודע לכך שעשיו הוא בנו הרשע, ושיעקב היה איש תם יושב אהלים. וזה מדוקדק בלשון הכתוב ”ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב“. ”ויאהב“ הוא בל‘ עבר ואילו ”אוהבת“ הוא בל‘ הווה. אהבתו של יצחק אל עשיו אינה אהבה נצחית אלא נחלת העבר בשל הרצון להנציח את מה שעבר על יצחק קודם העקידה, בשעת העקידה, ואחרי העקידה. אהבתה של רבקה ליעקב לעומת זאת היא אהבה נצחית, ”ורבקה אוהבת את יעקב“ בל‘ הווה, ללא הפסק, ”עד היום הזה“. זאת ועוד, אהבתו של יצחק לעשיו היתה בשל סיבה מסויימת ”כי ציד בפיו“, זוהי אהבה התלויה בדבר. אהבתה של רבקה ליעקב היא אהבה שאינה תלויה בדבר ”ורבקה אוהבת את יעקב“. בעומק ההבדלים שבין אהבתו של יצחק לבין אהבתה של רבקה טמונה האמת לאמיתה שיצחק הכיר בכך שיעקב היה איש צדיק ועשיו איש רשע, ובהכרה מלאה בחר לתת את הברכות לעשיו ולא ליעקב. והוא הגורם לקושי העצום על בחירתו זו של יצחק, ועל מעשיה של רבקה נגד רצון בעלה.
לפיכך אין להרהר אחר יצחק שהוא היה כ“כ גשמי שעבור זה שעשיו היה מכין לו מטעמים ”כי ציד בפיו“, אהב את עשיו ונטל את הברכות מיעקב לתיתם לעשיו. שאילו האוכל היה הגורם, הרי ברור שרבקה ידעה איך להכין ליצחק תבשילים אשר אהב כפי שראינו בסוף הענין, ובאהבתה ליעקב, היתה יכולה להכין ליצחק יום יום מטעמים כאשר אהב ולתת ליעקב בנה להגיש אותם לאביו עוד קודם שכהו עיניו מראות, ובכך היתה מונעת מיעקב בתור איש אמת את המועקה מעצם מעשה המרמה שהעיק עליו בשעת מעשה, וגם היתה מסירה מעליו מום זה שישאר דבוק בו וירדוף אותו לדורות עולם. כמו כן, היתה מונעת מיצחק את החרדה הגדולה עד מאוד עד שראה גיהנם פתוחה מתחתיו, והיתה מונעת מעשיו לשמור טינה כנגד יעקב עד עצם היום הזה בשל אותה גניבה כמו שאחז“ל ”בידוע שעשיו שונא ליעקב“. מאידך גיסא היתה יכולה רבקה לגרום לכך שיצחק יאהב את בנו יעקב לא רק משום היותו צדיק אלא גם משום שהיה מגיש לאביו את המטעמים שהכינה אמו עבורו יום יום, ובכך היה מברך אותו בלב שלם ובנפש חפצה. אלא ודאי שאהבתו לעשיו לא היתה תלויה במטעמים שהכין לו לצורך אכילתו הגשמית, אלא היתה זו אהבה משום סיבה בלתי מפורסמת בכתובים וכדלעיל. ומה שכתוב בפסוק ”כי ציד בפיו“ אינו מתבטא בסוג האוכל שהיה עשיו מגיש לו, אלא דוקא בעצם העובדה שעשיו היה ”איש יודע ציד איש שדה“. הטעם שבשלו אהב יצחק את עשיו היה קשור קשר ישיר להרהורי הימים של עקדתו ושל מסעו הארוך בדרכו להר המוריה. בכל הדרך הארוכה שמבאר שבע ועד הר המוריה היה יצחק שקוע בהרהורים בין שדות וכרמים, שדות שריחם כריח גן עדן אשר ברכו ה‘, לא יכול היה יצחק להפרד ממחשבותיו והרהוריו שאפפוהו במעשה העקידה, והיה זה דוקא עשיו באישיותו ובהיותו איש שדה ויודע ציד שהיה בכחו להמחיש ולהחיות את כל אוירת העקידה כדלהלן:
