שאלה: האם מותר ליחיד המתפלל בצבור להגביה קולו בפסוקי דזמרה וביתר התפלות?
מחד גיסא י"ל שאין למונעו מכך, שהרי לא מצינו שאסרו להגביה קולו אלא בתפלת לחש, אבל בשאר תפלות אם יש לו יותר כוונה כשמתפלל בקול, הכי עדיף טפי, ואם זה מפריע למי שהוא מהמתפללים, יתן מזור למכתו בכך שיגביה גם הוא את קולו, וע"ד מה שאמרו ז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, וכל המגביה יותר את קולו, ידו על העליונה. מאידך יש לומר שבצבור אסור להגביה קולו באופן שמבלבל את יתר המתפללים או חלק מהם, וסברא היא, מאי שנא תפלת לחש משאר תפלות, ורק אם הוא בביתו ובחצרו יעשה כאוות נפשו אבל אם הוא בצבור באופן שמבלבל דעת המתפללים, מסתברא טפי שיהא אסור להגביה קולו.
תשובה: לכאורה נראה שהלכה זו תלויה בשינויי המנהגים שבין הספרדים והאשכנזים, שלספרדים ההולכים בעקבות מרן השו"ע שהש"צ מתפלל כל מלה ומלה בקול רם והצבור אומרים עמו את כל התפלה בשקט, משמע שאסור ליחיד להגביה את קולו וזה מדוקדק בלשון מרן שכתב בסי' נ"ט ס"ד "ברכת יוצר (וה"ה לכל הברכות דק"ש – מ"ב שם אות י"ד) וערבית אומר עם השליח צבור בנחת". משמע שלא זו בלבד שאסור להגביה קולו יותר מהש"צ אלא גם אסור להגביה קולו באופן שיגיע לגובה קולו של הש"צ, שהרי הש"צ צריך להתפלל בקול רם, ואילו הצבור צריכים להתפלל עמו "בנחת". אבל ליוצאים ביד רמ"א שפסק שם כדעת הגהת מיימוני והרוקח "וימהר לסיים קודם שיסיים הש"צ ויענה אמן אחר ש"צ", משמע שאין הצבור מתפלל מלה במלה עם הש"צ, אלא הש"צ מתפלל בקול רם רק את סופי הפרקים בלבד, אבל כל יחיד ויחיד אפי' שהוא מתפלל בצבור, מתפלל כדרכו בקול רם ולאו דוקא "בנחת", ואין לכאורה שום איסור לכל אחד להתפלל בקול רעש גדול אדיר וחזק כחפצו. וכן משמע קצת ממה שכתב המ"ב שם אות ט"ו בסוף דבריו "והיום אין נוהגין ליזהר לומר דוקא בנחת ועיין בבה"ל".
והביאור הלכה שם נתן טעם מדוע היום לא נוהגין ליזהר לומר עם הש"צ בנחת, מפני שבזמן הרא"ש היה הש"צ מוציאם י"ח בתפלתו ולא היו הצבור מבטאים התיבות בשפתותיהם כלל, ורק "הוא שהחמיר על עצמו לאמר בפיו עם הש"ץ הוצרך לאמר בנחת שלא להגביה קולו כדי שלא לקלקל בזה לשארי אנשים השומעין ומכוונים לצאת בברכת הש"ץ". ועל פי זה ביאר מדוע פסק הרמ"א כהטור שצריך למהר לסיים הברכה ולענות אמן אחר הש"ץ, "כדי שלא לפרוש עצמו מן הצבור שצריכין כולן לכתחלה לענות אמן אחר הש"ץ ואפשר אף לעיכובא דבלאו הכי לא יצאו בברכתו" וגו' אבל היום "שכל אחד מברך לעצמו ברכות קריאת שמע" לא נוהגים כהרא"ש. ומשמע לכאורה מדבריו שהיום אין לחוש כלל לבלבול השומעים ואין צריך להתפלל בנחת.
ואמנם לכשנדקדק בלשונו של הרמ"א שכתב "והיום אין נוהגין ליזהר לומר דוקא בנחת" פי' שלדעת מרן צריך להתפלל "בנחת" היינו באופן שלא ישמיע קולו אלא בקול ענות חלושה, שהרי נחת הוא מל' "נח" היפך מהמלה "נע" והכוונה שאומר עם הש"צ כל מלה ומלה בקול נמוך ביותר. אבל כותב הרמ"א, היום שכל אחד מתפלל בפני עצמו יכול להתפלל קצת יותר בקול, ולאו "דוקא בנחת". אבל בודאי לא היתה כוונתו בזה להתיר לכל אחד מהצבור להתפלל בקול רם באופן שמבלבל את שאר המתפללים בחזנותו בקול רעש גדול. שאילו זו היתה כוונתו, צריך היה להמשיך את דבריו ולומר "משא"כ כהיום שכל אחד מברך לעצמו ברכת ק"ש, המנהג שכל אחד מתפלל בקול רם כאשר תמצא ידו", והיתה לזה משמעות שונה בתכלית. אבל השתמש בצחות לשונו "יכול להתפלל קצת יותר בקול". ולאו "דוקא בנחת".
