פרק יג, א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֨רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם:
כתב הר"י מבעלי התוס' "לך – לתועלתך", כמו "עשה לך שתי חצוצרות כסף", וכן "ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל". מה היתה תועלתו של משה בשילוח המרגלים? פי' רבינו בחיי שבגללם נתארכו ימיו של משה. והטעם שאילו לא חטאו המרגלים, היו נכנסים לארץ מיד, ולא היה משה נכנס עמהם, כיון שכבר נגזרה עליו גזירה זו שלא יכנס לארץ מאז שהתלונן "ואתה הרעות לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" ותשובת הי"ת אליו היתה "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" ולא תראה במלחמת ל"א מלכים.
רש"י ז"ל הביא את המדרש "שלח לך אנשים – למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר".
פירש"י "שלח לך – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו, כמה שנאמר ותקרבון אלי כלכם וגו', ומשה נמלך בשכינה. אמר אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר אעלה אתכם מעני מצרים וגו', חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה".
והקשה הרמב“ן במה חטאו ישראל בשאלתם "נשלחה אנשים לפנינו"? והרי כך צריך היה לעשות בדרך הטבע? וכן יש לשאול מדוע כאשר בקשו ישראל משמואל "תנה לנו מלך ככל הגויים", הודיעו הקב"ה "כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם". במה חטאו ישראל ששאלו מלך אחר שמצוה זו מפורשת בדברים יז, יד "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו"?
ותירץ הרמב"ן כי אחרי שראו את ישועת ה' תמיד "היה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת", וכיו"ב בשמואל שראו שהיה נביא נאמן לה' לא היה להם לבקש ממנו מלך.
וקשה לי מדוע "היה להם ללכת…."? אדרבא הם בחרו בציווי התורה "שום תשים עליך מלך ככל הגויים"? ונ“ל לפרש שלדברי הרמב“ן לא עצם הבקשה להמליך עליהם מלך ולא עצם הבקשה לשלוח מרגלים היתה הבעיה אלא העיתוי. כשהכל הולך כשורה לא צריך לשנות את הסטטוס קוו.
המהר"ל בס' גור אריה, הקשה על רש"י שבפסוק "כלם אנשים" פירש ”באותה שעה כשרים היו", ואילו בפסוק "וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן" פירש"י "להקיש הליכתן לביאתן מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה". משמע שאף בהליכתן לא היו כשרים? ותירץ שבאותה שעה היו כשרים עד הרגע שהחליטו להיות שליחים של בני ישראל, שאז שלוחו של אדם כמותו, וכוונת ישראל בשליחת המרגלים היתה רעה.
ולי נראה ליישב בדרך מליצית באותה שעה כשרים היו מבחינה מעשית. אוכלי כשר, שומרי תורה ומצוות. וגם מבחינה רעיונית היו אנשים ימניים וצדיקים. אבל העם שאותם הם מייצגים היו בעצה רעה נגד העליה לארץ. ממילא קודם שבחר בהם העם לייצג אותם, כשרים היו. כי היו אלה האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ. אבל אחרי שזכו בבחירות עם, להיות נציגיהם, היו בעצה רעה. כעצת רבים מבוחריהם שהיו נגד העליה לארץ. מקיש הליכתן לביאתן, בהליכתן הבטיחו כל מה שבוחריהם רצו לשמוע. ואין כל חדש תחת השמש, כך מקובל גם בימינו בנבחרי העם שמבטיחים הרים קודם בחירתם, ולמי? למי שמכריע את בחירתם והם אנשי השמאל, כי הצד הימני ברור שהוא שלהם באשר הם עצמם ידועים כימניים, וממילא הם בוודאי יבחרו בהם, אבל הם צריכים לשכנע את השמאל כי בלעדם לא יזכו בבחירתם. והשמאל מתנה את בחירתם בכך שיבצעו כל שידרש מהם וכך האנשים הימניים ביותר הופכים להיות השמאלנים ביותר כדוגמת אריק שרון שהיה ידוע כימיני ביותר וביצע את המעשה הנתעב ביותר שהותנה לו ע"י השמאל לגרש תשעת אלפי יהודים מגוש קטיף. מקיש הליכתן בהבטחות שהבטיחו לאנשי השמאל קודם הבחירות לביאתן אחרי הבחירות בפועל.
ובספר אור גדליהו פירש יפה את כוונת רש“י "שלח לך – לדעתך" שלמשה היתה כוונה שונה מזו של ישראל, הוא רצה להתפאר בפירותיה של הארץ והיה בטוח בהצלחת שליחותם אבל מטרת השליחות של ישראל היתה נגד רצון ה‘, כי הם לא רצו לסמוך על ה' ועל נסיו ולכן אמר הקב"ה "שלח לך לדעתך", דהיינו לפי מחשבתך ולא לפי מחשבת ישראל המשלחים.
ומדוע באמת מיאנו המרגלים בשליחותו של משה? כיון ששמעו בפרשה הקודמת "אלדד ומידד מתנבאים במחנה", ומה התנבאו? "משה מת ויהושע מכניס", ממילא ידעו שתשתנה ההנהגה הנסית שהיתה במדבר שהיא בבחינת תורה שבכתב, להנהגה טבעית בכיבוש הארץ בבחינת תורה שבעל פה שצריך להתייגע בכדי להשיג אותה, לכן חשבו שצריך לרגל את הארץ בתכסיסי מלחמה, בבחינת כחי ועוצם ידי. וכשראו אנשים קוברי מתים אמרו "ארץ אוכלת יושביה היא" ואעפ"י שעשה זאת הקב"ה "לטובה כדי לטורדם באבלם", אבל בדרך הטבע הם לא ראו את יד ה'.
אלא שלפי זה יש להקשות, כיון שידעו שההנהגה נשתנית להנהגת הטבע, מה היתה אשמתם בכך שלא ראו את יד ה' כאשר ראו אותם קוברי מתים, והרי יש לומר שכל מה שעשו, עשו באמונה כדי לברר אם יוכלו לנצח את יושבי הארץ בדרך מלחמה? ועוד, הרי כיו"ב מצינו שעשה שמואל כשאמר לו השם מלא קרניך שמן ולך למשוח את דוד למלך וגו', והשיב לה' איך אלך ושמע שאול והרגני וגו'. וה' לא אמר לו סמוך עלי כי אני הממית והמחיה ועלי להצילך מכל פגע רע, אבל אמר עגלת בקר וגו'. וכן בדוד אצל אכיש מלך גת שנהג עצמו כמשוגע עד שגרשו מלך גת מארצו. וכן בפרשתינו אחרי שאמרו למשה נשלחה אנשים, כתיב וייטב בעיני וגו' והטעם משום שגם משה עצמו לא רצה לסמוך על הנס, וכשנמלך משה בשכינה, הסכים עמו הי"ת והשיבו, שלח לך, וכן עשה, וישלח משה לרגל את יעזר. ומדוע א"כ נענשו?
ונלענ"ד לפרש כי באמת באותה שעה כשרים היו וגם מקיש הליכתן לביאתן, דהיינו שהלכו על מנת להשיב לבני ישראל אם יוכלו לנצח בדרך מלחמה טבעית, ובזה לא היה חטא. אבל חטאם של המרגלים היה בכך שהוסיפו בדיבורם לומר להם דברים שהיה ברור כשמש שיפחידו אותם מלהלחם. באמרם "אֶ֚פֶס כִּי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: כט עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּ֠י וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַֽעֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן:". הזכירו להם את עמלק ואת הענקים ואת גבורת העם היושב עליה. וגם המלה "אפס" שפתחו בה פירושה כל הטוב שראינו אפס הוא ביחס למציאות המרה שראינו בעינינו. משימת המרגל היא כמו זו של עיתונאי קלאסי, לדווח על המציאות אותה חזה ולא להפחיד את הקוראים בהוספת תיאור שמשקף את השקפת המדווח. וחטאם של ישראל באמרם ”לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו“, היה מחוסר אמונתם בהבטחת הי“ת ”אעלה אתכם מעוני מצרים אל ארץ טובה ורחבה“, ומהנאמר להם ”ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה תמיד עיני ה' א-להיך בה“, היה להם לדעת שהא-להים הוא בגי' "הטבע", והוא משודד את כל מערכות הטבע, ובפרט בא"י כנז'. ושה' יכבוש את הארץ עבורם. אבל בעצם העצה לשלוח מרגלים לא היה דופי. אלא בזה שהמרגלים חיוו את דעתם הפרטית. מציאות זו חוזרת על עצמה בעיתונות העולמית בכל דור ודור, שהעיתונאים לא רק מדווחים את מה שהם רואים בפועל אלא גם מחווים את דעתם לפי השקפת עולמם, שלצערינו ברובה שמאלנית.
או אפשר שעצם העצה לשלוח מרגלים היא גופא היתה עצה רעה שהרי כאמור הם הובטחו מגבוה שנאמר ”אעלה אתכם מעוני מצרים אל ארץ טובה ורחבה“, ונאמר ”ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה תמיד עיני ה' א-להיך בה“, והיה להם לדעת שהא-להים משודד את מערכות הטבע, אלא שבכל זאת הרי הם קבלו רשות מלמעלה "שלח לך", ולא רשות בלבד אלא משימה מדוקדקת מי ומי ההולכים ומה היא משימתם כפי שמפורש בפסוקים.
מציאות זו חוזרת על עצמה בעצם ימינו אלה שישנם רבים וטובים מבני עמנו שאינם מאמינים שיד ה' היא שניצחה בכל מלחמותינו אלא הם עדיין מאמינים בכח של חיל האויר ובכח הצבא הישראלי המעולה בהכריזם קבל כל חוצות "כל הכבוד לצה"ל". וממש בעצם ימינו אלה, הם מאמינים בשתי מדינות לשני עמים ובמסירת שטחים לאויב המושבע שחפץ בהכחדתינו מעל פני האדמה, תוך כדי שהם מאמינים שצה"ל יציל אותם במקרה חירום. ואילו היתה להם אמונה תמימה בבורא העולם היו מודים שדבריהם דברי הבל וריק שאין בהם ממש.
השפת אמת פירש ”שכיבוש ארץ ישראל תלוי בהתעוררות של בני ישראל“, לפי זה נראה לענ“ד שמיד אחרי שבקשו לשלוח מרגלים לפי דעתם, ביטלו בבקשתם את יד ה‘ וסמכו על כחם, והתנו את עלייתם במה שיאמרו המרגלים, ובכך ביטלו את התעוררותם לעלות בכל מחיר, ולכן נגזרה עליהם הגזרה למות במדבר.
ויש להבין במה היו שונים המרגלים ששלח משה שנכשלו במשימתם לבין המרגלים ששלח יהושע שהצליחו במשימתם? פירש השפת אמת, שהמרגלים ששלח משה היו ”אנשים“, ”חשובים“ וכיון שהחשיבו את עצמם ולא היתה בהם מידת הענוה לכן נכשלו במשימתם. מה שאין כן המרגלים ששלח יהושע הלכו ”חרש“, מלשון ”חרס“. להורות שהלכו ככלי חרס שאינו מטמא אלא מה שבתוכו אבל הוא עצמו אינו מקבל טומאה, שמכיון שלא החשיבו את עצמם למאומה אלא ככלי חרס, לכן הצליחו במשימתם.
אבל באמת יש לשאול בקשר למרגלים ששלח יהושע שנשלחו לרגל את הארץ ולא מצינו שריגלו אותה אלא מיד אחרי שהגיעו לרחב שהטמינה אותם שבו ליהושע ונגמרה משימתם. היתכן? אלא שמשימתם לא היתה לרגל את הארץ אלא לשמוע את הלך הרוח של יושבי הארץ ביחס לישראל. ואחרי ששמעו מה שאמרה להם רחב, היה די להם לשכנע בזה את העם לעלות לארץ. וזהו פירוש המלה "חרש" הליכה שקטה וסודית ביותר בלתי נראית על ידי ההמון.