גם בבגדי עשיו החמודות שירש מנמרוד, עלה ריח גן עדן שהזכיר לו את ריח השדות אותן חצה בדרכו להר המוריה, רשעותו של עשיו וכל מעשה תעתועיו ידועים היו ליצחק, אלא שגם להם היה מקום באותן השדות, היו אלה הקוצים והברקנים שהחמור עליו רכב סרך דרכו ביניהם. גם הציד שביקש מעשיו בנו ”וצא השדה וצודה לי ציד“ היה בו מהאסוציאציה של העקידה, אברהם אביו היה הסמל של איש ציד בעיני יצחק בנו, בראותו אותו צד את האיל בעוד הסבך בקרניו, ועוקד אותו על גבי אותו המזבח שזה עתה הוא עצמו היה עקוד עליו. הציד של עשיו, החיה בקרבו את מחזה עקדת האיל שהקריב אברהם תחתיו. יצחק רצה להמחיש שוב ושוב את עקדתו של האיל ואת שחיטתו וזריקת דמו ונתוח אבריו והקרבתן לעולה תמימה לה‘ כאשר קולו של אברהם מהדהד בקול אשר אין לו סוף ”יה“ר שתראה כל פעולה ופעולה בהקרבת האיל כאילו היתה עשויה בבני יצחק“. במחשבה זו של העקידה רצה יצחק להפרד מעולמו, ומתוך אותה אוירה רוחנית חפץ היה שתשרה ברכתו על עשיו בנו בטרם מותו, כי הוא היה הכלי המושלם למטרה זו. זהו הריח וזוהי האוירה המיוחדת והקשר האדוק שהיה ליצחק עם עשיו בנו שהיה איש יודע ציד איש שדה.
ונראה לי שרבקה כמו גם יעקב בנה היו מודעים לעובדה זו, ולפיכך לא היה באפשרותם ליטול את ברכתו של יצחק אלא במרמה.
תתן אמת ליעקב
פרשת תולדות – ה'תשנ"ה – דרשתי בביהכנ“ס "נצח ישראל" בבולטימור
קודם קה"ת נוהג אני לתת לשומעים להתבונן בשאלה מסוימת תוך כדי שמיעת הקריאה. בקשתי היום להתבונן בפרשתינו ולראות איך היא מהווה מקור לכל הצרות והאנטישמיות הפוקדות את עם ישראל בכל הדורות.
אני מקוה שהיה לכם העונג בשמיעת קריאת התורה עם כל הדרמתיות שבפרשה זו, כפי שהתפעלתי אני בקריאת אותם קריאות התפעלות המתבטאים כ"כ נפלא בטעמי המקרא המיוחדים לכל קטע דרמתי שבהם. שהרי טעמי המקרא הם נשמתם של המלים שהם גוף גרידא בלעדם. וכן מפורש בגמ' מגילה ג. "אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב מאי דכתיב "ויקראו בספר תורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא"? ויקראו בספר תורת האלהים, זה מקרא. מפרש, זה תרגום. ושום שכל, אלו הפסוקין. ויבינו במקרא, אלו פיסקי טעמים. ופירש"י "פיסקי הטעמים – הנגינות קרויין טעמים".
כך למשל המלים "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד", מוטעמים בזרקא סגול, המתישים כחו של אדם ברוב התפעלותם. כמו כן בשאלתו המחרידה והמסוכנת של יצחק "האתה זה בני עשיו"? ועוד רבים. הטעמים מפיחים נשמה במלים ובדרמטיות המשתמעת מהן בסימני שאלה ובסימני קריאה, באותות ההתפעלות והחרדה כצלילי המוסיקה הנשמעים מבעד לסיפור דרמטי או מפחיד.
ובמאמר מוסגר לא אוכל שלא להטיף מוסר דוקא בין מלים אלה כנגד אלה הקוראים בתורה רק בכדי לצאת ידי חובת קריאה בשיא המהירות, וכל משאת רוחם היא לסיים מה שיותר מהר, ולא מאפשרים לציבור להתפעל וליהנות מכל רגע שהם יושבים בבית הכנסת ולהרהר בכל מלה היוצאת מפי הקורא בתורת משה. הגע בעצמך איך שאתה נכנס לשמוע קונצרט ואתה שומע את כל הנגנים על כל הכלים אצים רצים בשיא המהירות בדיוק כמו המהירות האבסורדית של הקורא בתורה. ממש חילול ה', ועליהם אמר הנביא ישעיהו "כי תבואו ליראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי"?