ואין לומר שהרמ"א לא חש לבלבול המתפללים שהרי גם הרמ"א מודה שבימי הרא"ש שהיו השומעים יוצאים י"ח בברכת הש"צ היה אסור להגביה קולו כי הוא מבלבל את כוונתם. ואי חיישינן לבלבול כוונת השומעים הרי כ"ש וק"ו שצריך לחשוש לבלבול המתפללים עצמם, שלא זו בלבד שכוונתם מתבלבלת, אלא גם מלותיהם מתערבבות במלות המתפלל בקול רם, באופן שבמקום שהמתפלל היחיד יתבונן במלים היוצאות מפיו, הוא מתבונן במלים היוצאות מפי חבירו שמתפלל בקול, ומעשים בכל יום שנצרך מחמת הבלבול לחזור לתחלת הפרק כי אינו יודע באיזה מלה נוצר הבלבול וכמ"ש מרן בסי' קי"ט ס"ג וכן פסק בשו"ע הרב סי' נ"ט ס"ה ועוד חבל פוסקים רבים.
ועוד, סברא היא, דמאי שנא מתפלת לחש דלית מאן דפליג שהמתפלל בצבור אסור להגביה קולו אפי' אם אינו יכול לכוין כהוגן בלחש, דחיישינן למטרד צבורא, דהיינו שתתבלבל כוונתו וגם יחטא בשפתיו, כי מחשבתו נעתקה מהמלים שהיה הוא עסוק בהם למלים שאומר חברו בקולו הגבוה יחסית לתפלת הלחש. ולפי"ז הסברא נותנת שמאותה סיבה יהא אסור להגביה קולו בצבור גם בשאר תפלות, אם הוא מתפלל באופן שהוא מפריע למתפללים הסובבים אותו.
ואין להקשות דא"כ מאי שנא תפלת לחש משאר תפלות שמפורשת בה ההלכה שלא להגביה קולו? י"ל שבתפלת לחש לכתחילה לא ישמיע לאיזה מהפוסקים אפי' לאזניו ולפוסקים אחרים רק לאזניו. משא"כ בשאר תפלות צריך בדוקא להשמיע לאזניו. ועוד, שבתפלת לחש לא מצינו היתר להתפלל בקול הנשמע לאחרים אלא בביתו ולא בצבור וכדאיתא בסי' נ"ט ס"ב שהתיר מרן להגביה קולו אם אינו יכול לכוין בלחש כמו שיכול בקול, ולדעת הזוהר גם בביתו אסור להשמיע קולו. ואם משמיע קולו אפילו בביתו אין תפלתו מתקבלת. ועוד, שתפלת לחש עדיף להתפלל בעל פה שלא מתוך הסידור ויותר קל להתבלבל. ראיה לכך שהרי בימים הנוראים שהכל מתפללים מתוך הסידור מותר להשמיע קצת את קולו.
וכן מפורש בביאור הלכה סימן ק"א ד"ה "ואם אינו יכול לכוין בלחש", שלפי מאי דאיתא בזוהר "שאם מגביה קולו בתפילה כל כך עד שחבירו יכול לשמוע, אין תפילתו נשמעת למעלה", ממילא אין לסמוך על היתרו של הט"ז כשמתפלל בביתו, להתפלל קצת בקול אם אינו יכול לכוין כל כך טוב בלחש. "ובפרט לפי מה דמשמע בביאור הגר"א וגו' דלדעת הרשב"א והטור לא נמצא בהגמרא דיהא מותר להגביה הקול במקום שאינו יכול לכוין". ואחר שתמה על הגר"א ממאי דמוכח בטור דמותר להגביה הקול תירץ שאולי כונתו שאין לטור מקור מהגמרא. ע"כ.
מכאן מוכח שלפי הזהר יש ענין מיוחד בתפלת לחש שאפי' בביתו אסור להרים קולו. משא"כ בצבור אין שום חילוק בין תפלת לחש לשאר תפלות, שאסור להרים את קולו בתפלתו במקום שיש לחוש לבלבול דעת המתפללים.