ג וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל־פִּ֣י יְהוָֹ֑ה כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה: ד וְאֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן־זַכּֽוּר: ה לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן־חוֹרִֽי: ו לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּֽה: ז לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשׂכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן־יוֹסֵֽף: ח לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן: ט לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן־רָפֽוּא: י לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן־סוֹדִֽי: יא לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן־סוּסִֽי: יב לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן־גְּמַלִּֽי: יג לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן־מִֽיכָאֵֽל: יד לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן־וָפְסִֽי: טו לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן־מָכִֽי: טז אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ:
פסוק זה כולל שני ספרים בתורה ספר אחד בנביאים וספר אחד בכתובים: ”ואלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן-נון יהושע“.
יז וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַֽעֲלִיתֶ֖ם אֶת־הָהָֽר: יח וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶֽחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַֽמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־רָֽב: יט וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַֽבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים: כ וּמָ֣ה הָ֠אָ֠רֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֶֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים:
"והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ“, מה צריך להתחזק בכדי לקחת מפרי הארץ? ונראה לי שמשה צוה עליהם "ולקחתם מפרי הארץ“ אך ורק בתנאי שיקיימו את הציווי הראשון "והתחזקתם“, דהיינו בתנאי שלא יראו את עצמם חלשים ביחס לאויב, וכיון שעשרת המרגלים לא קיימו את עיקר הציווי הראשון באמרם "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם“, הגיעו למסקנות של יאוש ומכח זה הם שידרו את חולשתם שגרמה לעם לומר "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו“, ומאחר שבטל עיקר התנאי בשליחותם שנצטוו "והתחזקתם", לא היה עוד מקום להראות את פרי הארץ.
וקשה ממה נפשך, אם משה חשב שכל המרגלים ידברו רע מדוע שלח אותם? ואם חשב שידברו טוב, כמו שכתוב "באותה שעה כשרים היו“ למה התפלל על יהושע?
מסביר השפת אמת שהמרגלים כשרים היו אלא שלא היו מעוניינים להכנס לארץ כי היו קשורים לקדוש ברוך הוא במדבר, ולא היו צריכים לדאוג למחייתם. המן ירד להם מהשמים, הבאר נסע יחד אתם, וענני הכבוד היו מהלכים לפניהם ומסוככים עליהם, משפילים לפניהם כל הר וממלאים כל בקעה. לפיכך לא רצו להכנס לארץ ישראל לכיבוש פיזי ולעבודת הארץ. הם היו במדרגתו של רשב“י שלא הבין כיצד בני אדם מאבדים זמנם בחרישה ובזריעה.
אבל הקב“ה רצה שיכנסו לארץ ויעלו את הארציות למדרגה של קדושה. ולכן ציווה אותם "כי תבוא אל הארץ וגו' ושבתה הארץ שבת לה‘“, פירושו ושבתה הארציות לה‘. לפיכך כשנכנסו לארץ נצטוו בג‘ מצוות: חלה, נסכים, ועבודה זרה שנאמר ”וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה“, עבודה זרה, כנגד ענני הכבוד. חלה, כנגד המן. נסכים כנגד הבאר.
עד עתה כשרצו לאכול היו מסתכלים כלפי מעלה והמן היה יורד להם מן השמים ועתה יצטרכו לחרוש, לזרוע ולקצור בכדי לאכול. מעתה יצטרכו להסתכל כלפי מטה, ולקדש את הארציות. ובברכת הלחם יאמרו המוציא לחם מן הארץ ולא המוריד מן מן השמים.
אלא שעדיין קשה שמדבריו משמע שכשרים היו מתחילה ועד סוף ולא כפירש“י שרק ”באותה שעה כשרים היו“. ומדוע לפי זה התפלל משה על יהושע "י-ה יושיעך מעצת מרגלים"?
גם בעל העקידה התקשה בזה מדוע התפלל משה רק על יהושע ולא על כלב? ותירץ כי הוא ידע שיהושע תלמידו הוא משורשו של יוסף אביו, ועלול לחטוא בהוצאת דיבה על הארץ. כפי שהוציא יוסף את דיבת אחיו רעה אל אביהם. לפיכך היה זקוק לתפלתו המיוחדת של משה, מה שאין כן כלב. ואמנם גם זה קשה, מדוע לא התפלל גם על גדי בן סוסי שהיה הנשיא "למטה יוסף למטה מנשה"? ואין לפרש משום שהוא לא היה תלמידו המובהק כמו יהושע. וכי משה רבן של כל ישראל לא יכול היה להתפלל גם עליו, וגם על כל המרגלים שיצליחו במשימתם?
ואם תאמר כהשפת אמת שכולם כשרים היו ורק שהם רצו להמשיך באותה הנהגה שהיא מלעילא לתתא, מדוע אם כן לא הכשיר משה את כל המרגלים בטרם הכנסם לארץ בענין שינוי ההנהגה. ובהכרח לא עלה על דעתו של משה שיחטאו כלפי מעלה ולכן לא נתן להם את ההכשרה הנאותה. ואפשר שמשום כך נענש משה למות במדבר ולא לעלות לארץ, כי הוא גרם להם למות במדבר בכך שלא הכשירם, וגם לא התפלל עבורם כפי שהתפלל על יהושע.
ויש מפרשים הטעם שנגזר עליו למות במדבר בכדי שיוכל להתפלל על מתי המדבר שיזכו לחיי העולם הבא. ולכאורה קשה מדוע? והרי הם פשעו והקב"ה הענישם בעוונם, ואיזה קשר מיוחד היה לו עבורם שהיה צריך להתפלל עליהם שיזכו לחיי העולם הבא? אלא שהיא הנותנת. מכיון שהוא היה האשם בכך שלא הכשירם וגם לא התפלל עבורם כדלעיל.
הקשה רבינו בחיי מדוע נאמר רק "למטה יוסף למטה מנשה", ולא אמר "למטה יוסף למטה אפרים"? ותירץ כי הנשיא למטה מנשה, גדי בן סוסי נמנה בין עשרת המרגלים מוציאי דבת הארץ רעה, וזה נבע משורשו של יוסף שהוציא דיבה על אחיו. (ונ"ל שהוא ע"ד הנא' "כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם"). אבל למטה אפרים הושע בן נון שלא הוציא דיבת הארץ רעה כיוסף אביו, ולכן לא נזכר בו יוסף. ולדבריו מקבלת שאלתי תוקף משנה מדוע לא התפלל משה גם על גדי בן סוסי שהיה מבני יוסף, והיה צריך להזכיר לבני יוסף לבני אפרים? שהרי הסיבה שהושע בן נון לא הוציא דיבת הארץ רעה היתה דוקא בשל תפלתו של משה על יהושע ומדוע לא התפלל גם על גדי בן סוסי?
ולעניות דעתי נראה שלא חשש משה אלא על יהושע בדוקא מכיון שיהושע היה תלמידו המובהק וראה בו נצנוצי ספקות ביחס לארץ, לכן התפלל עליו בכדי להכשיר אותו להיות המנהיג הבא של העם בכיבוש הארץ. ומאחר שהוא היה עלול להוציא דיבת הארץ רעה כיוסף אביו, התפלל עליו משה במיוחד. אבל האחרים כלם כשרים היו כפירושו של השפת אמת, וכפי שמעיד עליהם הכתוב נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם. ולכן לא התפלל אלא עליו בלבד.
וכן הקשה העקדת יצחק לרבי יצחק קארו:
א. למה נאמר "למטה יוסף למטה מנשה" ולא נאמר גם "למטה יוסף למטה אפרים", אלא "למטה אפרים הושע בן נון"?
ב. מדוע התפלל משה רק על יהושע "י-ה יושיעך מעצת מרגלים" ולא התפלל גם על כל יתר הנשיאים?
ותירץ דהא בהא תליא, מכיון שיוסף הוציא דיבת אחיו רעה לאביהם, בנו מנשה היה עלול להיות נגרר אחריו בהוצאת דיבת הארץ רעה. ואמנם יהושע שהיה תלמידו של משה והיה גם נשיא שבט אפרים ניצל מכך בזכות זה שהתפלל עליו משה. ולא התפלל גם על גדי בן סוסי מאחר שהוא לא היה תלמידו…..
כא וַֽיַּֽעֲל֖וּ וַיָּתֻ֣רוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ מִמִּדְבַּר־צִ֥ן עַד־רְחֹ֖ב לְבֹ֥א חֲמָֽת: כב וַיַּֽעֲל֣וּ בַנֶּ֘גֶב֘ וַיָּבֹ֣א עַד־חֶבְרוֹן֒ וְשָׁ֤ם אֲחִימָן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָֽעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם: כג וַיָּבֹ֜אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֗ל וַיִּכְרְת֨וּ מִשָּׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד וַיִּשָּׂאֻ֥הוּ בַמּ֖וֹט בִּשְׁנָ֑יִם וּמִן־הָֽרִמֹּנִ֖ים וּמִן־הַתְּאֵנִֽים: כד לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא קָרָ֖א נַ֣חַל אֶשְׁכּ֑וֹל עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכּ֔וֹל אֲשֶׁר־כָּֽרְת֥וּ מִשָּׁ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: כה וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם: כו וַיֵּֽלְכ֡וּ וַיָּבֹ֩אוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ: כז וַֽיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַ֠ם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ: כח אֶ֚פֶס כִּי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: כט עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּ֠י וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַֽעֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן: ל וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַֽעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ: לא וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁ֨ר עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַֽעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ: לב וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יֽוֹשְׁבֶ֨יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת: לג וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֨ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵֽינֵיהֶֽם:
וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֨ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵֽינֵיהֶֽם – בדרך שאדם מנהיג את עצמו בבטחון או בקול ענות חלושה זה מה שהוא משדר לסובבים אותו.
האברבנאל והמלבי"ם התקשו במה חטאו המרגלים שלכאורה עשו מה שכל לוחם צריך היה לעשות בטרם צאתו למלחמה, ועל המרגלים היה להשיב את אשר ראתה עינם? ואף על גב שיש סוברים שדור המדבר אין לו חלק לעוה"ב, נראה שמשה דן אותם לכף זכות מטעם שהם לא רצו להכנס לארץ בדרך הטבע אלא בדרך נסית, כי הם ראו שבדרך הטבע ”חזק הוא ממנו“. ולדעתם זוהי הסיבה שמשה מת במדבר בכדי שלעתיד לבוא יכניס את דור המדבר לארץ.