"את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי" – ישנן בעיות רבות המטרידות אותי במעשה המרמה שבחייו של יעקב מאז צאתו לאויר העולם ועד בואו אל בית לבן. עשיו צריך היה לצאת ראשון מבטן אמו ויעקב מנסה לעכבו ולעקפו, אך ללא הצלחה. ברצונו העז להיות הבכור הוא מנצל את נקודת החולשה שהיתה לעשיו וקונה ממנו את הבכורה בעד נזיד עדשים. עיסקה בעייתית זו קנתה לה מוניטין ”הוא מכר את ….. בעד נזיד עדשים“. בכך לא נסתיימה הפרשה, כי נראה לכאורה שיעקב עושה קנוניא נוספת עם רבקה אמו לגנוב את הברכות שהיו מיועדות לעשיו, אחיו הבכור, מיצחק אביו שכהו עיניו מראות, קודם מותו.
התמיהה העצומה מקבלת עוד תנופה רבת מימדים כאשר מדובר לא בסתם אח אלא ביעקב איש תם יושב אהלים, ולא בסתם איש תם יושב אהלים אלא באחד שייצג את ההמשכיות של אברהם ויצחק בהשלמת המרכבה, ולא עוד אלא שהמדובר ביעקב שהיה בחיר האבות. תמיהתינו גדלה עד לשמים ביודענו שיעקב נושא את חותמו של הקב"ה "אמת" כמש"כ "תתן אמת ליעקב". והרי כל בר בי רב וכל אחד מתינוקות של בית רבן על אף השתדלותו בכל עוז להצדיק את יעקב בגנבת הברכות, ליכא מאן דפליג שדבריו של יצחק היו נצחיים באמיתותם "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך". משמעות המלה "מרמה", בהיפוך האותיות היא "רמאות" או "שקר", ובוודאות היא הפכו של "אמת". ובאמת נפלאתי על רש"י ז"ל שפירש במרמה – בחכמה. ולי נראה שהמשקר בחכמה נקרא "מערים", ולפירושו היה צריך לומר בא אחיך "בערמה", ברמאות.
בהקשר זה הקושיות נגד יעקב רבות ונוקבות. איך הרשה לעצמו לגנוב את דעת עשיו אחיו בקנית הבכורה ובגנבת ברכותיו המיוחדות לו? ואיך העיז לרמות את אביו באמרו "אנכי עשיו בכורך"? ואיך לא חשש מקללת יצחק אביו במדה והוא יגלה את האמת, והרי "סוף גנב לתליה"? ואין לומר שלא היתה ליעקב יד במרמה זו אלא הוא פשוט קיים מצות "כבוד אם", שאם תאמר כן מדוע כשאמרה לו אמו לגנוב את דעת אביו השיב לה ”אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה“, והרי צריך היה יעקב להשיבה "איך אעשה הרעה הזאת וחטאתי לא-להים". ומלבד זה שהתורה אסרה לגנוב ולרמות, היה צריך לומר לה שזה גם לא מוסרי. מתשובתו זו של יעקב ”אולי ימושני" וכו', משמע שהוא אומר לאמו אין לי בעיה לרמות את אבי ואת עשיו אחי, אלא שאולי אבי יתפוס אותי בקלקלתי ויקללני? וזה כאחד שאומרת לו אמו לשדוד בנק והוא משיב לה אני פוחד שיתפסו אותי. האם זוהי דרכו של איש אמת להמנע מגנבה מחשש שמא יתפס? מכאן נראה בעליל שלא זו בלבד שהוא הסכים לדעת אמו אלא שהוא היה שותף עמה בדיעה אחת לגנוב את הברכות. אמת זו של יעקב אומרת דרשני.
דברתי בשבת פ' תולדות בקהילת קמפ ביי היברו קונגרגיישן בדרום אפריקה של הרב דסמונד מייזל הנכבד בשנת ה'תשע"ב
"וירח את ריח בגדיו ויברכהו"
רש"י ז“ל הביא את המ"ר שהקשה לכאורה והרי אין לך ריח רע מזה שיש בעורות גדיי העזים ואיך אפשר שריח רע זה נתן השראה כזו ליצחק, שבהריחו אמר "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'"? אלא מיישב המדרש שריח גן עדן נכנס בעורות.
נמצא לפי"ז שגם הקב"ה השתתף כביכול במרמה זו, שהרי אילולא הכניס בעורות ריח ג"ע לא היה יעקב מקבל את הברכות. היתכן לומר כן?
עוד קשה והרי נא' תתן אמת ליעקב, ואיך זה שיעקב היה מוכן לגנוב את דעת אביו ורק חשש באם יתפסהו אביו ויביא עליו קללה ולא ברכה?