וראה גם ראה מה שפסק המ"ב שם סק"ו "וכל המגביה קולו בתפילתו ה"ז מנביאי השקר שהיה דרכן לצעוק בקול לע"ז שלהן ועיין בברכי יוסף ובחיי אדם דלכתחילה צריך להתפלל בלחש כל כך שאף חבירו העומד בסמוך לו לא יהיה יוכל לשמוע. ומכל מקום אם אי אפשר לו לכוין בענין זה יש לו לעשות בענין שיכול לכוין אך שיזהר שלא יטריד לאחרים". ואין לומר שלא נאמר זה אלא בתפלת שמונה עשרה דזיל בתר טעמא כדלעיל.
ונראה שגם המ"ב עצמו סבירא ליה שהאיסור להתפלל בקול אינו מוגבל רק לתפלת לחש אלא גם בשאר תפלות במה שהביא את הפמ"ג שם בסק"ז וז"ל: "ואפילו בפסוקי דזמרה טוב שלא להרים קול כי הקב"ה שומע בלחש לא כאותם המגביהים קולם יותר מדאי ומיהו בשבת שנוהגים שאחד אומר פסוקי דזמרה בקול רם שפיר דמי". וברור שאסור לשום אחד להגביה קולו יותר מאותו אחד שאומר פסוקי דזמרה בקול רם. ומכאן שאין חילוק בין מטרד צבורא בתפלת שמונה עשרה לבין מטרד צבורא בשאר התפלות.
וכן כתב בהדיא המגן אברהם סימן ק"א סק"ג "האר"י לא היה משמיע קולו אפילו בזמירות רק בשבת הרים קולו מעט". וגם השערי תשובה ס"ק ו' כתב "ועיין מח"ב דמקראי דחנה מוכח דאף יחיד המתפלל על צרתו שלא בשעת תפלה אסור להגביה קולו, וכן מוכח לישנא דרב הונא דקאמר מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו כלומר אף תפלתו הפרטיות שלא בעונת תפלת י"ח אסור כו' ע"ש".
ובסי' צ"ה סק"ה כ' המ"ב, "וכתב הפמ"ג שאין לעשות תנועה משונה. וביחיד רשות, ולא בצבור. ובפרט להרים קול וכדומה". וכוונת המ"ב והפמ"ג במה שכתבו "ובפרט להרים קול וכדומה" כוונתם בזה שנראה הדבר כיוהרא כאילו יש להם קשר ישיר לבורא ית' והם מדברים עמו פנים אל פנים, וכיו"ב אלה שפורשים כפיהם כלפי שמים ומתנועעים מצד אל צד ונראה כאילו הם מתפללים בכוונות ובייחודים שלא כיתר הציבור, שהמלאכים מלעיגים עליהם. ולכן אמר שאם הם רוצים לעשות כן בביתם ביחיד אין שום בעיה בכך, אבל בציבור מחזי כיוהרא.
עוד נראה לי טעם נוסף לאסור ליחיד להגביה קולו יותר מהש"צ, משום שפעמים שאיזה יחידים מהצבור שומעים את קולו וחושבים ששמעו את הש"צ ועונים אחריו קדוש קדוש קדוש ביוצר או בקדושה וכיו"ב.
טעם נוסף לכך כמו שכ' הגהות מיימוניות בהל' תפילה פ"ז הט"ו וז"ל: "וכתב רבי אליהו מזרחי הברכות שמברכין הקוראין בתורה כל אחד ב' ברכות וה' של מפטיר עולים לחשבון לשומעיהם לפיכך נכון לקוראים בתורה לומר הברכות בקול רם וגם בלאו האי טעמא ראוי הוא כדי שיענו העם אחריהם דלמי הוא אומר ברכו את ה' המבורך כשאומר בלחש וק"ל. ועוד דאסור לעונה דהיינו החזן להגביה קולו יותר מן המברך", ע"כ. ומסתברא דכ"ש בתפלה.
ובהדיא איתא בגמרא ברכות מה. שאסור לעונה אמן להגביה קולו יותר מן המברך: "אמר רב חנן בר אבא מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך שנאמר גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו".
ואמנם בסי' ק"א ס"ג "יש אומרים" שלא חששו למאי דאיתא בזוהר לאסור להתפלל בקול אפי' ביחיד דסבירא להו שכל החשש הוא משום בלבול המתפללים ולכן ס"ל דבר"ה ויו"כ כיון שאין לחוש למטרד צבורא כי הכל מתפללים עם מחזורים בידם התירו להשמיע קולם בתפלתם אפי' בצבור, וכן כתבו המג"א והט"ז והמ"ב שם. ומ"מ אפי' לדעת המתירים הובא שם בהג"ה בשם מהרי"ו "ומ"מ יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדאי". וכמובן הטעם הפשוט הוא שבקול גבוה מדאי יש לחוש לבלבול המתפללים אפי' אם יש מחזורים בידם, וכן מפורש בט"ז שם סק"ג וז"ל: "ומ"מ יזהרו וכו' – הטעם דאז בודאי יבלבל אחד את חבירו".