פרק יד, א וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא: ב וַיִּלֹּ֨נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַֽהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּֽאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כָּל־הָֽעֵדָ֗ה לוּ־מַ֨תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ: ג וְלָמָ֣ה יְ֠הֹוָ֠ה מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה: ד וַיֹּֽאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה: ה וַיִּפֹּ֥ל מֹשֶׁ֛ה וְאַֽהֲרֹ֖ן עַל־פְּנֵיהֶ֑ם לִפְנֵ֕י כָּל־קְהַ֥ל עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ו וִֽיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן וְכָלֵב֙ בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה מִן־הַתָּרִ֖ים אֶת־הָאָ֑רֶץ קָֽרְע֖וּ בִּגְדֵיהֶֽם: ז וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר עָבַ֤רְנוּ בָהּ֙ לָת֣וּר אֹתָ֔הּ טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ מְאֹ֥ד מְאֹֽד: ח אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֨נוּ֙ יְהֹוָ֔ה וְהֵבִ֤יא אֹתָ֨נוּ֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: ט אַ֣ךְ בַּֽיהוָֹה֘ אַל־תִּמְרֹ֒דוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵֽעֲלֵיהֶ֛ם וַֽיהוָֹ֥ה אִתָּ֖נוּ אַל־תִּֽירָאֻֽם: י וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּֽאֲבָנִ֑ים וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֗ה נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: יא וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַד־אָ֥נָה יְנַֽאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד־אָ֨נָה֙ לֹא־יַֽאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ: יב אַכֶּ֥נּוּ בַדֶּ֖בֶר וְאֽוֹרִשֶׁ֑נּוּ וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֹֽתְךָ֔ לְגֽוֹי־גָּד֥וֹל וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ: יג וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־יְהוָֹ֑ה וְשָֽׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם כִּי־הֶֽעֱלִ֧יתָ בְכֹֽחֲךָ֛ אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה מִקִּרְבּֽוֹ: יד וְאָֽמְר֗וּ אֶל־יוֹשֵׁב֘ הָאָ֣רֶץ הַזֹּאת֒ שָֽׁמְעוּ֙ כִּֽי־אַתָּ֣ה יְהֹוָ֔ה בְּקֶ֖רֶב הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁר־עַ֨יִן בְּעַ֜יִן נִרְאָ֣ה ׀ אַתָּ֣ה יְהֹוָ֗ה וַֽעֲנָֽנְךָ֙ עֹמֵ֣ד עֲלֵהֶ֔ם וּבְעַמֻּ֣ד עָנָ֗ן אַתָּ֨ה הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וּבְעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לָֽיְלָה: טו וְהֵֽמַתָּ֛ה אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וְאָֽמְרוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־שָֽׁמְע֥וּ אֶֽת־שִׁמְעֲךָ֖ לֵאמֹֽר: טז מִבִּלְתִּ֞י יְכֹ֣לֶת יְהֹוָ֗ה לְהָבִיא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣ע לָהֶ֑ם וַיִּשְׁחָטֵ֖ם בַּמִּדְבָּֽר:
פירש"י ז"ל שם מהגמ' ברכות לב "לפי שיושבי הארץ חזקים וגבורים. ואינו דומה פרעה לשלושים ואחד מלכים". ונ"ל בהכרח שהיתה בארץ ברית וממשלה אחת של שלושים ואחד מלכים. שאילולא כן, מי אמר שכל המלכים כאחד היו נגד ישראל? אלא שכנראה היתה להם ברית שמאחדת את כולם, כדוגמת ארצות הברית, רוסיה הקומוניסטית, האיחוד האירופי ועוד.
יט סְֽלַֽח־נָ֗א לַֽעֲוֹ֛ן הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּגֹ֣דֶל חַסְדֶּ֑ךָ וְכַֽאֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֨אתָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה מִמִּצְרַ֖יִם וְעַד־הֵֽנָּה: כ וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ: כא וְאוּלָ֖ם חַי־אָ֑נִי וְיִמָּלֵ֥א כְבוֹד־יְהוָֹ֖ה אֶת־כָּל־הָאָֽרֶץ: כב כִּ֣י כָל־הָֽאֲנָשִׁ֗ים הָֽרֹאִ֤ים אֶת־כְּבֹדִי֙ וְאֶת־אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָֽׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי: כג אִם־יִרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַֽאֲבֹתָ֑ם וְכָֽל־מְנַֽאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ: כד וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֨רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַֽחֲרָ֑י וַֽהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֨רֶץ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יֽוֹרִשֶֽׁנָּה: כה וְהָֽעֲמָֽלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַֽעֲנִ֖י יוֹשֵׁ֣ב בָּעֵ֑מֶק מָחָ֗ר פְּנ֨וּ וּסְע֥וּ לָכֶ֛ם הַמִּדְבָּ֖ר דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף: כו וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: כז עַד־מָתַ֗י לָֽעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה מַלִּינִ֖ים עָלָ֑י אֶת־תְּלֻנּ֞וֹת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הֵ֧מָּה מַלִּינִ֛ים עָלַ֖י שָׁמָֽעְתִּי: כח אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם חַי־אָ֨נִי֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה אִם־לֹ֕א כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם: כט בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּ֠ה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל־פְּקֻֽדֵיכֶם֙ לְכָל־מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי: ל אִם־אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֨אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן: לא וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֑ה וְהֵֽבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ: לב וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה: לג וּ֠בְנֵיכֶ֠ם יִהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָֽשְׂא֖וּ אֶת־זְנֽוּתֵיכֶ֑ם עַד־תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר: לד בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֘רֶץ֘ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ י֣וֹם לַשָּׁנָ֞ה י֣וֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת־עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת־תְּנֽוּאָתִֽי: לה אֲנִ֣י יְהוָֹה֘ דִּבַּ֒רְתִּי֒ אִם־לֹ֣א ׀ זֹ֣את אֶֽעֱשֶׂ֗ה לְכָל־הָֽעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את הַנּֽוֹעָדִ֖ים עָלָ֑י בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֛ה יִתַּ֖מּוּ וְשָׁ֥ם יָמֻֽתוּ: לו וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיָּשֻׁ֗בוּ וַיַּלִּ֤ונוּ [וַיַּלִּ֤ינוּ] עָלָיו֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לְהוֹצִ֥יא דִבָּ֖ה עַל־הָאָֽרֶץ: לז וַיָּמֻ֨תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מֽוֹצִאֵ֥י דִבַּת־הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: לח וִֽיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן וְכָלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּ֑ה חָיוּ֙ מִן־הָֽאֲנָשִׁ֣ים הָהֵ֔ם הַהֹֽלְכִ֖ים לָת֥וּר אֶת־הָאָֽרֶץ: לט וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּתְאַבְּל֥וּ הָעָ֖ם מְאֹֽד: מ וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֔קֶר וַיַּֽעֲל֥וּ אֶל־רֹאשׁ־הָהָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל־הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־אָמַ֥ר יְהוָֹ֖ה כִּ֥י חָטָֽאנוּ: מא וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֛ה אַתֶּ֥ם עֹֽבְרִ֖ים אֶת־פִּ֣י יְהוָֹ֑ה וְהִ֖וא לֹ֥א תִצְלָֽח: מב אַֽל־תַּֽעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין יְהוָֹ֖ה בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם: מג כִּי֩ הָֽעֲמָֽלֵקִ֨י וְהַכְּנַֽעֲנִ֥י שָׁם֙ לִפְנֵיכֶ֔ם וּנְפַלְתֶּ֖ם בֶּחָ֑רֶב כִּֽי־עַל־כֵּ֤ן שַׁבְתֶּם֙ מֵאַֽחֲרֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְלֹא־יִֽהְיֶ֥ה יְהוָֹ֖ה עִמָּכֶֽם: מד וַיַּעְפִּ֕לוּ לַֽעֲל֖וֹת אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַֽאֲר֤וֹן בְּרִית־יְהוָֹה֙ וּמֹשֶׁ֔ה לֹא־מָ֖שׁוּ מִקֶּ֥רֶב הַֽמַּֽחֲנֶֽה: מה וַיֵּ֤רֶד הָֽעֲמָֽלֵקִי֙ וְהַֽכְּנַֽעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּהָ֣ר הַה֑וּא וַיַּכּ֥וּם וַֽיַּכְּת֖וּם עַד־הַֽחָרְמָֽה:
פרק טו, א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ב דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל־אֶ֨רֶץ֙ מֽוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: ג וַֽעֲשִׂיתֶ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהוָֹה֙ עֹלָ֣ה אוֹ־זֶ֔בַח לְפַלֵּא־נֶ֨דֶר֙ א֣וֹ בִנְדָבָ֔ה א֖וֹ בְּמֹֽעֲדֵיכֶ֑ם לַֽעֲשׂ֞וֹת רֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַיהֹוָ֔ה מִן־הַבָּקָ֖ר א֥וֹ מִן־הַצֹּֽאן: ד וְהִקְרִ֛יב הַמַּקְרִ֥יב קָרְבָּנ֖וֹ לַֽיהוָֹ֑ה מִנְחָה֙ סֹ֣לֶת עִשָּׂר֔וֹן בָּל֕וּל בִּרְבִעִ֥ית הַהִ֖ין שָֽׁמֶן: ה וְיַ֤יִן לַנֶּ֨סֶךְ֙ רְבִיעִ֣ית הַהִ֔ין תַּֽעֲשֶׂ֥ה עַל־הָֽעֹלָ֖ה א֣וֹ לַזָּ֑בַח לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָֽד: ו א֤וֹ לָאַ֨יִל֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֑ים בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן שְׁלִשִׁ֥ית הַהִֽין: ז וְיַ֥יִן לַנֶּ֖סֶךְ שְׁלִשִׁ֣ית הַהִ֑ין תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: ח וְכִי־תַֽעֲשֶׂ֥ה בֶן־בָּקָ֖ר עֹלָ֣ה אוֹ־זָ֑בַח לְפַלֵּא־נֶ֥דֶר אֽוֹ־שְׁלָמִ֖ים לַֽיהוָֹֽה: ט וְהִקְרִ֤יב עַל־בֶּן־הַבָּקָר֙ מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֑ים בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֖מֶן חֲצִ֥י הַהִֽין: י וְיַ֛יִן תַּקְרִ֥יב לַנֶּ֖סֶךְ חֲצִ֣י הַהִ֑ין אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: יא כָּ֣כָה יֵּֽעָשֶׂ֗ה לַשּׁוֹר֙ הָֽאֶחָ֔ד א֖וֹ לָאַ֣יִל הָֽאֶחָ֑ד אֽוֹ־לַשֶּׂ֥ה בַכְּבָשִׂ֖ים א֥וֹ בָֽעִזִּֽים:
ויש לשאול מדוע מיד אחרי חטא המרגלים נצטוו ישראל שבבואם לארץ יקריבו קרבן עולה, מנחת סולת ויין לנסך? נראה לי לחדש ש"קרבן" לשון זכר, בזכות משה כנגד המן. "מנחה" שהוא בלשון נקבה, בזכות מרים כנגד הבאר. וה"נסך" שהוא של יין נוזלי, בזכות אהרן כנגד ענני הכבוד שהעננים נוצרים מהתנדפות של נוזלים.
מה ההבדל בין כבש, לשה ולאיל? פירש רש"י בפרק טו, יא שכבש ושה הם בתוך שנתם. אבל איל נקרא כשהוא בר מצוה שמלאו לו י"ג חדשים ויום אחד.