וגם קשה על רבקה הצדקת שהשתמשה ביעקב לרמות את בעלה, מדוע לא הודיעה רבקה ליצחק בדרכי נועם את רמאותו של עשיו שהיה צד את אביו בפיו, והרי היא יכלה למנוע מריבה זו שהגיעה למימדים של "הנה עשיו אחיך מתנחם לך להרגך" בנועם פיה, להסביר ליצחק שיעקב הצדיק הוא הראוי לקבל את הברכות, ושעשיו רק צד אותו בפיו, ובכך היה השלום שורר בבית בין יעקב לעשיו?
עוד קשה מדוע ביצחק נא' בל' עבר "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו" ואילו ברבקה נא' בל' הווה "ורבקה אוהבת את יעקב"?
הסביר יפה הרב מייזל עפ"י הנא' בפרקי אבות "כל אהבה התלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה וגו' נמצא שיצחק אהב את עשיו אך ורק משום כך שהיה ציד בפיו אבל בלא הציד היתה בטלה אהבתו אליו, משא"כ רבקה אוהבת את יעקב מכל הלב אהבה שאינה תלויה בדבר, ולכן אהבה זו אינה בטלה לעולם.
אחת האמהות שהשתתפו בשיעורו השבועי אחרי התפלה, שכלל כמעט את כל המתפללים, נתנה טעם לכך שיצחק אהב את עשיו, דוקא משום שרבקה היתה אוהבת את יעקב, ויצחק בתור אבא רצה להשוות בין הבנים.
אמא אחרת סיפרה על מאמר שקראה בניו יורק טיים שמדבר על הורים שמסרבים להודות על כך שהם אוהבים ומעדיפים אחד מבניהם על פני האחרים. ונכנסתי בעובי הקורה להביע את דעתי, שבאמת יש לכל הורה בן או בת מועדפים בענין מסויים, ואולם יש להם בן או בת אחרים שאותם הם מעדיפים בענין אחר, ואין בכך שום דופי. על דרך הנא' ”מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך“.
אבל לענ"ד האמת תורה דרכה שהקב"ה היה שותף למעשיהם של רבקה ויעקב, שהיו חפצים בכך שיצחק יברך את יעקב מכל הלב בדיוק כמו שהיה חפץ לברך את עשיו אהובו. לפיכך לא רצה הקב"ה, וגם לא רבקה, להפריע ליצחק לתת את ברכותיו כחפצו מכל הלב, ולא היה זה המקום להסביר לו מדוע מגיעות הברכות בדוקא ליעקב כי אז אמנם היה מקבל יעקב את הברכות אבל הם לא היו כ"כ חד צדדיות כמו זה של "הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך". וזה מלמד אותנו כמה חשובות הברכות שהאב מברך לבניו. וכ"ש כאשר ברכות אלה נתונות לו קודם מותו. וכ"ש כאשר מדובר באבותינו הקדושים והטהורים שהן ברכות נצחיות. עוד למדנו מפה שאפי' הקב"ה לא רצה לעכב ביד יצחק לתת את הברכות כרצונו, כי ”בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו“.
הרב מייזל הסביר בטוב טעם שרבקה מעולם לא הודיעה ליצחק שעשיו רוצה להרוג את יעקב אלא היא השתמשה בסיבה שהיא רוצה לשלוח את יעקב לחרן משום "קצתי בחיי מפני בנות חת", ומסיבה זו שלח אותו יצחק אביו באומרו "קום לך פדנה ארם וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך". ונ"ל להוסיף שרק בשעה זו שיצחק נוכח לראות שיעקב מבקש לישא אשה מבנות לבן ולא מבנות הכנעני, נוכח לדעת שיעקב הוא באמת הבן הראוי להיות ממשיך השושלת של "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגורך אשר נתן א-להים לאברהם", שהרי גם אברהם אביו שלח את אליעזר והשביעו ”לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו“. ובעצם העובדה שלא ידע יצחק בנבואה שעשיו אחיו מתנחם אליו להורגו, נלמד שכשם שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות כך היה גם יצחק טפל לרבקה בנביאות.
ונראה לענ“ד שיעקב קבל את הברכות במרמה, ולאו דוקא בחכמה כפירש“י, וזאת מסבה אחת בלבד, בכדי שנוכל לומר בביטחה "בידוע שעשיו שונא ליעקב" ובכדי שלא יטמע יעקב בין בנות עשיו. כי מתוך שנאת עשיו ליעקב, לא יתנהו לשאת את בנותיו, וישאר יעקב ביחודו.
"תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" – מדוע לא הקדים את החסד שעשה עם אברהם לאמת שנתן ליעקב ולא איפכא? ועוד, מה שעשה עם אברהם הרי זה לא היה בגדר חסד אלא בתור תשלום שכר שבאמת הוא קיבל את מה שמגיע לו. ואילו ליעקב שלא נענש מאתו ית' על המרמה והעקבה יש לומר שזה בגדר חסד?
נ"ל לבאר "חסד לאברהם" אחרי שאברהם עצמו רכש את מידת החסד שהרי כל כלו של אברהם בכך שהכיר את בוראו ועזב את כל עבודה זרה של אביו ועבד כל ימיו לחנך את דורו לעבודת ה' ונתנסה בדבקותו לה' בעשר נסיונות, ומעשיו עם הבריות בהכנסת אורחים וכו' שמורים על מידת החסד של אברהם, לכן לא נאמר "תתן חסד לאברהם", שהרי אברהם היה בעל מרכבת החסד. אבל "תתן אמת ליעקב", והטעם כי יעקב חשב שמה שהוא עשה ביחס לעשיו היה ברמאות וכפי שהביע זאת עשיו בעצמו לאביו "ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי" שכל זה הוא על דרך מרמה, לכך העיד הכתוב עליו ועל רבקה אמו שהם קלעו לאמת לאמיתה. שהברכות מלכתחילה היו מגיעות לו ולא לעשיו, ומהיכן ידע זאת יעקב? מכך שהקב"ה שיתף פעולה עמו בריח בגדיו שיהיה בו ריח גן עדן. ולכן נאמר תתן אמת ליעקב שהקב"ה נתן לו מדה זו ולא שהוא רכש אותה מאליו כמו אברהם אביו. ומנין לנו שנכנס ריח גן עדן בבגדיו? מהנאמר "וירח את ריח בגדיו ויברכהו", לא איכפת לנו מה היה אותו הריח ובעיקר שריח זה גרם לברכה, וריח הוא ענין רוחני שבא מאתו ית'.
עוד נראה לי שלא היה זה יצחק שאמר "גם ברוך יהיה" אלא שמיד אחרי חרדתו של יצחק שמע יעקב בת קול מלמעלה שאמרה את המלים "גם ברוך יהיה". או יש לומר שהקב"ה בכבודו ובעצמו הכתיב לו מה לומר כמו שנאמר בבלעם "וישם ה' דבר בפיו ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר", וגם בכאן שם ה' דבר בפי יצחק לומר "גם ברוך יהיה". ומכל מקום מזה ידע יעקב שכל מה שעשה בענין הברכות, היה מכוון לאמת, ובזה יתבארו המלים "תתן אמת ליעקב".
יתן ויחזור ויתן
דרש הרב ליסבון בשם הרבי זצ“ל על מה שפירש רש“י בפסוק "ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ“, יתן ויחזור ויתן. והקשה למה צריך לחזור ולתת? האם אין יכולת חלילה לקב“ה לתת נתינה אחת שתספיק לעד ולעולם?
וביאר זאת על פי הנאמר באבות פ"ב מ"ח חמשה תלמידים היו לו לריב"ז וגו‘ אליעזר בן הורקנוס בור סוד שאינו מאבד טיפה וגו‘ ואלעזר בן ערך כמעין המתגבר וגו‘ אם יהיו כל חכמי ישראל בכף אחת ואלעזר בן ערך בכף שניה מכריע את כולם. במה התעלה אלעזר בן ערך על אליעזר בן הורקנוס?
פירש הרבי זצ“ל שצדיקים גמורים הם בגדר אליעזר בן הורקנוס שאינו מאבד טיפה. אבל אלעזר בן ערך שהוא כמעין המתגבר, מסמל את בעלי התשובה, שמשתמשים בכוחות השליליים שהניעו אותם לעבור עבירות, וכשחזרו בתשובה הם משתמשים באותם כוחות לעבודת ה‘ וזהו כמעין המתגבר. וקיימא לן ”במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד“. וזהו כחו של בעל תשובה שאינו מסתפק בנתינה אחת כצדיק גמור אלא הוא כמעין המתגבר בבחינת ”יתן ויחזור ויתן“. שגם כאשר תפסק הנתינה הראשונה מחמת העבירות שבידו יוכל שוב לתגבר את עצמו בכח התשובה.