ואחר העיון ראיתי במשנת העמרמי – הערות הגאון רבי מנשה הקטן שליט"א לשו"ת "בית שערים" שהעתיק תשובה אחת בנידון דידן אי שפיר דמי להשמיע קולו בשעת אמירת פסוקי דזמרה ושאר התפילות לבד משמונה עשרה דמבואר דאסור להגביה קולו או דילמא גם בשאר תפלות יותר טוב להתפלל בחשאי והביא מש"כ בשו"ת בית שערים או"ח סי' מ' דפסוקי דזמרה כשמו כן הוא מלשון זמר שהוא בקול רם. ע"כ. ולענ"ד נראה שנכונו דבריו במש"כ שהוא מל' זמר אלא שצריך שכל הקהל יזמרו אותם ביחד כמו שהיו מזמרים אותם בבית המקדש ולא זה בכה וזה בכה.
וראייתו מהרמב"ן סוף פ' בא שכתב במה שאמרו ויקראו אל אלקים בחזקה – מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול חציפה נצח לבישה. ע"כ. אין לענ"ד ראיה משם, כי שם היו בסכנת כליה, "עוד ארבעים יום וננוה נהפכת", ואין להביא ראיה מתפלה בעת צרה לתפלה בעת שלום.
ורבי מנשה הקטן עצמו הביא ראיה ממאי דאיתא במד"ר שיר השירים פ"ח עה"פ היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני רבי נתן בשם ר' אחא אמר למלך שכעס על עבדיו וחבשן בבית קלון מה עשה המלך נטל כל קצרקטון שלו ועבדיו והלך לשמוע מה הן אומרים שמע שהיו אומרים אדונינו המלך הוא שבחנו הוא חיינו אל נחייב לאדונינו המלך לעולם. אמר להם בני הגביהו קולכם כדי שישמעו חברים שעל גבכם. כך אע"פ שישראל עסוקין במלאכתן כל ששת ימים וביום השביעי משכימים ובאים לביהכ"נ וקורין קריאת שמע ועוברין לפני התיבה וקורין בתורה ומפטירין בנביא והקב"ה אומר להם בני הגביהו קולכם כדי שישמעו חברים שעל גבכם ואין חברים אלא מלאכי השרת וכו' ומפורש ע"כ צריך לאמר הני תפילות בקול רם כדי שישמעו המלאכים האיך מקלסים בהם להקב"ה. ע"כ.
ולענ"ד גם מכאן אין ראיה שהרי גם הם היו נתונים בצרה ובשביה שהרי היו חבושין בבית קלון ומלאכי מעלה היו מקטרגים עליהם, ולפיכך אמר להם להגביה קולם כדי שישמעו המלאכים ולא יקטרגו עליהם ובכך יוכל לגאלם. זאת ועוד, שמכאן יש ראיה הפוכה שהרי לא ביקש מהם להגביה קולם אלא כדי שישמעו המלאכים המקטרגים שאינם חפצים לשמוע דברי סנגוריא, אבל בעלמא תפילותינו נשמעות גם ע"י המלאכים בקול דממה דקה וכ"ש על ידו יתברך, ואין צורך להגביה קולינו.