יב כַּמִּסְפָּ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשׂ֑וּ כָּ֛כָה תַּֽעֲשׂ֥וּ לָֽאֶחָ֖ד כְּמִסְפָּרָֽם: יג כָּל־הָֽאֶזְרָ֥ח יַֽעֲשֶׂה־כָּ֖כָה אֶת־אֵ֑לֶּה לְהַקְרִ֛יב אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: יד וְכִֽי־יָגוּר֩ אִתְּכֶ֨ם גֵּ֜ר א֤וֹ אֲשֶׁר־בְּתֽוֹכֲכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָשָׂ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשׂ֖וּ כֵּ֥ן יַֽעֲשֶֽׂה: טו הַקָּהָ֕ל חֻקָּ֥ה אַחַ֛ת לָכֶ֖ם וְלַגֵּ֣ר הַגָּ֑ר חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם כָּכֶ֛ם כַּגֵּ֥ר יִֽהְיֶ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: טז תּוֹרָ֥ה אַחַ֛ת וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר אִתְּכֶֽם: יז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: יח דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה: יט וְהָיָ֕ה בַּֽאֲכָלְכֶ֖ם מִלֶּ֣חֶם הָאָ֑רֶץ תָּרִ֥ימוּ תְרוּמָ֖ה לַֽיהוָֹֽה: כ רֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵכֶ֔ם חַלָּ֖ה תָּרִ֣ימוּ תְרוּמָ֑ה כִּתְרוּמַ֣ת גֹּ֔רֶן כֵּ֖ן תָּרִ֥ימוּ אֹתָֽהּ: כא מֵֽרֵאשִׁית֙ עֲרִסֹ֣תֵיכֶ֔ם תִּתְּנ֥וּ לַֽיהוָֹ֖ה תְּרוּמָ֑ה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם: כב וְכִ֣י תִשְׁגּ֔וּ וְלֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶֽׁה: כג אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה אֲלֵיכֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה מִן־הַיּ֞וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה וָהָ֖לְאָה לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם: כד וְהָיָ֗ה אִ֣ם מֵֽעֵינֵ֣י הָֽעֵדָה֘ נֶֽעֶשְׂתָ֣ה לִשְׁגָגָה֒ וְעָשׂ֣וּ כָל־הָֽעֵדָ֡ה פַּ֣ר בֶּן־בָּקָר֩ אֶחָ֨ד לְעֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה וּמִנְחָת֥וֹ וְנִסְכּ֖וֹ כַּמִּשְׁפָּ֑ט וּשְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽת: כה וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַל־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְנִסְלַ֣ח לָהֶ֑ם כִּֽי־שְׁגָגָ֣ה הִ֔וא וְהֵם֩ הֵבִ֨יאוּ אֶת־קָרְבָּנָ֜ם אִשֶּׁ֣ה לַֽיהֹוָ֗ה וְחַטָּאתָ֛ם לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה עַל־שִׁגְגָתָֽם: כו וְנִסְלַ֗ח לְכָל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם כִּ֥י לְכָל־הָעָ֖ם בִּשְׁגָגָֽה: כז וְאִם־נֶ֥פֶשׁ אַחַ֖ת תֶּֽחֱטָ֣א בִשְׁגָגָ֑ה וְהִקְרִ֛יבָה עֵ֥ז בַּת־שְׁנָתָ֖הּ לְחַטָּֽאת: כח וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַל־הַנֶּ֧פֶשׁ הַשֹּׁגֶ֛גֶת בְּחֶטְאָ֥ה בִשְׁגָגָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: כט הָֽאֶזְרָח֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם תּוֹרָ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם לָֽעֹשֶׂ֖ה בִּשְׁגָגָֽה: ל וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶֽׁר־תַּֽעֲשֶׂ֣ה ׀ בְּיָ֣ד רָמָ֗ה מִן־הָֽאֶזְרָח֙ וּמִן־הַגֵּ֔ר אֶת־יְהוָֹ֖ה ה֣וּא מְגַדֵּ֑ף וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ: לא כִּ֤י דְבַר־יְהוָֹה֙ בָּזָ֔ה וְאֶת־מִצְוָת֖וֹ הֵפַ֑ר הִכָּרֵ֧ת ׀ תִּכָּרֵ֛ת הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא עֲוֹנָ֥ה בָֽהּ: לב וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת: לג וַיַּקְרִ֣יבוּ אֹת֔וֹ הַמֹּֽצְאִ֥ים אֹת֖וֹ מְקשֵׁ֣שׁ עֵצִ֑ים אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶֽל־אַֽהֲרֹ֔ן וְאֶ֖ל כָּל־הָֽעֵדָֽה: לד וַיַּנִּ֥יחוּ אֹת֖וֹ בַּמִּשְׁמָ֑ר כִּ֚י לֹ֣א פֹרַ֔שׁ מַה־יֵּֽעָשֶׂ֖ה לֽוֹ: לה וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָאִ֑ישׁ רָג֨וֹם אֹת֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶֽה: לו וַיֹּצִ֨יאוּ אֹת֜וֹ כָּל־הָֽעֵדָ֗ה אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֛וֹ בָּֽאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹ֑ת כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: לז וַיֹּ֥אמֶר יְהוָֹ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: לח דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹֽרֹתָ֑ם וְנָֽתְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת: לט וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת יְהֹוָ֔ה וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹ֨א תָת֜וּרוּ אַֽחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַֽחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַֽחֲרֵיהֶֽם:
בפרק ג' של פרקי אבות: "עקביא בן מהללאל אומר דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". נאמרו בתורה ג' פעמים המלה "וראיתם". פרעה אמר למילדות "וראיתן על האבנים" כנגד מאין באת. במרגלים נאמר "וראיתם את הארץ מה היא" כנגד לאן אתה הולך. ובפרשת ציצית נאמר "וראיתם אותו" כנגד לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.
”וראיתם אותו“ יש לפרש שהכוונה לפתיל התכלת, הדומה לים וכו' ואפשר לפרש שהמדובר על הקב"ה המצוה על הציצית ובכך נזכור את כל תרי"ג המצוות.
מ לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֑י וִֽהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵאלֹֽהֵיכֶֽם: מא אֲנִ֞י יְהוָֹ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
פרשת ציצית
פרשת "שלח לך" פותחת בפרשת המרגלים ומסיימת בפרשת ציצית, שהיא שקולה כנגד כל מצוות התורה, ושלכאורה אין לנו טעם הגיוני בהבנתה. וכדלהלן:
התורה מצווה "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. והיה לכם לציצית, וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם…". איך נזכור על ידה את כל מצוות התורה ונקיימם?
רש"י ז"ל רמז לנו במלים "וזכרתם את כל מצוות ה'", שהגימטריה של ציצית הוא שש מאות, וכשתצרף להם שמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג, כנגד תרי"ג מצוות. והיא תשובה על דרך הרמז, אך רחוקה היא מהפשט.
בגמ' מנחות מג: "תניא היה ר"מ אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד. שנא' "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" וכתיב "כמראה אבן ספיר דמות כסא".
ופירש"י שם בד"ה "דומה לים – פי' שנעשו בו נסים לישראל. ורקיע לכסא הכבוד – ומכיר ע"י התכלת היושב על כסא" וכפי שהוגה שם ע"י הב"ח ז"ל.
א) ולכאורה יש לשאול, מדוע לא צונו ית' לבור דרך קצרה יותר, לתלות על הבגד אבן ספיר, כדי שנזכור עי"ז את כסא הכבוד, דכתיב "כמראה אבן ספיר דמות כסא", כמו המצוה לאכול מצה זכר לחפזון, להשים זרוע על הקערה זכר לקרבן פסח, או גם ללא אבן ספיר מדוע לא נצטוינו להיישיר מבטינו על הרקיע שהוא יזכירנו את כסא הכבוד? ולמה צריכים את התכלת והים? ומדוע עלינו ללכת סחור סחור, מתכלת לים, לרקיע, וסוף כל סוף אל כסא הכבוד? וההפסד בשרשרת ארוכה זו הוא שיתכן שמעולם לא נגיע אל המטרה הנכספת שהיא כסא הכבוד, מחמת הדרך הארוכה. ובמה שונה מצות ציצית מכל יתר המצוות הבאות לעורר את כח הזכרון?
ב) ועוד, שהרי אין כמעט בנמצא מי שילבש ציצית וידמיין על ידה את כסא הכבוד, ונמצא לדבריו העיקר שהוא התכלית, חסר מן הספר שהיא המחשבה וכח הדמיון.
ג) ועוד, שהאסוציאציה שהציע לנו ר"מ, שתוביל אותו לעיין בכח מדמה בכסא הכבוד צריכה עיון. שהרי כפי הידוע אסור לחקור במעשה מרכבה, ומדוע א"כ לא חשש ר"מ שמא ע"י כל אותן האסוציאציות יבוא לחקור במעשה מרכבה?
ד) ועוד, שעל הפסוק "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם" – אומרת הגמ' "תניא, … מלמד שראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה". צריך להבין מה הקשר בין זכרון כסא הכבוד לזכרון המצוות? ואיך יתכן שע"י הציצית נזכור את כל מצוות ה'? מה גם שעל ידה נזכה לקיים אותם?
ה) ועוד קשה, שמהפסוק נראה שהמטרה האחרונה של מצות ציצית היא עשית המצוות, "וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". והרי קיום מצוה זו של לבישת הציצית, היא מטרה בפני עצמה, שהיא אחת מתרי"ג מצוות, ומדוע צריך את כל אותן האסוציאציות המזכירות לנו את כסא הכבוד? ובמה שונה מצוה זו מכל מצוות התורה, שעצם קיומה אינה המטרה הנכספת?
ו) ועוד צריך להבין, אם המטרה היא זכירת המצוות, מדוע אם כן ציצית היא חובת גברא ולא חובת מנא, שהרי אם יש לו ציצית בארון אינו מחוייב לתלות בה ציציות, וגם אם יש בה ציציות אינו חייב ללבשה, וכל עוד שהוא אינו לובש בגד של ד' כנפות אין עליו חיוב במצוה זו. ובמה שונה מצוה זו ממצות תפילין, מזוזה וס"ת?
ז) ועוד, מדוע רק בגד יום חייב בציצית ולא בגד לילה? ואי משום דכתיב "וראיתם אותו", היא גופא קשיא, מדוע שונה מצוה זו שמתחייב בה רק בזמן ראיה?
ח) ועוד קשה מדוע היום שאין לנו פתיל תכלת, עדיין מחוייבים אנחנו במצות ציצית? והרי התורה הכתיבה כביכול מצוה אחת שלמה "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית", משמע שהציצית שהם שבעת החוטים יחד עם פתיל התכלת מהווה מצוה אחת "והיה לכם לציצית", ומדוע אם כן אין האחד מעכב את חברו? ואין להשוות מצוה זו לתפלין של יד ותפלין של ראש, כיון שכל אחד מהם הוא מצוה בפני עצמה, ויש לה ברכה פרטית בפני עצמה. אבל ציצית בלי חוט תכלת אין המצוה בשלמותה.
ט) ועוד צריך להבין מדוע חוט של צמר פותר כל מין בגד. אבל אם אינו של צמר חייב לתלות בה חוטין שיהיו בדוקא ממין הכנף?
י) ואחרון חביב אף על גב שמצות ציצית נחשבת בין המצוות שאין להן טעם, מ"מ מצוה עלינו לתור אחרי טעם שיאיר את עינינו. מדוע נצטוינו לתלות חוטים דוקא בבגד של ארבע כנפות, ולא של שלוש או של חמש או של יותר כנפות? ומה הקשר בין החוטים הלבנים לחוט התכלת.
ואשיב על אחרון ועל ראשון כאחת. נ"ל שהסיבה שהתורה חייבה לתלות פתילים דוקא בבגד של ד' כנפות כי הוא סמל של גאוה, שהלובשו, כביכול חולש על ד' כנפות העולם. ומה מביאו לחשוב מחשבות זרות כאלו? בדרך של אסוציאציה, שהרי בכח הדמיון יכול האדם להרקיע שחקים. בכח הדמיון אין מושגים של זמן, תחום, מקום או מרחק. בכח הדמיון, ישוה בנפשו שאם ילך עם כל קצה של כנף עד התחום האין סופי, נמצא הוא חולש על עולם ומלואו על כל ארבע קצותיו, ויבוא לדמות עצמו למלכו של עולם. בדומה למה שאנחנו מדמיינים במלה "אחד" שהוא אחד בארץ ובשבעת הרקיעים שלמעלה מאתנו ובד' רוחות השמים.
בכדי להסיר מעליו את כח הדמיון השלילי הזה, השתמשה התורה בכח דמיון חיובי, וגם כן בדרך של אסוציאציה "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם" ולמה פתיל תכלת? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד. שנא' "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" וכתיב "כמראה אבן ספיר דמות כסא".
עוד נ"ל שכיון שבגד של ד' כנפות נחשב בגד של גאוה בכח הדמיון, צוותה התורה מצוה שהיא בגדר "סור מרע". "להקדים רפואה למכה", לתלות על הבגד פתילים, שעל ידם יטשטש את כח הדמיון המביאו לידי גאוה. וכיצד מצליחים הפתילים לעשות זאת? הפתילים מטשטשים את נקודות הקצה, את רעיון התחום המניע אותו להרחיק לכת, להוסיף ולחקור מעל ומעבר אותו תחום, ולמנוע את שאיפתו להגיע לאין סוף. זוהי גם הסיבה הרעיונית שבהלכה, האומרת שהפתילים חייבים להיות ממין הכנף, כי אם הם שונים מהבגד אינם מבטלים את הבגד שהוא חשוב יותר מהפתילים הזרים. שונה הוא פתיל של צמר שפותר כל מין של בגד, שמתוך חשיבותו של צמר, נמשך כל הבגד אחר פתיל הצמר, ומניח את מחשבתו מן הבגד. וזה מיישב את שאלה ט' דלעיל.
"ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", פתיל זה הוא בגדר "ועשה טוב". הוא פועל על כח דמיונו להזכיר לו מי הוא בעל הבירה ומנהיגה ומי בורא קצות הארץ. בעוד כח הציצית הוא בגדר "לא תעשה", "אל תתגאה"! פתיל התכלת פועל בכח "קום ועשה", "זכור את בוראך"! דע את אלהי אביך ועבדהו! בעוד כחם של הפתילים הוא למנוע את כח דמיונו השלילי, העשוי להביאו לידי גאוה, כחו של התכלת הוא לחזק את כח דמיונו החיובי, להביאו לידי הכרה בבורא העולם. ולכן אין האחד מעכב את חברו.
מעניין שההרחקה מהרע והתחבולות להתרחק ממנו חייבים להיות חזקים שבעתיים מהמצוות שהם בבחינת ועשה טוב. שהרי ישנן שבעה פתילים לבנים לעומת פתיל אחד של תכלת. ללמד שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. בראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין. ואמנם לא כל אדם זוכה להתקרבות בבחינת ועשה טוב גרידא. "ראיתי בני עליה והנם מועטים".
מחלת הגאוה קשה מכל מחלות הרוח ומכל המידות הרעות שניתן לשער, בשל כך מעלתו של משה היתה "ומשה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" ואמרו ז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה", החולה במחלה זו פורק מעליו עול מצוות ועול מלכות שמים, שהרי מי בכוחו להכתיב לו מה לעשות, הרי הוא עצמו הכל יכול. מצות ציצית הינה התרופה היעילה ביותר לריפוי המחלה, והיא כוללת אנטי-ביוטיקה מחד, וויטמינים מאידך.
שבעה חוטי הציצית מחד, ופתיל התכלת מאידך. לכל חוט משבעת החוטים יש ג"כ קצה ואמנם אותו קצה הולך ומתנדנד, דומה הוא לאותו חיידק חלוש, ואמנם כל שבעת החוטים החלושים ביחד מצליחים להתגבר על אותו נגיף גאוותני המיוצג ע"י הבגד של ד' כנפות. זו היא האנטי-ביוטיקה, זוהי בחינת "סור מרע". ואמנם את הויטמינים הרוחניים מקבלים בדרך אחת ויחידה, דרך הפתיל של תכלת שעל ידו הוא זוכה לראות בגאונו של עולם, ומתוך כך מגיע לידי שפלותו ביחס אליו יתברך, ומתוך כך מקבל על עצמו עול מלכות שמים ועול מצוות, שמחסנות אותו בדיוק כמו הויטמינים לגוף. וכן איתא "רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".
עפי"ז זכינו ליישב שאלה ח' דלעיל, להבין מדוע מצות ציצית ומצות פתיל תכלת נחשבות כל אחת מהן כמצוה בפני עצמה, ואין האחת מהן מעכבת את חברתה.
וכן הובהרה לנו התשובה לשאלה ו' דלעיל, מדוע מצות ציצית היא חובת גברא ולא חובת מנא, כי לא שייך ענין של גאוה כשהציצית שוכבת בארון, ואין צורך לתרופה נגד הגאוה, אלא בזמן שהבגד מקיף אותו מארבע קצותיו.
נמצא שע"י הציצית יגיע המקיים את מצות ציצית להבטחת התורה לזכור את כל מצוות התורה ואיך? ניתן להבין זאת בשתי הבחינות דלעיל סור מרע ועשה טוב:
א) הציצית מרמזת על דחיית הגאוה וקניין הענוה והשפלות. שרק בכך זוכים לקבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, כי מי שמתגאה עליו ית' איך יקבל מרותו ואיך ישמור מצוותיו וכל שכן חקותיו?
ב) מצות ציצית מלמדת אותנו את שביל הזהב בקיום תורה ומצוות. מצוה זו היא אב לכל המצות ללמד ששתי הבחינות סור מרע, ועשה טוב כחן יפה לא רק למצות ציצית אלא לכל מצוה ומצוה ממצוות התורה. ואכן זוהי דרכה של תורה קודם חייב אדם לנער עצמו מהרע, ורק אז יוכל להגיע למדרגה הנעלה של עשית הטוב, של פתיל התכלת.
בבחינה זו של סור מרע ועשה טוב קדמה פרשת סוטה לפרשת נזיר – הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין. ואמנם חז"ל שינו מדרך התורה, וסידרו בתלמוד את מסכת נזיר קודם מסכת סוטה. מדוע?
ונראה שחז"ל ראו שקשה לאדם להבחין במהותו של הרע לדעת לברוח ממנו, ולכן הציעו לו לעשות טוב אף בטרם שהסיר את הרע מקרבו. ובלשונם "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש". ולכן מצינו מצוות רבות בתורה שלכאורה אי אפשר לקיימן עד שיכשיר האדם את עצמו קודם עשית המצוה, אך חז"ל הורו לנו לא להמתין עד שיוכשר האדם אלא יעשה טוב וממילא יגיע לבחינת סור מרע. כך למשל בעל קרי מותר בקריאת שמע, בתפלה, ובדברי תורה אף טרם שיטבול. והאדם מצווה להתפלל אף שאינו מבין את פירוש המלות, וחייב לקיים את כל מצוות התורה אף על פי שאינו מבין את טעמם. ואף על פי שנאמר בברכות יז. "וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא" בכ"ז "אמר רב יהודה אמר רב" בפסחים נ: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ולכן שינו חז"ל בסדר הש"ס וסידרו את מסכת נזיר קודם מסכת סוטה, משתי סיבות ללמד:
א) שעצם עשית הטוב מרסנת ומחזקת אותו ומרחיקה ממנו את הרע. מתוך שלא לשמה בא לשמה.
ב) אם ימתין האדם עד שיסיר את הרע, שמא לא יגיע לידי עשית הטוב עד עת זקנתו או אפשר שלעולם לא יזכה לכך.
לפי האמור יש לפרש שמצות ציצית היא אב טיפוס לכל מצוות התורה באופן קיומה, ולאו דוקא לכל מצוות התורה שבעצם. אלא "וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". וזכרתם את מוסר מצות הציצית ליישם אותה בכל מצוות התורה להשתדל להשליט תחילה את מידת הענוה והביטול העצמי, ואחר כך לבצע את כל המצוות בהצנע לכת ולא בגאון.
עוד אפשר לפרש ע"ד הדרש ששבעת החוטים הלבנים מייצגים את השגחתו ית' על כל שבעים אומות העולם, וחוט התכלת שכורך את כל חוטי הלבן מסמל את השגחתו הפרטית על עמו ישראל שכל העולם נושם וחי בגינו.
הגי' של "ציצית" בצירוף ח' חוטין וה' קשרים עולים תרי"ג ורומזים לתרי"ג מצוות התורה כדלעיל. הכריכות כמנין הוי"ה כמנהג האשכנזים, ומנהג הספרדים לכרוך ל"ט כריכות ז', ח', י"א, י"ג שעולים לגי' של ה' אחד. בעטיפת הציצית מוקף האדם בנותן התורה ובמצוותיו, ומתוך כך מגיע לידי שפלות וענוה, והוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים.
ובזה יובן גם טעם הכתוב "וראיתם אותו" – שרק בגד יום חייב בציצית, ולא בגד לילה. כי בטבעו של החשך להפחית מהאדם את מידת הבטחון העצמי שבו, שכן אין ראייתו שולטת אפי' במרחק של כברת ארץ לפניו, על אחת כמה וכמה שאין דמיונו שולט בריחוק מקום, וממילא החשך מונע ממנו להתגאות. ובזה תתישב גם שאלה ז'.
והנראה בעיני דהטעם שאסור לאדם להרהר במעשה מרכבה ובכסא הכבוד הוא, שמא יבוא לידי כפירה בכח גאוותו, אבל לאחר שמילא את כרסו בענוה, אדרבא, מצוה עליו להרהר בכסא הכבוד, כי על ידי זה יגיע לשיא הענוה. ולכן הציע רבי מאיר להרהר מתוך הסתכלותו בתכלת בים האין סופי הדומה לו בצבעו, ויסע במרכבת הדמיון באותו כח האין סוף של הים עד שיעלה לרקיע הדומה בצבעו לים – ושגם הוא אין סופי, וכאשר ייגע עצמו בדמיונו העשיר בשני כוחות אלו, וינסה לחקור אותם יווכח שאינו אלא תולעת ולא איש, ויהמה רוחו "מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך". ומתוך כך יגיע לידי הכרה בהירה וברורה מעל ומעבר לכל ספק על אפסותו המוחלטת, ולידי הכרה בהירה כשמש בצהרים בבורא העולם, על ידי זה שאם לא היה בכחו לחקור את הים ואת הרקיע, כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שאין לו מקום לחקור את כסא הכבוד. ויכניע את כל כולו לבורא העולם ולקיום מצוותיו. וזוהי תשובה לשאלות ב', ג' וד' דלעיל.
בהתבוננות יתר על התכלת הדומה לים והים הדומה לרקיע. באמת לא זה ולא זה הם בצבע תכלת שהרי כשנקח מהים ספל מים לא יהיה צבעם אלא לבן ולא תכלת. כיוצא בזה כשנעלה במטוס לרקיע נראה שאינו בצבע תכלת אלא בצבע לבן. אבל ממרחקים אפשר לראות את צבע התכלת בים וברקיע ללמד שהים והרקיע דומים לכיסא הכבוד שאף על פי שמרחוק נראה לבני האדם שישנם שינויים למעלה שלעיתים הקב"ה שמח או עצוב, שיש לו יד או רגל שהוא יושב או עומד שיש לו תואר מסויים כפי שהתורה והנביאים מתארים אותו כלשון בני האדם. אבל באמת הוא ללא כחל וללא סרק, אינו נתון לשינוי, ואין לו צורה או צבע וכיו"ב וכל שינוי שאנחנו מיחסים אליו אינו אלא בנו כלפיו.
"וזכרתם את כל מצוות ה'" שונה הוא זכרון זה מזכרונות ניסי העבר כיציאת מצרים וכדומה, המהווים זכירה של מאורע הסטורי מסויים שלצורך זכרונם די בחפץ מסוים המזכיר את המאורע כדי לחוש את מהותו. שונה הוא זכרון זה שבמצות ציצית שהוא דורש מאתנו כח דמיון עשיר מלווה במחקרים מרחיקי לכת המובילים אותנו צעד אחר צעד להכרה בבורא העולם, ובערכן הבלתי ישוער של המצוות המהוות את הגשר היחידי שדרכן נוכל להתקרב אל הבורא ית'.
יש להתבונן ביחס שבין שבעת חוטי הציצית לבין פתיל התכלת. כאמור לעיל, בגד בן ארבע כנפות החולש על ארבע כנפות הארץ הוא לכאורה בגד שמסמל גאוה. שבעת חוטי הציצית מבטלים את אותן גבולות שבד' רוחות העולם, וממילא חש הלובשו רגשי ענוה ושפלות ביחס לבורא העולם. ובשלב זה יש בכחו לקלוט כחות רוחניים נשגבים, זה מתבטא בתחילה באותו פתיל של תכלת החולש על פני ימים ונהרות, על פני השמים וכל צבאם, ורואה בדמיונו העשיר את גדולת הבורא ית'. מעמד נשגב זה מוביל אותו למדרגה הנעלה של זכרון המצוות החבויים בשורשי נשמתו, ונמשכים אחריו כמגנט. הרעיון מתבטא בכך שהוא מתחיל להתבונן. ההתבוננות האיטית מביאה אותו לפתחו של אולם ואל כסא הכבוד שהוא המטרה.
עוד נראה לי ששבעת החוטים רומזים לשבעת הספירות חג"ת נהי"ם המרמזות לשכינה הנמשכת בעולם, ואילו חוט התכלת רומז לקב"ה. וכשהם קשורים ביחד הם מרמזים לייחוד קוב"ה ושכינתיה. ועפי"ז יתבאר איך ע"י מצות ציצית נזכה ל"וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם", וזה כמובן ע"י אותו חוט תכלת הדומה לים, הדומה לרקיע, הדומה לכסא הכבוד. שעל ידי ההתבוננות העילאית בו ית', יגבר חפצינו להתקרב אליו, וממילא נזכור את כל מצוות ה', שרק על ידם נוכל לממש את מאויינו.
ארבע כנפות הציצית בד‘ רוחות מורה כי הן חולשות על ד‘ רוחות העולם בעוד הציצית שולטת על כולן, באותו יחס שהלב שולט על כל חלקי הגוף. והטעם, כי הציצית היא הלב של כל העולם התחתון וגם של כל העולמות העליונים, כי היא תלויה בלב העליון, והלב מקורו בחכמה העליונה.
ומדוע צוותה התורה ליתן את פתיל התכלת על הציצית? כיון שאסור להסתכל בחוטים הלבנים שהם מייצגים את השכינה, לכן צוותה התורה ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ולא נא‘ ונתנו על הכנף פתיל תכלת ללמד שפתיל התכלת מכסה את כל החוטים הלבנים שלא יסתכלו בהם. ועי"ז נשריש בלבנו יראת ה‘.
העולה מכך, שבימינו שאין תכלת ומסתכלים בשכינה המרומזת בחוטים הלבנים היא הגורמת לחוסר יראת שמים. לפיכך אמרו בעידנא דמשיחא חוצפה יסגי.
בכח פירושינו זה ברורים הדברים מאליהם שע"י מצות ציצית נזכה ל"וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם", דוקא ע"י חוט התכלת הדומה לים, הדומה לרקיע, הדומה לכסא הכבוד. שעל ידי ההתבוננות העילאית בו יגבר חפצינו להתקרב אליו ולזכור את כל מצוות ה' אחת לאחת, כי רק על ידי זה נוכל לממש את מאויינו. ונמצא שמצות ציצית שונה היא מכל מצוות התורה שהן מצוות "שבעצם", שונה היא מצות ציצית, שמטרתה היא לא רק גופא של מצוה, אלא ללמד את המושג של "סור מרע ועשה טוב"! הסרת הגאוה וקניית הענוה שעל ידה נזכה לקיים את כל מצוות הבורא ית'. וזה מיישב את שאלה ה' דלעיל.
עוד נראה לפרש שמצות ציצית היא אב טיפוס, שבאה ללמד על האיכות שבאופן עשיית כל המצוות, לבצע אותן בהצנע לכת ולא בגאון. ובשל כך אין היא רק מצוה "שבעצם", אלא היא באה ללמד על הכלל. לפירוש זה מצות הציצית מזכירה לנו באופן אוטומטי את חובתינו לזכור את המוסר הנלמד ממצות הציצית וליישם אותה בכל המצוות האחרות.
איתא בזהר פרשת שלח לך "וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם". איך תמומש זכירה זו? מסביר המדרש שהתכלת דומה לים והים לרקיע והרקיע לכסא הכבוד, תהליך ארוך זה אומר דרשני. איך נגיע עי"ז לזכור את כל מצוות ה'? ואפילו אילו יכולנו להגיע סוף סוף לכסא הכבוד ע"י התכלת, איך בימינו שאין תכלת נזכור ע"י הציצית את כל מצוות ה'? הזהר הק‘ מסביר ”וראיתם אותו“ – את בורא העולם לדעת שממנו באים העונשים. ועל ידי זה נזכור לקיים את מצוותיו ולא נבוא כלל לכלל עונש. ומוסיף הזהר שהמלה “ציצית“ מזכירה לנו את המלה “ציץ“, שהמסתכל בו מכפר על עזות מצח. ואמנם הציץ הוא בבחינת זכר ובו מתעטר הכהן הגדול והוא סימן לעולמות העליונים. לעומת זאת הציצית היא בבחינת נקבה, והיא סימן למלכות בעולמות התחתונים ובה מתעטר כל יהודי.
ובענין התכלת אומר הזהר הטעם שנקרא ”ים כנרת“ על שם המלכות ועל שם דוד המלך, שכנור היה תלוי מעל מטתו, שהיה מתנגן מאליו. ועל שם ה"כנור" נקרא ”ים כנרת", וזה היה סודו של דוד המלך. וישנו דג אחד בים כנרת שמצבעו עושים את התכלת לצורך פתיל התכלת שבציצית, שנאמר "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" והוא החוט שזיכה אברהם אבינו לבניו אחריו דכתיב "מחוט ועד שרוך נעל" עיין רש“י שם. והשם "תכלת" בא להזכיר את כסא הכבוד, שהוא "תכלית" הכל.
ונ"ל להסביר את דברי הזהר מבחינה רעיונית שכשם שכנורו של דוד היה מתנגן מאליו כך גם הציצית פועלת את פעולתה מאליה. והתכלת שנלקח מצבעו של הדג שבים כנרת מזכיר לנו את כסא הכבוד. ואכן הרואה את ים כנרת מראש ההר מבחין בצבע תכלת מרהיב ביופיו ויתכן שיש לאותו דג השפעה על אותו צבע.
נאמרה זכירה בציצית "וראיתם אותו וזכרתם". ונאמרה זכירה בעמלק "זכור את אשר עשה לך עמלק", יש להתבונן בקשר שבין שתי זכירות אלו. בזכירת עמלק, ראוי לדעת מיהו עמלק ומה הן תכונותיו בכדי שנדע איך להלחם בו. ובזכירת המצוות ראוי להתבונן בראיית הציצית לזכור על ידה את הדרך הראויה לקיים את כל המצוות כדלעיל על דרך סור מרע ועשה טוב.
עוד יש לומר שחוטי הלבן רומזים למדת הרחמים ואילו חוט התכלת רומז למדת הדין. אי נמי חוטי הלבן רומזים לאהבה, וחוט התכלת רומז ליראה. גם בזכירת עמלק ישנם שני האספקטים הנז' "זכור את עשה לך עמלק וגו' ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", שהוא כביכול מטה זעמו ית' ויש לך לירא מפניו ית', שלא יבוא עמלק להכותך. מאידך מצות "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" מזכירה לנו בכל רגע את אהבת ה' אותנו שאינו חפץ להענישנו.
מחה תמחה את זכר עמלק – "וראיתם אותו וזכרתם"
לעמלק ישנן שתי תכונות. האחת שהוא נחשב מטהו של הקב“ה כנגד ישראל כשהם חוטאים. ובהם השתמשו המרגלים להפחיד את ישראל ולהניאם מכיבוש הארץ "עמלק יושב בארץ הנגב". גם הקב"ה התרה במעפילים שישבו בקדש לבל יהינו לעלות נגד רצונו ית' ”כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב“. משל לבן שחטא לאביו, והשליכו לכלב ונשכו, בכל פעם שמוסיף לחטוא מראה לו את דמות הכלב שנשכו. הכלב הנושך הוא עמלק. רמז לכך העיר לי חתני היקר שיחי‘ הרב יהושע פאלק אלימלך מרדכי רודף נ“י, בתוך כדי דבור, שבתוך המלה ”עמלק“ מונחת המלה ”מקל“.
דמות הנחש שהיו צריכים להרתע מפניו, היתה בדיוק אותה דמות שהחייתה אותם בנחש הנחושת ”והיה כל הנשוך וראה אותו וחי“. הכיצד? אלא שכשראה את הנחש בא לידי פחד ואימה ואז היה מתפלל לפניו ית‘ והיה מצילו ממות. נמצא שהגורם לו לעבוד את ה‘ ולקיים את מצוותיו בכל זמן היא אותה רצועה של האב שמפחידה אותו כאשר הוא סוטה מן הדרך.
תכונתו השניה של עמלק היתה שמרוב שנאתו לישראל היה מוכן לאבדם אפי' במחיר שגם הוא יאבד עמהם, וכאיתא במ"ר על הפ‘ ”אשר קרך בדרך“, שישראל היו כקדרה רותחת שהכל פוחדים ליכנס לתוכה מחשש שיכוו, בא עמלק ונכנס לתוכה, על אף שידע שיכווה, במטרה לקרר את המים הרותחים, ולהפשיר את פחדם של העמים מלהלחם בישראל, כי הם ראו שה‘ נלחם להם.
ולפי זה מה קרה בימינו? הרי הכל רואים שה' נלחם להם ומנצחים בניסי ניסים, ומדוע א"כ עמלק לא נרתע מלהלחם נגדם? אלא ברור שפרצופו של עמלק משתנה ביחס לישראל עצמם, שכאשר ישראל רואים שהם לא יכולים לנצח בעצמם, ומתוך יאוש הם מנצחים, אז הם מכירים בניסים והנפלאות שפוקדים אותם כפי שאנחנו חווים יום יום, ומכירים בכך שה' הוא הנלחם להם, ואז גם כל האומות פוחדות מהם כפי שמתואר בפסוקים "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען", וכפי שתיארה זאת רחב למרגלים של יהושע.
אבל כאשר ישראל חושבים שהם חזקים וחכמים יותר מן האומות ומניפים בידם לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה "כל הכבוד לצה"ל", ולא מכירים בכך שה' הוא הנלחם להם, ממילא גם מטהו של עמלק צריך להיות יותר חזק ומפחיד מחשש למלחמה אטומית כוללת, ואז כל עם ישראל מתפללים וזועקים לישועתו ית' ורק אז זוכים לראות שה' הוא הנלחם להם למגר בשדה הקרב גבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, מעצמות כבירות ביד קומץ קטן יחסית של יהודים לנצח מעצמות כבירות כמו אירן וגרורותיה, החיזבאלה, החמס, החותים, סוריה ולבנון. ולמגר אויבים מושבעים בשדה המדיני כולל את האו"ם שמגנה את ישראל פעם אחר פעם על תקיפותיה. ונגד האיחוד האירופי בשנאתם העיוורת לישראל, ולנצח את השמאל היהודי שבכל העולם ובעיקר בתוך ממשלת ישראל אז אין מי שלא רואה איך לא רק "כימי צאתך מארץ מצרים" הראנו נפלאות, אלא הרבה למעלה מזה. באופן שאין מי שיכול להכחיש את המציאות הניסית שבה אנחנו חיים.
נקודה נוספת חשובה ביותר היא עצם העובדה שהתורה נתנה סימנים מובהקים לעמלק, בכדי שנדע לקיים בו גם בימינו את מצות מחית עמלק שעל פי שתי התכונות הנז' קל להחליט בוודאות שגזע האירי האירני הוא ללא ספק זרע עמלק והפלשתינים המתאבדים גרורותיהם של אירן, כמו הגרמנים הנאצים ימ“ש כולם מזרע עמלק. והראיה לכך שהרי אין אחד מהם שכן לישראל. לא הצרנו את צעדיהם ולא היזקנו להם בשום דרך, בו בזמן שכל מאוויהם הוא אך ורק להשמיד את עם ישראל באשר הם, ואפילו אם הם יודעים שגם הם עצמם וכל עמם יהרגו בפצצה גרעינית שיפציצו בה את ישראל, ואפילו אם הם יודעים שכל אחיהם המוסלמים וכל תושבי המזרח התיכון ימותו מאותה פצצה לא מעלה ולא מוריד מרצונם. רצון עמוק זה להשמידנו הוא הסימן המובהק ביותר שמלחמה זו אינה רק מלחמת קיום, אלא מקיימים בה את מצות מחית עמלק.
ובאותה בחינה של זכירת עמלק, היא הזכירה בציצית. ”למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי" זכירת עמלק גוררת אותנו למחשבה איך למחותו כמו זכירת התכלת שבציצית גורמת למחשבה איך לקיים את כל המצוות. מעניין שמאות ואלפי חיילים בשדה הקרב אימצו לעצמם את מצות הציצית אפילו אם אינם חובשים כיפה לראשם. נלמד מכך שהציצית משפיעה מבחינה רוחנית על המקיימה כמו המזוזה השומרת על הבית בפתח הדלת.
.