והביא שם בהמשך דברי המדרש ד"א היושבת בגנים וגו' דלענין קריאת שמע נאמרה שיכוונו כל הציבור יחד ולא יקראו בטירוף הדעת זה מקדים וזה מאחר ואינם מכוונים דעת בקריאת שמע והביא מה שכתב הרדב"ז ח"ג סי' תמ"ג "ויקראו הציבור יחד מלה במלה". ומקורו מן המדרש הנ"ל וסיים הרדב"ז וז"ל כללא דמילתא בהא סליקנא ובהא נחיתנא שאין הדיבור היוצא מפי הציבור יחד דומה לדיבור היוצא מפי היחיד דכתיב הן א-ל כביר לא ימאס לפי שהקול היוצא מפי הרבים הוא חזק ויש בו כח לבקוע כמה אוירים עד שעולה למעלה ועל כן נהגו כל ישראל להגביה קולם בסליחות ובתחנונים וקוראים בקול גדול מה שאין כן בקולו של יחיד והדבר נראה בחוש שהקול יחידי אפילו שהיה חזק אינו נשמע למרחוק וקול הרבים אעפ"י שלא יהיה כ"כ חזק נשמע למרחוק לפי שהקולות מחזיקים זה את זה וכן ראיתי שכתבו בעלי הטבע גם בראות כי הרבים יראו הדבר למרחוק ובהפרדם לא יראוהו ודחוק הוא אצלי אבל בענין הקול אין ספק ע"כ ומבואר דכל שמגביהים קולם טוב יותר וכמ"ש כק"ז". ע"כ
ולענ"ד לא זו המסקנה המתקבלת מדברי הרדב"ז אלא כוונתו היא למה שכתבתי לעיל בענין זמירות שהן מל' זמר וכוונתו היא שכל הצבור צריכים לזמר ביחד את התפלה כמו שנא' במקהלות ברכו ה'. ולזה אמר "שהקולות מחזיקים זה את זה", וזוהי הסיבה שהן נשמעים למרחוק כאשר יראה הרואה כאשר שרים במקהלה. וזה בלתי אפשרי אם זה מרים קולו בכה וזה בכה. וכוונת הרדב"ז היא שישירו את הזמירות כמו ששרים מזמור "הללו א-ל בקדשו" ושאר מקומות בתפלה. ובקריאת שמע יאמרוה כל הציבור ביחד בטעמי המקרא ובסליחות ישירו את כל הקטעים כמו א-ל מלך, ואדון הסליחות ועוד רבים כמנהג הספרדים.
וגם במה שכתב שם "ומדברי המדרש הנ"ל יש לי הרהורי דברים מה שראיתי בשו"ת מנחת אלעזר להגה"ק אדמו"ר ממונקאטש ז"ל ח"ב סי' כ"ב שהקשה אתרי גאוני שכתבו דדבר זה מחלוקת הפוסקים אי מלאכי השרת יודעים מחשבות אדם וכתב ובלי זה דאין שייך לומר בשכל נבדל כמלאכים לחלק בין אם אומרים בקול נמוך בחשאי או בקול רם ע"כ ע"ש ומדברי המדרש הנ"ל מבואר דכן נפקא מינה שהרי אמר הקב"ה בני הגביהו קולכם כדי שישמעו חברים שעל גביכם שהם המלאכים, ומבואר דיש נפקא מינה בין חשאי לקול רם אפילו במלאכים". ע"כ
לפי מה שכתבתי לעיל דמיירי במלאכים המקטרגים, כל המשל הוא בלשון אלגורית ולא משום שהמלאכים אינם שומעים בחשאי אלא כאחד שאומר לחברו חזור על מה שאמרת ואמור את הדברים בקול רם ואעפ"י שכלם שמעו את דבריו עושים הדברים רושם יותר כשחוזרים ומשמיעים אותם. ולפיכך צדקו דבריו של האדמו"ר ממונאטש "דאין שייך לומר בשכל נבדל כמלאכים לחלק בין אם אומרים בקול נמוך בחשאי או בקול רם", ואין סתירה מדברי המדרש לדבריו.
והמשיך לפלפל שם במש"כ האדמו"ר ממונקאטש באם מלאכי השרת יודעים מחשבות אדם או לא והביא ראיה מהא"ר או"ח סי' ק"א סק"ח שנראה דפליג אתוס' ומביא ראי' משלמה המלך ע"ה אתה לבדך ידעת את לב האדם וכן בירמי' י"ז עקוב הלב מי ידענו אני ד' חוקר לב והניח בצ"ע. ובאמת לא ירדתי לסוף דעתו מאי קשיא ליה ואמאי הניח בצ"ע? די"ל שהקב"ה לבדו יודע מחשבות אדם אבל כאשר הוא מיעד מלאך מסויים לתפקיד מסויים השייך לבני אדם מסויימים אז הוא נותן להם כח לדעת מחשבותם של אותם בני אדם.
למסקנא: נראה לי שלעולם אסור להגביה קולו בציבור באופן שהוא מפריע לאחרים להתפלל ולכוין במה שהם אומרים. ובמקומות שכולם מרימים את קולם מותר גם לו להרים את קולו אבל לא למעלה מכל האחרים. ובמקומות שהש"צ מתפלל בקול רם וכן במקומות שהש"צ אומר בקול רם רק את סופי המזמורים באותה שעה אסור לאחד מהציבור להרים את קולו יותר מהש"צ. ובתפלת לחש ישנן דיעות שונות המחמירות עד כדי כך שיהי אסור לו להשמיע אפילו לאזנו שלו.