דרשות
המרגלים ששלח משה ביחס למרגלים ששלח יהושע
יש לתמוה איך לא חשש יהושע לשלוח מרגלים. מאחר שהוא עצמו היה אחד מי"ב המרגלים וראה את התוצאות השליליות שבשליחותם?
ונראה שמטרת המרגלים ששלח יהושע שונה היתה מזו ששלח משה ולכאורה איך נתקיימה שליחותם? שהרי מיד כשהלכו נתפסו, ושהו בביתה של רחב שבחומה היא יושבת, ולא הגיעו אלא עד החומה, ותטמנם בפשתי העץ הערוכות לה על הגג, והודיעה להם אח"כ להחבא ג' ימים ורק לאחר מכם ללכת לדרכם, ולא מצינו שהלכו כלל לרגל את הארץ, אלא מיד חזרו ליהושע.
ראיתי בזה פירוש מאלף להרלב"ג שפירש שישנם שני סוגי מרגלים. המרגלים ששלח משה משימתם היתה לרגל את הארץ על כל האספקטים כדלהלן:
”וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַֽעֲלִיתֶ֖ם אֶת־הָהָֽר: וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶֽחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַֽמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־רָֽב: וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַֽבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים: וּמָ֣ה הָ֠אָ֠רֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֶֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ".
מטרת הריגול של משה היתה לברר איך יוכלו לערוך מלחמה עם יושבי הארץ, וגם לעודד את ישראל בכך שהם עולים לארץ זבת חלב ודבש. וכיון שזו היתה מטרת שליחותם, השיבו המרגלים מה שהם חשבו לנכון לפי מה שראו לפי השקפת עולמם.
אבל המרגלים ששלח יהושע לא שלחם במטרה לידע איך, ואם להלחם או לא. אלא במטרה לעודד את העם בכך שישמעו מהמרגלים שנמוגו יושבי הארץ מפניהם. ”וַיִּשְׁלַ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֠וּן מִֽן־הַשִּׁטִּ֞ים שְׁנַֽיִם־אֲנָשִׁ֤ים מְרַגְּלִים֙ חֶ֣רֶשׁ לֵאמֹ֔ר לְכ֛וּ רְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְאֶת־יְרִיח֑וֹ“, (יהושע ב, א) וכן נראה ממלת המפתח "חרש" שבשליחותם, מה היתה כוונתו במלה "חרש“? לראות מהי הרוח החרישית המפעמת בלב יושבי הארץ ביחס לעם ישראל. ואכן אחרי ששחררה אותם רחב ואמרה להם בפירוש:
"יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה לָכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ וְכִֽי־נָפְלָ֤ה אֵֽימַתְכֶם֙ עָלֵ֔ינוּ וְכִ֥י נָמֹ֛גוּ כָּל־יֹֽשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶֽם: כִּ֣י שָׁמַ֗עְנוּ אֵ֠ת אֲשֶׁר־הוֹבִ֨ישׁ יְהֹוָ֜ה אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם בְּצֵאתְכֶ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַֽאֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֡ם לִשְׁנֵי֩ מַלְכֵ֨י הָאֱמֹרִ֜י אֲשֶׁ֨ר בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ לְסִיחֹ֣ן וּלְע֔וֹג אֲשֶׁ֥ר הֶֽחֱרַמְתֶּ֖ם אוֹתָֽם: וַנִּשְׁמַע֙ וַיִּמַּ֣ס לְבָבֵ֔נוּ וְלֹא־קָ֨מָה ע֥וֹד ר֛וּחַ בְּאִ֖ישׁ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֤וּא אֱלֹהִים֙ בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּֽחַת",
זו היתה התשובה המלאה שבשלה יצאו לדרכם ולא היו צריכים לחתור עוד, כי בכך שלמה משימתם, ולכן שבו חזרה ליהושע, וסוף השליחות מוכיח על תחילתה.
מאחר שהשיבו המרגלים של משה לפי מה שראו מדוע נענשו? אלא שהם לא נענשו על מה שדיווחו במה שראו אלא על כך שהפחידו את העם בתיאורם את העם היושב בארץ כעם חזק שאין אפשרות לנצחו. הם הביעו דיעה שלא נתבקשו להביע שהיא בניגוד גמור להבטחת ה', הם דיווחו על אי יכולת העם לכבוש את הארץ. ובכך גרמו לישראל לומר "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו", הם נענשו על כך שלא האמינו בהבטחת הי"ת שיוריש את אויביהם לפניהם. וזה היה חטאם.
בדרך כלל אנחנו תמהים על עונש המרגלים שלכאורה קיימו את שליחותם בדרך הטובה ביותר שחשבו לנכון, ואמנם מדוע נענש העם ששמע בקולם? והרי אותם מרגלים לא היו אנשים פשוטים. התורה מכנה אותם "נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם" – אלה היו ראשי העם שעמדו במעמד הנשגב של קבלת התורה בהר סיני. אלה היו ראשי הישיבות, ונשיאי השבטים.
אף על פי שקשה מאוד להתיחס לתקופה ההיא ולתנאיה, אמנם מכיון ש"יפתח בדורו כשמואל בדורו", נוכל להבין זאת בהשוואה לדורינו, נשווה לעינינו את עשרת המרגלים ביחס ליהושע וכלב, עשרת המרגלים הם ראשי הישיבות המבצבצים בינינו, וצווחים רבים כנגד מעטים "עמלק יושב בארץ הנגב, והחתי והיבוסי והאמורי יושב על הים ועל יד הירדן". אין מאומה בין אויבינו הפלשתינים, לבין הציונים החילונים, כמו גם הדתיים הלאומיים שבינינו השולטים בארץ. לפיכך נמשיך להתאבל ביום העצמאות, אין לנו סיבה לומר הלל ולחגוג את היום הנכבד הזה שזכינו בו לעצמאות מדינית. מאידך, לא נאמר "ניתנה ראש ונשובה לאמריקה", אלא אדרבא נדחק עצמנו ליהנות מכל הטוב שיש למדינה זו להציע. אך לא נשתתף בחובותיה. לא נצא לצבא, ולא נשלם מיסים אלא נעשה את כל ה"משא ומתן" שבידינו מתחת לשלחן. זאת ועוד, נשתדל למשוך במושכות הכנסת והממשלה, כי בכך נוכל לנהל את קופת המדינה לטובתינו. אבל להודות ולהלל את ה' על כי גבר עלינו חסדו אחרי אלפי שנות גלות, חלילה לנו מעשות זאת! הביטו על חילולי השבת בנהריה, עכו, חיפה, תל אביב, אשדוד, ואשקלון השוכנות על שפת הים – איך נוכל להודות לה' בעוד יהודים אלה יושבים בארץ ומחללים את קדושתה? גם הציונים חובשי הכיפות הסרוגות, אף על פי שהם כביכול שומרי תורה ומצוות, מאחר שאין הם עטופים שחורים כמונו, דינם כדין החפשים שהקימו את המדינה החילונית. מאידך גיסא ישנו קומץ של ראשי ישיבות ופשוטי עם חובשי כיפות סרוגות הצווחים מתוך גרונם של יהושע וכלב, "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה!". נצא לצבא ונלחם בעד ארצנו, ונגביר את מודעות היהדות בתוך הצבא ובתוך עם ישראל, נלחם במסירות נפש על ארצנו כיהושע וכלב. נמשיך לתקוע בשופר הגאולה עד ביאת משיחנו, ונחגוג את יום עצמאותינו בגאון ובשמחה. ובעזרת ה' נעשה ונצליח.
בימינו ישנם מנהיגים רבים, ביניהם גדולי תורה, נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם המביעים גם הם את דעתם בפומבי ביחס לאי יכלתינו לשלוט על הארץ לאי יכולתינו להשמיד את הכור האטומי בעירק ובימים אלה להשמיד בעצמינו את הכור האטומי שבאירן, ועל אי יכולתינו לבצע דברים רבים שאנחנו עושים בעזרת ה' ובניסי ניסים גם בלי עזרת מדינות אחרות. הם מפיצים את דעתם האיוולת ביחס ל"שלום תמורת שטחים" – וכמובן שגם הם עתידים ליתן את הדין. עלינו לדעת ולהאמין בתוך תוכינו את מה שאנחנו אומרים יום יום בתפלה "כי בחר ה' בציון איווה למושב לו. כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו. כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב", ולהאמין שכל מלחמותינו בארץ הם מלחמות ה' באויבינו כמו שנאמר "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט (שמואל א' יד, ו)
המנהיגים של ימינו מונהגים ע"י דעת הקהל, ועל ידי הסקרים. הם מודיעים בפומבי מה שהעם רוצה לשמוע מהם. לצערינו, אוי לו למנהיג שמעיז להנהיג במקום להיות מונהג. שהרי הוא לא יבחר שנית. אוי לו אם יעיז להודות על האמת בנושא מסויים ולהביע את דעתו האמיתית הנוגדת לדעת הקהל. ממש כתלונת משה "עוד מעט וסקלוני".
הבעיה השניה של המנהיגים בדורינו היא שהם מביעים את דעתם בכל נושא אפילו שהם בבחינת עמי הארץ באותו נושא. ובמה שונה המנהיג מהרב שאינו יכול להביע דיעה הלכתית בנושאים שאין הוא בקי בהם, וכמו רופא עור שיעיז להביע דעתו בניתוח ריאות. וכיו"ב. דורינו הוא דור דיעה כולם יכולים להביע דיעה בכל נושא, ואפילו שידיעתם בנושא אינה אלא על קצה המזלג, הם מביעים דיעה כמומחים. זוהי המחלה של ההשכלה הכללית, ובאמת היא השכלה של התסכול הכללי.
מוסרו של הפילוסוף היוני סוקרטס, שחי כארבע מאות שנים לפני הספירה תקיפה מאוד גם בימינו אלה. סוקרטס, שהיה מרצה באוניברסיטה המקומית עשה צחוק מכל האצולה החינוכית שבדורו על כך שהם מביעים את דעתם בנושאים שאינם בקיאים בהם ובשל כך הוא גרם לזלזולם של הסטודנטים בני דורו בכל המערכת האצילית החינוכית שבדורו. ובשל כך שהוא לא היה מוכן לחזור בו הוא נידון למוות.
בו בזמן שהכל מסכימים ומבינים את חשיבותה של ההתמחות בכל נושא ובפרט ברפואה, ממשלת הלרי קלינטון התנגדה מתוך קנאתה העיוורת ברופאים המומחים שדורשים שכר רב, החליטה להתנקם בהם בכך שהיא תמכה בחינוכם של רופאים כלליים הזולים יותר. ותכננה לתת מילגות מיוחדות עד כדי שכר לימוד חינם לאותם סטודנטים לרפואה שילמדו רפואה כללית, ובמטרה לכלות את ההתמחות בנושאי הרפואה השונים, ששירותם עולה הון אך בכחם להציל חיי אדם.
ולא רק ברפואה, שהרי גם בחינוך ובהסמכת רבנים, ישנם ישיבות שנותנות הסמכה לרבנים על בחינות של המשנה ברורה, ללא צורך לדעת מאומה באיסור והיתר.
מה שקובע היום את מעמדו של האדם בחברה, הוא לא יחוסו, לא ידיעותיו, אף לא מידת יראת שמים שבקרבו, כל אלה לא משנים במאומה את מעמדו בחברה הדתית. העולם של ימינו מעריך ומכבד את חיצוניותו של האדם. איך הוא מתלבש, מהו צבע עורו, איזה כובע הוא חובש לראשו, איזה סוג כיפה ואיזה צבע. הזרם שאליו הוא משתייך. כך למשל בעל תשובה שאכל נבילות וטריפות כל ימיו וחילל שבתות, בין יום יהיה כאחד חסידי עליון ברגע שיחבוש מגבעת שחורה לראשו ויגביה את הטלית מעל ראשו.
ככל שמתרחק האדם יותר ויותר ממקורו, ממנו ינק בנעוריו, כן הוא בוחל יותר באותו מקור ונלחם בו. בעל תשובה, נלחם בקיצוניות נגד הוריו קרוביו ומכריו החופשים. הנגמל מעישון, נלחם במעשנים. בעל תשובה בוחל בעבירות שנכשל בהם בעבר, הרבה יותר מהצדיק הגמור שמעולם לא נתנסה בהם. באותה מידה החוזר בשאלה בוחל באורח החיים הדתי שנתחנך בו, הרבה יותר מזה שמעולם לא נתנסה בו. במקום שחוזרים בשאלה עומדים אין רשעים גמורים יכולים לעמוד כי הם גוברים עליהם בהרבה ברשעותם. המומרים, היו ועודם האנטישמים הגדולים ביותר בתולדות עם ישראל. זה שעזב את הדת הופך להיות אנטי דתי מובהק.
ומעשה ביהודיה אינטלגנטית לבושה אלגנטית אך לא בצניעות הראויה, שפגשה ברכבת התחתית בניו יורק יהודי מזוקן עם כובע שחור רחב, וגלימה שחורה ארוכה מכסה את כל גופו. עצם המראה הנורא הזה קיעקע וזיעזע את האשה הנאה והאינטלגנטית הזו עד כדי כך שלא היתה יכולה לשלוט עוד ברוחה ואזרה אומץ לפנות לחצוף הזה ולהמטיר עליו מטר של גדופים. "בגלל אנשים כמוך – אנחנו, היהודים כלם – סובלים מאנטישמיות, אתה מבייש את כל היהודים שכמוני בציבור", לחשה באזנו. "סליחה, גבירתי, מה לי וליהודים? ואיך אני יכול לגרום לך בושה? תמה הלה. אני איימיש!". קרנים של אור נצנצו בעיניה, ובקשה את סליחתו. "או, סליחה, אני מאוד מצטערת על הערתי המגנה. איימיש? שמעתי עליכם ספורים נפלאים. שמעתי על ההסטוריה שלכם, ועל הווי החיים הנפלא שלכם. מאוד הייתי רוצה לבקר אצלכם וללמוד את דרך החיים שלכם. האם אוכל לבקר אותך בביתך?" "בודאי", השיב הלה, "בפעם זו אשמח לקבל את סליחתך, ואשמח גם לארח אותך בביתי שברחוב לי בוויליאסבורג. ואמנם שאלה אחת לי אליך. במה גרועה מסורת אבותי בתור יהודי מאותו איימיש שאותו את כל כך מכבדת? תשובה לשאלה זו הייתי רוצה לקבל ממך דוקא במקום שבקשת לראות ולהכיר את אורח החיים שלי.
ככל שכח הימין גובר כך מתעצמת האנרכיה השמאלנית. ממשלת השמאל הרשעה, הכוללת את בג"ץ וכל סעיפיה בדמות היועצים המשפטיים של כל משרד ממשלתי. קול חדש של מרגלים קשים יותר מבצבץ ועולה מבין שורותיה. ובמקום לצעוק פה אחד "אנרכיה" הם שוגים בהכרזתם השקרית "דמוקרטיה". קוראים לסרבנות בו בזמן שמקהלותם היום יומית היא בלתי חוקית.
בעיצומם של ימים אלה העם מפולג על כל חלקיו בנושא העומד ברומו של עולם – שלום תמורת שטחים – היאומן שיש מי שמלאו לבו לתת חרב בידם להרגנו מחשש שאם לא ניתן להם שטחים יהרגונו? וכי מי הוא זה ששמר עלינו מאז קום המדינה ועד היום? האין זו עובדה חיה ש"עיני ה' א-לוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה"? ואם חלילה יסתיר פניו מאתנו אפי' לשעה מועטת האם לא יאבדו כל אויבי ישראל? האין זו השקפת עולמם של המרגלים שטענו בתום לבם "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו"?
בעית הבעיות שעם ישראל סבל ממנה בכל הדורות היא מחלת השכחה. כל הגלויות וכל הצרות שעברו עלינו בכל הדורות היו מיותרות, אילו רק זכרנו בשל מה נענשנו בפעמים הקודמות.
וכבר אמר הנביא "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". בפרשת השבוע למדנו מה גדול עונשה של דיבת הארץ גרידה. האין מעשים של מסירת הארץ לידי צר מצפים לעונש בל ישוער? ומי הוא זה אשר מלאו לבו בדורנו דור עני בעניות הרוח לקבל על עצמו אחריות כל כך חמורה, ולא ישא קל וחומר בעצמו מאותם מרגלים תמימים שהיו נשיאי העם בדור קבלת התורה ואף על פי כן לא ניצלו מהעונש החמור שקבלו. "במדבר הזה יתמו ושם ימותו", ובגינם נענשו כל העם שנהרו אחריהם.
ולא על אלה בלבד יצא הקצף אלא גם וביותר על כל ראשי הישיבות החרדיות שבכל העולם הרחב, החל מניו יורק שבארצות הברית וכלה בארגנטינה ובמכסיקו סיטי. החל באגודאים וכלה בכל החסידים למיניהם, שלא זו בלבד שאינם חוגגים את יום העצמאות, אלא גם מוסיפים חטא על פשע לומר בו תחנון, ולהלחם בתנועות הציוניות. וכמובן חלילה להם מלברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתינו אבל יברכו את חיילי צבא הגנה לישראל כי קרוב לודאי אחד מקרובם משרת בצה“ל. ומהם שגם ברכה זו לא יאמרו כי הם וכל משפחתם הדירו רגלם ממדינת ישראל.
אכן עם קשה עורף הוא! במדינת ישראל אנחנו רואים את יד ה‘ בכל יום ויום ובכל רגע ורגע במלחמותינו הרבים נגד כל אויבינו מבית ומחוץ. והמדינה הולכת וגדלה עשרת מונים מאז הוכרזה כמדינה על ידי בן גוריון ז"ל הציוני. כל הנשואין וכל הגיטין נעשים כדת משה וישראל. כמעט כל המפעלים במדינה הם תחת השגחת הרבנות הראשית לישראל. למטה מאחוז נשואי תערובת, בעוד בכל העולם נעה ההתבוללות בין חמישים לשבעים אחוז. האין די בכל זה להודות לה‘ ולחגוג יום אחד בשנה? אתמהה!
—————
שנת ה'תשנ"ה – דרשתי בביהכנ"ס "נצח ישראל" בפרשת המרגלים
"שלח לך אנשים" – יש לשאול הרי הקב"ה הבטיחם שהיא ארץ זבת חלב ודבש, ומדוע נצטוו לשלוח מרגלים לבדוק אם הארץ טובה? "וראיתם את הארץ מה היא …. הטובה היא אם רעה"? ובשלמא זה ששאלו "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ", נוכל לתלות את זה בחוסר אמונה מצידם, אבל זה שהקב"ה הסכים עמם באומרו "שלח לך אנשים" אומר דרשני.
רבינו בחיי באר זאת עפ"י הנא' במשלי כא, לא "סוס מוכן למלחמה ולה' התשועה", מלמד שבקשת ישראל לשלוח את המרגלים לא היה מעשה של חוסר אמונה, שהרי אין סומכין על הנס. ואדרבא, התורה מצוה לכל אדם לעשות כל שבכחו בדרך הטבע. לפיכך צוה הקב"ה את נח לבנות תיבה והרי יכול היה להעביר את נח ואת בניו בדרך נס על מי המבול, וכן התורה מצווה "ורפא ירפא", הרי עצם ענין זה שנתנה התורה רשות לרופא לרפא אומר דרשני. שהרי זה לכאורה נגד רצונו של הקב"ה שפלוני יהיה חולה, וכן כאשר שאל דוד באורים ותומים השיבו הקב"ה בשמואל ב' ה' כ"ג "הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים". וכן במלחמת העי צוה ליהושע להשים אורב על העיר, ועוד מקרים רבים בתנ"ך שמביעים את אותו רעיון. וכי יש מעצור לה' לרפא או לנצח גם בלי להשתמש בתכסיסי מלחמה? אלא שהי"ת מצווה לאדם לפעול תמיד ככל שביכולתו בדרך הטבע. ועם כל זאת אין זה מחייב שאם יעשה כל שבכחו יצליח בכך, אלא שעם כל זאת זקוק הוא לסייעתא דשמיא וזכויות. ועל זה אמר דהמע"ה "לא בגבורת הסוס יחפץ"… ובמקום אחר נאמר "וברב חילו לא ימלט", וכן "שקר הסוס לתשועה", ללמד שהאדם חייב לעשות את כל שבכחו ולא לסמוך על הנס. ומאידך אסור לו להאמין כי "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא להאמין שהוא ית' "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם". ממילא גם בקשת ישראל לשלוח מרגלים לא היה בה חוסר אמונה, שהרי אין סומכין על הנס.
ונראה לי להוסיף על דבריו. שהנה מצינו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" וכן "הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים". ללמד כי אסור לאדם להתעצל. וכאשר הוא מתעצל בעשית צרכיו, ובדברים שבין אדם למקום, אל לו לתלות את כשלונותיו ברצונו של הקב"ה. אל לו להתלונן לה' על כך שאין לו רגשות בתפלה בשעה שהוא מתעצל בתפלתו מלחתוך התיבות ולכוין במה שמוציא מפיו. בימינו, עידן הטלויזיה, האדם אינו פועל מאומה מעצמו אלא הכל נעשה מעל גבי המסך, והוא רק יושב בעצלותו ומביט. ואף על פי שתוך כדי מבטו הוא לומד כל מיני דברים, אבל איזה פעולות הוא עושה? שום כלום. הוא רק יושב ומביט באחרים העושים. דבר זה מבהיר לנו מדוע השחקנים וכוכבי הטלויזיה עושים הון תועפות ובצדק, כי רק הם פועלים במקום כל אלה המביטים בהם. לפיכך גם אין פלא שהכנסתם תלויה במידת הצופים בהם. כי הם העושים, וכל היתר רק מביטים בהם.
הלשון העברית בנויה מאותיות ולכל אות יש מוצא בפה וצריך לחתוך אותה במקורה. בס"ה ישנן חמשה מוצאי הפה: אותיות השפתים – בומ"פ, אותיות החיך – גיכ"ק, אותיות הלשון – דטלנ"ת, אותיות השינים – זסצ"ש ואותיות הגרון אהחע"ר. לפי"ז בשעה שמוציא אדם תיבה מפיו, הוא חייב לחתוך כל אות ואות שבתיבה עפ"י מוצאה בפה מלא ולא באופן נגרר. לצערינו בו בזמן שבשטח הטכנולוגי של העולם ישנה התקדמות רב מימדית מבחינת המהירות והיעילות, שמטרתה להפיק את מלא העוצמה החבויה בטבע, מבחינה רוחנית התקדמות זו משפיעה דוקא בצורה שלילית. לא רק מתפללים בעצלות אלא גם מדברים בעצלות. וככל שיורדים יותר דרומה כן מידת העצלות גוברת. אנשים כמעט ולא פותחים את פיהם בשעת הדיבור, אלא מדברים בפה סגור כמו חרשים אלמים ואינם מבטאים את התיבות כראוי. משתדלים ככל היותר לדבר בראשי תיבות, ונזהרים שחלילה לא יוציאו מפיהם מלה מיותרת, שהיתה אפשרות להוציאה בלשון מקוצרת יותר. ואיך נתפלא שאחרי שנים רבות של תפלה, עדיין אין התפלה שגורה בפיהם? אין זאת אלא משום שאינם מחתכים כל אות ואות בתפלתם כראוי בפה מלא.
אכן למדנו מציווי הקב"ה "שלח לך אנשים" שכל אדם חייב לפעול בכל כחו ולא לסמוך על הנס. וכ"ש בשעה שמפורש "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" הכוללת תפלה. מי יתן ונזכה ללמוד מזה להתבונן יותר בתפילתינו שהיא עבודת הלב. ויה"ר שנזכה להקדיש יותר זמן ומאמצים לעבודתינו הרוחנית שכן תפלות כראוי הם המפתחות והכלים להצלחתינו בכל מעשה ידינו הגשמיים והרוחניים, אמן.